• אריאל הירשפלד

בין סמלים לסלעים - גיא בן בינום


(מילים: 1096)

מעל לסלעים השגיאים, האורנים הזקנים, הקברים החצובים בסלעים, שרידי הכפרים והסכרים, המקום הזה כפות בתוך רשת סמלים אדירים. הם, אולי, הסמלים הגדולים ביותר בעולם הסמלים של העולם המערבי. ורשת הסמלים הזאת נתונה בתוך מתח נוסף – פוליטי והסטורי, חזק ואלים לא פחות: מאבק הבעלות על העיר ועל הקדושה. וכל אלה נמצאים כאן בתוך עימות נוסף, מרתק ועז ביותר: העימות בין הטבע והעיר. העיר בכלל והעיר ירושלים בפרט. גיא בן הינום הוא שריד נדיר, יחיד במינו, של הטבע האופף את העיר הזאת. יראת המוות שמרה עליו כמעט נקי מיושבים, וכך נוצר בו חלל גדול, מפולש, החושף את השתפלות ההר ובדרומו של הגיא מתנשא צוק סלע ארוך וגבוה ובו צניר מפואר, אח לצנירים שבנחל חלילים ובנחל גילה, וקושר את המקום לגיאולוגיה של הרי יהודה ולבריאת העולם.

הר-ציון הוא הציר שסביבו חג העמק הזה. הר-ציון וחומות העיר העתיקה שמאחוריו הם תמצית האידיאה של "ציון"; זהו מראה ירושלים כפי שנגלתה לבאים אליה ממערב דורות על דורות, ברגל, באורחות-גמלים, בקרונות-דיליז'אנסים וברכבת. מכאן צויר מגדל דוד כסמלה של הציונות – כעין נס המזדקר מול המערב, כשממזרח לו, מקדם, זורחת ועולה השמש. ואילו הגיא עצמו, תחתיתו ומוצאו של הר-ציון, הוא "גיא בן הינום", ששמו אוצר בחובו זיכרון קדמוני מחריד: "ובנו במות התופת אשר בגיא בן-הינום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא ציוויתי ולא עלתה על לבי. לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמר עוד התופת וגיא בן-הינום כי אם גיא ההרגה וקברו בתופת מאין מקום. והייתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמיים ולבהמת הארץ ואין מחריד" (ירמיהו ז', 31-33). זהו מקום שכמעט כולו קרוץ מהחומר שממנו עשויים חלומות ובלהות. האבנים ומורדות הגיא אינם אלא מוליך דק אל מטענים אדירים של מיתוס; מיתוס החושך הנורא ביותר והאור הזוהר ביותר. פתח הגיהינום ומבוא הגאולה. ובזיקה אליהם: הפולחן האכזר, הקמאי ביותר לאלילות, ומולו וכנגדו – הפולחן המופשט, הרוחני ביותר, של הדתות המונותאיסטיות. היחס בין העמק וההר במקום הזה הוא אפוא המעבר המיתולוגי המורכב ביותר בין חשכה, גופניות, יצריות ובעתת-מוות לבין השאיפה לאור התבונה ולחירות מן הגוף ויצריו.

העמק, הזורם ממוצאו, בסיבוב מזרחה, אל תוך נחל קדרון, זורם במישור הסמל אל תוך אפלת מוות. השטח הנפרש ממזרח לסכר התחתון הוא "חקל דמא" – "שדה הדמים" (הן בעברית והן בארמית מתקיים כאן משחק מילים בין "כסף" לבין "דם"). זוהי נחלתו של יהודה איש קריות, שנקנתה, כמסופר במעשי השליחים (א', י"ח), בכסף שקיבל מן הרומאים בתמורה להסגרתו של ישוע (זוהי, אגב, גרסה אחת מבין שתיים, המצויות בברית החדשה. באחרת יהודה התחרט על מעשהו והתאבד משום כך ולא קנה כל שדה במקום הזה!). השטח הזה שימש כבית קברות במשך אלפי שנים והוא רצוף בורות, קברים עתיקים ועצמות. שוליו הדרומיים, למרגלות הצוקים, מחוררים ככברה: אלו קברים, מערות קבורה ומערות נזירים ומתבודדים, חלקן מעוטרות להפליא, ורובן משמשות היום כאתרי מפגש לסוחרי סמים וצרכניהם, ישראלים ופלסטינים, באותו שלום-הפקר ערפילי השמור למתחבאים מפני החוק. רק המנזר היווני, סנט אונופריוס, העומד במרכז השטח הזה, הצליח להאיר פיסה מן השטח האפל הזה: הוא בנוי על כמה ממערות הקבורה השלמות והיפות ביותר. הוא קידש אותן והפך את סביבתן לגן סגור ונהדר.

חקל דמא הוא היום אתר של מתיחות פוליטית עזה: זהו המעבר מירושלים לכפר סילוואן. זהו המעבר המטושטש ביותר בין תחומי הישראלים והפלסטינים בירושלים. הוא משמש אמנם בעיקר למעבר רגיל בין תחומי העיר, אבל זהו גם נתיב בריחה של כייסים, סוחרי-סמים, גנבי מכוניות וגנבים סתם. לא פעם, בשעות החשכה, ניתן לראות מגשר הסינמטק הבהובי אור כחול מתוך פאתי העמק המזרחיים – אות למרדף משטרתי כלשהו. אם המנזר סנט אונופריוס עסוקה בהתגוננות מתמדת מפני הגנבים וסוחרי הסמים יותר מכל תושבי הסביבה. היא נטעה סביב חומות המנזר שיחי צבר והקימה מעליהן גדרות תיל גבוהות. אבל המקום הזה אינו בבחינת תפר בין התחומים, אלא מעבר רצוף ופתוח. האיבה השורה בו אינה מבטלת את הזרימה.

המטייל באזור הזה בשעות היום לא יחוש דבר מכל זה. שקט מנומנם שורה על כרם הזיתים וצמחי החרדל, על מערות הקבורה ושיפולי הר-ציון החפויים רוב השנה בפלומה צהבהבה של עשב יבש, ובקיץ מוצף המקום באור הרועד מרוב חום וצרצורי ציקדות, ואין לו דבר עם יהודה איש קריות, איבת עמים או "במות תופת". היורד לאורך המדרון הדרומי של העמק, בשביל שמרגלותיו השרויים בצל עולם של הצוק, לא יראה עדות למלחמת האור והחושך, האלילות והאלוהות ואפילו לא למלחמת היהודים והערבים על העיר. אפילו כבל הרכבל המתוח מעל העמק מאז מלחמת השחרור הישראלית אינו מסוגל לספר משהו לנוכח השקט שמקימים העמק וצוקיו באמצע העיר. כוחו המוזר של המקום הזה הוא בהיותו פיסת טבע גלויה, ראשונית במידה מפתיעה, ליד השטחים שדרכו בהם יותר מאשר ברוב המקומות בעולם. המקום שהמילים שאמרו ונאמרות עליו הן הגדולות והקולניות ביותר בעולם המילים, הוא ערוץ וקיר סלעים שאינו יודע דבר על הסיפור המתגלגל בו. קיר הסלעים מגיר לחות כל השנה כולה, והוא מצוייר בצבעי החזזיות. מבין סדקיו עולים צמחי הצל הלח ולמרגלותיו הבטוחים מכל רגל עולים פרחי החורף הנהדרים של הרי ירושלים. הטבע של המקום הזה מנער מעליו בקלות את כל הכינויים. "גיא בן-הינום" ו"גיא ההרגה" מתאדים כפטפוט. למרגלות המקום ההיסטורי ביותר במערב רובצים עמק וסלע המתנערים מכל הסיפור. עירומים מן ההיסטוריה. הבא אל העיר מדרום, עובר לכן, במעין גשר אחרון לפני ההצגה האחרונה, בעמק האפשרות של העדרה.

השבילים בגיא: שביל הוא סמל ומעשה המתרחש בפועל ממש בעת ובעונה אחת. השבילים שבעמק, הממשיכים את השבילים הקדומים, המחברים בין אזורי העיר ותחומי העמים השונים, המחברים למעשה בין העיר הישראלית לבין האזור הפלסטיני שממזרח לחקל דמא, הם רקמת חייה של העיר והם כלי החיים הפשוט ביותר. הם כלי ההליכה, המעבר, החיבור. בהם רמוז הקשר בין החלקים ובהם רמוז גם השלום הגנוז לעתיד לבוא.

יש בעמק הזה עץ אחד, מהגדולים והיפים בירושלים, והוא לא עתיק כלל. הוא ניטע כאן (למרגלות בניין הסינמטק) לפני שנות דור אחד וצמח להיות עץ כביר ממדים המהווה מרכז חדש לצמחיית העמק. הדולב הוא עץ אופייני לצמחיית נחלים בגליל העליון, בלבנון, בסוריה, בטורקיה וביוון. נטיעת הדולב כאן, למרגלות הר-ציון השחון וחומת האבן הקפוצה שמאחוריו היא ציור חדש: צויר כאן עמק פורה המסתיר כביכול בחובו מעין. המראה המצטייר מדרך חברון יוצר רושם של מקור מים חיים רענן וטבעי. מכוח הניגוד העז שבין הירוק הבהיר, הרוחש, של הדולב הענק, לבין היובש התדיר של מורדות הר-ציון, אי אפשר שלא להיזכר בדמיון הצלילי בין "ציון" ו"ציה", ולהיזכר כי הר-ציון הוא הוא סף המדבר.

נטיעת הדולב כאן אינה ייבוא של נטע זר לחלוטין, ובכל-זאת – זהו עץ נחלים גלילי שבטבע לא הדרים מעולם עד סף המדבר. במיקומו כאן, במרכז גיא בן הינום, יש רמז למשהו הרחוק מכל תופת. אין זה סמל מודע, העובר לצופה באמצעות מילים או צורות, אלא תנועה עדינה של גנן; תנועה שאינה אלא הזזה מועטה. אין זה עץ טרופי אקזוטי או נדיר. זהו עץ מקומי לא פחות מן הזית והתאנה והוא נטוע גם בגנים עירוניים ובשדרות. ובכל-זאת – הוא אינו ירושלמי. כמו הבחור הגלילי שבברית החדשה שבא לירושלים, כך העץ הזה בא אליה מן הגליל. יש להביע תקווה גדולה שירושלים לא תצלוב גם אותו על שום זרותו הרעננה.



This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, עמיחי שלו, רונית מטלון ז״ל

עורכת לשונית: מעין איתן

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים