This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

מה אתה מבין

 

 

 

(מילים: 2104)

 

בקובץ הסיפורים הקצרים של יוסל בירשטיין, סיפורים מאזור  השלווה  מופיע סיפור על הפעם הראשונה שבה קרא בירשטיין ספר שלם. בעיירה שבה גדל, בידאלה-פודלאסקה (איזה שם נהדר לעיירה פולנית), לא הייתה חנות ספרים. "כשחיטטתי בין ספרים ישנים", כך הוא כותב בסיפור. אבל כורך ספרי הקודש היה גוזר מעיתונים משומשים –  חומר הגלם לכריכת ספרים – את הרומאנים שהופיעו בהמשכים יומיים, משחיל אותם על שרוך ומשאיל תמורת תשלום צנוע. אם כן, חנות ספרים לא הייתה, אבל מעין ספרייה בכל זאת הייתה. ובכל ערב שבת, לאחר הסעודה והזמירות, היה אבי המשפחה קורא מהם, "וכשאבא היה מרגיש שאנחנו מתחילים להירדם, היה מגביר את מהירות הקריאה. לקראת הסוף מלמל את המלים כמו בתפילה, הרי שילמנו כסף". יום אחד, מספר בירשטיין, הציע בנו של הכורך ליוסל לקנות "ספר שלם, אמיתי, שכבר מתגלגל שנים בכריכיה". מאחורי עמוד השער הופיעה תמונת "איש בעל שיער ארוך, שנראה כמו אשה גברית. 'ברוך שפינוזה', קרא אבא". "הוא לא הספיק להעביר את הדף הראשון וכבר היו נרדמים. עד מהרה הלכו כולם לישון מאוכזבים. נשארתי לבדי. חבל היה לי על הספר הראשון בחיי שהוא כולו שלי. חזרתי לעמוד הראשון והתחלתי לקרוא. לא הבנתי כלום, אבל קראתי עד הסוף ונהניתי מכל מילה" (סיפורים מאזור השלווה,  159).

 

לא פלא שבני המשפחה הלכו לישון, ולא פלא שבירשטיין לא הבין את אתיקה, אחד מספרי הפילוסופיה הקשים ביותר להבנה, אבל ממה הוא נהנה כל כך? לערך הכלכלי ודאי היה כאן משקל. הוא עצמו אומר שחבל היה לו על הספר הראשון שהוא כולו שלו, והסיפור הזה מסופר אגב רכישה מחודשת של הספר בחנות ספרים משומשים. "הספר לא היה יקר המציאות", כותב בירשטיין, אך בעל החנות שהבחין בהתרגשותו נקב במחיר מפולפל וביקש לשמוע על מה ההתרגשות. אך את הסיפור לא קיבל. או כסף או סיפור. אך האם זה כל מה שיש כאן, מעשייה משעשעת אודות הקשר ההדוק בין הרגשת הבעלות להנאה? זו אינה הנאת האספן, שכאמור הספר לא היה יקר המציאות, אלא ההנאה שבניכוס. אולי, כמו רכישת הספר, גם קריאה היא הכרזת בעלות על עולם זר. ובכל זאת, נשאל שוב, האם זה כל מה שיש כאן ואיך אפשר לנכס לעצמנו עולם שאיננו מבינים. האם קריאה היא כנטיעת דגל ביבשת לא מוכרת?

 

למרבה המזל, הסיפור הזה מופיע בגרסה נוספת, מפורטת יותר, באותו ספר. בראיון שערך מנחם פרי עם בירשטיין בשנת 1976 פותח בירשטיין אותו סיפור כפתיחה לראיון, כמשהו על עצמו, מעין ביוגרפיה של הילד שהיה. שני דברים הוא רצה בתור ילד בן אחת-עשרה או שתים-עשרה, עץ וספרייה. עץ זו לא בעיה, הוא אומר, "מצאתי תפוח-אדמה רקוב – ירוק, חולני כזה – הבאתי מים, שפכתי, ויגדל מזה עץ. אבל ספר? בבית לא היו ספרים. היו שכנים שהיו קונים בשותפות עיתון, בשביל הרומאנים שהיו שם יום-יום בהמשכים". בסיפור הזה, לא הכורך מוכר ספרים, אלא האופה שהיה אוסף את הסיפורים ומוכר חבילות, ובן הכורך פשוט סחב ספר מאביו, את אתיקה של שפינוזה בתרגום ליידיש, ומסר ליוסל. "זה הספר הראשון שלי. רצתי אתו הביתה, ובמשך זמן ארוך קראתי את כל הספר. לא הבנתי כלום, ואהבתי כל מלה. אני יכול לקרוא סיפור או ספר אפילו בלי להבין, ולאהוב אותו. אפשר לקרוא ספר, לא להבין, ולאהוב". אם כן, לא רק אתיקה ולא רק הספר הראשון, בירשטיין מסוגל ליהנות מספר בלי להבין אותו, אבל איך? "אולי צריכים עוד כלֵי-עזר", הוא אומר, ואוזנינו נפקחות כדי לשמוע את הסוד, ובירשטיין ממשיך "לכל סיטואציה יש אולי כלֵי-עזר אחרים. במקרה שלי, למשל, אני צריך שארצֶה באותו זמן לגדֵל עץ, ושיהיה לי חבר, בן של כורך, שיגנוב בשבילי את הספר – כל הדברים האלה יחד". גם כן תשובה. השאלה נותרת בעינה. איך אפשר לקרוא וליהנות בלי להבין?

 

הנאת הקריאה מתוארת להפליא בידי קלאריס ליספקטור, הסופרת היהודייה, שכמו בירשטיין נולדה ב-1920, אך היגרה עם משפחתה מאוקראינה לברזיל. בסיפור אושר סמוי, המופיע בקובץ הנושא את אותו שם, המספרת היא ילדה המכורה לקריאה. בשונה מיוסל, כנראה שלא חסרים לה ספרים. אבל את חייה ממררת בת העשירים, הג'ינג'ית השמנה, המכוערת והדחויה, שלאביה יש כל מה שילד עשוי לרצות –  לא חנות ממתקים אלא חנות ספרים. ביודעה עד כמה משתוקקת המספרת לקריאה, מבטיחה לה אותה מרשעת שמחר, אם תבוא אל ביתה, תשאיל לה את הספר "תעלולי בעלת החוטם הסולד". אלא שבהגיעה לביתה היא נדחית בטענה שהספר כבר הושאל לילדה אחרת. וכך יום אחרי יום, ונדמה שהמספרת, הילדה הבלונדינית הדקיקה ההולכת לבדה ברחובות רסיפה חשופה לרוח, נהנית מהסבל ומעצם הציפייה לספר שלעולם לא יגיע. אבל הוא מגיע, כשאמה של הג'ינג'ית המרושעת מגלה מה מעוללת בתה האכזרית לילדה התמה והדקיקה העומדת מולה היא מצווה עליה לתת את הספר במתנה. כשסוף סוף הספר בידה, מספרת ליספקטור, היא מתעכבת ומתמהמהת. שלא כמו בירשטיין, הקורא את הספר עד הסוף ולא מוותר על אף מילה, היא מציבה מחסומים בפני הקריאה. נדמה שזו הנאה אחרת, שונה, הנאה מהציפייה לקריאה יותר מאשר מהקריאה עצמה. אבל לקראת סוף הסיפור, ליספקטור אומרת משהו המקרב אותה לחוויית הקריאה של בירשטיין. "הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר סמוי שהיה האושר. האושר יהיה תמיד סמוי בשבילי" (אושר סמוי, 57). האושר הוא אושר הקריאה, הוא אינו הציפייה לקריאה וגם לא הקריאה עצמה, אלא משהו הנמצא מעבר לקריאה, במקום אחר וסמוי, ולא רק שהוא אינו מובן, אלא הוא טמיר ונעלם. שני הסופרים המבוגרים, ליספקטור ובירשטיין, מתארים חוויות ילדות שעיצבו את זהותם כקוראים וכבני אדם, את חוויית הקריאה שעיצבה את זהותם, וזו קריאה המכוונת אל משהו הנמצא מעבר לגלוי ולנראה.

 

ובכל זאת, איך אפשר ליהנות ממשהו שאיננו מבינים?

 

חלכן היה נמזר, סיפור מדע בדיוני ישן מאת לואיס פאדג'ט, ששמו לקוח מתוך שיר הנונסנס הידוע של לואיס קרול, ״ג'ברווקי״, מטפל בנושא של אי הבנה מזווית אחרת. אלפי שנים בעתיד, מכונת זמן עם כמה צעצועים חינוכיים מושלכת אל העבר ונוחתת בעיירת קולג' אמריקאית בשנות ה-40 של המאה ה-20. מוחו הצעיר של סקוט, הילד שמוצא במקרה את הצעצועים, עדיין גמיש מספיק ומסגל את עצמו להיגיון השונה, הנעלה והרחב יותר. אחותו הצעירה אמה מסתגלת אפילו טוב ממנו. הצעצועים מבצעים דברים משונים –  חרוזים נעלמים במקום אחד ומופיעים במקום אחר, אנשים קטנים פועלים בהתאם למחשבות הילד, בובה עם איברים פנימיים שאינם תואמים את האנטומיה האנושית – והילדים משתנים יחד איתם. ההורים, המודאגים מהשינויים העוברים על ילדיהם, פונים לעזרתו של פסיכולוג. הוא מסביר להם על גיאומטריות לא-אוקלידיות, על צורות מחשבה שונות ועל הזרות של המוח הילדי. בעצתו מרחיקים ההורים מילדיהם את אותם משחקים והכול חוזר לקדמותו, כביכול, עד שיום אחד קורא הילד את ג'ברווקי, ואותו שיר הוא המפתח, החתיכה החסרה בפאזל. לאחר שקראו את השיר מצליחים הילדים להשלים את מסע החניכה ולעבור למישור קיום אחר, רחב יותר, קיום שהוא אוקיינוס ביחס לפלג הרדוד שלנו. הם עוברים לעולם אחר, וההורים נותרים לבד.

 

במבט ראשון נדמה שהסיפור הוא וריאציה נוספת לתמה השכיחה על הגיונות זרים ונעלים יותר, שחרור מהקיום המוגבל והצר שלנו. אולי סיפור על הקריאה כמפתח לעולם אחר ואולי סיפור על פגמי החינוך המודרני ועליונות השכל הילדי הפתוח על השכל המבוגר והמקובע, הבטוח שהדרך הטובה ביותר ללימוד היא שינון בעל-פה. מוטיבים אלה אכן קיימים בסיפור. לכן לא מפליאה ההתייחסות הישירה והעקיפה להרפתקאות אליס בארץ הפלאות ואליס בארץ המראה, ספרים שעוסקים בסוגים שונים של היגיון, בדרכיו המוזרות של ההיגיון הילדי ובביקורת על שיטות החינוך המסורתיות.

 

אליס על שני מסעותיה נמצאת ב"חלכן היה נמזר", לא רק בכותרת ובשם המחבר ("לואיס פאדג'ט" –  שם העט של מחברי הסיפור, הנרי קטנר וס. ל. מור –  רומז לשמו הבדוי של צ'רלס דודג'סון, הלא הוא לואיס קרול). הסיפור רצוף ברמזים לשני הספרים ולשתי דמויות בעיקר – האחות הקטנה מכונה "זחל" והפסיכולוג המומחה מתואר כהמפטי דמפטי, ראש ביצה שלא ברור אם לבושו הוא חגורה או עניבה. המפטי דמפטי הוא המומחה למילים שאליו פונה אליס כדי שיפרש לה את ג'ברווקי, ואליו נגיע עוד מעט. אך נתחיל בזחל. כשאליס פוגשת את הזחל בהרפתקאות אליס בארץ הפלאות, הוא קודם כל שואל אותה "מי את?", "אני לא אני עצמי" (הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, 53), אומרת אליס, שכבר התכווצה וצמחה והתכווצה וטרודה מאוד בשאלה מי היא ואם היא מי שהייתה אתמול, ומנסה לוודא את זהותה באמצעות חזרה על דברים ששיננה בבית הספר אך כושלת שוב ושוב. בקיצור, היא אינה יודעת מי היא. הזחל, לעומתה, אינו מבין את הקושי שבהשתנות. זהותו העצמית ברורה לו, גם אם יום אחד יהפוך לגולם ואז לפרפר.

 

אליס, בארץ הפלאות ובארץ המראה, היא בעיקר סיפור על בלבול בזהות ועל התבגרות. אליס אינה יודעת מי היא. היא הולכת לאיבוד במחילת הארנב, במרדף אחרי הזמן ובמבוך ההשתקפויות. זהו מסע מענג לקוראים ומסע מלא בלבול, מצוקה וחרדת מוות עבורה. "חלכן היה נמזר" הוא גרסה נוספת של אליס. מתחת לסיפור המדע הבדיוני נמצא סיפור פרוזאי, שובר לב ונפוץ הרבה יותר – הסיפור הישן של התבגרות כהיפרדות מהורים. זה אינו השלב שבו הילדים הבוגרים חוזרים אלינו, אלא השלב שבו הילד החמוד והמקסים שוקע בעולם משלו, עולם שאינו נגיש לאף מבוגר, גם לא להוריו החוששים שלעולם לא יחזור אליהם, שהם איבדו את ילדם לנצח.

 

ומה עניין ג'ברווקי והאי-היגיון לעניין? למרות היותו שיר נונסנס, פטעוני (ה"תרגום" לעברית של ג'ברווקי) ברור למדי כבר בקריאה ראשונה. גם אם רוב המילים אינן קיימות כלל, התבנית וההקשר מאפשרים לנו להבין את השיר. נער אמיץ נוטל חרב, כורת את ראשה של המפלצת, ובשונה מסקוט ואמה חוזר הביתה אל הוריו המודאגים. גישתו של המפטי דמפטי, אדון המילים, הפוכה. הוא מפרש כל מילה. זחלצים הם מעין תחשים – שהם מעין לטאות – והן מעין מחלצי פקקים. חזרון הוא מין חזיר ירוק, וצרלול זה משהו שבין צרצור ליללה. אך בסוף פירושו לא נוסף לנו ולו בדל הבנה של השיר. הבנה, לפי לואיס קרול, אינה נמצאת במילה אלא בהקשר. וקושי ההבנה אינו מונע את ההנאה. להיפך, ההנאה בקריאת שיר נונסנס נמצאת בפער שבין ההבנה לנונסנס, בין ההיגיון לחוסר המשמעות.

 

ובחזרה לבירשטיין, בירשטיין לא מספר את הסוד כיצד ליהנות מספר שאיננו מבינים. אבל ההשוואה בין הגרסה המוקדמת המופיעה בריאיון לגרסה המעובדת של הסיפור המאוחר תסייע לנו להבין את חוסר ההבנה.

 

בירשטיין ויתר על העץ וגם על הרצון בספרייה. גם על האופה ועל הגניבה. אך הוא מרחיב על הסיפורים שסיפר אביו מתוך העיתונים. "ובליל שבת, לאחר הסעודה והזמירות, היה אבא קורא לנו על מלך ספרד, על השר שלו, היהודי אברבנאל, ועל אשתו דונה גראציה היפה". הרי זה ברור, היהודי בגלות חולם על גיבורים יהודים כמו אברבנאל, אבל האב קורא גם על "נערות תמימות, שחתנים מדומים הוליכו אותן שולל ומכרו אותן לבתי זונות בארגנטינה". מה לעשות, אסונות תמיד מוכרים, ודאי כשהם מבוססים על סיפורים אמיתיים. ועוד סיפור קרא האב "על זישה ברייטברד, האיש החזק ביותר בעולם, שהנסיכה מקיוב התאהבה בו". וכאן מרחיב בירשטיין המבוגר על סיפור האהבה בין זישה לנסיכה, "'זיגמונצ'ה', היא אמרה לו: 'כל האחוזות שלי – שלך הן, וגם הגוף שלי – שלך'. וכשזישה אמר: 'אבל נסיכה, אני יהודי', היא ענתה לו: 'לא חשוב'". למה נוסף הסיפור הזה ולמה הוא מפורט כל כך?

 

מול זישה ברייטברד, היהודי החזק בעולם, זה שסירב להתכחש ליהדותו , ניצב שפינוזה, "איש בעל שיער ארוך, שנראה כמו אישה גברית", היהודי שקהילתו נידתה אותו בשל עמדותיו. והילד יוסל בירשטיין בוחר בשפינוזה. אבל יש כאן יותר מזה. הדיאלוג בין ברייטברד לנסיכה הוא וריאציה על אחד הדיאלוגים המפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע, זה החותם את הסרט חמים וטעים של בילי ויילדר. ג'ק למון, המחופש לאישה, מנסה לדחות בתואנות שונות את אוסגוד, המיליונר העיוור מרוב אהבה. כשכל תירוציו עולים בתוהו, הוא נאלץ להודות על האמת, "אבל אני גבר", כמו ברייטברד האומר לנסיכה מקיוב "אבל נסיכה, אני יהודי". "טוב, אף אחד לא מושלם" עונה המיליונר. והנסיכה אומרת, "לא חשוב". זישה ברייטברד וברוך שפינוזה אינם מנוגדים זה לזה. שפינוזה הוא היהודי החזק בעולם, הוא היהודי שחרג מעצמו ומצא את החופש שבדטרמיניזם. הוא אמנם נודה מהיהדות אך מצא את אלוהים בכל מקום, לא אלוהים הטרנסצנדנטי שמעבר לעולם, אלא אלוהים האימננטי, אלוהים שהוא הטבע, אלוהים שמתחת למה שנראה לעין.

 

שפינוזה הוא גם המפטי דמפטי. הוא ביקש לכתוב ספר פילוסופיה שיהיה ברור אחת ולתמיד, שיפתור את כל השאלות, באמצעות "הגדרות, אקסיומות משפטים, דפיניציות, אקסיומים, אטריבוטים של אלוהות". ממש כמו המפטי דמפטי, הוא דימה שההבנה נמצאת ביסודות הברורים, בהטלת משמעת על המשמעות. אבל הילד הקורא אותו בתרגום ליידיש, שפת היהודים, נהנה מדבר אחר לגמרי, מחילופי הזהות, מהגבר שנראה כמו אישה, מההזדהות עם משהו שאינו מבין כלל, מדמיון האפשרות להיות מישהו אחר לגמרי, אברבנאל השר היהודי, נערה אומללה או הפילוסוף המנודה. זו לא רק פנטזיה על זהות אחרת, זה בלבול הזהות. אני הוא אחר והבלבול עצמו הוא ההנאה. הזהות הפנטסטית שהיא גם זהות חבויה, לא נגישה לעולם, ואפילו לקורא עצמו. המכשול עצמו הוא ההנאה. האושר הוא סמוי. ככל שהספר מובן פחות כך טמונה בו אפשרות גדולה יותר להנאה שבפתיחת הזהות, לא לפחד להיות גולם כדי להיות פרפר, כמו סקוט ואמה, כמו תפוח האדמה שיצמח ויהיה לעץ.

 

מילה למבקרים שבנינו

 

מילה למבקרים שבינינו. נדמה שלרוב אנו ניגשים לספרים עם ערימת כלים מוכנה: סרגל, מחוגה ומד זווית, בודקים את התאמת הספר לאמות המידה הספרותיות שלנו, למה שהספר צריך להיות, למה שאנחנו חושבים שכתוב שם. כמו המפטי דמפטי, אנחנו חושבים שקצת משמעת והספר ירקוד לפי חלילנו, וכמוהו אנו מוצאים את עצמנו מרוסקים על המדרכה, נטולי הבנה ביחס למה שקרה לנו. ואפילו המלך וכל פרשיו לא יוכלו להרכיב מחדש את בינתו של קורא הבטוח שהשאלה היחידה היא מי האדון.

 

הספרים המוזכרים במסה זאת:

 

יוסל בירשטיין, סיפורים מאזור השלווה, הספריה החדשה, 2004

קלאריס ליספקטור, אושר סמוי, מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה, 2001

לואיס פאדג'ט ,״חלכן היה נמזר״, מבחר הסיפורת הבדיונית, מאנגלית: עמנואל לוטם עם עובד 1981

לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, מאנגלית: רנה ליטוין, הספריה  החדשה, 1997

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload