This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

״שחיינים שוחים טובים כשקר להם״: 23 הערות על שחייה

 

 

 

(מילים: 2478)

 

 

1

 

יש  רק שני דברים חשובים בשחייה:

 -איזון

-סגנון

 

2

 

כשאני מדבר על איזון אני לא מדבר על איזון נפשי אלא על איזון פיזי. הגוף צריך להיות מאוזן במים.

רוב האנשים שוחים כשהראש והידיים צמודים לפני המים והרגליים עמוק בפנים. התוצאה היא לא רק מכוערת, אלא גם עגומה. הרגליים הן כמו עוגן שעוצר את ההתקדמות.

 

3

 

כשאני מדבר על סגנון אני לא מדבר על סטייל, אלא על הקפדה שכל תנועה של הגוף תהיה כמה שיותר נאמנה לסגנון השחייה הנבחר. אלו כמה דוגמאות:

- בחזה יש להקפיד על שמירת רצף בין תנועת הידיים לתנועת הרגליים כדי שהגוף ייצר תנועה של גל.  

- גם בפרפר חשוב לשמור על גל ואסור להתפתות ולפתוח את הרגליים בזמן הבעיטה.

- בגב הגב צריך להיות מקושת.

- בחתירה יש להקפיד שהיד תיכנס למים בזווית ותצא מהמים בחצי סיבוב כדי שתיתן עוד דחיפה.

 

4

 

אני שחיין טוב, אפילו טוב מאוד, אבל חשוב לציין שמעולם לא הייתי שחיין מצוין. השיא המקצועי שלי הוא מקום שני באליפות הגליל במאה מטר חזה (או בנוסח הרשמי: סגן אלוף הגליל במאה מטר חזה לשנת 1992-גילאי 10-12).

לפני כמה שנים כאשר אמא שלי עזבה את הבית בו גדלנו בכרמיאל ופירקנו את חדרי הילדות שלנו, מצאתי את התעודה שניתנה לי בסוף אותה תחרות. אז הגיע הרגע הבלתי נמנע שבו העליתי תמונה שלי לפייסבוק עם התעודה ואמרתי שזו ההוכחה שאני אלוף הגליל לשעבר (בפייסבוק לא  היה ניתן לקרוא את מה שכתוב באמת על התעודה). זה לא היה אירוע  חד פעמי. מדי פעם אני עדיין אומר שאני אלוף הגליל במאה מטר חזה (גילאי 10-12) לשנת 1992, למרות שאני רק הסגן הראשון. 

 

5

 

אני שוחה 10 ק״מ בשבוע.

אני מגיע לבריכה חמש פעמים בשבוע.

כך נראית שגרת האימונים השבועית שלי:  

אימון 1: 10 בריכות חזה (חימום)+40 בריכות מעורב (4x10).סה״כ 50x33 =1650 מטר.

אימון 2: 10 בריכות חזה (חימום)+52 חתירה. סה״כ 62x33=2046 מטר.

אימון 3: 10 בריכות חזה (חימום)+40 בריכות מעורב (4x10).סה״כ 50x33 =1650 מטר.

אימון 4: 54 בריכות חזה. סה״כ 54x33=1782 מטר.

אימון 5: 10 בריכות חזה (חימום)+80 בריכות חתירה. סה״כ 90x33=2970. 

98 המטרים המיותרים הם למקרה שאתבלבל בספירה

(למען הסר ספק. אורך הבריכה בה אני שוחה הוא 33 מטר).

 

6

 

ברוב הפעמים אני מסיים את השחייה לפני שמונה בבוקר. למרות שאני לא מכחיש את העונג המזוכיסטי שיש בשחייה, המזוכיזם לא מספיק בכדי לשכנע את עצמך בבוקר של יום חורף קר לקפוץ למים (זו לא מטאפורה. יש בקרים בירושלים שהטמפרטורה בחוץ קרובה לאפס מעלות, שבהם כל תא בגוף מנסה לומר לך שלקפוץ למים זה רעיון נורא). הדרך היחידה לשחות כל בוקר היא להוציא את הבחירה החופשית מהמשוואה. אני מגיע לבריכה חמש פעמים בשבוע בלי להשאיר שום מקום למחשבה או בחירה. במובן הזה השחייה סותרת הרבה מהפילוסופיה המערבית.

 

7

 

כאמור, סגנון בשחייה הוא לא סטייל.

הסגנון שלי בשחייה הוא מרהיב, הסטייל שלי הוא נורא ואיום. הסטייל שלי בשחייה הוא אחד הדברים הכי מכוערים שנראו על פני האדמה. גם אדם שלא מבין הרבה בשחייה יכול להבין שהסטייל שלי בשחייה, ובמיוחד בחתירה, הוא אגרסיבי וברברי. אני משפריץ הרבה מים, המרפקים שלי הרבה פעמים מחוץ למים, וברוב המקרים הזרועות שלי עפות לצדדים ופוגעות באנשים ששוחים במסלול ממול. עשרות פעמים כבר העירו לי על האופן שבו אני שוחה. עשרות פעמים שמעתי שהשחייה שלי מכוערת.  

 

 

8

 

בקיץ של 2016 חזרתי לברלין לשפר את הגרמנית שלי. מצאתי בריכת קיץ שהייתה לא רחוקה מהמקום שבו גרתי. במהלך אחד האימונים, קצת אחרי שהפסקתי לקפוא (המפלגה הנאצית אולי מוגרה אבל האכזריות עדיין לא עזבה את גרמניה בתחום הבריכות, בו הנוהג המקובל הוא לשמור על טמפרטורה טוטליטרית של 18 מעלות), עצר אותי מישהו ששחה במסלול המקביל והחמיא לי שאני שוחה יפה מאוד. בהתחלה חשבתי שזו טעות, אבל אז פנה אלי עוד מישהו והחמיא לי. אחריו הגיעו עוד מחמאות. בכל פעם ששחיתי שם מישהו שיבח אותי על שחייתי היפה והאלגנטית.  

אחרי שהתגברתי על האושר שיש בכך שאני בעצם חווה הפי-אנד של שני סרטים אמריקאיים במקביל (אחד על יהודי ששבעים שנה אחרי השואה שוחה בברלין ואחד על שחיין שתמיד אמרו לו שהוא שוחה מכוער ומגלה פתאום שהוא שוחה יפה), הבנתי מדוע בארץ חושבים שאני שוחה מכוער ובגרמניה בטוחים שיש לי סטייל. מי שלימדו אותי לשחות היו זוג מאמנות שהגיעו לישראל מהגוש הסובייטי (לידיה הגיעה מרוסיה ואינגה ייצגה בכבוד את מזרח גרמניה באולימפיאדת מוסקבה 1980).

כמו שאמרתי, הסטייל שלי הוא אחד הדברים המכוערים שנראו אי-פעם על פני האדמה (או ליתר דיוק על פני המים), אבל הוא ככה מסיבה טובה. זה סטייל פרולטרי.  

 

9

 

הגישה של הגוש הסובייטי, או לפחות הדרך שבה אינגה ולידיה הגשימו את אותה הגישה, לא הייתה רק בכך שהן לא הכירו בקיומו של הקושי, אלא שהגבול שבין אימון סביר לסבל תמיד היה מטושטש. פעם אחת אינגה החליטה שאנחנו לא מספיק אגרסיביים בשחייה אז היא נתנה לנו לשחק ׳שבויים׳ (המשחק הידוע בשם "חיי שרה" מחוץ לאזור הגליל) עם כדור כוח של 8 ק״ג. במקרה אחר לידיה רצתה שנשחה מהר יותר לקראת תחרות אז היא כיבתה את חימום המים בבריכה, כך ששחינו בטמפרטורה של 18 מעלות. כשלידיה ראתה את השיניים שלנו נוקשות היא אמרה בחיוך גאה: "שחיינים שוחים טובים כשקר להם". לא הייתה במילים שלה טיפה של אמפתיה או התנצלות.

הגישה של אינגה ולידיה והאירועים המתוארים הם לא טראומות בשבילי. אני חושב שיש משהו בריא בגישה שלהן ומשהו בריא בכך שנתנו להן ליישם את אותה גישה על ילדים תמימים וחסרי ישע מהגליל. אני חושב שהעובדה שהפדגוגיה הסובייטית, לפחות במקרה שלי, לא הביאה לתוצאות מרשימות (אלא אם מתעקשים לספור את ההישג המפוקפק של מקום שני באליפות הגליל במאה מטר חזה), לא הופכת אותה לפחות טובה, או לפחות חיננית.

 

 

 

10

 

כאשר אני רואה אדם מחוץ לבריכה, אני יכול לרוב להעריך כמה טוב הוא ישחה. לשחיין טוב יש שרירים מסוימים (ואני לא מדבר על מבנה השריר המעובד שיש לאלו שעובדים בחדר כושר אלא על שרירים מסוימים כמו אלו שנמצאים מתחת לכתף). לשחיין טוב יהיה בגד ים פונקציונלי (שחיין טוב לא ילבש מכנסיים בגזרת הוואי, כשם ששחיינית טובה לא תופיע בביקיני). לשחיין טוב, וזו אולי הנקודה הכי חשובה בנושא זה, יש עמידה ותנועה שמראות שלא רק שהוא לא נרתע מהמים, אלא שיותר נוח לו במים מאשר ביבשה.

פעם אחת נכנס לבריכה בחור עם כרס גדולה, שכל שריריו מלבד השרירים הנחוצים לשחייה היו רפויים. הוא לבש בגד יד בגזרת טנגה (שבהחלט לא היה מחמיא ולא עשה חסד עם חלציו שהיו אמורים להיות מוחזקים). על ראשו הקירח הוא חבש כובע ים בצבע ורוד זרחני (בגוון שהזכיר בצורה משונה את הצבע של צמידי הסרגל שענדנו בכרמיאל אי-שם בשנות התשעים המוקדמות).

ברגע שאותו אדם הלך לכיוון המים ניחשתי לפי התנועה שמדובר בשחיין אלוהי. צדקתי. היה מדובר בשחיין זריז מאין כמותו, שלא ניתן לתאר את שחייתו במילים בלי להסתכן ברטוריקה של שדרני ספורט משנות החמישים (״שחייה נחשונית״, ״חותך את המים כסכין״ וכו׳).

באותו היום הייתי מאושר. הייתי גאה שיש תחום אחד בחיים שבו הידע שלי יעיל. הייתי גאה להשתייך לתחום שבו האדם הזה בבגד ים טנגה ורוד הוא גיבור. הייתי גאה להיות שייך למין האנושי. 

 

11

 

אנשים שלא שוחים מניחים שבשחייה יש הרבה מיניות. אני יכול להבין למה (אחרי הכול, מדובר על פעילות שנעשית עם מעט מאוד בד על הגוף וגם הוא סינתטי ולרוב זוהר). אבל האמת היא ששחייה היא אחת הפעילויות הכי פחות מיניות בעולם. במובן מסוים השחייה עצמה היא המשך המלתחה בדרכים אחרות. כשם שאתה לא בוהה באזור חלציים שמוצב לפניך חשוף במלתחה, כך אינך בוהה באזור חלציים שמונח לפניך כאשר הוא עטוף במעט מדי בד. כדי שכולם יחושו בנוח עם הגוף שלהם כפי שהוא, חייבת להיות הכחשה מסוימת של הגוף. 

 

12

 

כאשר אני שוחה, אני יודע מי האנשים שהתחילו לשחות בגיל צעיר ומי למדו לשחות בגיל מאוחר יותר. זה לא עניין של מהירות, איזון או סגנון, אלא של מה שאני מכנה "חינוך בריכה". אדם שיש לו חינוך בריכה יודע לדחוף את עצמו מהקיר אחרי סיבוב בכל סגנון שחייה ולהתקדם בלי תנועות שחייה (בין שלושה לעשרה מטרים); שחיין עם חינוך בריכה יודע לצאת תמיד מצד שמאל וכשהוא עוצר לנוח לעשות את זה בצד ימין. שחיין עם חינוך בריכה ייגע תמיד בקיר עם יד אחת על הגב כשהסגנון הוא חתירה ועם שתי ידיים כשהוא מסיים בריכה בסגנון פרפר או חזה, בהתאם לחוקים בתחרויות השחייה.

שחיין עם חינוך בריכה יודע שאם הוא מסיים בריכה ולא יוצא מיד בסלטה הוא חייב לבדוק אם יש מישהו ששוחה מהר יותר ממנו. אם יש, הוא ייתן לו לעקוף.

 

13

 

אני לא יודע מה קרה שזכיתי בחינוך בריכה. אני מניח שההורים שלי היו מודאגים לגביי וחשבו שזה רעיון טוב. אפשר לפרש את זה בצורה חיובית ולומר שלא כל ילד זוכה לכך שההורים שלו יהיו מודאגים לגביו. אפשר באותה מידה לפרש את זה באופן שלילי ולומר שאם יש דבר שעושה לילד רע זו התחושה שההורים שלו מודאגים לגביו ולכן הם שולחים אותו לעשות דברים. כך או אחרת, מכיוון שאני מודע לכך שמדובר בעניין נסיבתי, אני מוכן לסלוח למי שאין לו חינוך בריכה, כל זמן שהלה לא ישחה לאט במסלול המהיר.

 

14

 

אני מאמין שלשחות טוב זה לשחות מהר. אני מאמין שלשחות מהר זה לא עניין של נתונים טבעיים או של חינוך, אלא של איזון והקפדה על סגנון. אני מאמין שמי שכבר הגיע לבריכה וקפץ למים לפני השעה שמונה בבוקר רוצה וצריך לשחות טוב, כלומר לשחות מהר, כלומר להקפיד על איזון ולשמור על חוקי הסגנון.

מתוך האמונות האלו נגזר העולם הערכי שלי בבריכה. אני מכבד אנשים ששוחים מהר ואין לי אמפתיה לאנשים ששוחים לאט (הם ללא ספק אשמים במצבם).

אני יודע שאת עולם הערכים שלי בבריכה אפשר לתאר כאכזרי ואף לטעון שהוא ניאו-ליברלי. זה לא מפריע לי במיוחד.

 

 

15

 

חוסר הנחמדות שלי בבריכה היא לא עניין של פרשנות אלא עובדה. אני יכול להיזכר לפחות בעשרה עימותים שאליהם נקלעתי בבריכה. באחת הפעמים שעקפתי באגרסיביות אישה מבוגרת ששחתה לאט במסלול המהיר, היא קראה לי ניאנדרטל. אותה אישה רצתה לומר שאני מזכיר לה בחוסר הנחמדות שלי את אחינו הניאנדרטלים. היא גם רצתה לציין שאני שעיר מאוד. היא צדקה גם בזה וגם בזה.

 

16

 

בבריכה שבה אני מתאמן יש שני מסלולים לשחייה בינונית (אחד לשחייה בלי אביזרים ואחד לשחייה עם סנפירים וכפות לידיים), שני מסלולים לשחייה משפחתית (מסלול רגיל ומסלול משפחות מורחב) ומסלול אחד לשחייה מהירה (שבו מותר להשתמש בסנפירים ובכפות לידיים).

הסיבה שהיה לי חשוב לציין את חלוקת המסלולים בבריכה היא פשוטה. לאדם כמוני, שלרוב שוחה מהר יותר מאחרים, אין ברירה מלבד המסלול המהיר. לאדם ששוחה לאט יש בחירה. הוא תמיד יכול לעבור למסלול פחות מהיר.   

 

17

 

מהירות בשחייה היא עניין אובייקטיבי. אם אתה שוחה במסלול ויש אנשים ששוחים מהר יותר ממך, אז הם שוחים מהר ואתה שוחה לאט. זה נשמע כמו אבחנה בנאלית, והיא באמת כזו, אבל למרבה הצער אותה אבחנה בנאלית היא עניין שלהרבה אנשים קשה אתו. כמעט בכל פעם שבה אני מגיע לבריכה יש לפחות זד אחד שלא מבין שהוא שוחה לאט במסלול המהיר.

 

18

 

יש שתי סיבות לכך שאנשים ששוחים לאט במסלול המהיר הם יצורים נאלחים, דוחים ובני בלייעל ארורים שראוי לגלות כלפיהם זעם ומשטמה: 

א - השחייה לאט במסלול המהיר היא תרכיז של ההתנהגות האנושית שהופכת את העולם שלנו למקום מחורבן: העובדה שלרוב האנשים פשוט לא אכפת שהם פוגעים באחרים. 

ב - התסביכים הפסיכולוגיים שהשוחים לאט מעוררים בך.

לגבי הסיבה הראשונה, אין לי הרבה מה לעשות.

לגבי הסיבה השנייה, אני יכול להעיד על תהליך שעברתי. כשחזרתי לשחייה ב-2012, השחייה לאט במסלול המהיר עוררה בי זעם עצום, כזה שהיה יכול להרוס לי את האימון ואפילו את היום. היום אני עדיין רוצה להרוג את מי ששוחה לאט במסלול המהיר, אבל חוץ מזה אני בסדר עם זה ועם האנשים ששוחים לאט במסלול המהיר. אמנם בזמן האימון אני בז להם ומייחל למותם הקרוב והאכזרי. אך אחרי האימון אין לי בעיה לברך אותם לשלום במנוד ראש קל.  

 

19

 

אני לא רוצה להיכנס אל תוך נבכי הפסיכולוגיה שלי (אחרי הכול באתי לכתוב כאן על שחייה), אבל גם בלי להכיר היטב את חיי הנפש שלי אפשר להבין שהמקום שבו אדם מתמודד עם אנשים שלא מתחשבים בו ותופסים את המקום לעצמם, יכול להעלות שלל אירועים על הרצף הטראומטי אל מול המשפחה ועוד שלל אירועים על הרצף הטראומטי שהתרחשו בגן ובבית הספר.

למרות שהתסביכים שלי מיוחדים מאוד ואני עצמי מיוחד וכו׳, אני לא חושב שאני מיוחד או שהיחס שלי לאחרים והמקום שהם תופסים בעולם אל מול המקום שאני תופס לעצמי, הוא עניין בעייתי. אני גם לא היחידי שבשבילו השחייה ומה שקורה במסלול המהיר הוא מופע חוזר של כל התסביכים מהעבר. זה קורה הרבה ופעמים רבות זה נגמר בעימות ובקריאה נרגשת למציל שיגיח ויעשה סדר.  

 

20

 

היחסים שבין השחיינים למציל הם המטאפורה הכי טובה של יחסים עם ההורים אחרי גיל שלושים. למציל אין סמכות אמתית בבריכה (המקסימום שהוא יכול לעשות זה לבקש מהשחיינים להתנהג יפה), ובכל זאת שחיינים פונים אליו בתחינה שיחזיר את הצדק לעולם, או מאשימים אותו בכך שהמציאות לא מתנהלת כפי שהיא צריכה להתנהל.

למסקנה הזאת הגעתי אחרי שפעם במשך אימון שלם של שלושה קילומטר חתירה הרגשתי אשם כי באותו בוקר לא אמרתי למציל שלום יפה.   

 

21

 

ההתמודדות שלי עם אנשים ששוחים לאט במסלול המהיר מורכבת משלושה אלמנטים:

א - אני לא משנה את השחייה שלי בגללם.

ב - אני מקבל את העובדה שהתוצאה הישירה של חוסר הנכונות שלי לשנות את השחייה לאיטית בגללם היא חיכוך או מכות שאני מטיח בגופם של האנשים ששוחים לאט תוך כדי עקיפתם.

ג - אני משתדל לשרש את הכעס מכל התהליך (לא לכעוס כאשר מישהו שוחה לאט, לא לתת מכה תוך כדי עקיפה בכעס, לא להגיב בכעס אם וכאשר אותה מכה הופכת לעימות, ובעיקר לא לכעוס כשאתה מדמיין את מותו המוצדק של השחיין האיטי).

ההקפדה על שלושת הכללים הללו היא המפתח לשפיות.  

 

22

 

לשחייה יש כוח מרפא. אני מניח שהכוח הזה קשור במחשבות ובתנועה. ברגע שתנועות הגוף נעשות בצורה לא רצונית, אחרי 20 בריכות, המוח עובר להוויה מדיטטיבית. המצב הזה יכול להיות מועיל מאוד. כבר קרה שהבנתי דברים משמעותיים לגבי החיים שלי, שפתרתי בשחייה בעיה שהיתה לי עם סיפור,  שהצלחתי להבין משהו בדוקטורט או סתם להבין מה לעשות עם עניין שהטריד אותי באותו היום.

עם זאת, חשוב לציין שלא מדובר במחשבות נשלטות. באותה מידה שבמהלך השחייה ניתן לשקוע במחשבות שיעזרו בתחום מסוים בחיים, אפשר להיתקע עם מחשבות חסרות חשיבות או אפילו עם שירים שאתה לא רוצה להודות שאתה יודע את כל המילים שלהם (פעם נתקעתי שחייה שלמה עם השיר ׳ארץ חדשה׳ של שלמה ארצי), או סתם עם אובססיה (כמו רגשי אשמה על זה שלא אמרתי למציל שלום).

גם המחשבות הטובות וגם המחשבות הרעות הן עניין שמתחיל אחרי 20 בריכות. מה שקורה ב-20 הבריכות הראשונות זה משהו אחר.

 

23

 

אחת המסקנות העצובות שאליהן הגעתי אחרי גיל 35 היא שיש בעולם שני סוגים של אנשים. אנשים שסובלים משנאה עצמית בעצימות משתנה וסוציופתים. ייתכן שאם הייתה ניתנת לי הבחירה הייתי בוחר להיוולד סוציופת, אך מכיוון שנידונתי, כמו רוב האנשים, להימנות עם הקבוצה הראשונה, אין לי ברירה אלא להבין שמדי פעם אני אשנא את עצמי בלי שום סיבה טובה. בעבר ניסיתי להילחם בשנאה העצמית הזו, אבל עם הזמן גיליתי שלפחות במקרה שלי זו מלחמה אבודה. זה לא משנה כמה אצליח וכמה אנשים אחרים יאהבו אותי. מדי פעם יגיעו רגעים שבהם אשנא את עצמי.

השחייה לא פותרת את הבעיה, אבל היא יכולה לנהל את הסכסוך. בכל בוקר כשאני קופץ למים אני מרחם על עצמי. אז אני נותן לרחמים העצמיים להתמיר את עצמם לשנאה עצמית. אז אני נותן לשנאה העצמית לדבר חופשי. אני כועס על עצמי על כל שטות שאני יכול לחשוב עליה (אימיילים שלא ניסחתי נכון, דד-ליינים לא אמיתיים שהצבתי לעצמי ולא עמדתי בהם, מה שבטח אנשים חושבים עלי ולא חושבים עלי ומה שעשיתי לא בסדר בעבר, בהווה ובעתיד).

 

אחרי 20 בריכות, שזה בדיוק 660 מטר, השנאה העצמית מתעמעמת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload