This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

איך אפשר לקרוא לציווי הזה

11.12.2017

 

(מילים: 1596) 

ספר השירה של טל ניצן, "להביט באותו ענן פעמיים", שיצא בהוצאת "קשב לשירה" ב-2012, הוא כתב עדות או, למעשה, כתב תביעה. כתב תביעה של ניצן כלפי העולם, ולא פחות מכך – כלפי עצמה. כתב התביעה הזה חוצה מקומות, זמנים, גופים וז'אנרים: הוא מתנהל לעתים כְּשִׁיר, לעתים כְּשִׁיר בפרוזה; לעתים כדיבור בגוף ראשון יחיד, לעתים בגוף ראשון רבים ולעתים בגוף שלישי.

 

החצייה הזו של הגבולות איננה מקרית, היא חלק מן העיסוק בקווי המתאר המְחיקים של הקיום האנושי, נושא שהספר הזה עסוק בו מתחילתו ועד סופו. הטריטוריה שהספר מתנהל בתוכה היא טריטוריה שבין נֵכר לנֵכר. אבל לא מדובר רק בנֵכר – או בַּניכור – שבין אדם אחד לאדם אחר, אלא בנֵכר ובניכור הקשורים בַּשרירותיות של חוקי הקיום עצמם, חוקים המופעלים על ידי טרור שאין לו שם ואין לו מובן, ושפועל על כל אלה הנתונים למרותו. בתוך העולם שמכונן הספר הזה אין דרך לאחוז. אין דרך לזכור. אין דרך להתמצא. בין אם נעצום עיניים ובין אם נפקח אותן – הכל יֹאבד:

 

נִלְכַּדְנוּ בְּאֶרֶץ הַשֵּׁנָה.

בֵּין נֵכָר שֶׁלִּי לְשֶׁלְּךָ,

בִּרְחוֹב שֶׁשְּׁמוֹ מַרְקִיב בַּגֶּשֶׁם

עִם תַּפְאוּרַת הַיְלָדִים גַּנָּבֵי הָאוֹפַנַּיִם

וְנָשִׁים פְּרוּעוֹת בְּגָדִים סְתוּרוֹת שָׂפָה,

שְׁמוּרִים לָנוּ חֶדֶר אֶחָד,

יְמָמָה אַחַת.

אֶת הַמַּפָּה שֶׁצִּיַּרְתָּ לִי שָׁכַחְתִּי מִיָּד,

אִם תַּעֲצֹם – הַכֹּל יֹאבַד.

גַּם אִם תִּפְקַח. 

( "מאחורי השמורות")

 

ההתרחשות כולה היא התרחשות המתנהלת בתוך אזורים מוצללים, לימינָליים. הצללים אינם מקבלים שֵׁם או הֵקשר קונקרטיים. להיפך. הם שואבים את כוחם מן המסתורין, מן העמימות, מהיעדר המילים. ומעניינת במיוחד בהקשר הזה ההילכדות בתוך "ארץ השינה", משום שהספר הזה רָווי שירי ערש וחלומות שהם ספק משָׁלים ספק חידות, כולם בעלי תוכן מצמית. שירי הערש אינם מרגיעים אלא מעוררים חרדה, והחלומות המתחוללים בתוך התודעה הישֵנה אינם עיר מקלט מן החרדה העֵרה אלא יוצרים בעצמם טריטוריה מסויֶטת שמן הדילמות שהיא מעמידה – אין מוצא. בין אם בעֵירוּת, בין אם בשינה, אין מפלט:

 

דַּמִּי לָךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם

שֶׁאַתְּ עוֹצֶמֶת עֵינַיִם

אַתְּ נִשְׁכַּחַת מִלֵּב.

דַּמִּי לָךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם

שֶׁאַתְּ נִרְדֶּמֶת נִבְעֶרֶת כְּמוֹ יֶלֶד

אַתְּ נִשְׁכַּחַת מֵאֵיזֶה לֵב.

דַּמִּי לָךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם

שֶׁאַתְּ נִרְדֶּמֶת בְּלִי חֲשָׁד בְּלִי מָגֵן

בְּלִי מוֹרָא, אַתְּ נִשְׁכַּחַת מִן הַלֵּב

הָאֶחָד שֶׁבּוֹ רָצִית לִהְיוֹת זְכוּרָה.

(״שיר ערש״, 15)

 

כלומר באופן הממשיך את הנאמר בשיר "מאחורי השמורות" – אין דרך להירדם מבלי להישכח ואין דרך להישאר ערה מבלי לשכוח.

זה ממשיך:

 

עֵינַיִם לֹא יִרְאוּנִי מִתְנוֹדֶדֶת

פְּצוּעַת רֹאשׁ בֵּין מָסַכֵּי בַּרְזֶל סְגוּרִים 

עֵת אֲחַפֵּשׂ, בְּסַנְוֵרִים,                               

הֵיכָן חָנִיתִי, אֵיךְ אֵצֵא, אֵיךְ זֶה

תָּמִיד אוֹתוֹ הַזֶּה,

עוֹבֵר מֵרוּחַ לְבָשָׂר,

מַנְצִיץ לִי אֶת עֵינַי

בְּדִיּוּק כְּמוֹ הִפּוּכוֹ.

("אפור": 43)

 

בתוך האזור הטראומטי שהטקסט הזה נוגע בו אובדות הקואורדינאטות של המקום והזמן ("היכן חניתי, איך אצא"), דבר המנכיח את התחושה שמה שהתרחש לפני רגע עלול להתרחש בעוד רגע שוב ("איך זה תמיד אותו הזה"). כשאין גבולות של מקום או זמן, אין חוקים המגֵנים על התודעה מפני אימת החידלון. אין יכולֶת לומר – "זה היה והסתיים", או "זה קרה כי כך וכך ולכן לא יקרה שוב". התחושה היא שאין לאדם שום מושג למה משהו קרה – ולכן גם לא יוכל לִצפות לעולם את התרחשותו החוזרת, לא כל שכן למנוע אותה.

 

השרירותיות האפורה האופפת את הקיום יוצרת מתקפה על ההבנה ועל השפה. מה שמותקף קשור בגוונים הייחודיים, בכוח לזהות את האיכות החד-פעמית, הבלתי חוזרת של הדברים, ולקרוא להם בשמם:  

 

מִן הַמִּלִּים

אֵיךְ לֹא רָאִיתָ, אֵיךְ יָכֹלְתָּ, זוֹ צִפּוֹר

יוּבְנוּ רַק זוֹ וְלֹא.

("אפור", 44)

 

המילים המובָנות בתוך הטריטוריה המוצללת הזו הן המילים היחידות שאין להן שום משמעות בניתוק מן ההֵקשר. זוהי הדגמה מאסיבית של המתקפה שמנהלת השרירותיות על היכולת לחשוב. מה שהולך לאיבוד בתוך המתקפה הזאת הוא ה"ראיתָ", ה"יכולתָ", ה"ציפור". כלומר כל מה שיוצר הֵקשר ומעיד על קֶשֶר. כשהמילים היחידות המובָנות הן "זו" ו"לא" – אין משמעות לזעקה "איך לא ראית", "איך יכולת". הזעקה נבלעת כמו המבט, כמו הציפור. זהו עולם מרוקָן שבו אין עוד דבר להישען עליו או להאמין בו:

 

הֶרֶף הַחֹרֶף יַחֲלֹף קָצָר כְּמוֹ מִלָּה

תַּמּוּז בּוֹא יָבוֹא

הָאֹכֶל יִהְיֶה לְעָפָר בַּגָּרוֹן

מְאַוְרֵר עַל מְאַוְרֵר יִקְרֹס

אַתְּ תִּשְׂתָּרְכִי בְּכִכָּרוֹת מְצֻלָּקוֹת מִשֶּׁמֶשׁ

בַּאֲשֶׁר תַּנִּיחִי אֶת עֵינַיִךְ מַשֶּׁהוּ יִפְצַע

וְהָאִישׁ הַנּוֹשֵׂא עַל כַּפַּיִם

הַשּׁוֹמֵר מִכָּל רַע

בֵּין עִיֵּי הָאָבָק הַצָּרוּב

הָאִישׁ הַטּוֹב הַהוּא, מָתְנָיו יִהְיוּ שְׁבוּרוֹת

 

רק בסוף המחזור הזה, כשהאפור חותר כבר תחת התודעה עצמה – השיר לפתע סודק את עצמו, מסמן נקודה ארכימדית בחלל ומושה את עצמו בעזרתה מן התהום שהוא עצמו כרה תחתיו:

 

מֵחֶצְיָהּ הֶחָשׁוּךְ שֶׁל הָעִיר אֶל חֶצְיָהּ הַנֵּעוֹר,

בַּקְּרָעִים הַוְּרֻדִּים שֶׁבְּתוֹךְ הַחַשְׁרָה –

נֶפֶשׁ עִקֶּשֶׁת, פְּתַיָּה

הִנֵּה מִתּוֹךְ חָרְבוֹת הַנֵּס

שׁוּב אַתְּ מִזְדַּקֶּפֶת.

 ("אפור״, 43-47)

 

אבל מהי ההזדקפות הזאת? איזה כוח מציע הספר הזה למי שהגיע עד כאן וכבר הבין שמה שנמכר לנו כמוצא איננו אלא חילוץ לכאורה? התשובה לשאלה הזאת נמצאת בשער האחרון של הספר, הנקרא בעיר נ', שהקול הדובר בו מתעקש להזדקף שוב ושוב באמצעות המאמץ למצוא מהו הכוח שמכונן את ההתרחשויות שהוא לכוד בתוכן:

 

וְאִלּוּ בִּקַּשְׁתִּי לְתָאֵר אֶת עַצְמִי חַד וְחָלָק, הָיִיתִי אוֹמֵר שְׁנֵי דְּבָרִים:

אֲנִי אָדָם שֶׁקּוֹרֵא כָּל פִּסַּת נְיָר. גַּם, וּבְעִקָּר, טְפָסִים לַחֲתִימָה. מִתּוֹךְ עִנְיָן וְלֹא מֵחַשְׁדָנוּת דַּוְקָא. הֵיכָן שֶׁאֲחֵרִים מְשַׁרְבְּטִים אֶת שְׁמָם וְעוֹבְרִים לָאֶשְׁנָב הַבָּא, אֲנִי עוֹמֵד וְקוֹרֵא בְּכֹבֶד רֹאשׁ, עַד לַשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה. לָכֵן תָּמִיד נוֹצָרִים בְּעִקְּבוֹתַי תּוֹרוֹת, טוּרִים, הִתְקַהֲלֻיּוֹת קְטַנּוֹת, גְּדֵלוֹת, לָאו דַּוְקָא רוֹחֲשׁוֹת חִבָּה.

וַאֲנִי אָדָם שֶׁרוֹאֶה מִסְעָדוֹת מִגַּבָּן. מִן הַסִּמְטָה הָאֲחוֹרִית. אֲנִי רוֹאֶה אֶת פַּח הָאַשְׁפָּה הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו אִדְרוֹת דָּגִים וּקְלִפּוֹת שֶׁל תַּפּוּחֵי אֲדָמָה, וְדֶרֶךְ הָאֵדִים עַל חַלּוֹן הַמִּטְבָּח אֲנִי רוֹאֶה שְׁנֵי בַּחוּרִים מוּל דֶּלְפֵּק נִירוֹסְטָה וְשִׂפְתֵי הָאֶחָד אוֹמְרוֹת דָּבָר לַשֵּׁנִי. 

(69)

 

הקול הדובר של המחזור הזה, המתרחש במתכוון בעיר שאיננה מקבלת שם, כלומר היא שום מקום וכל מקום, הוא קול היוצא למאבק בַּשרירותיות שהפכה להיות סוג של חוק. לכן הוא קורא את הטקסט ולא רק משרבט עליו את שמו מתוך עמדה תבוסתנית היודעת שממילא לא יבין את שכתוב בו. לכן הוא מסתכל על מסעדות מגבן ולא מצידן הפומבי, כאומר שאיננו מוכן רק "לאכול" את מה שמגישים לו – אלא הוא מבקש גם להבין מה מגישים לו, מי מגיש לו, מה מתרחש מאחורי הדלפקים המציגים מנות אחידוֹת לראווה. לא מפתיע, אפוא, שאותו דובר מזהה לבסוף גם את מה שעשוי לחלץ אותו מן הדיבור השרירותי הקולקטיבי אל הדיבור הפרטי:

 

מַה שֶּׁמָּשָׁה אוֹתִי בְּטֶרֶם בֹּקֶר מִן הַסְּחִי, שֶׁסִּמֵּא אֶת עֵינַי בְּאוֹר פִּתְאוֹמִי, שֶׁמָּחַץ אֶת

גְּרוֹנִי בְּגִלּוּי עַז שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא יָדַעְתִּי, שֶׁהִרְחִיף אוֹתִי כִּמְעַט, לֹא יָכֹל לִהְיוֹת אֶלָּא

סִכּוּי הַמָּוֶת. רֶגַעמָוֶת. שֶׁמֶץ יָקָר מִמֶּנּוּ. 

(73)

 

מְקֻפָּל בְּפִנָּה שֶׁל הַלַּיְלָה, לְקוֹל צִיּוּץ הָעַכְבָּרִים אֲנִי מְשַׁנֵּן מִלִּים שֶׁאוּלַי יְשַׁמְּשׁוּ אוֹתִי

מָחָר, שֶׁאוּכַל מָחָר, שֶׁאוּלַי מָחָר אֲדַבֵּר. 

(73)

 

מה שרגע המוות מחלץ מן הקול – הוא המילים. המוות, המציב גבול שאין עליו עוררין – מסמן למעשה לדובר באמצעות הגבול הזה את קו המתאר שלו עצמו. אפשר למות בחיים, אומרת לנו טל ניצן בספר הזה. אבל אפשר גם לחיות ברגע מותנו.

 

(אִם אֵעָדֵר, כַּמָּה זְמַן יַחֲלֹף עַד שֶׁאֶחְסַר?) – שואלת השורה החותמת את הספר כולו.

 

להיעדר ולהיות חסֵר אינם זהים. אדם יכול להיעדר מבלי שיחסר לאיש, וכפי שאנחנו יודעים – יכול להיות חסר גם מבלי שהוא נעדר כלל. אך רק כשאדם נוכח במלואו – אנחנו יכולים להיות חסרים אותו במלואו כשהוא איננו. הנוכחות המלאה, הייחודית, הבלתי חוזרת הזו – אולי היחידה הראויה לתואר "אנושית" – היא בדיוק מה שקורס לתוך ומתוך המשטר השרירותי המתואר בספר הזה. זהו הדבר המאיים להיכחד. זהו הדבר שאולי רק מי שמסרבת לוותר על "שפת הילדה" שלה ולהמיר אותה בשפה הקולקטיבית והמנוכרת – יכולה לזהות את סכנת ההכחדה שלו, ולהיאבק עליו. המאבק הזה מוצא ביטוי חריף וחד מאין כמוהו בשיר הבא:

 

מִי שֶׁנּוֹלְדָה לְלֹא שְׂפַת אֵם

תִּפְסַע כָּל יָמֶיהָ

בְּשֹׁבֶל עַצְמָהּ

מַרְתְּפָהּ יִתְנוֹסֵס עַל רֹאשָׁהּ

בֵּיתָהּ לֹא יֵדַע

שֶׁהוּא בֵּיתָהּ

לְעִתִּים צִפּוֹר מֵתָה

תַּנִּיחַ עַצְמָהּ לְרַגְלָהּ

תִּתְחַזֶּה לְשַׁלֶּכֶת מְפַתָּה –

סֻכָּרִיַּת הַמִּזְּמַן נְמַסָּה עַל לְשׁוֹנָהּ

הַמַּסְמֵר הֶחָלוּד עוֹדוֹ בִּגְרוֹנָהּ

מִי שֶׁנּוֹלְדָה לְלֹא שְׂפַת אֵם

שׁוּב לֹא תַּרְפֶּה מִשְּׂפַת הַיַּלְדָּה.

(9)                  

 

ייחודו של השיר הזה בכך שבתוכו מי שנולדה ללא שפת אם, מי ש"בֵּיתָהּ לֹא יֵדַע שֶׁהוּא בֵּיתָהּ", איננה רק מודרת מכל אלא גם בעלת חירות ש"בעלי הבתים" אינם זוכים לה. העובדה שהיא מתהלכת בָּעולם ללא קניין מוּרָש, כלומר ללא ארסנל של ציוויי שפה חיצוניים שהיא מורגלת לציית להם – נותנת לה את הכוח, לנודדת הזו בין השפות, לכונן את חוקי התחביר פעם אחר פעם ולחתור מתוך כך ללא לאוּת תחת מה שמוּבנֶה עבורה מבחוץ ובכפייה. אך המחיר של החתירה הבלתי פוסקת הזאת תחת הנתון, תחת המובן מאליו, הוא אי-היכולת לעצום עין. ואת זאת מלמדת אותנו עדותו הבאה של הדובר "בעיר נ' " על עצמו:

 

וְהָיִיתִי אוֹמֵר, אוּלַי, עוֹד דָּבָר שְׁלִישִׁי: אֲנִי אָדָם שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ, עַל רְעָדָיו, רָעוֹתָיו

וּרְעָשָׁיו, נִצָּב בֵּינוֹ וּבֵין שְׁנָתוֹ.

(70)

 

אני קוראת את השורות האלה ואומרת לעצמי שאולי רק אדם שכל רָעוֹת העולם ניצבות בינו לבין שנתו – יכול לשאת על גבו את העוֹל העצום הזה שהספר מכוּוָן אליו: עול האחריות המלאה. שכן זוהי אחריות מסוג חדש, האחריות שטל ניצן מכוונת אליה. אחריות שהגבול שלה איננו גבול המעשה שעשינו או לא עשינו במו ידינו – אלא הגבול הנוגע לסבלו של האחר. בכל מקום שבו יש סבל, אומרת טל ניצן בשירים האלה, צריך אדם לראות עצמו אחראי לו. זוהי האחריות במובָנָה הרחב ביותר, זו הקשורה בהיותנו בני ובנות אנוש המופקדים מתוך כך לא רק על צֶלֶם דמותנו הפרטית אלא על צלם האנוש באשר הוא.

 

ונדמה לי שאין כמו השיר הבא כדי להדגים את האופן שבו רק אחריות שיש לה רוחב ועומק כאלה יכולה, באמת, להציל:

 

אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת אֶת הַדֶּרֶךְ,              

תַּמָּה וַחֲלָקָה לְשָׁם -

תְּלוּלָה וּפְתַלְתַּלָּה בַּחֲזָרָה -   

וּבְכָל זֹאת הוֹלַכְתְּ עַצְמֵךְ בְּיָדֵךְ

וְעָבַרְתְּ אֶת הַסַּף אֶל הַבַּיִת שֶׁקּוֹלוֹת

אַנְקוֹרִים וּגְשָׁמִים לֹא יַבְקִיעוּ,

שֶׁבְּכָל בֹּקֶר, אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת,

תְּפַלְּסִי אֶת שׁוּבֵךְ אֶל עַצְמֵךְ בְּמַפֹּלֶת

סְלָעִים וְתִתְעִי בַּחֲדָרִים אַחַר הַבֶּכִי

הֶחָלוּשׁ אוֹ הַשְּׁתִיקָה דַּוְקָא שֶׁל הַתִּינֹקֶת הַשְּׁקוּפָה,

תָּמִיד אוֹתָה אַחַת, זַעֲרוּרִית, שֶׁלֹא אַתְּ

שָׁכַחְתְּ וְלֹא אַתְּ הִרְעַבְתְּ וְרַק אַתְּ

יְכוֹלָה לְהַצִּיל.

(14)

 

ההצלה של התינוקת הזאת איננה מנותקת מן ההצלה של הכותבת את עצמה: שהרי אֶת שוּבָה אל עצמה היא מפלסת באמצעות התעִיה הזו בחדרים אחר התינוקת השקופה שאיש אינו רואה או שומע או מחפש עוד. אבל זה בדיוק העניין: בכל פעם שאנחנו מצילים אחר – יש לנו סיכוי להציל איתו גם חלק של עצמנו. זו האמת הגדולה של הספר הזה, וזה גם הציווי שהוא שולח אותנו אליו:

 

הציווי להקשיב למי ששותק מפני שאין לו עוד כוח לזעוק את עצמו בעצמו; הציווי לא להניח לאיש או אישה או ילד להיות שקופים עד כדי כך שנביט דרכם ולא בהם; ואחרון, אולי החשוב מכולם –

הציווי לבַכֵּר תמיד את המצב שבו רָעוֹת העולם ניצבות בינינו לבין שנתנו – על המצב שבו שנתנו, או תרדמת הנוֹחוּת שלנו, ניצבת בינינו לבין רָעוֹת העולם.

 

אפשר לקרוא לציווי הזה אהבה.

 

טל ניצן, להביט באותו ענן פעמיים, קשב לשירה, 2012. 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload