This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

בין אימפריית זגורי לקפקא

 

 

(מילים: 2601) 

כשחזרתי מן הצרמוניה המהודרת לכבוד זוכי פרס א.מ.ת בהילטון תל אביב בצהרי היום, בדיעבד, לאחר שקראתי את הנובלה והכלה סגרה את הדלת, הבנתי שהאירוע היה מעין פארסה על פארסה שלא התקיימה – על החתונה של מרגי ומתי שבוטלה. סביב שולחנות עגולים ערוכים בחגיגיות מופרזת הפגישו את השופטים עם הזוכים, מצלמות עטו על א.ב. יהושע ועל נציגת ראש הממשלה שבחסותו ניתן הפרס, שלוש מנות הוגשו ברוב טקס, וכינור ונבל ניגנו ברגישות על רקע הים התל אביבי, שנשקף מחלון הטרקלין ההילטוני. אנחות התפעלות נשמעו מכל עבר לנוכח המזיקה הענוגה שליוותה את רחש הפטפוט המנומס. רק רונית מטלון סיננה פתאום בעצבנות: ״אי אפשר שוב עם המוזיקה הזו!״

 

מיד בשובי מן הטקס פתחתי את הנובלה של מטלון, שחולקה לבאי האירוע, ולא הנחתי אותה מידיי – נמתחת על פי הטונים והצלילים המתנגשים שהרעידו את הנובלה, למן קרשנדו החזרה המשולשת שבה 

נפתחת הנובלה מול הדלת הסגורה, כשמרגי מכריזה: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת", דרך בליל הקולות הקקופוני של העומדים אובדי עצות אל מול הדלת שנטרקה, ועד למנגינה הצלולה שמשמיעה סבתונה בסוף הנובלה, שמולידה את צליל המפתח המסתובב בדלת – האם תיפתח הדלת?

 

הסירוב הנחרץ של מטלון לנעימת הנבל והכינור כמו העצים את בליל הרעשים והצרימות שבנובלה, והצטרף לסירוב של מרגי. לפתע היתה התחושה שניתן לחוש, גם אם בלי להבין, למה מטלון עזרה למרגי לטרוק את הדלת ולסרב לצרמוניה הזו.

 

הסיפור התפרץ אל דל"ת אמותיי באבחה חדה כמו האינדיאני של קפקא: שועט קדימה, רכוב ברטט על גב סוס, נוטה לעומת הרוח - כבר בלי דורבנות, כי אין דורבנות, משליך את המושכות, כי אין מושכות, והנה גם בלי צוואר-סוס, ובלי ראשו –  שועט קדימה, אבל לא פחות מכך נסוג לאחור, משיל את כל אביזריו ואיבריו בתנועת הסוגריים המלווה אותו. (סיפורים ופרקי התבוננות, 25).  

 

כשסיימתי לקרוא, כשהכול נדם באחת אל מול המפתח המסתובב בדלת הטרוקה, ועוד פעם מסתובב, ומחכה, כתבתי לעצמי בשולי הדף הלבן שנותר: "אי האפשרות לכתוב, אי האפשרות לדעת, ובכל זאת היכולת הזו להצטלל".

 

באופן קצת לא צפוי, למקרא הפארסה הפרועה הזו המתחוללת בנובלה –  לנוכח וירטואוזיות ה"דיבוב" שהכרנו אצל מטלון ביצירותיה הקודמות, אבל רק במשורה, בקפסולות מדודות היטב ובמארג פואטי הנמתח אל הלירי – עלתה פתאום בדעתי אימפריית זגורי: לנוכח הכתיבה עם הגוף, כתיבה פרועה, אלימה כמעט –  לא בתוכן, הרווי גילויים של חסד דווקא, אלא בקצב, בדרמה, בסטקטו. אבל יותר מכך: כמו אצל זגורי, שהציב ברקע לדרמה הפרועה את אדיפוס, לא פחות, ראיתי לפתע במלוא ממשותו הלא מפוענחת – ברקע לנובלה של מטלון – את "הגלגול" של קפקא, לא פחות!

 

דלת נעולה. מבפנים עולים רק קולות לא מפוענחים, ואי אפשר לראות אותו/אותה. רואים רק את ה"מערכים" האחרים בבית: אצל מטלון – נדיה, פנינית ואריה, מתי, סבתונה ואילן, ואחר כך גם הפסיכולוגית המיוחדת ל"כלות מתחרטות", צובאים על הדלת, מנסים להבין את שאין להבין; ואצל קפקא – האם, האב והאחות, הפקיד הגבוה, המשרתות המתחלפות ושלושת דיירי המשנה. 

 

מה פתאום הגלגול, אני נשאלת? אז מה פתאום אדיפוס באימפריית זגורי? אני עונה. 

אמנם "הגלגול" – "מטאמורפוזה" –  מסופר כביכול מנקודת מבטו של גריגור סמסא, שבוקר אחד הקיץ מתוך חלומות טרופים וגילה ש"הנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי",  המנסה בכל כוחו להסביר לעצמו ולבני הבית המצטופפים בבהלה לנוכח דלתו הנעולה כי אין מדובר אלא במיחושים קלים, "בסימני הצטננות עזה, זו מחלתם של הסוכנים-הנוסעים", ושתכף ישוב לאיתנו. הוא אף נושא נאום ארוך בפני "הפרוקוריסטן", הפקיד הגבוה, המגיע לברר מה קרה לסוכן הנוסע המסור: "הריני פותח תכף ומיד, בין רגע. מיחוש של מה בכך, סחרחורת שתקפני [...] רק רגע קט של אורך רוח! [מממ...] עדיין אין הכל כשורה, כפי שחשבתי [...] משונה שכך יעלה לו לאדם, לפתע פתאום! עוד אמש הרגשתי עצמי בטוב" (סיפורים ופרקי התבוננות, 56-57). סמסא אמנם נושא נאום נרגש במאמץ רב כדי להבהיר, להסביר, אלא שמתברר שבאוזני המשפחה הנדהמת הוא נשמע כבליל קולות, כנהמה: "זה היה קול של חיה", אומר בבעתה הפקיד הגבוה, והאב ממהר לצוות שיביאו מסגר.

 

אין אפוא בצפצוף החייתי כדי להסביר את שמתחולל מעבר לדלת ב"הגלגול" יותר מבטריקת הדלת של מרגי, או של מטלון. כמו אצל קפקא, מעבר לדלת של מרגי נשמעת אוושה, רשרוש של נייר, ריח של מאכל – היעדר האפשרות לראות מחדד את חושי הריח והצליל, אבל אנחנו נותרים בעיקר מול פארסה של מחוות גוף וידיים, של מי שנותרו אל מול הדלת הטרוקה. כמו מול דלתו הנעולה של גריגור סמסא, מנסים הכול להסביר את מה שאין להסביר: האם קרה משהו בעבודה של גריגור, האם חלה? האם זה בגלל הריב בחנות הנעליים, או בשל הריב אתמול בערב? תוהה מתי, החתן שמעבר לדלת. "לא לא, מרגי בסדר", משיבה נדיה, אם הכלה לטלפון, "קצת לא מרגישה טוב". ומה יהיה על החוב של הוריו של סמסא? והרי החל לעבוד כסוכן נוסע כדי להחזיר את החוב של אביו. ומה יהיה על המקדמה שנתנו הוריו של מתי לבעלים של אולם האירועים? העולם מתהפך ברגע – תהום נפערת – אבל אצל קפקא ומטלון כאחד, מן ההכרח להתמקד "באספקט המעשי של המצב", כמו שמַתִי קורא לכך (והכלה סגרה את הדלת, 25-26). בשני הסיפורים, השתיקה וקולות החרחור והצרימה זולגים אל סביבתם: הנה, לא רק גריגור מצפצף ונוהם, גם האב הדוחק בו לשוב לחדרו פולט "קולות שורקניים כפרא" – "אילו רק לא השמיע קולות-נשיפה צורמניים אלה עד לבלי נשוא", מהרהר גריגור בייאושו (סיפורים ופרקי התבוננות, 64). מרגי אמנם שותקת, אך השקט מחדד את החושים לכל רשרוש צלופן, חריקת רהיטים מוזזים, ופעם היא אף משמיעה "כן" ואחר כך מיד "לא", אלא שמתברר כי צלילים צורמניים מתכתיים אלו הם קולותיה של בובה ממוכנת. והנה אף נדיה האם הופכת למעין עוף מצווח, "צווארה היה מוטה לפנים, אדום כולו, ידיה כיסו את אזניה ופיה פעור לרווחה, מחלץ מתוך גופה איזו יבבה משונה, מקוטעת, כמעט לא אנושית, שהיא עצמה לא שמעה מעודה, ובעודה זועקת [...] השתוממה על הקול הזה, המחריד בזרותו, הבוקע כפי הנראה מתוכה" (והכלה סגרה את הדלת, 12).

 

כשלחצו הקוראים על מטלון והתלוננו שאין היא מספקת את "ליטרת המשמעות", שהיא שותקת, הגיבה שהיא בכלל הזדהתה עם מתי, החתן שכלתו הסתגרה מאחורי הדלת. זו היתה תשובה חלקית בלבד. מטלון הזדהתה בעיקר עם הסירוב הגדול והלא מפוענח של מרגי – נבוכה/משתאה אף היא למולו, מזדהה עם האקט הקיצוני, עם הסירוב המוחלט שאין לנסות להסבירו, עם ההתעקשות לפעול על פי חומרת צו הלב, גם אם אין להבינו. היא הזדהתה עם מתי רק ברגעים שבהם הוא עצמו עבר מטאמורפוזה, שעיקרה הכרת הזרות, היעשות זר, היעשות אחר. היא הזדהתה עם מתי כאשר החל מכיר במטאמורפוזה הקיצונית שמתרחשת גם בתוכו, "שגרונו ומיתרי קולו הם שמפיקים קול, שיכולים להפיק קול, אף שהקול נדמה בעיניו ברגע זה מלא בזרות, זרות על גבי זרות, שהולכת ונמשכת ממנו וחוברת לזרותה של האישה הזאת שמאחורי הדלת" (והכלה סגרה את הדלת, 123).

 

ואף יותר מכך: בשני הסיפורים – של קפקא ומטלון –  הבעתה בלולה בהומור חורק, במעין הומור שלא במקומו, המזעזע את הגוף ספק מתוך בכי ספק מתוך צחוק, כתגובה גופנית לא רצונית שמטלטלת את הגוף בעטיו של חוסר פשר, חוסר תואם ואי-הלימה. אצל מטלון הסיטואציה הפארסית רוויה במעמדים גרוטסקיים, החל משעטנז הלבוש של הכנות לחתונה שקפאו - שרוולים תפוחים ודוקרניים מתחרה, בלורית מזדקרת באמצע הפריזורה שלא הושלמה ונעלי הבית והטרנינג, דרך יחסיהם ה"מטורללים" של סבתונה ואילן, וכלה בזיווג שבין "הפסיכולוגית לכלות מתחרטות" ועדנאן, הנהג מחברת החשמל הפלסטינית. אבל גם אצל קפקא אי אפשר להתעלם מ"הומור הגרזנים", שמתפרץ ברגעים המבעיתים ביותר, למשל כשגריגור מדמיין שבעייתו היתה נפתרת "אילו אך בא מישהו לעזרתי. שני אנשים חסונים – הוא נתכוון לאביו ולמשרתת – דיים בהחלט לצורך זה", הם רק צריכים לתחוב את זרועותיהם אל מתחת לגבו המקומר, לשלות אותו ממיטתו ולהניח אותו בזהירות כדי שיבצע את ההיפוך על פני הרצפה. לנוכח "פתרון פשוט זה", אף גריגור חושף את חיוך הגרזנים: "עם כל גודל מצוקתו לא יכול היה להתאפק והתחייך לעצם הרעיון הזה" (סיפורים ופרקי התבוננות, 53). או המשרתת הבאה לבשר על מותו של גריגור, מצוידת ב"נוצת-היענה הקטנה הזקופה כמעט, שהיתה צמודה למגבעתה, והקניטה את מר סאמסא תמיד" (סיפורים ופרקי התבוננות, 102).

 

אם נדמה לכם שהרחקתי לכת בהזייתי הפרשנית, אני מגלה בקריאה שנייה שגם בלב הסיפור של מטלון רובצת חיה, ולא סתם חיה - "פגר ענק של חיה". לאחר המאמץ הנואל להסביר ולנמק את מה שאין להסביר, פנינית, אמו של מתי החתן, מעזה לזרוק לחלל האוויר את האפשרות שהכלה פשוט לא אוהבת אותו:

 

"איש מן הנוכחים לא זע. כפותים בתוך מעגל נשימתם, לא הביטו, לא זה בזה ולא בעצמם, כאילו התרוקנו מתוכם, כמו ביצה רכה מתוך קליפתה, ונשארו חלולים, גם זו שאמרה את המלים והטילה את הדבר למרכז החדר ועכשיו לטשה עיניה כמו כל השאר, בדבר ההוא שהטילה ושהיה גדול כל כך ממידותיה וממידות כולם ברגע ההוא, וכל כך אסור עד שחרג כמדומה מאחריותו האישית של מישהו ונתפס כְּפוֹעַל ידו ואחריותו של כוח עלום שפער וריסק פתאום את התקרה מעל לראשיהם והטיל אל תוך החדר פגר ענק של חיה לא מזוהה שהדם נקרש עליה (והכלה סגרה את הדלת, 49)."

 

אסור לצייר את השרץ, התרה קפקא במוציא לאור של הנובלה: "הנה נתקפתי בהלה קטנה [...]" כתב, "עלה בדעתי, שמא ירצה [מאייר הספר] לצייר את החרק עצמו. זאת לא, אנא, זאת לא! [...] החרק עצמו אי אפשר שיצויר. אבל גם אי אפשר שיראוהו מרחוק [...] אם מותר לי להציע הצעת איוּר, הרי שהייתי בוחר בסצנה כגון: ההורים והפקיד הגבוה לפני הדלת הנעולה" (מצוטט מתוך: ״למה לא לצייר את השרץ", 13).

 

כפי שקפקא יודע שבשום פנים ואופן אין לצייר את השרץ, כך יודעת מטלון שאסור לה להיענות לדרישת הקורא להציץ לרגע מבעד לחור המנעול. היא נידונה לחסום בגופה את הדלת שהמבקרים מתגודדים על פתחה, מאיימים לפרוץ אותה, משכפלים בבלי דעת את "הפארסה" של דיירי הבית, שעה שהם דורשים ממנה את "ליטרת המשמעות".

 

ההשלמה עם מוגבלות הפרשנות דורשת איפוק והכנעה שאינם ממידותיה של הביקורת. מן המפורסמות הוא שהמשל של קפקא "לפני שער החוק" מביס את כל מפרשיו. מי שמתעקש בכל זאת לפרש את המשל, אינו אלא מבצע חזרה חסרת סיכוי על ניסיונותיו הנואלים של האיש מן הישוב להיכנס אל שער החוק. זוהי חזרה פרפורמטיבית נואשת של הפרשן. כך, מבקריה של מטלון, בבלי דעת, מבצעים פעם נוספת את הפארסה של עמידת בני המשפחה לנוכח הדלת. במידה מסוימת מטלון מביימת בעל כורחה גם את הפארסה הנוספת הזו של הביקורת – ואולי בכך כוחה של הנובלה, שהיא בכל פעם נפתחת מחדש, ולוכדת את קוראיה בלולאה שאין להשתחרר ממנה (בדיעבד, הדברים שנשאה טליה, בתה של מטלון, בערב קבלת פרס ברנר, הם הדגמה של לולאה נוספת, מצמררת ומרהיבה, של אותו עיקרון).

 

"אימפריית זגורי" עולה פה על דעתי בשל "אקלים ביוגראפי חברתי פוליטי" – כפי שמכנה זאת מטלון במסה שכתבה לאחרונה בכתב העת האינטרנטי החדש "אודות" –  שמתוכו בקעו שתי היצירות הללו דווקא עכשיו. זהו רגע שבו פוליטיקת הזהויות מונכחת בעוצמה כל כך גדולה עד שהיא מתנפחת לגודל מפלצתי ובהכרח מתפוצצת לנו בפרצוף. זהו רגע שמרוב דיבור על מזרחים וערבים וערבים-יהודים נוצרת כמעט קקופוניה – שמן ההכרח להקשיב לה, למרות ובגלל הצרימה שבה. ברגע זה מטלון וזגורי, כל אחד בדרכו, מבינים שמן ההכרח לדבר בכמה רגיסטרים שאינם הולמים זה את זה, שמתנגשים ונחבטים זה בזה. זו התנגשות בין סיפורים שכמו לא שייכים זה לזה, אבל הרי זו בדיוק השאלה שעל הפרק, בזה בדיוק העניין, שאלת השייכות. או ליתר דיוק, התחושה ש"זה לא שייך", שנקע גלגל הזמן, משהו משתבש ומייצר באין-מוצא מטאמורפוזות וגילויי עריות – יצורים ויחסים שלא כדרך הטבע, שמשבשים את הסדר. "אדיפוס במרוקו" הכריזה אחת הכותרות על "אימפריית זגורי". ואני מעזה: "מטאמורפוזה" מאחורי הדלת בקריית אונו.

 

 

(צילום: גלית פרץ שוורץ) 

 

מחוסר ברירה ואין-מוצא נאלצת מטלון לברוא לעצמה לשון וז'אנר בכל פעם מחדש. איך לכתוב אל מול פוליטיקת הזהויות? איך להכיר בה, אבל לפוצץ אותה מבפנים, לסרב לה, לטרוק בפניה את הדלת: לכתוב מתוך "אי האפשרות" ו"אי הרצון להשיב דברים ברורים ונכוחים" – כפי שכתבה מטלון באופן חד כל כך את העמום כל כך במסה שלה על הערבית שבתוך העברית, שהופיעה במסה הנזכרת, על "אי האפשרות או אי הרצון להשיב דברים ברורים ונכוחים על זהות מזרחית ועל מיקום מזרחי". והרי אי אפשר שלא לשמוע כאן הד לשלוש אי-האפשרויות שבתוכן חיו הסופרים היהודים בראשית המאה, שקפקא מונה במכתבו למקס ברוד: אי האפשרות לא לכתוב, אי האפשרות לכתוב גרמנית, אי האפשרות לכתוב בלשון אחרת, "וכמעט שאפשר למנות אי-אפשרות נוספת", הוא "מגניב" לדבריו עוד אי אפשרות אחת – אי האפשרות לכתוב בכלל לנוכח הייאוש. קפקא חותם את דבריו בתיאור מעשה הכתיבה המתקיים למרות הכול כמעשה ארעי, כמו כותב-צוואה שעה קלה לפני שהוא תולה עצמו, או כמו צועני שגונב בחיפזון ילד גרמני מתוך עריסתו, "כי הרי מישהו חייב לרקוד על החבל", אבל אז הוא מוסיף בסוגריים: "(אלא שזה גם לא היה הילד הגרמני, כל זה לא היה פשוט לא-כלום, ורק אמרו שמישהו רוקד)" (״למה לא לצייר את השרץ״, 8).

 

והנה, לנוכח הייאוש מן המצב הישראלי של שנות האלפיים, גם מטלון מותחת חבל בגבהי שמים ומעמידה את גיבוריה לרקוד עליו: בסצנת פארסה בלתי אפשרית, היא מעלה את "הפסיכולוגית לכלות מתחרטות" על פני מנוף שנלקח ספק ב"השאלה" ספק ב"גניבה" מחברת החשמל הפלסטינית, ומצרפת אליה את אילן, שמצליח לשכנע אותה שאף הוא כמו הילד הגרמני הגנוב "פשוט לא כלום", שהוא "אף אחד". כך, הסיטואציה הפארסית-לירית הזו,  הסיטואציה ההזויה שבה מעלה מטלון את המנוף אל על, מתלכדת בעיני רוחי עם החבל הדמיוני שמותח קפקא: כמו אותו תינוק גרמני שמותקן חיש מהר לרקד על חבל, אלא שבעצם "כל זה לא היה פשוט לא-כלום". כך גם אילן, האח הצעיר בנובלה של מטלון, ש"מרקד" על פני המנוף, שהולך אחר לבו, סבתו ואחרותו, מסרב לציוויים הישראליים, האתניים והמגדריים, מסתכן בקיום עמום של "אף אחד".

 

במסה שהוזכרה, מדמה מטלון את הערבית, הקופצת לפתע מתוך העברית אצל אורלי קסטל-בלום וגם אצלה, להכשת נחש פתאומית. זוהי הכשת/הכחשת השפה הנוכחת-נפקדת של שפת ההורים. הכשת הנחש מבטאת את רגש האשמה בשל "הטרנספורמציה אל תוך הישראליות", כותבת מטלון, ואני מחריפה: "בשל המטאמורפוזה לתוך הישראליות" –  אשמה של דור הבנים ש"מתהלכים בתוך שפת הארץ ושפת אדוני הארץ בנעלי הבית".

 

שפת נעלי הבית בוהכלה סגרה את הדלת זו שפתה של לאה גולדברג שמטלון מחוללת בה שינוי קטן אבל קריטי – "משירי הבת האובדת" במקום "משירי הבן האובד" – כדי לתת הד לטרנספורמציה/מטאמורפוזה שחלה בה, אבל בה בעת כדי לחולל מטאמורפוזה בשפה שהיתה פעם מינורית אבל הפכה זה כבר לקאנון. יש בטרנספורמציה/מטאמורפוזה הזו משהו מתחושת המפלצת. מטלון מכירה היטב את המפלצת הזו, היא מזהה אותה במספרות של קסטל-בלום ובשלה. "שתי המספרות יוצאות מהסיפורים שהן רקחו קצת מפלצות. לפחות בעינֵי עצמן יש להן דימוי מפלצתי", כותבת מטלון. ונדמה לי שמטלון משיבה כאן גם להאשמות שהטיחו בה מקצת הביקורות, שהיא מרוחקת, לא מתמסרת, לא מסבירה. אבל היא דווקא מסבירה את התחושה המפלצתית הזו, בקפיצת הלב מול ההורים: "במפגש הטראומטי והמעונה שלהן עם ההורה המזרחי הנטוש יש גם ממד של התעללות שלהן בו. אכזריות. קשי לב. הן לא נופלות לזרועות 'השורשים המזרחיים'. הן לפותות בתוכם ונאבקות בהם".

 

וכך, בתוך כל הבוקה והמבולקה של הנובלה של מטלון – שהיא גם תולדת המאבק הזה לתאר את המפגש הטראומטי בין הדורות ובין הזהויות, הסירוב לייצוג הסטריאוטיפי שלהם אך בד בבד משחק עם הייצוגים המופרזים הללו – פתאום מצטלל קול, כמו זכוכית, כמו פעמון זכוכית, מאיים להחניק אבל מצטלל לפתע. הצליל של הסבתא, סבתונה, המחפשת אחר "הקול הנכון" ו"הבית הנכון" כדי לשיר בערבית את שירה של פֵיירוּז, אפשר שהקול הזה יפתח את הדלת, אף שהדלת טרם נפתחה. ואפשר שהסוף לא יהיה נורא כל כך כמו אצל קפקא. אפשר שהגיבורה לא תצטמק אל מותה ורקבונה כמו גריגור סמסא, כ"סרח עודף" – אולי בשל המרחב הנפשי החדש שנפתח אצל מתי, אולי בשל המרחב שפתחה מטלון בפני מרגי שלא להסביר. עוד קודם לשיר של סבתונה מהרהר מתי שמא ההחלטה של מרגי (ושל מטלון) איננה נובעת משיקול דעת אלא "מתוך איזו תמורה ואיזה שינוי מוזיקליים, כניסה מוזיקלית חדשה אל תוכה" (והכלה סגרה את הדלת, 57). דומה כי לאורך כל יצירתה מבקשת מטלון למצוא את הטון הנכון, את הצליל הנכון, לסרב לצלילי הנבל המוכנים-מראש המלווים את אירועינו המוסדיים – מסרבת לשכפל גם את הצליל הנכון שמצאה ביצירתה הקודמת – מבקשת להחליפם בצליל אחר, להרגיל את קהלה להקשיב לפיירוז, לצטט אותה בלשונה הכבדה, הזרה – "חַ'איֶף אַקוּל אִלִּי פקַלבִּי" – שמתוך חזרתה הנשנית נולד גם העונג.

 

 

 

רשימה זו מבוססת על דברים שנאמרו בערב השקה לספר בחיפה, ב-2.2.2017

 

חנה סוקר-שווגר כיהנה בוועדת פרס א.מ.ת לשנת 2016 (ביחד עם מנחם פרי ותמר הס) שהעניקה את הפרס בתחומי הספרות לא.ב יהושע ורונית מטלון 

 

 

הספרים המוזכרים ברשימה זו:

 

רונית מטלון, והכלה סגרה את הדלת, כתר, 2016.

פרנץ קפקא, סיפורים ופרקי התבוננות, תרגום: ישורון קשת ודן מירון, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1997.

טוביה ריבנר, "למה לא לצייר את השרץ", סימפוזיון קאפקא – אוניברסיטת חיפה, הוצאת ספרית הפועלים, 1982.

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload