This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

באתי ראיתי אכתוב

 

 

(מילים: 1485)

היום אנו תוהים על אותם תיירים השבים מקוריאה הצפונית ובפיהם המסר: מראה העיניים סותר את כל מה שמפורסם וידוע על ארץ זו. מה מתמיה יותר – יכולתה של דיקטטורה להסוות את הווייתה האמתית, או נכונותם של אנשים בעלי גישה למקורות מידע אמינים להאמין במה שהם רוצים להאמין בו. אנו מתמודדים עם מסורת ארוכה שנוצרה ברוח זו: מאמיני הקומוניזם שעלו לרגל לברית המועצות, חוו אותה ודיברו אחר כך בשבחה מעל מיטב הבמות, תוך התעלמות מן המידע הסותר הנמצא בשפע. אפשר להציג את התופעה כקומית, כפי שעשה בילי ויילדר בסרטו אחת, שתיים, שלוש, אבל אין בכך כדי לפצח את החידה.

 

יש להקדים ולומר, כי התופעה אינה אופיינית רק לדיקטטורה הקומוניסטית. גם הפשיזם האיטלקי ואפילו הרייך השלישי קנו להם חסידים שוטים למכביר, כמו אמיל לודוויג במקרה האיטלקי ויוניטי מיטפורד במקרה הגרמני. דווקא האינטלקטואלים שבין החסידים הללו מעוררים את התמיהה הרבה ביותר – הכיצד איבדו את חוש המידה ואת כלי מלאכתם העיקרי,  החשיבה הביקורתית. מקרהו של הסופר היהודי ליון פויכטוונגר – מחבר הרומן היהודי זיס, והטרילוגיה על יוסף בן מתתיהו, האיש שחווה את עליית הנאציזם בארצו, גרמניה, וערך ביקור במוסקבה בשנת 1937, בשנה שבה החלה סדרת משפטי הראווה הידועים לשמצה – הוא מקרה מבחן מובהק שתועד על ידי פויכטוונגר עצמו בספרו מוסקבה 1937, רשמי מסע לידידי.

 

היום, שמונים שנה אחר כך, יש לחוקר גישה לא רק לחיבור עצמו אלא גם לשלל המקורות שבמעטפת הביקור האמור. החוקרת הגרמניה אנה הארטמן, המתמחה בתחום היחסים בין הספרות הגרמנית הגולה וברה"מ, השקיעה מאמץ מקיף באיתור ובאיסוף כל הקשור בביקור זה, החל בתכתובת האישית של פויכטוונגר והדיווח העיתונאי על האירוע וכלה בדיווחי המשטרה החשאית הסובייטית, שמאז נפילת החומה אפשר להניח עליהם יד. ספר זה מספק ניסיון מורכב יותר להשיב על התמיהה בדבר התינוק שנשבה בקסמה של ברה"מ.  

 

חלקו הראשון של הספר הוא מבוא נרחב המסכם את הביקור ואת תפקידו של פויכטוונגר. החלק הבא הוא כרוניקה בדמות פסיפס של מכתבים, דו"חות וקטעי יומן, שרובה מוקדש למה שפורסם עם חזרתו של פויכטוונגר לצרפת ולתגובות לרשמי המסע. החלק השלישי של הספר הוא אוסף מקורות: דו"חות המשטרה החשאית, קטעי עיתונות וראיונות עם פויכטוונגר, תגובות בעיתונות, ושלוש ביקורות ספרים בנות התקופה על מוסקבה 1937. המקור המאתגר והמעניין ביותר הוא הראיון שערך פויכטוונגר עם סטלין בכבודו ובעצמו. בשקדנות טיפוסית לחוקרים גרמנים צורפו כאן בדלי מסמכים מארכיונים שונים כדי להציג תמונה של המסע ורושמו הציבורי. תמהני, אם לא היה ראוי לחפש גם תגובות בעיתונות הנאצית, שעבורה חיבורו של פויכטוונגר היה אמור להיות טרף קל.

 

מחברת הספר מתרה מראש בקורא שלא לשפוט את החיבור מנקודת הראות העכשווית. אז, ב-1937, היה פויכטוונגר איש שנרדף על ידי המשטר הנאצי, אך גם היה מאוכזב מהתנהלות הדמוקרטיות המערביות. ברה"מ נראתה לפיכך בעיניו ובעיני שכמותו כסיכוי האחרון להתמודד מול המשטרים הפשיסטיים ולהציב להם אלטרנטיבה אידיאולוגית חיובית.

 

ההכנות להזמנת פויכטוונגר לברה"מ – מן הסופרים המתורגמים הפופולאריים ביותר שם – החלו כבר ביולי 1934, ונמשכו למעלה משנתיים, טרם יצא לדרכו המסע על פי הזמנת איגוד הסופרים הסובייטי בנובמבר 1936. פרק זמן זה העמיד אתגר בפני אוהד הסובייטים מן החוץ – לא רק הידיעות על המחיר העצום של יישום מדיניות התיעוש והקולקטיביזציה הסובייטית והרעבתה של אוקראינה, אלא גם המידע על המשפטים נגד הדור הראשון של מנהיגי המפלגה. ניתן היה לצפות שמשפטים אלה יערערו את האמונה העיוורת במהפכה הסובייטית, הן עקב ניהולם בניגוד לכללי הצדק, והן משום שהפכו את השדרה המרכזית של מחוללי המהפכה הסובייטית לבוגדים מטבע ברייתם. הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד, שהוזמן גם הוא כקומוניסט לברה"מ, חזר משם בשנת 1936 עם תוצאה לא מפתיעה: רשמיו, שהופיעו תחת הכותרת חזרה מברית המועצות, היו גט כריתות למשטר שהכזיב.

 

ביקורו של פויכטוונגר סמוך לאחר פרסום רשמיו של ז'יד עמד מראשיתו בסימן הסטירה התעמולתית שסטר ז'יד בפני משטר סטלין, אך תגובתו האוהדת של פויכטוונגר, תגובה של צידוק הדין לאור משפטי הראווה, הייתה ההיפוך הגמור לסיכומו של ז'יד. הוא נכח יותר מפעם אחת במשפטו של קרל ראדק, מי שהיה מקורבו הגליצאי של לנין, וכפי שציין ב-2.2.37 גאורגי דימיטרוף ביומנו (כן, אותו אחד שעמד לדין בגרמניה הנאצית על שריפת הרייכסטאג ואמור היה לדעת דבר או שניים על משפטי ראווה), האמין פויכטוונגר במרבית ההאשמות שהוטחו בראדק, להוציא טענת שיתוף הפעולה עם סגנו של היטלר, רודולף הס. במאמרים שפרסם פויכטוונגר טען כי מרבית ההאשמות אכן הוכחו. אנשי השירותים החשאיים הסובייטיים – כך מסתבר מהעיון בארכיון – שקדו במיוחד לבחון אם יהא מקרה פויכטוונגר כמקרה ז'יד. והנה, אף שדיווחו על ביקורת מצד האורח על פגיעות בחופש הדיבור והביטוי, או על השמטת שני עמודים מספרו "הצלחה" שעניינים דברי הלל לטרוצקי, לא מצאו אצלו סימנים למגמת הביקורת שאפיינה את ז'יד. "הוא  רואה בזינובייב וקאמניב אויבים", צוין באחד הדוחות. מאמר שפרסם פויכטונגר בשפה הרוסית בהיותו בברה"מ השווה את הסתייגותו של ז'יד מההישגים הגדולים של ברה"מ להסתייגות שגילו בעבר הצרפתים משייקספיר. בדיעבד, מחזק מחד גיסא ההבדל שבין תגובת פויכטוונגר וז'יד עוד יותר את הסלידה של הקורא בן ימינו מעמדתו של פויכטוונגר. מאידך, מזווית ראייה של שנת 2017, אפשר אולי לגלות סימפטיה לאמונתו כי סופה של אחוות העמים לנצח ולהתגבר על היריבות בין האומות.

 

ברמה האישית ניתן היה לצפות שידאג לפחות למי מידידיו שהיו בין הקורבנות של משפטי הראווה. השחקנית המפורסמת קרולה נהר, כוכבת אופרה בגרוש, נקלעה בעת שהותה בברה"מ לעימות עם המשטר, נאסרה, הוגלתה ובסופו של דבר מתה במאסר סובייטי. ברטולט ברכט ביקש כמה פעמים מפויכטוונגר בעת שהותו בברה"מ להתעניין בגורלה ולעשות לשחרורה. פויכטוונגר ציין במכתב לברכט (30.5.37): "טוענים שהייתה מעורבת בקשר בגידה של בעלה", בלי לערער על הגדרה זו. ברכט לא הרפה, אך ללא תוצאות. ב-5.1.37 הגיעה מחיפה פנייה מארנולד צווייג להתעניין בגורלם של שני סופרים כותבי עברית, פריימן ולנסקי, שנשלחו לסיביר. גם כאן לא נמצאה ברשומות שום תגובה. ספק אם יש לזקוף אף את שחרור השחקן אלכסנדר גרנך בסוף שנת 1937 לזכות פויכטוונגר (גרנך האמין בכך). מעייניו של פויכטוונגר היו שרויים במקומות אחרים. למוסקבה לא לקח עמו את אשתו, אלא את מאהבתו, אווה הרמן. ומצב רוחו של האורח המכובד עמד בסימן הטבילה בים עצום של מעריצים בברה"מ, הן בקרב הסופרים והיוצרים והן בקרב קהלם.

 

המסמך המרתק ביותר בספר, בסופו של דבר, אינו חיבור המסע של פויכטוונגר אלא רישום הראיון עם סטלין. ביום שלמחרת, 9 בינואר 1937, כתב לאשתו "הייתי לבדי אתו ועם העורך הראשי של איזווסטיה, אשר תרגם ורשם את הפרוטוקול, וזו הייתה שיחה ממושכת מאד, בלי לאכול או לשתות, רק דיבורים, מרבע לשלוש עד שש ורבע". בקפדנות עקבה הארטמן אחרי העותקים המקוריים של רישומי השיחה ואחר השינויים שהתגלו בהם. ברור כי לא מדובר במסמך שכמוהו כהקלטת השיחה, וידוע שפויכטוונגר הסכים על פי הוראה מלמעלה להשמיט אמירות רבות מן הנוסח הכתוב של הראיון. ועם זאת, פויכטוונגר התיר לעצמו להציג לסטלין שאלות נועזות בדבר גבולות החירות של הסופר, הצנזורה ואף פולחן האישיות. הוא אף ניסה כנראה לערער על מושג הדמוקרטיה בדרך שנעשה בה שימוש בברה"מ. סטלין מכל מקום השיב באריכות והיה הגורם העיקרי להתמשכות השיחה. את הדמוקרטיה פירש כהתאמה לרצון ההמון, מה שהתיר לו להמשיך ולהחזיק במושג. מכל מקום לא הובילה תעוזתו היחסית של פויכטוונגר למקומות מסוכנים. לכל היותר הציע לשלוח את תומכי טרוצקי לבתי משוגעים במקום לגרדום. בשיחת רדיו אחרי המפגש ציין פויכוטונגר: "סטלין הוא קודם כל בן אדם".

 

גם המעקב אחרי נוסחיו השונים ותרגומיו של הספר מוסקבה 1937 מגלה שהסופר, שחרת על דגלו את חופש הדיבור, הסכים להשמיט עניינים עקרוניים – אזכור ביקורתו של לנין על סטלין, ובמיוחד דברי הערכה לטרוצקי ותפקידו במהפכה. משכך היה, יצאה המהדורה הרוסית ב-200,000 עותקים, כשהקדמה פרי עטו של סטלין פותחת את הספר. המחלוקת על התקבלות הספר פרצה מיד: בשעה שברכט והיינריך מאן ברכו עליו, לא נותר לארנולד צווייג היושב בחיפה אלא להגיב במנוד ראש. ובצרפת, שקראה זה עתה את רשמיו של אנדרה ז'יד, הייתה ממילא תפוצת הספר קטנה. אפשר להרחיק לכת ולקבוע לאחר מעשה, שפויכטוונגר הסכים לפשרה עם דיקטטורה אחת בדרך שעשו זאת סופרים גרמניים בדיקטטורה שלהם. והקורא תוהה: היכן ההבדל בין הקורבנות במצב זה?

 

אנה הארטמן מדקדקת במעקב אחר התנהלותו של פויכטונגר גם אחרי שובו מן המסע. נאמנותו למשטר הסובייטי ולסטלין נותרה בעינה, עד כדי כך שכתב ליום הולדתו הששים של סטלין דברי הלל, על אף שזה חתם על ההסכם עם היטלר, הסכם עם המדינה שגירשה את פויכטוונגר. והוא אמור היה להבין לאיזו פינה נדחק (בעניין זה נפלה שגגה אפילו בספר מוקפד כזה: ב-1939 חגג סטלין את יום הולדתו ה-61). בעצם אמור היה פויכטוונגר להגיב אז באופן שלילי גם מסיבה אישית: עקב חתימת אותו חוזה, הקרוי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נאסרה הפצת הרומן האנטי נאצי של פויכטוונגר בית אופרמן בברה"מ!

 

פרדוקס נוסף: בשנת 1940, לאחר שנאסר על ידי משטר וישי ונמלט באמצעות איש ועד ההצלה האמריקאי וחסיד אומות העולם ואריאן פריי – מגמת פניו לא הייתה ברה"מ אלא, מטבע הדברים, ארה"ב, לשם תכנן להגר, כך ביומנו, כבר באוגוסט 1938. בקליפורניה הצטרף אל לא מעט פליטים אינטלקטואלים גרמנים שהגיעו לשם. אלא שגם כאן עקב אחריו שירות חשאי. במקום גסטאפו או נ.ק.וו.ד פגש כאן את ה-FBI, שעשה זאת עקב הטייתו הקומוניסטית והתרועעותו עם אנשי שמאל באמריקה. פויכטוונגר אמנם לא גורש בסופו של דבר, אך לא הצליח לזכות עד מותו ב-1958 באזרחות אמריקנית.

 

כיצד נתייחס היום לפרשה המתמיהה הזאת. האם מדובר תמיד בבחירה בין הרע לרע יותר, ולא בין הטוב לרע? האם יכול בסופו של דבר – כפי שטען פויכטוונגר – ניצחון ברה"מ על גרמניה הנאצית להצדיק בדיעבד את ההתקרנפות? האם מסיבה זו, וזו בלבד, אין היהודי שבפויכטוונגר יוצא זכאי?

 

Anne Hartmann, "Ich kam, ich sah, ich werde schreiben". Lion Feuchtwanger in Moskau 1937. Wallstein Verlag, Göttingen 2017

(אנה הארטמן, באתי, ראיתי, אכתוב. ליון פויכטונגר במוסקבה, 1937)

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload