This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

נעשה אדם: על ספר השירים "בלי מה" מאת עמיחי חסון

 

 

(מילים: 3166) 

 

 

בלי מה (מוסד ביאליק, 2018) הוא שם ספר שיריו השני של עמיחי חסון; קדם לו הספר מדבר עם הבית (אבן חושן, 2015). שם הספר מדגיש את חשיבות המדיום בקובץ השירים הזה, חשיבות גדולה יותר מזו של המסר. למעשה, אם הספר לא היה נקרא בלי מה, הוא היה נקרא על שם הרכיב העדין, הסודי והמהותי ביותר בשירה: איך. כותרת הספר היא טעמי המקרא של הקריאה בו; לאמור, כדי לקרוא את בלי מה כפי שהוא, מומלץ להניח, לפחות בקריאה ראשונה, את כל ה"מה" – את המידע העלילתי שלו, בצד.

 

ויש מידע רב, מידע בלתי נגמר ממש בבלי מה. מידע היסטורי (קוֹלוֹ שֶׁל וַלְטֶר בִּנְיָמִין מְשַׁדֵּר בְּרַדְיוֹ בֶּרְלִין"), מידע גיאוגרפי על הציר שבין ירושלים (״יָאסוֹן טָמוּן בַּשֶּׁלֶג בִּרְחוֹב אַלְפָסִי / קִבְרוֹ מִזְדַּקֵּר לְפָנֵינוּ, מְגַלֶּה פֶּתַח עִיר /מֵתִים"), בני ברק ("גָּדַלְנוּ בְּרָמַת גַּן עַל גְּבוּל בְּנֵי בְּרַק / חַלּוֹן בֵּית הוֹרַי נִשְׁקָף בְּחַלּוֹן בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל אָבִיהָ.") ניו-יורק ("שְׂדֵרַת וֵוסְט אֵנְד פִּנַּת רְחוֹב 79, מִחוּץ לְקַרְלִיבָּךְ שׁוּל"), ואפילו הונג-קונג ("עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַסִּינִי וַאֲנַחְנוּ טְרוּטִים בְּמַסַּע עֲסָקִים.") וקושטא ("כָּאן הָעִיר / קוּשְׁטָא הִיא קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל הִיא אִיסְטַנְבּוּל") ; מידע לשוני ("מלכתחילה אריבער", "קלויז חב"ד"), מידע משפחתי ("מְכוֹנוֹת כְּבִיסָה פּוֹקְדוֹת עֲווֹן אָבוֹת עַל בָּנִים. רָאִיתִי אֶת זֶה. / סָבִי הֶחֱזִיק בִּרְחוֹב אַלֶנְבִּי בְּתֵל אָבִיב חֲנוּת לְמִמְכַּר מַכְשִׁירֵי חַשְׁמַל..."), מידע חברתי ופוליטי ("...וְעִתּוֹן הַשַּׁבָּת מְדַמֵּם בֵּין יָדֶיהָ: "הִיסְטוֹרְיָה!" וּדְיוֹקַן דוֹנַלְד טְרַאמְפּ מְחַיֵּךְ בּוֹ, שָׁזוּף כְּתָמִיד.") וזה לא נגמר בזה. בלי מה הוא שיקוף של זרם המידע האינסופי העובר בתודעה ובגוף כל העת. אבל לא, לא על המידע מבקש חסון לדבר. שהרי על המידע כולנו מדברים.

 

בלי מה הוא ספר המשקף את עידן המידע ואת ההשפעה של עומס המידע על הנפש האנושית: את הקהות הבלתי נמנעת, את ההכרח לדעת, אך גם לברוח על נפשנו (במובן הפשוט ביותר) מידיעה על מנת לכתוב, על מנת לדמיין. בלי מה עוסק בקושי הממשי ליצור במציאות דחוסה ועמוסה, אבל גם בקושי הרגשי ליצור, קושי הנובע מחוויית היותנו צינורות נוזלים שזרם זר, חיצוני, שוצף בהם, מאיים להכניעם, או במילות השיר: "יוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רַק לְהַלְוָיוֹת שֶׁל חַיָּלִים / בּוֹדְדִים וְלִפְעָמִים כְּשֶׁמַּצִּיעִים לִי תִּעוּד מִתּוֹךְ הַתֹּפֶת ("בִּלְעָדִי! / צְפוּ עַכְשָׁו!") אֲנִי צוֹפֶה סַקְרָן וְחַלָּשׁ בּוֹהֶה / מוּל הַמָּסָךְ בַּמְּסִבָּה. מַמְתִּין לְשָׁפָן." (עמ' 22).

 

שירי בלי מה מדגימים יפה את המעבר מזרם תודעה לזרם מידע. הם משתמשים בפואטיקה של זרם התודעה, וממירים את התודעה האישית, הנפשית של המשורר בזרם מידע חיצוני לכותב בתוכנו ובצורתו. כך למשל בשיר "אוכל נפש": "מָה יַעֲשֶׂה אָדָם בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה? / אִשְׁתּוֹ נִרְדְּמָה בָּנָיו בַּמִּטָּה הוּא / מִתְפַּתֵּל רָצוֹא וָשׁוֹב בֵּין סְדִינִים... מוֹנֶה אֶת כֵּלָיו הַסְּדִירִים: / אֹכֶל בַּטֵּלֵוִיזְיָה, בַּעֲלֵי אוֹב בָּרַדְיוֹ / יְדוּעָנִים בָּעִתּוֹנִים, עֵשֶׂב בְּקֻפְסַת הַלֶּחֶם / לַחַשׁ תְּפִלּוֹת בְּמַכְשִׁירִים נַיָּדִים / מְאוֹת סְפָרִים שֶׁלֹּא קָרָא..." (עמ' 14). המידע הזה לא רק רב מאוד, אלא גם חסר משקל משמעותי. הוא חולף, מעסיק כמו יתוש בחדר, משמעותי כמו יתוש בטבע. מבלי לומר זאת ישירות, משקפים שירי הספר את חוויית אזרח המאה ה-21, חוויה בה היחיד מתבלה, מתעייף, מתעקם, בהיותו מעביר של נתוני עתק אשר על פי רוב, היוצר אינו היוצר שלהם. אם זרם התודעה (שלמרבה החן נדון בהקשר ספרותי לראשונה בדיוק לפני מאה שנים) שיקף וציטט את המונולוג הפנימי שמקורו בנפש היוצר, האינדיבידואל, בזרם המידע מקור המידע מוחלף במקורות מידע; הנפש הפרטית, המצויה באיום מתמיד מפניה של הנפש הקולקטיבית, והמידע הפנימי– של התודעה וצורתו, מופרע שוב ושוב על ידי המידע החיצוני והזניח של המידע המתווך וצורתו הוא.

 

בלי מה  לא רק מבכה את ההתערבות הזרה בתודעה האנושית, אלא גם מנסה להתגבר עליה באמצעות היאחזות במקומי, בספרותי, במסורתי ובפרובינציאלי. אל מול הפלישה של הזר, היומיומי, המעודכן תמיד, מציב המשורר מחדש (ואולי אפילו חזק מאשר בספרו הקודם) את הקרוב אליו, אבל גם את מה שכבר עבר: את ירושלים הזוהרת, את היהדות והדתיות, את השושלת המשפחתית והספרותית. מכאן השניות של בלי מה; הקול קול ההווה, והידיים ידי העבר.

 

שירי הספר משתמשים במבנה וברוח של סיפורים ומעשיות מן התלמוד ומהספרות המדרשית כדי לתאר את העבר ואת ההווה ההולך ואובד. כך למשל בשיר "מרחביה": "אֲנִי מְנַסֶּה לְתַקֵּן לְטוּבְיָה רִיבְנֶר אֶת הַמַּחְשֵׁב / יְהוּדִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁתַּיִם רוֹצֶה לִרְכֹּשׁ רֶפְּרוֹדוּקְצְיוֹת / שֶׁל רֶמְבְּרַנְדְט בְּעַלִי-אֶקְסְפְּרֶס, לִתְלוֹת עַל קִירוֹת / חֶדֶר בְּקִבּוּץ מֶרְחַבְיָה לְצַד מוֹדֵלִיאָנִי וּמוֹנְדְרִיאָן / (עֵמֶק יִזְרְעֶאל רָאָה דְּבָרִים, יִרְאֶה גַּם אֶת זֶה). / בֵּינְתַיִם, רִיבְנֶר וּוָסֶרְמַן קוֹרְאִים בְּקוֹל גֵתֶה בְּגֶרְמָנִית,/ כֻּלָּנוּ אוֹחֲזִים כּוֹסִיּוֹת כְּסוּפוֹת שֶׁל שְׁנַאפְּס תַּפּוּחִים / וְהַיּוֹם יוֹם שִׁשִּׁי בְּשַׁבָּת." (עמ' 51). בעברית יהודית המשורר כותב אנקדוטה מתוקה מה"כה עשו חכמינו" של הספרות: מעשה בשלושה חכמים (משוררים) שהיו מסבים בקיבוץ מרחביה ושותים שנאפס: אחד מתקן מחשב, שניים קוראים גתה בגרמנית (מספרים ביציאת מצרים), עד שמגיע תלמידם ומעיד על הזמן: "והיום יום שישי בשבת", היינו עוד מעט (ואולי כבר) שבת. השיר "מרחביה" מתאר את הגעגוע למה שעוד לא הסתיים, אך האפשרות שהוא עומד להסתיים בכל רגע (והיום יום שני בשבת) יוצרת נוסטלגיה, ואפילו מעט אבל על מה שעדיין קיים. המשורר הצעיר מתקן את המחשב כדי לאפשר למשורר המבוגר ליהנות מפלאי הטכנולוגיה, אבל הוא עצמו נאחז דווקא בשילר בגרמנית ובשנאפס, או כפי שהוא כותב בשיר אחר: "יוֹצְאִים לָצוּד עִם שַׁחַר, פַּקַּח הַחֲנִיָּה וַאֲנִי / לֹא מַבִּיטִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי. הוֹלְכִים בִּשְׁתִיקָה / מְחַפְּשִׂים סִימָנִים מַחְשִׁידִים: / הוּא עַל שִׁמְשׁוֹת הָרֶכֶב / אֲנִי בְּמוֹדְעוֹת הָאֲבֵלִים." (עמ' 56).

 

רבים משירי בלי מה נכתבים תוך שיטוט ברחובות ירושלים. מוטיב זה מלווה את הספר לכל אורכו. השיר השני בספר, "אנגלוס נובוס", מתאר טיול פנטסטי ברחובות שכונת שערי חסד בערב שבת. " אֲנִי מִתְגַּנֵּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר הַמַּחֲלִיד שֶׁל אִבְּן שַׁפְּרוּט, אוֹסֵף אֶת גֵּרְשֹׁם שׁוֹלֶם מִבֵּיתוֹ בִּרְחוֹב אַבְּרַבַּנְאֵל מֵעַזָּה לְבֶּרְלִין קוֹלוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין הוֹלֵךְ אִתָּנוּ... בִּנְיָמִין בְּנַעֲלֵי לָק, שׁוֹלֶם בְּכוֹבַע צַיַּד פַּרְפָּרִים וַאֲנִי בְּטְרֵנִינְג אָדִידָס שָׁחֹר." (עמ' 12). כידוע, "אנגלוס נובוס" הוא שם הציור של פאול קלי שהיווה השראה ל"תזות על מושג ההיסטוריה" של ולטר בנימין. הציור, שבילה שנים רבות בביתו של בנימין, בילה לאחר מכן זמן רב עוד יותר בירושלים, בביתו של גרשום שלום או גרשם שולם בהברה האשכנזית ששבה כאן לאחר זמן רב להופעת אורח בשירה העברית. "אנגלוס נובוס" הוא מלאך ההיסטוריה, המסתכל באימה על ההיסטוריה האנושית ובה בעת נדחף אל העתיד, כמוהו גם המשורר הנדחף אל העתיד ללא ברירה בזמן שהוא מבקש לפנות לאחור -– אל גרשום שלום, אל המסורת היהודית, אל ירושלים – ולא יכול. ההליכה בירושלים ממשיכה: אל קבר יאסון ברחוב אלפסי, אל שדרות בן מימון ורחוב מטודלה, אל חורשת הירח היפה ואל גן רחביה. הוא מסתיים בשיר "סזון": "...עֲקֵבוֹת מוֹפִיעִים בְּתֹם הַשְּׁלוֹשִׁים / מוּטָלִים בַּעֲרֵמוֹת עַל הַמִּדְרָכוֹת: / אֶלְזֶה לַסְקֶר-שִׁילֶר שׁוֹכֶבֶת מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, זְקַן מַרְטִין / בּוּבֶּר מִתְחַכֵּךְ בְּאַבְנֵי הַשָּׂפָה, שְׁכוֹל וְכִשָּׁלוֹן מַהֲדוּרָה / רִאשׁוֹנָה (הוֹצָאַת שְׁטִיבְּל, נְיוּ יוֹרְק) חוֹמָה וּמִגְדָּל... רְחַבְיָה נִפְטֶרֶת מִנְּכָסֶיהָ. / אֲנִי בּוֹרֵר סְפָרִים אֶל אַרְגְּזֵי יְרָקוֹת / הַפַּקָּח כּוֹתֵב דּוּ"חוֹת... הַפַּקָּח לוֹקֵחַ אֶת נָתָן / זַךְ, מַקְשֶׁה בְּקוֹל: "בַּמֶּה לְהַמְתִּיק יָמִים". / בַּמֶּה לְהַמְתִּיק אִם לֹא בִּשְׁיָרִים." (עמ' 56). למרות ש"אנגלוס נובוס" מוצב בראשית הספר ואילו "סזון" חותם אותו, בטוחני שסדר הכתיבה שלהם הפוך: "סזון" נכתב ראשון, ספרי המשוררים ואנשי הרוח המתים לוקטו מהרחוב לפני שרוחותיהם של חבריהם נקראו לטיול משותף עם משורר צעיר בערב שבת. העיוות שנעשה לשורת השיר של זך שהופכת מ"במה להמתיק ימים אם לא בשירים", ל"במה להמתיק ימים אם לא בשיירים" מגלה את הצער העמוק ששוכן בלב כריכתו של "בלי מה" – צער על כך ששירים הפכו שיירים, צער על רוח גדולה באמת שהייתה  ואבדה, לא רק משום שזמנם של הענקים הללו חלף, אלא גם כי נדמה כי בכל הקשור לרוח, לספרות, גם מה שאותם ענקים ייצגו איבד את ערכו. "רחביה נפטרת מנכסיה" ובמקומם "וּדְיוֹקַן דוֹנַלְד טְרַאמְפּ מְחַיֵּךְ... שָׁזוּף כְּתָמִיד".

 

ומה בכל זאת אפשר לעשות כדי להמתיק ימים? הספר מציע שני נתיבי מילוט למי שרוחו הצטערה בקריאה: הראשון "מה" והשני "בלי מה", היינו - איך. תשובת ה"מה" נמצאת בשיר הראשון במחזור השירים "שירים מסופה גדולה": "עַל קִיר הַקֶּבֶר אֶפִּיטָף: "שִׂמְחוּ אַתֶּם הַחַיִּים". // אֲנִי מִתְכּוֹפֵף לְעֵבֶר בְּנִי וְלוֹחֵשׁ: / בּוֹא וְנַעֲשֶׂה אָדָם / בְּצַלְמֵנוּ, כִּדְמוּתֵנוּ..." (עמ' 15). על מנת להינצל מהדלות וההתדלדלות הרוחנית והתודעתית, על מנת שישמחו החיים, דרוש שינוי בחומר הגלם. יש "לעשות אדם", לשוב אל האנושי, לשוב ולהיות אנשים. להניח לטכנולוגי, למלאכותי ולממוחשב ולשוב אל האנושי ולסמוך על האנושי – למרות שפשע, למרות שעוד יפשע.

 

האנושי לא חף מרוע ומרשע, אך גם לטכנולוגי, טוען המשורר, ציר רשע משלו המגיע לשיאו בשיר "נקמה": "אֲנִי כּוֹתֵב אֶת הַמִּלִּים הַלָּלוּ ומִחוּץ לְחַדְרִי מִתְרַחֶשֶׁת מִלְחֶמֶת עוֹלָם. / מַכְשִׁירֵי הַחַשְׁמַל מִתְקַלְקְלִים אֶחָד אֶחָד. צִיר הָרֶשַׁע מַתְחִיל בַּמְּקָרֵר וּמוּבָל בִּידֵי / מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה. מִדֵּי חֹדֶשׁ מְחָרֶבֶת אֶת הַבַּיִת. מְצִיפָה. / מְקַצֶּרֶת. נֶהֱרֶסֶת. פּוֹרֶקֶת / אֶת תְּכוּלָתָהּ אֶל הַמִּסְדְּרוֹן לְלֹא שְׁלִיטָה עַל סוֹגָרֶיהָ. לִפְנֵי שָׁבוּעַ בְּחֹשֶׁךְ הַלַּיְלָה / הֶחְלַקְתִּי בַּמִּסְדְּרוֹן הָרָטֹב מִדְּלִיפַת מֵימֶיהָ (הָרוֹפֵא פָּסַק: זַעֲזוּעַ מוֹחַ קַל)." (עמ' 28).

קשה לקרוא את "נקמה" מבלי להיזכר בשירו הנבואי של דוד אבידן "גיא העצמות המקולקלות": "אֵיךְ אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶט,/ כְּשֶׁמַּכְשִׁירִים מֵתִים לְךָ כָּל הַזְּמַן בַּיָּדַיִם./ עוֹלָם שֶׁל גְּרוּטְאוֹת צוֹמֵחַ מִתַּחְתֵּנוּ –/ גֵּיא הַמַּכְשִׁירִים הַמְּקֻלְקָלִים./ הֲיִפְעֲלוּ הַמַּכְשִׁירִים הָאֵלֶּה?/ אוּלַי. פַּעַם. בְּאַחֲרִית הַיָּמִים,/ יַחַד עִם הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת,/ הָמוֹן עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת נוֹשֵׂא הָמוֹן מַכְשִׁירִים מְקֻלְקָלִים" (אבידן 1985, עמ' 156). ההיפוך בין שירו של חסון ושירו של אבידן מדהים: את גיא המכשירים ששבקו חיים מחליף עתה משורר שלקה בזעזוע מוח (קל) שחוללה מכונת כביסה מקולקלת.

 

זה בכל הקשור ל"מה". אבל כאמור כדי להמתיק ימים מציע המשורר לא רק מה, אלא גם את ה"בלי מה", את ה"איך" הניצב מחוץ לספר כמעין מוטו, וממוען אל הקוראים תחת הכותרת "לכל מאן דבעי": "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם הֶעָיֵף מִתְּחִנּוֹת / וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַשָּׁבוּי בָּאוּלַמּוֹת / בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה בְּרַבֵּי קוֹמוֹת / וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה עִם דָּרֵי רְחוֹבוֹת // אָנוּ מַתִּירִין לְךָ הַכֹּל // וְחוֹזְרִין בֵּית הַדִּין ג' פְּעָמִים בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: / הַכֹּל מֻתָּרִין לְךָ הַכֹּל מְחוּלִין לְךָ / הַכֹּל מְסַיְּעִין לְךָ // וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לָעֵינַיִם וּמֻתָּר לֶאֱהֹב // לֵךְ לְךָ" (עמ' 7).להתנחם בלי מה, היינו להתנחם ביכולת להתחיל מחדש, להתיר נדרים, לתקן, לחמול ולסלוח, ולעשות את כל אלו ביחס לאנושי ולכשליו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload