• עדה ורדי

שורות נמרצות, אותיות חורקות: על עיצוב הספר חרסים, טיוטות מן הארכיון של אבות ישורון



כשראיתי את הטיוטות אצל הלית אי אפשר היה להפסיק להסתכל. כל אחת מהן כמעט כמו רישום על גודל נייר משתנה, וההתאמה בין גודל הנייר והטיוטה שעליו הייתה כל כך מלאה, שלא היה ברור אם הפורמט של הנייר הוא זה שהכתיב את הטיוטה, את המילים ואורך השורות, או שאבות ישורון. זה הרגיש לגמרי אינטואיטיבי, כאילו הוא כתב אל תוך גבולות הפורמט, כאילו השתלט עליו, לפעמים בפיסוק של האותיות מהקצה אל הקצה ולפעמים, וזה באמת היה כמו רישום, שתי שורות תלויות בשני שליש עמוד ריק והלבן של הנייר משחק מלמעלה ומלמטה. הצורה והחומריות היו חריפות, וכאילו עמדו בפני עצמן רחוקות ממראה ארכיוני ואולי דומות יותר לדימוי שמאחד תוכן וצורה וחומר. המחשבה להכניס את הטיוטות לסורק ששוטף אותן באור קר אחיד ומשטח הייתה זרה להן ולכן החלטנו לצלם אותן, כדי שהקפלים בנייר לא ישתטחו ושהצל מהתאורה יהיה נוכח.

כשהלית סיפרה לי על ההקפדה החגיגית והבלתי מתפשרת של אבות בכל התהליך של העימוד והדפוס – איך לפעמים היה מביא אתו בתיק אותיות בלט מדפוס אחד לשני כי מצא גרסה טובה יותר של אותיות, ואחר כך עומד ליד הדפס לראות שההדפסה שחורה ונקיה, זה היה כמעט מובן מאליו אל מול הטיוטות שבארכיון. כי מי שקרוב כל כך לאותיות ולצורה יהיה מוכרח לקחת חלק, מקרוב מאד, במעבר מהטיוטה לדפוס.

ובגלל הקרבה הזו לאותיות ולצורה רציתי לנסות לזוז מהבחירה האוטומטית של סידור הספר באות "פרנק ריהל", שהיא האות המיידית לסידור ספרי שירה וקריאה ומוכרת עד כדי כך שהנוכחות שלה כמעט שקופה, ולבחור באות אחרת שתוכל, בעדינות, לתת לאותיות שהספר מסודר בהן נוכחות.


ניסיתי את האות "רוממה" שהיא אות שעיצב וחתך משה שפיצר בשנות ה-50 בבית היציקה שלו בשכונת רוממה בירושלים. האות מבוססת על ה"פרנק ריהל", ושפיצר הכניס בה תיקונים, בעיקר כדי למתן את הקישוטיות הגלותית של הסֶריפים, ולכן קטם אותם. הקטימה של הסריפים הוסיפה לאות אופי חומרי של חיתוך בחומר. שפיצר יצק אותה מנוקדת במיוחד עבור ספרי שירה אבל בסופו של דבר הדפיס בה רק ארבעה ספרים, ביניהם נחש הנחושת של כרמי ואת המהדורה השנייה של ספר השירים של בן יצחק. מלבד שפיצר איש לא הדפיס ב"רוממה", והוא הסביר – דפסים הם שמרנים.

לפני כמה שנים, יחד עם ינק יונטף, הוצאנו את האות "רוממה" בגרסה דיגטלית. ועדיין כמו אז, כמעט ואף אחד לא מדפיס איתה, אולי כי המראה שלה קצת חורק – מוכר וזר כאחד – וחשבתי שאולי דווקא כאן תתאים. כדי להנכיח ולבדל את המהלך העריכתי של הלית שמקטלג את הטיוטות, וגם כדי שהקול שלה יהיה מזוהה מההקדמה אל תוך הספר – בחרתי באות חדשה שגם תוכל לסמן את הזמן והמקום בהם הודפס הספר.

האות פדרה שעיצבה מיכל סער מזכירה קצת אותיות שעוצבו בארץ על בסיס תגליות ארכאולוגיות. אין בה זיכרון של גלות, כלומר אין בה סריפים, ולפעמים נדמה שהיא קצת שמסותתת ולכן גם קצת שבורה.


כשהתחלתי להריץ את הספר – את הטיוטות המוקלדות אל מול המצולמות – לא הבנתי והעמדתי כל טקסט של טיוטה בעמוד נפרד, כמו ספר שירים. אחרי שהלית תיקנה והתחלתי להריץ הכל ברצף, פתאום ראיתי איך נבנית ממש מכונת זמן שרצה במקביל אחורה וקדימה. כי הרצף המוקלד שהלית בנתה הופך באופן טיפוגרפי למעין סליל של סרט – מתקדם בקצב קבוע ומונוטוני, משנה צורה משורות קצרות לארוכות, וכשמגיע מכתב הופך לבלוק ואז חוזר לשורות הקצרות, וכן הלאה. ומולו – הטיוטות המצולמות כאילו עוצרות את הפס הזה לרגע. ובמקביל – ישנו הזמן שרץ אחורה של סדר הדברים, ומהטיוטות אפשר היה ממש לראות את התזוזה אחורה בכתב היד של אבות ישורון – מהרעד של הזקנה עד לשורות הנטויות הנמרצות של ההתחלה. כך שהקושי הגדול היה לסנכרן בין הזמנים – הפס של הלית והטיוטות של ישורון – ולבחור איפה לעצור.