• אסתי אדיבי שושן

אין נחמה בסיפור: על ספר השירה ״משירי פהמי נורין״ מאת מורן שוב רובשוב





"בהתחלה לא דיברתי. אחר כך לא דיברתי. גם עכשיו אני לא מדברת. זאת לא אני". ובכל זאת, הקונטרס קטן הממדים משירי פהמי נורין מאת מורן שוב רובשוב טעון במילים מדודות, שנבחרו בקפידה רבה על ידי מספרת בגוף ראשון, ילדה צעירה שמתארת את הווייתה כפליטה הבורחת על נפשה. המילים המעטות שמשחררת לאטה הילדה המספרת מבקשות לספר את הטראומה שזה עתה אירעה. טראומת ההווה שזה עתה התרחשה מתוארת תוך שחזור עולם העבר, שבו האב לימד את ילדיו "לדבר ביושר", הצחיק אותם בסיפורי עלילה ואמר ש"צחוק זאת צורה של פעייה, שצחוק זה מה שהלב והריאות מבקשים [...] ואז הוא צחק [...] והצטרפתי לצחוקו, והבנתי שעכשיו למדתי משהו והייתי שמחה".

משירי פהמי נורין הוא סיפור התבגרות וחניכה של ילדה צעירה תחת רישומה המצמית של טראומה, שמעט אחריה היא מבקשת לחשוב ולהבין מחדש את מציאות חייה. מוקדי הטראומה מוזכרים בפרטים מטונימיים מדויקים שמהם משתמעת הרעה הגדולה שאירעה: ההורים שנעדרו מהבית, הטנדר שעצר, שלוש דלתותיו שנפתחו וקולות של מבוגרים שאינם אבא, דוד או שכן. מוזכר גם "הקצין האדיב" שחוזר ואונס, דוחף ומפיל את המספרת הצעירה על מיטתה בעודו מסמן בעיניו את הכרח השתיקה והשמירה בסוד. עוד מתארת המספרת את הישארותה לבדה בביתה לאחר האונס ואת השריפה הגדולה המניסה אותה משם. מול הדייקנות בסימון מוקדי הטראומה של סיפור המעשה נעדרים לחלוטין פרטי המקום, הזמן והקישור ההיסטורי-פוליטי. מילות הזמן היחידות המופיעות בטקסט הן יחסיות ומעידות על המאמץ של המספרת, הנערה הצעירה, לארגן את סיפורה-עדותה ברצף כרונולוגי של מוקדם ומאוחר: "זה היה רק אחרי זה", "בינתיים", "רוב השבוע", "באחד הלילות" ו"אז". גם מסמני המקום הם כלליים ביותר ונעדרי פוטנציאל זיהוי: "בבית", "בכפר", "מעל פני האדמה", "בשדות", "על יד מאגר המים". חוסר היכולת לתת סימנים מזהים אף ניכר בתיאור הכללי של בני האדם שאינם שייכים למשפחתה הקרובה. כך מחוללי הטראומה מכונים "ההם" ו"אלֶּה", והמסייעים הם "אלה שכאן, ששומרים עלי".

חוסר היכולת של המספרת – ובעקבותיה גם של הקורא – להבין את שאירע, מנומק בקיצוניות של הטראומה, בהיקפה הרחב ובהיותה מעבר ליכולת הקליטה וההמשגה של הילדה הצעירה. חוסר היכולת להבין ולתאר את שאירע ניכר בטקסט הקרוע והכאוטי. הבלבול מופיע כבר בכותרת, המעידה על כך שהטקסט הוא פרי יצירתן של שתי נשים בעלות שפה שונה: "משירי פהמי נורין מאת מורן שוב רובשוב". חוסר ההומגניות ניכר בפתיחה בשלושה קטעי שיר, שאחריהם פרוזה מקוטעת המחולקת ל-46 קטעים ובסופם שיר נוסף. שיר הפתיחה מבטא ברצף של שאלות רטוריות, משאלת לב של קביעות, השתרשות והיאחזות במוכר, והוא מקבל את מלוא משמעותו רק כאשר הוא חוזר ונקרא פעם נוספת עם סיום הטקסט כולו: "יהיה לי בית / ואליו? / יוביל שביל / ומשני צדדיו? / יעמדו יפים ברושים. / ואת הבית מי יבנה? ואת השביל מי יסלול? והברושים שאשתול?"




ארגון קטעי הספר במספרים כרונולוגיים מעיד על הצורך האנוש של הילדה המספרת לספר את סיפורה ולהכניס בו סדר כרונולוגי. הכתיבה על שאירע משמשת כעדות לטראומה וגם כהשתדלות של המספרת הצעירה לחזור ולבנות מחדש את זהותה כנערה צעירה ערבייה, בת להוריה ואחות בכורה לחמשת אחיה הצעירים. במהלך הכתיבה מעידה המספרת על אופיו של סיפורה ועל התפקיד שהוא ממלא בחייה: "אין נחמה בסיפור שלי. הלספּר נחמה."

כדי לטוות את סיפור המשפחה נזקקת הבת הצעירה למילוי פערים של העדר המידע ומבקשת מ"אלה שכאן, ששומרים עלי" להעיד את עדותם, לספר לה את שראו עיניהם. שאלותיה החקרניות, המבקשות להשלים את המידע החסר, מבטאות את חשדנותה כלפי כל מבוגר ובה בעת את אחריותה ורגשי האשמה כלפי אחיה הנעלמים: "חזרתי וביקשתי שיספרו לי היכן מצאו אותי, איך בדיוק הוא נראה המקום הזה, מה עוד היה שם [...] האם הייתי שם יחידה: ניסיתי למצוא רמזים לאחיי מבלי להסגיר אותם."

כדי לדייק את סיפורה/עדותה היא מעמתת בין תפיסת מצבה לבין עדותם של האחרים, תוך התנגדות למטפורת "ערימת הסמרטוטים" הנמסרת לה על ידי מסייעיה. מול תמונת עדות זו, היא מציבה את ה"שמלה ורודה-אדומה", מטונימיה אוניברסלית לעולם ילדותי, נשי, הרמוני ובלתי פגום של טרם-פגיעה. הרצון להשיב עולם זה על כנו לאחר הטראומה, ניכר בהתכסות-לבישה מחדש של שמלה זו. כך לאחר עזיבתו של "הקצין האדיב" שחזר, דחף והפיל, צירף את חבריו ורמז בעיניו שעליה לשמור בסוד, היא מסדרת הכל במקום: "לבשתי את השמלה הוורודה-האדומה וחיכיתי שאמא ואבא יבואו". מטונימיה נוספת לסדר העולם שהופר ולניסיונותיה הנאיביים של הילדה הצעירה לחזור ולהתקינו באה לידי ביטוי בסדיני המיטה. אלו מוזכרים לראשונה כאשר המספרת משחזרת את זמנה של ההתרחשות הטראומטית: "הערב של היום שבו הכל קרה". כך, בעודה מתנהלת בשגרת יומה, תוך שהיא מקפלת את הסדינים לקראת שובם של הוריה, היא שומעת את הטנדר מגיע, קופאת במקומה והסדין מתנדנד תחתיה. כאשר "הקצין האדיב" קם והולך, הסדינים שקיפלה קודם "התקמטו תחתיי או נפלו לרצפה". רצונה הנואש של הילדה הצעירה לתקן את שחולל בגופה, בביתה ובבני משפחתה, ניכר בפעולת הקיפול מחדש של המצעים בזמן שהיא מצפה לשיבת הוריה: "הם לא חזרו הביתה. חיכיתי להם. לבושה יפה, וכבר קיפלתי את כל המצעים". הכעס וחוסר האונים של הילדה הצעירה, שאין להם כל אפיק ביטוי, נרמזים בכך שביום הרביעי לציפייתה היא תולשת מהציפה חוט שהציץ מתוכה: "תלשתי ממנה את החוט. הענשתי את אמא. סליחה."


מול היעדר מוחלט של מסמנים ברורים המעידים על מקום, זמן והקשר היסטורי אקטואלי, מופיעה נאמנות מוחלטת לשמות המחיים את האדם הנושא אותם.ִכך חוזרת המספרת ומזכירה את שמות חמשת אחיה: "אחים שלי: אַדְהָם, הִִיבָּה, טָהֶר, זַאִיָיה, דָוִיד. [...] אני הבכורה". מאפיין זהות מרכזי של המספרת, היחיד שלא הוכתם באירוע הטראומטי, הוא שמה – "פהמי". הזיכרונות הקשורים בשמה הם שלבים הכרחיים בסיפור התבגרותה של הנערה הצעירה, כדרך הבלעדית לשקם את זהותה שנרמסה. כך, בעקבות שאלה על פירוש שמה, היא נזכרת שזו "שאלה שאבא ואמא והמורה שלי גב' חדיד, היו חוזרים ושואלים אותי, [...] פהם. הבנה. פהם הוא השם, אבל קוראים לי פהמי." החזרה של הילדה המספרת על שמה, והיזכרותה במי שהקנה לה את השם ולימד אותה לכתוב אותו, מאפשרת לה לראשונה במהלך הטקסט לבטא את משאלת לבה הכמוסה: "הביתה". יכולתה של פהמי להגות מילה זו בפעם הראשונה אחרי הטראומה ולהניחה כתובה בטקסט מתאפשרת רק בהיותה חבוקה ומוקפת בשם הפרטי החוזר ומשתחזר, ומאפשר בנייה מחודשת של הזהות שנופצה.

הריצה ברגליים יחפות, כפעולה העיקרית המתוארת בספר, מתארת את הדינמיות, שמחת הילדות, תנועת הגוף הקלה ותחושת החיוניות והחופש של תקופת העבר המאושרת, ובה בעת את המנוסה ממחוללי הטראומה בהווה המתואר. כך בפתיחת הספר, עוד לפני קטעי הפרוזה הממוספרים, בשורות קצוצות כמו בטקסט שירי, מסמנת פהמי את ההבדל בין העבר שלפני הטראומה לעבר שאחרי דרך פעולת הריצה וההסתתרות; תחילה זו שמתארת שגרת ילדות מאושרת שלה ושל אחיה, ואחר-כך כהיוותרות לבד בעולם: "ששה האחים / שהיינו,/ רצים בחצר / תמיד רצים / עוצרים רק להסתתר / עד לאותה הפעם שהסתתרתי רק אני". בהמשך מתארת פהמי את הריצה מהאש המלחכת את השדות הסמוכים לביתה: "התעוררתי ללחשים של אש מכיוון השדות [..] מתוך שינה עמוקה זינקתי על רגליי ורצתי מן החצר החוצה [...] רצתי מוקפת חום לוהט [...] רצתי, רצתי, רצתי כל הזמן." לקראת סופו של הטקסט מוחלפת ריצת היחיד של הילדה הצעירה בהליכה איטית בתוך שיירה. הליכת הנוודות מנוגדת לבית על קבעונו ומוכרותו. הבית משמש כנקודת המוצא של הסיפור ובה בעת משמש גם כמשאלת הלב של הילדה הצעירה לעתיד המקווה: "יהיה לי בית / ואליו? / יוביל שביל / ומשני צדדיו? יעמדו יפים ברושים. / ואת הבית מי יבנה? / ואת השביל מי יסלול? / והברושים שאשתול?"

הלימה מלאה מתקיימת בין תוכן הדברים לבין הקנקן-הקונטרס שבו הם מופקדים. משירי פהמי נורין היא היצירה הראשונה של הוצאת תרסט, הוצאה חדשה המבקשת לתת מקום, כפי שמציין עודד מנדה-לוי, העורך והמוציא לאור, ל"אפשרויות כתיבה קצרה [...] בפורמט קטן. [...] הקמה של הוצאה לאור עצמאית היא מעשה של אהבה לכתוב ולמודפס. במפגש עם הוצאת תרסט, דרך הספרות נפקחת לאורכה ולרוחבה". ואכן, הוצאה חדשה זו מותחת את גבולותיה של הספרות באפשרהּ לטקסט טעון ועוצמתי שבו שזורים שפות וקולות של שתי נשים שונות, מורן שוב רובשוב ופהמי נורין, להיות נוכח ולהשמיע קול עוצמתי אחד של סיפור-עדות.