בחירת העורכים

ספרים שצריך לקרוא 

דלתות התודעה, עדן ושאול מאת אלדוס האקסלי, מאנגלית: שחר–דיויה לב, עולם חדש ומדף.

זו כמעט קלישאה לכתוב שהתרגום לעברית של דלתות התודעה, עדן ושאול של אלדוס האקסלי הוא יום חג, ובמובן מסוים זה גם חג מעט עצוב, כי בכל זאת הספר ראה אור ב-1954. אבל עדיין מדובר בטקסט כל כך משמעותי ועל זמני. מלבד התכנים והערכים, מדובר קודם כל בטקסט יפהפה מבחינה פואטית, מעין מסה חסרת גבולות, עכבות והגדרות שמשלבת פילוסופיה, שירה, ביקורת אמנות, בוטניקה ומיסטיקה. אך הרגעים החזקים ביותר בו הם הפילוסופיים, אופן הסתכלותו של האקסלי על העולם, על התודעה ומגבלותיה ומנגד חוסר מגבלותיה, על ענייני מוסר ועל החברה האנושית. ספר שבנקל אפשר למרקר שליש ממנו. בעצם למה רק שליש? (עמיחי שלו)

בזמן שלא היית מאת ענבל מלכה, טל-מאי וספרי חמד. 

ספרה השני של ענבל מלכה הוא הישג ספרותי נדיר, במיוחד על רקע ספרות הנוער בישראל. אין בו פנטזיה או בנייה של עולמות אחרים: אדרבא, הקיום היומיומי של נילי, ילדה בכיתה ז', מתואר בו בדיוק ריאליסטי ואמין. נילי גרה בבית שיש בו דיכאון, "והמחלה שוקעת על הבית שלנו כמו ענן של חיידקים. אף אחד לא מתנגד, אין מי שיפתח חלון ויגרש אותם החוצה". איכויותיו של הרומן האמיץ הזה נובעות מכך שהוא מדבר בשני קולות: הוא מספר סיפור לבני ולבנות נוער, ובו-זמנית סיפור אחר בתכלית למבוגרים שקוראים בו. שניהם נחקקים בלב ובזיכרון; ומבשרים על הישג ספרותי נדיר ומשמעותי. (עמרי הרצוג)

 

טוהר מאת ג'ונתן פראנזן, מאנגלית: ארז וולק, עם עובד.

ספרו האחרון של ג׳ונתן פראנזן אינו פחות מורכב משני הרומנים הקודמים של הסופר האמריקאי שתורגמו לעברית (התיקונים וחירות). הרומן נפתח בקורותיה המייאשים של צעירה ענייה בשם פיפ שמנסה לשלם את חובה על שכר הלימודים, והופך עד מהרה לסיפור שנמתח על פני שנים ארוכות, מכיל שלל דמויות ממדינות שונות ועוסק בנושאים רבים. למרות הדמיון בין ספריו, ספר זה של פראנזן התקבל בפחות התלהבות. מבקרים בארץ ובעולם ציינו, בצדק, שטוהר הוא ספר פחות מהודק, שהפעם החיבור שעושה פראנזן בין התהליכים הכלכליים והפוליטיים לסיפור של הדמויות מרגיש מאולץ לפרקים, ושבספר יש שנאה לנשים, או לפחות שנאה לפמיניזם והצגתו באופן מגוחך (בשלב מסוים האישה הפמיניסטית בספר מבקשת מבן זוגה להשתין בישיבה כדי שיהיה בניהם שיוויון). אך למרות כל המגרעות, עדיין מדובר בספר שהוא חובת קריאה. גם כשפראנזן לא בשיאו, ספרו הוא דוגמא לספרות שאינה מתרכזת בסופר אלא מנסה לתאר בספר אחד עולם שלם בזעיר אנפין. (יפתח אשכנזי)

אני רוצה לספר לך הרים וגבעות מאת לילך גליל, פרדס. 

ספר שיריה השני של לילך גליל מפרק דווקא את הסיפור השירי ואת הצהרת הכוונות ההיפרבולית שבכותרת, לתפוס בבת אחת שטח נרחב, אותם "הרים וגבעות". המפה המרחבית והרגשית נפרטת כאן לקואורדינטות עדינות שנפרשות במרחב-זמן של הטבע ושל הבית, המסרב לתרבות ולציווי התרבות. אפשר אפילו לומר שהקואורדינטות שמשרטטת גליל הן דווקא אי-תרבות, כאלה שאינן מסכימות להכיר במוכתב מראש. ובאמת, הגיאוגרפיה של "האני" כאן, כמה יפה, אינה לעומתית ואף אינה צוללת אל תוכו של "אני" זה, מנסה למלאו או לחילופין לרוקנו, אלא פותחת אותו לרווחה בתוך העולם, ואם לדייק עוד יותר, פותחת אותו בתוך וביחס לזולת פרטי בו היא מתבוננת. שבה את ליבי במיוחד השיר "ההרים": מה שאני אוהבת בהרים זה שהם אינם יודעים את כוחם אינם מודעים להיותם משענת חיי / מה שאני אוהבת במשענת חיי זה שהיא אינה יודעת איך להחזיק אותי באמון מלא (אני רוצה לספר לך הרים וגבעות, 20). הרבה צניעות יש בשיר הזה והוא סימן לספר השירים הנפלא הזה כולו; אין כפוף ואין מוכפף, אין מנכס ואין מנוכס. כמה טוב ללכת בשבילים המותווים במפה של גליל  כשאפשר, וזה כלל אינו מובן מאליו, לשמור על מרחק של כבוד ועל קרבה של כבוד. (סיגל נאור פרלמן)

פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים מאת תומאס מאן, מגרמנית: נילי מירסקי, אחוזת בית ספרים.

פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים הוא הרומאן האחרון של תומאס מאן (1875-1955). הוא התחיל להיכתב, כך למדתי מאחרית הדבר של המתרגמת, כבר בשנת 1910 וחלקו הראשון הושלם בשנת 1954 (תוכנן לו גם חלק שני, אך מאן הלך לעולמו). ואמנם, החוויה בקריאת הספר הזה היא של בשלות העומדת להתפקע בצירוף התלהבות בוסרית. הטקסט מתרוצץ בהגזמה של ילד בגן משחקים, אבל אפשר לתארו גם כעוטה גוון מלנכולי של נערות מחפשת דרך. ועל הכל שורה כבדות צלולה ועולצת של מי שכבר יודע וראה הכל. כדאי לקרוא בספר הזה לאט לאט: שני עמודים קדימה, ושלושה אחורה, בעיקר בגלל התחביר, וגם - כי הספר הזה מאוד תרבותי על-פי הגדרתו של מאן עצמו לתרבות, כפי שהורה לנו דוד וינפלד: היכולת לאהבה ולפרודיה. והנה תוך כדי קריאתו של הספר, מצאתי את הפסקה הזו במכתב של לאה גולדברג לטוביה ריבנר משנת 1957. גולדברג משתמשת במלה הצרפתית verve, מעין רוח של חדווה ניסוחית כדי לתאר את חווית הקריאה שלה: בראשית ימי החופש קראתי בעונג מעין כמוהו את Krull של תומאס מאן. זה כבר לא היה בידי ספר מלא verve  שכזה – ובעצם לא האמנתי שת' מאן יכול להשיג קלות אלגנטית זאת ולהפוך רומן פיקרסקי ממש ליצירה גוזלת נשימה. רק בחלק האחרון יש כמה סטיות להתפלספות מיותרת, אבל יש שם הרבה שורות נפלאות. גולדברג קראה את הספר בגרמנית (אולי הציצה בתרגומו של מרדכי אבי-שאול, שראה אור בשנת 1956). ולנו ישנו התרגום של נילי מירסקי הגאונה; תרגום מלא השראה, קלות, חיוניוּת ושמחת הצלחה, בקיצור verve. משפט מן הספר:  אך מי שקורץ מחומר מעודן יותר, אם יורשה לי להידרש שוב לאותו ביטוי ציורי, ישכיל תמיד, גם בלי לחלות במובן הפשטני של המילה, לקיים יחסי קרבה עם הסבל ואף לשלוט בתסמיניו מכוח איזה חוש פנימי. (ענת ויסמן)

  • Facebook Social Icon

גיליון 2

This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, עמיחי שלו, רונית מטלון ז״ל

עורכת לשונית: מעין איתן

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים