This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

תנו למילים לעשות בכם

 

 

 

 

 

(מילים: 1441)

 

אל כל ספר אני באה ככה.

 

אל כל ספר אני באה כאילו בו נמצאת התשובה. ברוב המקרים אני בכלל לא יודעת מה השאלה. בכל זאת, המשימה שלי היא למצוא את התשובה. אחר משמעות טרנספורמטיבית אני מבקשת. אני מגששת אחריה בתווך שביני לבין הטקסט. ככל שהטקסט עמום, מורכב ומלא פערים יותר, הסיכויים שלי למצוא אותה גוברים. לפעמים אני חושדת שהיא מסתתרת במקומות מסוימים. אני מסתובבת במעגלים סביב המילים, מרחרחת אותן ובוטשת בהן ברגליי, מחכה לחוש איזו תנועה פנימית. לפעמים היא מופיעה פתאום, באגביות, בדמות לא יותר מאשר צירוף מילים. צירוף אחד. תשובה.

 

אבל הטרנספורמציה העמוקה מתרחשת דווקא בפרקי הזמן שבין הקריאות. כשמשהו ממנה מבליח פתאום, בלי הזמנה, בלי הכנה. ואם אני מקשיבה טוב טוב, מבעד לסאון הדברים, הילדים, הצלצולים, לפעמים אני יכולה אפילו לשמוע את פעולתה החרישית.

 

אני עסוקה, נניח, במשהו אחר לחלוטין – במחשב, בסירים, בשרוכים – ופתאום עולה בדעתי איזו אידאה של הספר שאני קוראת, איזה רעיון או תחושה. רעיון שהוא תחושה. הוא לעולם לא מופיע בגפו – על עקביו נתלה תמיד תוכן סובייקטיבי, אקראי למראה, מפתיע. אני נזכרת, נניח, במישהו שלא חשבתי עליו הרבה מאוד זמן. כל זה חרישי מאוד. במהלך דברים אחרים. מתנסח איזשהו עיקרון מארגן מסדר גודל גבוה יותר. מתגבשת הבנה. זמן חולף. החתיכה החסרה הזאת משנה את התמונה הנפשית הדיאלקטית כולה. 

כל זה עדין כל כך, עד שאפילו לעצמי אני בקושי מגלה. אבל אז אני ישובה פתאום על קצה המיטה, מעלעלת בספר, מאתרת בטופוגרפיה המוכרת של הטקסט את המהלך. את הפסקה. את הצירוף. את המילה. ולפעמים רק ימים אחר כך, אני מבינה. אז זה מה שקרה. זאת היתה השאלה. זאת היתה התשובה.

 

*

 

הפוטנציאל הטרנספורמטיבי של הספרות מוכר לכל קורא. במיטבו, כשהוא מתבצע מתוך התכוונות, מעשה הקריאה הוא גם מעשה של כינון עצמי, מעוף אל מעבר למקום ולזמן, מעבר לסופיות החיים. הטקסט פותח בפני הקורא "מרחב פוטנציאלי התפתחותי, יצירתי ואינטר-סובייקטיבי", במילותיו של סארטר, או כפי שניסחה זאת בנחרצות ד"ר רחל צורן: "לטקסט הספרותי יש איכויות תרפויטיות אימננטיות".

 

אבל איך כל זה פועל? מהו הכוח הנסתר שבאמצעותו מניעים הסימנים השחורים מעל גבי הדף הלבן לוחות טקטוניים בנפשו של הקורא? מהו המנגנון הפועל כאן, בדממה הסמיכה האוחזת בחיקה את הספר ואת הקורא? וכיצד ניתן לרדת לחקרו בהיותו נסתר מעין כל, ובעיקר – נסתר במידה רבה מאוד גם מעינו של הקורא?

 

התהליכים הפסיכולוגיים הכרוכים בקריאת ספרות הם מושא מחקרה של מירב רוט, הרואה עתה אור בספר מה קורה לקורא. החידוש של רוט נעוץ באופן שבו היא מבקשת לעקוף את הקושי האינהרנטי הכרוך בניסיון לתאר את המאפיינים הלא מודעים המעורבים בקריאת ספרות. שהרי ממה נפשך? אם נתמקד בטקסט וננסה לחלץ מתוכו את פעולתו הלא-מודעת על הקורא, הרי שנימצא מדירים את הקורא עצמו מן המשוואה. ואילו אם נידרש לדיווחם של הקוראים על חוויית הקריאה, הרי שנימצא בשדה המודע ונחמיץ את התהליכים הלא מודעים שאחריהם אנחנו מבקשים. רוט עוקפת את המלכוד הזה באמצעות מתודולוגיה המבוססת על הדמיון בין הנרטיב הספרותי לנרטיב הפסיכואנליטי: מושא המחקר שלה אינו הטקסט או הקורא, אלא חוויות קריאה של דמויות ספרותיות כפי שהן מתוארות ביצירות ספרותיות. את דרך המלך אל המרחב הלא מודע שבו פועלת הספרות מוצאת רוט בחוויות הקריאה של הגיבורים כפי שהן באות לידי ביטוי בטקסט, הן הבדיוני והן האוטוביוגרפי.

 

רוט כמובן אינה הראשונה שהולכת באזור הדמדומים שבין תורת הספרות לפסיכואנליזה, אסכולות אחיות החולקות מאפיינים משותפים רבים, בין היתר טקסט, מספר, נמען, חוויה ומשמעות. הפסיכואנליטיקאים הולנד, לסר ואייפרמן כתבו רבות על מנגנוני הנפש הפועלים בקריאה. באמצעות פסיכואנליזה עצמית של חוויות קריאה אישיות הם ביקשו לבאר את התהליך המסתורי המקנה למילים את כוחן התרפויטי, לתאר את האופן שבו טקסט הופך לרגש ולהדגים את תהליכי ההבניה, ההעברה וההשלכה המתקיימים בתווך שבין הטקסט לקורא והופכים את הקריאה לתהליך טרנספורמטיבי.

 

מן העבר השני, חוקרי ספרות רבים נדרשים להמשגה מתחום התשתית הפסיכואנליטית כדי לבאר את תפקידו של הקורא במימוש הספרות ואת תפקידה של הספרות במימוש הקורא. אין זה פלא, אם כן, שספרה של רוט הוא אורגיה נהדרת של הוגים משני צידיו הקרובים של המתרס: פרויד וקליין, כמובן, יחד עם ויניקוט, פרנצי, קוהוט וביון מכאן, ופוקו, לאקאן, דרידה, קירקגור, דה-סוסיר ויאקובסון מכאן – אם למנות רק כמה משמותיהם של עשרות ההוגים המופיעים בין דפי הספר.

 

אולם ליבת הספר, וגם מקור העונג הגדול שבו, הם הטקסטים המוצעים כאן לניתוח קרוב. רוט נדרשת ל-18 יצירות: רומנים, סיפורים קצרים, שירים ומחזה. בחלקן – אצל סארטר (המילים), פסואה (ספר האי-נחת), פרוסט (על הקריאה) וסמפרון (הכתיבה או החיים) למשל – הקריאה וההתבוננות עומדות במרכז הטקסט. בחלקן, הקריאה ואדוותיה שזורות בעלילות רחבות יותר כאסוציאציות או כעלילות משנה. את כולן מציבה רוט בתוך מעטפת מושגית שבמסגרתה אנחנו, הקוראים, קוראים טקסטים שבהם גיבורים ספרותיים קוראים טקטסים אחרים, ומתוך היקומים הללו, הקורסים לתוך עצמם, היא מחלצת מניפה עשירה של תהליכים ואופנים שבהם מגיב הלא מודע לטקסט.

 

*

 

מה, אם כן, קורה לקורא? באופן מתבקש כמעט, רוט קוראת את הטקסטים דרך הפריזמה הפסיכואנליטית שנוסחה על ידי מלאני קליין וממשיכיה. התפיסה של קליין את האדם כיצור נרטיבי-פנטסמטי הנע במשך כל חייו מהעמדה הפרנואידית-סכיזואידית אל עבר העמדה הדפרסיבית הולמת להפליא את המנגנונים שמפעיל הלא מודע בתוך מרחבי הטקסט. שם, בערבות הפנטסיה המשתרעות מעבר למקום ולזמן, מפגיש הלא מודע בין הנרטיב הפנימי לנרטיב הסיפורי במטרה לחזק את האינטגרציה המאפשרת להכיר במאפייני העצמי, האחר והקיום על כל מורכבותם. בכדי לבוא בשעריהם של מנגנונים אלה, על הקורא ועל הלא מודע שלו להפקיר את עצמם, ראשית חוכמה, ל"מרחב הפוטנציאלי" הוויניקוטיאני. במרחב הנפשי (הנכסף!) הזה, הדומה בטיבו למצב של חלימה או משחק, מתאפשר קיום בו-זמני של אשליה ומציאות, פנים וחוץ, אני ולא-אני, המפגיש את הקורא עם הפוטנציאל המתמיר של הטקסט הספרותי.

 

רוט מתארת שלושה מנגנוני-על שבהם משתמש הלא מודע כדי להשתחרר מכבלי החרדה ולנוע לעבר אפשרויות של השלמה, מציאת משמעות ותיקון. מנגנונים אלה הם יחסי העברה של הקורא כלפי דמויות הספרות; טרנסנדנטציה אל מעבר לגבולות האני, הגוף והזמן; וחתירה למאזן חדש במאבקים הדיאלקטיים הניטשים בנפשו של הקורא.

יחסי העברה עם הדמויות עומדים בבסיסם של היחסים הרגשיים המורכבים שאנו מנהלים עמן במהלך הקריאה (המחברת מונה שבעה סוגים שונים של הזדהויות) ולעתים גם שנים ארוכות לאחריה, ותפקידיהם הנפשיים רבים ומגוונים. דווקא משום שמה שקורה בחייהם ובנפשותיהם של הגיבורים לא קורה לנו, מאפשר לנו "פרדוקס ההרחקה" של הספרות יחסי העברה עזים שבכוחם להחיות אזורי נפש חבויים, להתאמן על תפקודי נפש מנוונים ולשקם פונקציות נפשיות פגועות. יחסי ההעברה האלה אחראים לכך שככל שאנו מתרחקים ממציאות חיינו אל מרחב הטקסט, אנו מתקרבים למעשה אל עצמנו.  

 

במקביל, הספרות מאפשרת לנו להתעלות מעל למגבלות הטבועות בקיום האנושי: היותנו נטועים בגוף אחד, במקום אחד ובזמן אחד, ולשטיתה של קליין: גורלנו הנצחי כאנשים חסרים, שנולדו לעולם חסר ונדונו להיוותר חסרים לעולם. הטקסט מאפשר לקורא להינשא אל מעבר לגבולות אלה על מנת לחרוג מזהותו, מגופו ומחרדת מותו ולשהות במרחב פתוח של אפשרויות, זהות וגורל – "למות עם הגיבור ולהמשיך לחיות," כפי שניסח זאת פרויד. מעוף הקורא במרחבים אלה של אל-מוות סימבולי, אל-זמן סימבולי ואל-מקום סימבולי מאפשר לו לחזור אל חייו כשהוא מצויד בפרספקטיבה, בעושר ובהשראה המאפשרים לו לכונן מחדש את עצמיותו.

 

המנגנון הטרנספורמטיבי השלישי שמגדירה רוט קשור לאופייה הדיאלקטי של הקריאה. יסוד מרכזי זה של הקריאה משקף מתחים דיאלקטיים בנפשו של הקורא פנימה, ומזמן אפשרות להפר את האיזונים הקיימים בתוכה ולהתמודד עמם מחדש. רוט מדגימה כיצד חווים הקוראים גיבורי הספר טרנספורמציה ממשית בנקודות שיווי המשקל של נפשם כתוצאה מהתחככות במתחים דיאלקטיים פנים-טקסטואליים, למשל בין נוכחות להיעדרות ובין הסדר הסמלי לשיגעון.

 

*

 

ציינתי כבר כי מה קורה לקורא  החל את דרכו כמחקר אקדמי, והוא אף רואה אור בסדרה "פרשנות ותרבות – הסדרה החדשה" של הוצאת כרמל (כשלעצמה מעשה מו"לי עתיר זכויות שראוי לו להידון בהרחבה ברשימה נפרדת). לכן, לכאורה, אין לבוא עמו חשבון על כובדו האקדמי. ובכל זאת, לפרקים נדמה שבניסיון לייצר מתודולוגיה סדורה ומלוכדת של תהליכי הקריאה במבט פסיכואנליטי, קורס הטקסט תחת כובד משקלו ומייצר אבחנות שהן אולי בעלות אסתטיקה מחקרית אך רחוקות מלשכנע, ובעיקר – הן מסבות את נקודת הכובד של הטקסט מהקריאה האינטרטקסטואלית מאירת העיניים למעשי סיווג ותתי-סיווג של תופעות ותופעות-משנה.

 

טרוניה נוספת שאני מבקשת להשמיע בשולי הדברים קשורה לדומיננטיות של ספרי השואה מתוך כלל הטקסטים שרוט קוראת בהם. לכאורה אין תימא שרוט מישירה מבט דווקא ליצירות אלה, שהרי כותביהם נדרשו לטרנספורמציה קיצונית על מנת להמשיך לתפקד בעולם ולמצוא לעצמם, גם אם בדוחק, גאולה. ובכל זאת, יש משהו מצמצם בפריזמה הזאת. הבו לי את ג'ו מארץ' קוראת ב"מסע הצליין", את הולדן קולפילד קורא את "זכרונות מאפריקה". ספרות העולם רצופה גיבורים קוראים מלבבים.

 

ואולם, הטענה הזאת קטנונית במידה מסוימת, שכן בין הבחירות הטקסטואליות של רוט מופיעה גם קריאה קרובה ומרגשת עד מאוד של נופים ממטרופולין המוות, ספרו המופתי של אוטו דב קולקה, שערכתי בדם לבי ושהיה לאחד הספרים החשובים לי ביותר. אני אסירת תודה לרוט על הצלילות המזדהרת של התבוננותה בטקסט הזה, כמו גם על ספרה כולו, שהאיר עבורי את הקריאה בכללותה באור חדש ונתן בה סימנים. אולי עכשיו, משמלאה סאת ספרה זה, היא תתפנה לכתוב את "מה קורה לקורא – גרסת הספרות הפופולרית", או, אפילו טוב יותר – "מה קורה לעורך". אם נוצר כאן הרושם שהמפגש של הקורא עם הטקסט הוא מורכב, רק שערו בנפשותיכם מה מתחולל בנפשו של העורך.

 

מירב רוט, מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות, הוצאת כרמל, 2017. 

 

 

 

(קטעים מתוך שיחה על הספר מה קורה לקורא

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload