This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

מה היה האירוע

 

(מילים: 2519) 

 

למיקי

 

 

את הדברים האלה –  על אודות הממואר המופתי של הסופרת אנני ארנו האירוע, שעוסק בהפלה שעברה בהיותה בת עשרים –  התחלתי כמה  פעמים. שוב ושוב הסתבכתי, או איבדתי את דרכי, או נאלמתי דום, או כל אלה בעת ובעונה אחת.

 

החללים הריקים והלבנים האלה בחיי הכתיבה, תחושת האובדן של העצמי ושל לשונו של העצמי, אינם זרים לי, ועם השנים, נדמה, למדתי אפילו לצפות לאותה הכרה של אוזלת יד מבורכת המקופלת בהם, לאותו איתות של הגורל ושל גזירת הבחירה (הבחירה והגורל, האם אין הם כמעט שכנים?) הנרשם בהם, דווקא בהם, בחללים הלבנים, באובדן ובשתיקת הנפש.

 

במרוצת הזמן ניסיתי ללמוד, לא פעם בצורה פתטית, מהסופרים שהערצתי, את חובת האצילות החלה על מי שנקלע או קלע את עצמו לתחום העיסוק הזה ששמו כתיבה: לא להתלונן. אף פעם. להתייחס במלוא החומרה והרצינות לקוד הכבוד של הסיכון המקצועי שנוטל על עצמו נהג המרוצים, לסכנת ההתהפכות, דיממת המנוע, האורבת בכל סיבוב של הדרך. ובכל זאת, ולמרות האופי האוניברסלי של השתיקות הנגזרות לפעמים מאותו קיום לשוני שהוא הכתיבה, היה משהו מסוים מאד, ייחודי אפילו, בשתיקה שגזר עלי הממואר של ארנו: הטקסט שלה, כך הרהרתי בדיעבד, ביקש את השתיקה הזו של הקורא והפרשן. דרש אותה אפילו.

  

התובענות הזו כלפי הקוראים שמציב הטקסט של ארנו (והלוא תביעת השתיקה מרחיקת לכת לאין ערוך מתביעת הדיבור) לא קשורה לניסיון שלנו להבין או להמשיג את הטקסט. לא ולא. ליטרת הבשר שדורשת ארנו בממואר שלה כבדה לאין ערוך ממשקל האינטלקט שלנו או נחישותנו הפרשנית: היא קשורה לחוויה שלנו. כבני אדם. כנשים. כנשים שהן בני אדם. הטקסט של ארנו, להרגשתי, תבע ממני חוויית חיים. חוויה שהצלילות והערפל כרוכים בה.  חוויית חיים שמבעד לערפל שבה מביטים על הצלילות ולהיפך. ושותקים לעיתים. משום שהזיכרון או חווית החיים שהסיפור של ארנו מבקש איננו מצרך מדף. לא נוטלים אותו כמו חפיסה של קורנפלקס. מחפשים אחריו או אפילו ממציאים אותו ולא במובן של המצאת בדיה. אלא של המצאת אמת. והלוא האמת, יותר מהבדיה, דורשת כוחות נפש בלתי רגילים כדי למוצאה ועל יד כך – גם להמציא אותה.

 

מן הראוי אולי, לעצור לרגע שטף זה של משפטים מהדהדים שנקודה בסופם, כדי להודות שלא מיד ולא בקריאה ראשונה של הממואר הזה, נגעתי בכלל בגרעין המהות שבו. באיכותו? בוודאי! אבל לא במהות, שלרוב היא תביעה קשה וחמקמקה יותר מן האיכות.

 

 

וכך יצא שקראתי את האירוע של ארנו שלוש פעמים: בפעם הראשונה התמלאתי הערכה והתפעלות כלפי כוח הכתיבה. בפעם השנייה הזדרזתי ללמד אותו, ו"להסביר" בקלות דעת שאננה דברים לתלמידיי. בפעם השלישית, לפני כמה ימים, חשכו עיניי. קראתי כמה עמודים כאילו מעודי לא קראתי, ואז השתרר מין מחנק בגרון ומועקה בלתי רגילה וחשכו עיני והייתי מוכרחה לעזוב את הספר. לברוח ממנו, ליתר דיוק. ואז לשוב אליו, באותה תחושת חובה ומועקה עד ששוב נאלצתי לברוח מאותם דברים שהיו בו, ושאין לעמוד בהם או שקשה עד מאד לעמוד בהם. מולם. והנה עוד הרהור, לא מקורי במיוחד: עד כמה המקצועיות שלנו כאנשי ספרות, אותה מיומנות בתמחור טקסטים, עד כמה עלולה היא להיות לעיתים חליפה חסינת אש המגוננת עלינו מפני המתקפה החזיתית, חסרת הרחמים, של החוויה. 

 

מה היתה אל נכון "המתקפה" הזו שערך עליי, ואולי לא רק עליי, הממואר של ארנו? התוכן הפרטני והופך הקרביים של כרוניקת ההפלה? בוודאי. אבל בכלל לא רק הוא. לגמרי בכלל לא רק הוא, אלא עמוד השדרה של התוכן הזה, מה שהחזיק את התוכן ביחד ונתן לו את יציבותו וצורתו: הטון של המספרת. החומרה העצמית הסגפנית של הטון הסיפורי שמונעת מעצמה כמעט את כל הרווחים הצדדיים שעלולים לגרוף כותבי ממוארים בבואם לספר על "האירוע הנורא" שהתרחש בחייהם: הרחמים העצמיים או ההתפעלות העצמית, הפנייה לפיוטיות יתר ול"סיפרותיזאציה" של הממשי, האידיאולוגיה או האידאולוגיזאציה של הניסיון האישי והקולקטיבי, ובעיקר – רגש הבעלות של כותב הממואר על חייו ועל ניסיונו כשמעשה הכתיבה הוא בעצם הנכחה של רגש הבעלות הזה, אותו מקום מסוכן ומפתה שבו המעשה הסיפרותי הופך אותך, הכותב, לבעל הבית של החוויה. אולי לפיכך, הטקסט והכתיבה על פי ארנו, הם לא כורסא נאה להתרווח בה אלא מיטת מסמרים.

 

אותו יסוד עירום, אכזרי בלי שמץ רצון להתאכזר, שיש בטון המספר של ארנו וכמובן גם באתיקה שלה, הוא היפוכו הגמור של רגש הבעלות הזה על הניסיון האישי שאני מדברת עליו: הקול הבוקע מן הדפים האלה הוא קולה של הפליטה, או ליתר דיוק של הפליטות המוחלטת, קולו של מה שהוקא מן העולם לאיזה זמן וחזר לספר.  הממואר של ארנו, צריך להגיד, מטשטש כמעט בלי הרף את ההבחנה בין להיות מישהו, להיות "אני", לבין להיות משהו – הוויה, חוויה, דבר, מקום או חלל. איזו שאלה לא מפורשת, עלומה, מנשבת בממואר הזה של ארנו מעבר לכל ייצוגי המציאות שבו, והיא: האם ניסיון החיים הזה הוא בכלל "שלי", מה פירושה של השייכות או הבעלות הזו, והאם היא אכן נכס עומד ולא החולות הנודדים של הזיכרון והבניית הזיכרון, כפי שנדמה לעיתים?  

 

ועכשיו פנייה קלה הצדה, כדי לנסות ולהגיד את הדבר הבא: יש רגעים במהלך קריאת פרוזה, רגעים פלאיים מאד יש להודות, שבהם הטון המספר, אותו עמוד שידרה שדיברתי עליו, הופך להיות עבור הקורא חומרי וממשי לאין ערוך יותר מהסיפור, מהעלילה. החומריות הזו של הטון המספר הופכת לחלל. למקום. במרחב הזה נפגשים החלל והזמן, מותכים זה בזה.

 

זה בדיוק מה שהתחולל בי במהלך אותה קריאה שלישית ומערערת של האירוע: המרחב שהזמן נמזג בתוכו קם והתייצב, תבע את נוכחותי. וזה היה המרחב: בית החולים ליולדות "הקריה" בתל אביב שנהרס לפני שנים, והבניין הגבוה של משרדי הממשלה שתפס את מקומו. איזה מבוא צדדי וחדרים צדדיים מעורפלים באותו בית חולים שבהם נערכו ההפלות או ה"גרידות" -  מילה שלא הצלחתי לבטא אז ועדיין אינני מצליחה.

 

הוועדה הרפואית שם, שאישרה את ההפלות, היתה במובנים מסוימים מצמיתה יותר מגברת ההפלות עם צינור הפלסטיק בממואר של ארנו, שהיתה בכל זאת מישהו, פרסונה: איש שם לא הביט באיש. בוודאי לא בי. כולם הסיטו את מבטם הצידה והכל נעשה מתחילתו ועד סופו עם אותה הסטת מבט שלא היה בה אפילו גינוי – רק אנונימיות, שעמום והיעדר מוחלט של  משוא פנים  שהעיד שאינך כלום ברגע זה. לא כלום. בחנתי אפוא את הקירות שהיו צבועים בצבע שמן חלקלק: האם היו אפרפרים, ירקרקים, או לבנים עם נגיעה אפרפרה, מה שקוראים "לבן מלוכלך"? רבים מן הפרטים מצופים דוק של ערפל, אולי אותו ערפל שגודש משפט אחד מרעיש של ארנו בספר: "הייתי בת עשרים ושלוש".

 

מדהים עד כמה מצליח אותו טון סיפורי של ארנו להטעין את המשפט העובדתי הזה, הפשוט כמו לחם, באותו תמהיל של חומרי נפץ, ערפל אלים של היעדר, ועצב שאין לו קרקעית כמעט: "הייתי בת עשרים ושלוש".  

 

על משקל זה אני יכולה להגיד: "הייתי בת שמונה עשרה וחצי". גופי, כמעט כמו גופה של ארנו במשפט "הייתי בת עשרים ושלוש", התרחש בעצם בלעדיי. שנים לקח לי לתפוס את זה: שתהום הזרות ביני לבין גופי לא הייתה ענייני בלבד, היא היתה עניינה של התרבות, או מדויק יותר –  של הנשיות בתוך התרבות. נדמה לי שהתחלתי להבחין בקצה קיצו של הקרחון הזה שכאן קראתי לו "עניינה של הנשיות בתרבות ולא רק ענייני שלי", כשהודעתי לאמי על מצבי במטבח המאולתר ההוא בבית ילדותי. אמי כבשה את ראשה בשולחן בשקט מוחלט. אחר כך אמרה או קבעה בקול קהה, מלא ביגון של דורות שהתקרש כבר (כך היה נדמה לי): "אז את הולכת להוריד אותו." כך אמרה: להוריד אותו. אבל לא רק היא אמרה. כולן. אחותי, גיסתי, החברות של גיסתי או אחותי. כולן נהגו להגיד: להוריד אותו.

 

בביטוי הזה, "להוריד אותו", היה צפון כל אותו עניין מעמדי שאנני ארנו מדברת עליו, הזיקה הזו שרק בחלקה היא מובנת, בין תחושת ההיעדר של הגוף הנשי לבין המעמד החברתי והמוצא האתני. בדיוק שם, ב"להוריד אותו" של אמי, בצבץ אותו קצה של קרחון, שבאין לי מילה אחרת אכנה אותו כאן "הַחֶרְפָּה".

 

ממה היא עשויה, החרפה, מה הרכב הסיבים באריג שלה? תהיה זו טעות מצערת להניח – במקרה של "הייתי בת עשרים ושלוש" של ארנו, בדיוק כמו במקרה של "הייתי בת שמונה עשרה וחצי" שלי – שהמרכיב העיקרי באותה חרפה הוא חברתי או רק חברתי. הבושה לנוכח החברה על המצב המביש או בהפנמה של הקוד החברתי כלפי המצב המביש. אלה כמובן מרכיבים הכרחיים של החרפה, אבל אין הם מכילים את נפחו או את היקפו של השיח ההרמטי ולפעמים חסר המילים, המתרחש באחד ממסדרונות הנפש הרחוקים והחבויים ביותר שבין האישה לבין עצמה. באותו מסדרון רחוק וחבוי של אותה "הייתי בת עשרים ושלוש".

 

החרפה הזו מגולמת בין השאר באותה בדידות עצומה, אותה חוויה של פליטות שדיברתי עליה ושהטון הסיפורי של ארנו מעמיד את הארכיטקטורה שלה.  נדמה לי שאני זוכרת את זה: הייתי בת שמונה עשרה וחצי והיינו חמש נשים בחדר, כבר לאחר המעשה. האישה המבוגרת במיטה לידי, אם לחמישה ילדים אמרה: למה את בוכה. תבכי, תבכי. צריך לסרס את כולם. ואז חזרה ואמרה: את כולם צריך לסרס. האם אמרה את זה לי, למישהי אחרת, לעצמה?

 

באותו יום עמדה לצדי חברה, "החברה". בדומה לארנו, טקס החניכה הנשי הזה הצריך חברוֹת, עדוֹת, לא אימהוֹת, שבדומה לאמי ידעו שמורשת הנשיות המשמעותית ביותר מאם לבתה, היא חוב הבדידות המסתורי הזה שאין לו מילים, ושיש כאלה המכנים אותו גם "אחריות".

 

אותה חברה הגיעה באותו ערב לאחר האקט, לדירת החדר השכורה שגרתי בה. רעדתי מקור ושיניי נקשו מתחת לשמיכות. החברה הביאה לי מרק בצל מימי במיכל פלסטיק. מכל הפרטים באותו יום, נחקק בזיכרוני כל השנים בעיקר מרק הבצל הזה במיכל הפלסטיק השמנוני, שהיה עטוף בשקית. עיניה של החברה שוטטו בחדר, היו קרועות לרווחה בתימהון ואימה: היינו שתי ילדות שנקלעו לאיזה שביל חשוך ביער.

 

*

 

אולי בהמשך בלתי מפתיע לאותו קעקוע זיכרון של מרק בצל מימי במיכל פלסטיק נוטף, מצאתי את עצמי במרוצת השנים שחלפו חוזרת שוב ושוב, ובדבקות עצומה, לשני סיפורים קצרים, דווקא אליהם: "הרים כמו פילים לבנים" של המינגוויי ו"יום הולדת" של צ'כוב. חשבתי ועודני חושבת ששני סיפורים אלה הם מן המרטיטים שקראתי מעודי. שניהם, אגב, עוסקים בהפלה.

 

שני משפטים, אחד בכל סיפור, שבו והרעישו אותי. בסיפור של המינגוויי אומר הבחור המדבר  על ליבה של הנערה לעשות הפלה: "אל תפחדי. הם רק נותנים לאוויר להיכנס פנימה. זה הכל". ואילו בסיפור של צ'כוב, בסצינת הסיום, אחרי שאולגה הגיבורה מפילה את התינוק בעקבות נישואיה הקורסים, אומר בן זוגה, הגבר הגאוותן והאטום שברגע נורא של הכרה מתמוטטת עליו זהותו: "אבל מה עשינו לתינוק שלנו, זה הדבר, מה עשינו".

 

הדין של "מעשה נורא" שאין ממנו חזרה ואולי אין לו תקומה מפעם בשני הסיפורים האלה, וההפלה ומעשה ההפלה מסומנים בהם כרגע מחריד של מות הסובייקט, הגברי או הנשי. צריך אולי להדגיש ולהטעים, שאותה תפיסה של מעשה נורא שאין ממנו חזרה והרגע של מות הסובייקט, נקייה לחלוטין בסיפורים האלה מכל עמדה מוסרנית דוחה ואלימה שרווחת בימין הדתי כלפי מעשה ההפלה, או מתיאולוגיזציה פשטנית. ועוד צריך לומר שבשני הסיפורים המופתיים האלה, הזוג –  הגבר והאישה –  מטפסים אל המוקד ביחד וכביכול כופתים את עצמם אליו, ולא רק האישה לבדה.

 

במובן זה, הזעקה הפמיניסטית העמוקה שיש בשני הטקסטים היא חריפה ולא מגומגמת, מושכת בזרועו של הקורא ואומרת לו: אין מחיר שבו נושאת רק האישה לבדה, ומה שמטביע חותם טרגי בל יימחה בנשיות, הוא תמיד גם חרפת הגבריות ואפילו חרפת האנושות כולה.

 

אז הנה היא שוב, הַחֶרְפָּה, אותה חרפה שהממואר של ארנו מדבר אותה ושותק עליה בעת ובעונה אחת. החרפה הכמוסה והמפותלת שאני מנסה לגעת בה כאן, מוסווית היטב בספר הזה מאחורי כתב האישום הנוקב של ארנו כלפי החרפה הגלויה והמובנת מאליה של שנות השישים ויחסה השערורייתי של החברה, על כל היבטיה, כלפי נשים וגופן של נשים. 

 

אבל האם זה באמת הכל? האם נגררה ארנו על פני אדמת החצץ של הוויה דולורוזה בממואר  הזה, וגררה אותנו הקוראים ביחד איתה, רק כדי להגיד את הדבר הנחוץ וההכרחי שנאמר יותר מפעם והוא, שהאישה היא בעלת הבית של גופה ושהגוף הזה שייך לה ורק לה?

 

יש לי ספק בכך. כמעט בסוף הממואר נועצת בנו ארנו שלושה וחצי משפטים, טורדי מנוחה במיוחד, שבבת אחת מותחים ומרחיבים את גבולותיו של הטקסט הזה ולמעשה מעמידים אותו כנגד המניפסט הפמיניסטי הפשוט ולעיתים פשטני הזה. כך היא כותבת: "אני יודעת היום שהיה עלי לעבור אותו מסע יסורים ולהקריב את הקרבן הזה כדי לרצות באמת ללדת ילדים. כדי לקבל את אותה האלימות, של ההתרבות בגופי, ולהפוך בתורי למקום מעבר לדורות".

 

לא כלאחר יד, כך נדמה לי, משתמשת ארנו כאן במילים הכבדות והטעונות "קרבן" ו"להקריב את הקרבן" ובלית ברירה, כמעט נגד רצוננו ונדמה שגם נגד רצונה של ארנו עצמה, הגענו אל התיאולוגיה, אל העקידה ההיא. רק שהעקידה והקרבת הקרבן אצל ארנו, מצופים גם הם בדוק של ערפל והדמויות לא לגמרי ברורות. גם העלילה לא ברורה ובעצם כל תאטרון העקידה הזה הוא תאטרון צלליות המתרחש מאחורי מסך עבה: את מי עוקדים ולמה. מה ומי האלוהות והמבחן. את מי ואת מה מקריבים ולמה, או בניסוח אחר: מה נפל?

 

מה שמחוללת ארנו בסוף הספר, במשפטים הספורים והדחוסים עד כדי מחנק האלה, הוא  לפתוח מחדש את תיק החקירה של האירוע, אחרי כמה עשרות עמודים שבהם גוללה את הכרוניקה שלו, ולשוב ולשאול: מה היה בעצם "האירוע". מה מימדיו. איפה התרחש ולמה.

 

בבת אחת היא פוערת את הטקסט שלה ואותנו הקוראים למבול של שאלות מסדר גודל שונה לחלוטין, ולמעשה לוקחת את הסקרמנט הפמיניסטי שהאישה היא בעלת הבית של גופה, עשרות צעדים קדימה: מה המשמעות של הבעלות הזו שלנו הנשים על גופינו, והאם הנשיות היא באמת קניין שלנו, מעין נכס של קפיטליסט העושה בנכס הזה כראות עיניו?

 

אם יש איזו גורליות של עצב כביר, אפילו טרגי, בנשיות הזו, כפי שמראה ארנו, מה עושים עם הגורליות הזו, לאן לוקחים אותה? מה מתרחש כשמעמידים את הנשיות הזו בבית הדין של עצמה, של עצמה בלבד (אם ייתכן בכלל דבר כזה), הרחק מהבעלות על הגוף הנשי של החברה והדת, והרחק מהמניפסט הפמיניסטי המוצדק של בעלות האישה על גופה, מה מספרת אז לעצמה הנשיות על עצמה בבית הדין הזה, איזה סיפור? תוהה הטקסט של ארנו. 

 

כדי לנסות ולספר את הסיפור הזה צריך אולי לשוב אל החרפה, אל קווי המתאר החדשים שמשרטטת אנני ארנו לחרפה ולתוכן האחר שהיא יוצקת במושג ובחוויית החרפה. החרפה הזו, לפי ארנו, נמצאת כמעט כולה בשיח שיש לנשיות עם עצמה. וזו החרפה: העלבון הנורא שנעלב הסובייקט הנשי הרוצה להיות סובייקט שלם, מאותה יכולת "אלימה" בלשונה, של הגוף הנשי להתרבות, להיעשות כמו שאומרת ארנו מין "תחנת מעבר לדורות הבאים". הנשיות שחווה את הטבעיות הזו כעלבון וכחרפה לתשוקתה להיות סובייקט שלם, חייבת לכפור בטבעיות הזו, לצאת למלחמה נגדה, ועל ידי זה: מוכרחה להקריב קרבן כדי לקבל את הכורח הזה של הנשיות, להשלים ולהתפייס איתו, אבל רק ממקום אחר לגמרי: רק לאחר ששולם המחיר והוקרב הקרבן. הרצון באמהות, אומרת ארנו, אולי לא היה מתאפשר אלמלא הדרך המפותלת והאלימה של הקרבת הקרבן, קרבן שאיננו רק "מישהו" אלא גם "משהו".

 

בבית הדין של ארנו, שבו עומדת הנשיות מול עצמה ומול הכרתה והדרך האלימה לעבר ההכרה הזו, אין התחסדות ואין צביעות: ארנו מכירה הכרה מלאה באלימות ובמעשה האלים של ההפלה ואיננה משקרת בנוגע לאלימות הזו, רק מכירה בהכרח הטרגי שלה, הכמעט בלתי נמנע. הבעלות של האישה על גופה, משיבה ארנו לפמיניזם, מחייבת גם את הבעלות על האלימות של האישה כלפי גופה.

 

בכך, נדמה לי, לא נהיית ארנו לבלתי פמיניסטית אלא בדיוק להיפך: למי שמנסה לנסח באופן מורכב לאין ערוך, מעודן לאין ערוך, את הערך הזה של הבעלות על הגוף, למי שלא רק רוצה חירות אלא שואלת מה עושים עם החירות הזו ועל אילו סוגים של אחריות, של הכרה ושל תודעה היא מצווה.

 

ולסיום, אם לחזור לאותו מרק בצל במיכל פלסטיק שהביאה לי החברה באותו לילה תל אביבי גשום, ולנקישת שיניי מתחת לשמיכות, אותו רעד שלא היה קשור לשום מחלה מלבד "מחלת החיים", נדמה לי שאני מבינה את זעקת המחאה הכבושה כל כך בממואר של ארנו: זוהי מחאה כלפי הבניה תרבותית שבה לא רק נוטלים מן הנשיות את הבעלות על הגוף אלא חומסים ממנה את הזכות וגם היכולת לעצב. לעצב שלה בלבד, הבודד, בשפתה שלה, הרמטית ככל שתהיה. העצב שאיננו משועבד מצד אחד לאתוס הגברי האלים ולתפיסות החטא שלו, או מצד שני לאתוס הנגדי הפמיניסטי שפוטר לעיתים את שאלת הבעלות על הגוף הנשי באורח פשטני שעלול לצמצם את הסובייקט הנשי ואפשרויות בניית ההרגשה שלו.

 

    "אני בונה את אפשרויות הרגשתי

   הרחמים שוטפים בי

   והרעב האפשרי

   רצונות התורשה

   ואבשלום שלא הורשה...."  

כתבה המשוררת יונה וולך בשירה "אבשלום" שעוסק, איך לא, בהפלה.

 

 

אנני ארנו, האירוע, תרגום: נורה בונה, רסלינג (ושתי), 2017

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload