This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

נסים קלדרון: משהו על ויזן ומשהו על מטלון ומשהו על דלתות נעולות

 

 

אני רוצה להידחק אל הוויכוח בין רונית מטלון ויהודה ויזן.

 

הדעה השלילית שמביע ויזן על ספרות באקדמיה נשענת על קביים דקיקים (״כל מה שרע בחוגים לספרות באקדמיה״, הארץ 27.7). כי הוא יודע מעט מאוד על ספרות באקדמיה - בארץ או בעולם, בעבר או בהווה. הוא קרא, בחוסר עניין שהוא גאה בו, חצי מחקר פה וחצי משפט שם, והוא ממחזר קו מחשבה על ספרות ואקדמיה – קו שרבים שרטטו אותו לפניו מתוך ידע גדול יותר ומתוך סקרנות גדולה יותר. ועדיין יש לו נקודה, כמו שאומרים באנגלית.

 

ויזן יודע שבקמפוס אקדמי מחברים בין ספרות ומחשבה מופשטת, תיאורטית, ולפעמים גם מדעית. ויזן גם יודע שבאקדמיה מתעניינים גם בקשר בין ספרות ומציאות – מציאות היסטורית, ואידיאולוגית, וביוגרפית. אבל הוא מכבד רק אקדמאים שהם ארכיונאים וספרנים, רק אקדמאים שלא מבלבלים לו את הראש עם הפלגות מן הטקסט. אלא שיש לו תפיסה רומנטית של הספרן הצנוע שיודע הכל על ספרים, בלי שהוא מביא אל הספרים, וגם לוקח מהם, דעות, רעיונות, פיסות פילוסופיה, קרעי היסטוריה. אין ספרנים כאלה, גם אם יש ספרנים שאומרים שהם כאלה. אקדמאים פשוט מנסחים במלים מה שעובר במוחם של קוראים, וגם של קוראים ענווי עולם. ועדיין, למרות הרומנטיקה האנטי-אקדמית, יש משהו בדברים של ויזן.

 

זה הרגע לעבור אל גוף ראשון. אני נוהג לכתוב בגוף ראשון בשנים הרבות שבהן האקדמיה היא מקום העבודה שלי. במיוחד אני מדבר בשם עצמי כאשר מדובר בוויכוח על האקדמיה, או בתוך האקדמיה. אני זוכר שאודן הציע שאדם ידווח מה מזג האוויר האהוב עליו ומהו האזור הגיאוגרפי המועדף עליו לפני שיכתוב ביקורת ספרות.

 

ויזן טועה, כשם שהדימוי הוולגרי והרווח טועה, כאשר הוא סבור שספרות באקדמיה היא קודם כל ספרות שהעמיסו עליה תיאוריות או אידיאולוגיות. הרבה לפני כן ספרות באקדמיה היא ספרות עם כמה דרישות פשוטות שאהבתי מאוד. אהבתי את הדרישה "כתוב רק על מה שאתה יודע, ואל תברבר על מה שלא קראת". אהבתי גם את הדרישה "קרא כל מה שנכתב בנושא לפני שאתה מביע את דעתך". וויזן לא שמע על הדרישות האלה.

 

*

 

טוב עשתה רונית מטלון שהתחילה את התשובה שלה ליהודה ויזן במאמר שפירסמה באודות (״הרוטווילר עם השיניים התותבות״)   בכך שהיא מכירה באחת הבעיות של הספרות באוניברסיטה. בצדק היא כתבה שיש למחלקות האקדמיות לספרות (אבל גם להיסטוריה, לפילוסופיה ובעצם לכל מדעי הרוח) בעיה כאשר הן חיות בקמפוס אחד עם המחלקות למדעי הטבע: הן צפויות לרדוף, כמעט תמיד לרדוף לשווא, אחרי נורמות האמת המדעית שצריכות לשרור בהנדסה וברפואה. אבל היא לא הוסיפה שיש גם יתרונות לשכנות עם מדעי הטבע. אם מבנה של סונטה מעניין אותך כדאי שתיכנס לשיעור של מהנדסים ופילוסופים על מבנים, ואם צלילים בספרות מעניינים אותך כדאי שתדע משהו מן הדברים שרופאים ומוזיקולוגים יודעים על מה ואיך בני אדם שומעים (זה מה שעשו כמה מטובי התיאורטיקנים של המבנים הספרותיים, או של הצלילים הספרותיים). טוב לי, כאשר אני מלמד ספרות באוניברסיטה או במכללה, להיכנס להרצאה במחלקה אחרת, ולהתייעץ עם קולגה מתחום ידע אחר. גם אם אני חושב, כמו מטלון, שלא יכולה להיות אמת ספרותית (שמעבר לספירת פסיקים) שמסוגלת או שצריכה להשתוות לאמת מתמטית או ביולוגית, ועדיין קראתי בהשתאות את ההצעה של ולטר בנימין לחשוב על הלחץ האטמוספרי שמופעל על כדור הארץ כשאנחנו קוראים את קפקא. ויזן שוכח שהשאלות שבני אדם שאלו לאורך הדורות על הידוע להם, ועל המודע להם, ועל התת-מודע שלהם, יצאו מן הספרות אל מחוזות בלתי ספרותיים וחזרו משם עשירות יותר.

 

ומה באשר לנוסח הכתיבה המקובל באקדמיה – וזה שיהודה ויזן משמיד בהבל פיו וזה שרונית מטלון מודה במקצת בבעיותיו - תיאוריות שמסתירות ספרות; לגיטימציה לכתיבה עצית ולמונחים מפונפנים; מאמרים שמתפרסמים בגלל ה"פאבליש אור פאריש" שבאקדמיה; ספרים שנכתבים – כמו שאמר לי פעם היסטוריון – כיוון שאפשר לכתוב אותם ולא כיוון שצריך לכתוב אותם. ספרות נכתבת בשביל קוראים. ואם חוקרים ומדענים נדחקים אליה זו זכות שמעוגנת בחופש הדיבור, וגם בחופש הפטפוט. אבל מישהו מכיר תחום אחד של דעת, או של כתיבה, שאין בו תשעה פטפוטים על כל דיבור ענייני אחד?

 

אילו הלך ויזן לספריה היה מוצא מאמר חד כתער שפרסם ס. יזהר כנגד ה"פייפר" האקדמי על ספרות. גלישה קלה בגוגל היתה מובילה את ויזן גם אל מאמר מצוטט שוב ושוב שכתב ב-1950 המשורר האמריקאי רנדל ג'ארל על היתרונות והחסרונות של החיבוק, החונק לפעמים, שמחבקת האקדמיה את הספרות. אני עצמי לא כתבתי אף פעם פייפרס אקדמיים, כיוון  שלא יכולתי לכתוב משפט אחד על ספרות בלי להעיד – באמצעות שתי המלים "אני מרגיש", האסורות בפייפר – על הסובייקטיביות שלי שמעורבת בכל מה שאני מוצא בספרות, ועל הרגשות העמומים שלי שמעורבים בכל דעה ברורה שאני מביע על ספרות. אבל זאת השריטה שלי. אפשר, בהחלט אפשר, לחתור אל הבחנות נחוצות מאוד, וכתובות בלשון פייפר בלתי-אישית, לשון שנאמנה לטקסט הספרותי לא פחות מלשון מסה אישית.

 

אני כותב מסות בלשון המשכילים הרגילה, אבל עוזרים לי מאוד מחקרים שכותבים קולגות בלשון אקדמית מאוד. יזהר לא שכנע אותי, וגם ויזן לא משכנע אותי, שאין ב"פייפר" האקדמי משהו שאני צריך, וגם ויזן לא יכול בלעדיו: הַפְשָׁטות. הפשטות של מחשבה פילוסופית ואסתטית, והפשטות של מסורות ספרותיות וז'אנריות. אפשר וכדאי לחייך למקרא המונחים הקרדיולוגיים של חוקרי ספרות ערלי לשון; אבל מי שכותב על ספרות וחושב שהוא לא זקוק לתיאוריות, להפשטות, דומה לחייל ששאלו אותו חוקרים על כמות האוכל בצבא, והוא ענה: "כמות או לא כמות, אבל שיהיה הרבה". בליבה של האמירה הפשוטה ביותר, או המפותלת ביותר, שאנחנו אומרים על שיר יש איזו שהיא הכרעה מחשבתית, או היסטורית, או ז'אנרית. ומי שמתעקש, שלא כמוני, לדון בהפשטות בלשון מופשטת הוא לא ליצן, הוא מי שמחדד את המחשבה הספרותית שלנו (אלא אם הוא מתעקש להיעשות ליצן. ואפשר להתעקש).

 

לפחות ארבע פעמים עשיתי לעצמי הפסקה מן הכיף שבקריאת מסות על ספרות של ג'ורג' אורוול או של אורי הולנדר, ולמדתי תיאוריות על ספרות. ולמדתי גם את המונחים החצציים שלהן. התחלתי בתיאוריה ספרותית מרכסיסטית ובהבדל בין בסיס לבין בניין על; עברתי אל תיאוריה ספרותית אקזיסטנציאליסטית ואל ההבדל בין "בשביל עצמו" לבין "לעצמו"; עברתי אל תיאוריה סטרוקטורליסטית ואל ההבדל בין "פאבולה" ו"סוז'ט"; ולא מזמן עצבנו אותי כל כך הפוסט-מודרניים, שעשיתי לעצמי קורס כדי להבין את ההבדל בין DIFFERENCE  לבין DIFFERANCE. קראתי תיאוריות, קיבלתי מהן כמה עצות טובות על איך לקרוא שירים, אבל (אחרי גיל 20) ביקשתי מהן בנימוס לייעץ בלי לעשות שרירים, ובעיקר בלי לנדנד – לי או לקורא שלי.

 

למזלי הייתי צעיר כאשר השתכרתי מתיאוריה ספרותית מרקסיסטית, והמאמרים שבהם הכתמתי את שמי בכתיבת המלים המאובנות של קנאי מלחמת המעמדות קבורים היטב בין הדפים המצהיבים של "קול העם". אבל עד היום אני בטוח שמי שלא קרא את לוקאץ' ואת דויד כנעני הפסיד הרבה מאוד (קצת מצחיק אותי כאשר מצטטים את וולטר בנימין הנפלא בלי להתעניין בלוקאץ', שמבהיר היטב מחצית מן האפלה שלו. ודויד כנעני הוא, כמובן, ישראלי מדי בשביל הסנוב האקדמי). גם מי שוויתר על סארטר, או על דב סדן, או על דרידה, הפסיד משהו פנימי, אינטימי, מרוח הזמן, מן הסער והפרץ שבספרות, מן השאלה למה סיפורים ושירים נעשים חשובים לנו, או מאבדים מחשיבותם. לא מוכרחים לאהוב גם את הסגנון שלהם.

 

ויזן לא קורא מה שלא עוזר לו להישמע כועס. אילו טרח והתעניין היה יודע שדווקא במחלקות לספרות, בארץ ובעולם, יש מסורת של עבודה משותפת של חוקרים ומסאים. במחלקות אחרות למדעי הרוח לא ידעו לקבל דמויות כמו  לאה גולדברג לצד שירמן, או א.ב. יהושע לצד ציפורה כגן.

 

ועדיין קשה לי עם הזעם היוקד שבו כתבה רונית מטלון על ויזן. אפשר לצפות ממסאית ואקדמאית לרוח קצת יותר ספורטיבית כאשר היא נתקלת בביקורת על האקדמיה. וגם לרוח קצת יותר מקשיבה. האם היא לא שומעת בתוך ה"הו-הא" של ויזן אפילו צליל אחד שראוי להישמע? צליל שנשמע לא רק, ולא בעיקר, אצל אנפן טריבל אחד, אלא גם אצל קוראי ספרות רבים?

 

זה, לדעתי, צליל של התקוממות נגד היהירות המקצוענית של האקדמיה הספרותית. נכון שוויזן מכניס אל קדרה אחת אקדמאים שונים מאוד זה מזה בדרך מחשבתם, ביחסם אל הספרות, בכתיבתם. נכון שהוא עצמו יהיר כל כך כי התחיל את המאמר שלו כהתקפה על ספר מסוים (של הולנדר), אבל מהר מאוד הוא רק נתלה בהולנדר כדי להשוויץ במה שהוא יודע על פאונד. נכון שהוא מדלג מעניין לעניין ובכך מביא אי-סדר בדבריו. אבל זה קול מחוץ לאקדמיה שאומר לאקדמיה: זהירות.

 

*

 

ספרות היא אחד המקצועות האקדמיים שיש להם חיים עשירים גם מחוץ לאקדמיה, בעיקר מחוץ לאקדמיה. אין מקצוע אקדמי שלא נוגע, בסופו של דבר, בחייהם של אנשים ובעולם הממשי או הדמיוני שלהם; אבל יש הבדל בין כימיה וצפרות, למשל, לבין ארכיטקטורה וספרות. ביולוגים מדברים בעיקר עם ביולוגים, ורק אחר כך הם מדברים גם עם חברות תרופות על מה שמרפא אנשים. אבל אצל ארכיטקטים הכל ישיר יותר – הם מתכננים בתים שבהם יגורו לא רק ארכיטקטים וגם לא בעיקר ארכיטקטים. לכן דעתו של אזרח על הדירה שלו (או על כיכר הבימה, שתוכננה בלי צל לתל אביב של יולי-אוגוסט) איננה דומה לדעתו של אזרח על תיאוריה ביולוגית. במובן הזה האקדמיה הספרותית דומה לאקדמיה של הארכיטקטורה. אקדמאים של ספרות לא נושמים ספרות ולא מריחים ספרות אם הם לא מפתחים הקשבה מיוחדת לתחום החיים המשותף להם ולקוראי ספרות. ורונית מטלון לא מקשיבה מספיק. היא לא מקשיבה כפי שמתחייב מן המקצוע האקדמי שלה, גם אם מעצבן להקשיב לטיפוס כמו ויזן.

 

סיפורים ושירים לא נכתבים בשביל אקדמאים. וחשוב יותר: הם לא נכתבים בשביל מומחים, לא מומחים לספרות ולא מומחים בכלל. גלימת המומחה של הפרופסור לספרות היא גלימה נחוצה – לרגע, לשעה, לחצי-שיעור, לרבע-מאמר; אבל בלי שמסירים אותה, לא עוברים מן הידע על ספרות אל חיים בתוך ספרות. כי אחרי כל הידע שאוגר האקדמאי בעמל מבורך – אחרי ההפשטות המחשבתיות שסיפור אכן נושא אתו, ואחרי המינים הרבים של הרקעים וההקשרים של השיר – נמסרים הסיפור והשיר לרוחו החופשית של הקורא. חופשית עד כדי כך שהוא רשאי להחליט לקרוא את הסיפור בלי ההקשר שלו (כך קרא, והבריק לקרוא, עדי צמח את ביאליק), או נגד הפילוסופיה שלו (כך קוראים חילונים מושבעים ספרות דתית). חופשית עד כדי כך שכל קורא, גם הקורא המדעי ביותר, חווה בעוצמה בית אחד משיר ולא לוקח לריאות בית אחר, חשוב ככל שיהיה להבנה, למבנה, לְמה לא. אלתרמן החכם כתב על חינוך לספרות: "אני מאמין כי האמנות מוצאת לה אהבה והבנה בבת אחת, בלי חינוך ותעמולה". הוא כלל את המשפט הזה במסה שקרא לה "על הבלתי מובן בשירה", שם הוא כתב גם את המשפט הזה: "רגעי קריאה מוכשרים הם נדירים מאוד, לא יותר תכופים מרגעי כתיבה מוכשרים". ומי פרופסור וידע מהו רגע הקריאה המוכשר והנדיר של הסטודנט, ואם הוא, הפרופסור, מפריע לקורא ברגע הזה או נחוץ לו (גם זה קורה).

 

אם ויזן אומר שאנחנו כולנו, עכברי האקדמיה הספרותית, מפריעים לו, כדאי שננשום רגע לפני שאנחנו מתנפלים עליו וחוגגים את חולשותיו הברורות מדי. אולי גם לנו יש איזו חולשה קטנה? וחשוב יותר: מטלון טוענת כלפי ויזן שהוא חסר אחריות, הוא יורד על האקדמיה הספרותית בזמן שהיא מאבדת סטודנטים בקצב מבהיל, בזמן שמחלקות לספרות נמצאות על סף סגירה או כבר מעבר לסף. אז אולי אפשר להפוך את הקערה: אולי ויזן גם מסביר משהו על חלקה של האקדמיה הספרותית במשבר מדעי הרוח? אם מצב המקצוע שלי לא טוב, ומישהו אומר לי שגם לי יש חלק בכך שהוא לא טוב, אני לא אומר לו שילך לחפש את החברים שלו.

 

*

 

אני מתקשה להסביר מצב ששני אגפיו ברורים מאוד, אבל הקשר ביניהם לא ברור: מצד אחד חיוניות גדולה בספרות שנכתבת היום בישראל, מצד אחר שקיעה של המחלקות לספרות באקדמיה. למה הדרמה של הספרים המצוינים שנכתבים לא מובילה אנשים גם ללמוד ספרות? ההתקפה הנבערתוהכמעט-פאשיסטית המנוהלת כעת על התרבות (לא רק על חופש התרבות) גורמת נזק רב לחברה הישראלית, אבל מיטיבה מאוד עם הספרות הישראלית. הספרות ערנית, מגיבה, וכמו אצל עמים אחרים, יש ימים רעים שדורכים את חושי היצירתיו. אז למה קוראי הספרות הרבים והאנרגטיים לא עונים בלמדנות ספרותית על נבערות ספרותית? למה לא רוצים להמשיך את הקריאה הדרוכה, הנחוצה במיוחד בימים האפלים האלה, בגרוסמן ובאתגר קרת ובשמעון אדף, גם בלימוד שיטתי שלהם? למה קוראים לא מתעניינים בשאלה איך ממשיך גרוסמן את ברנר, ומה למד קרת מן הקולנוע של טרנטינו? למה קוראים לא מבקשים להרחיב את הדעת על הרעיונות שבספרים? האם אין להם עניין בדרכים שמוצאים סופרים כדי לעבד רעיונות נחוצים בעת הזאת לעלילות שנחרתות בליבם של אותם קוראים?

 

אומרים שוב ושוב שהסיבה היא כסף. אומרים שמשבר מדעי הרוח הוא משבר חוסר היכולת להתפרנס כראוי מהתמחות במדעי הרוח. וזה נכון. אבל לא ברחתי ממרקסיזם-של-מיתר-אחד כדי לחשוב על כסף בכל מקום שאני מוצא רוח ובעיות רוח. כסף הוא בהחלט אחת הסיבות, אבל אקדמאים של ספרות שאומרים שכסף הוא כל הסיבות עושים לעצמם חיים קלים: כסף הוא לא תחום הידע שלהם, לכן קל להם לעשות אותו לתחום האידיאולוגיה שלהם. ובכסף הם לא שולטים, לכן קל להם לדבר על הרע שמקורו מחוץ לחצר שלהם ולא לדבר על הרע שנעשה בחצר שלהם. והס מלדבר על הרע שאולי עושים גם הם, וגם אני.

 

הקפיטליזם החזירי ההולך בישראל מחיל אל חיל אכן דחק הצידה את המקצועות שקטן הסיכוי להרוויח בהם שכר הוגן. אבל מתי באמת היה שכר המורים לספרות מפתה כאן? שלא יספרו לכם שפעם למדו ספרות כדי לקנות דירה, גם לא כשמחיר הדירה היה הרבה יותר סביר משהוא היום. בהחלט היו תקופות שבהן אנשים באו ללמוד ספרות כי האוניברסיטה ידעה לענות על צורך רוחני, ולא כספי, שלהם. בשנות החמישים, ידעה האוניברסיטה העברית בירושלים לענות על רעב ספרותי שלאחר מלחמת השחרור. אותו רעב שהצמיח את אבידן ואת א.ב. יהושע הצמיח את הערגה ללמוד אצל לאה גולדברג ואצל שמעון הלקין על ספרות שמסרבת להיות מגויסת.  

 

בשנות השבעים זה היה רעב אחר באוניברסיטה אחרת. הופיע אז דור קוראים שהבין כי המושג "ספרות עברית" איבד את תכניו. ההתפתחות המיוחדת מאוד של השפה העברית החדשה, והלחצים המיוחדים של ההיסטוריה היהודית החדשה, יצרו בועה ספרותית-לשונית-אסתטית. לא מנותקת מספרויות העולם, אבל גם משוחחת, במידה רבה, בתוך עצמה. בשביל לקרוא את מגילת האש ואת הכנסת כלה צריך לדעת הרבה כל כך על הידברות פנימית בעברית לדורותיה, שנוצר חיץ של אמת בין ספרות עברית וספרויות העולם. בערך בשנות השבעים זה פחות או יותר נגמר. הופיע רעב של דור ישראלי צעיר להפיל את הגדר שבין ספרות בעברית לבין ספרות בכלל. אותו רעב שהצמיח את יונה וולך ואת התגנבות יחידים של קנז מחוץ לטווח השאלות ששאלה "הספרות העברית ההיסטורית", הצמיח גם את החוג לתורת הספרות הכללית בראשותו של בנימין הרושובסקי.

 

בשנות התשעים הביא יגאל שוורץ אנרגיה רעננה, ואיתה גם סטודנטים רבים, אל המחלקה לספרות עברית בבאר שבע. לימדתי שם כשזה קרה, לכן מוטב שאשאיר לאחרים לתאר אותה ולאפיין אותה. אבל אומר משהו לגבי שני הגלים הקודמים של הרעננות באקדמיה הספרותית.

 

לא האידיאולוגיות הספרותיות ששלטו ברמה באותן שנים הן שהביאו אל המחלקות לספרות  קוראי ספרות רעבי-ידע. ההיסטוריזם היהודי-מדי של ה"תלושים" בנוסח הלקין לא כבש לבבות רבים ב-1952, כשם שהפורמליזם הטכני-מדי של הרושובסקי גם הוא לא חימם לבבות רבים ב-1972. אבל הדריכות שקדמה לאידיאולוגיות הספרותיות, הרעננות של הגישה, הסקרנות שבמחשבה, הכביש הפתוח אל ספרות הזמן – אלה, ולא כסף, הביאו אנשים ללמוד ספרות. האם מוצא היום מישהו רעננות כזאת, סקרנות כזאת, רוחות מנשבות כאלה, ברובם של החוגים לספרות? ואני ממש לא מדבר כאן על עצמי, ולא מוציא את עצמי מן הכלל. לימדתי כשם שלימדתי וכתבתי כשם שכתבתי, אבל מעולם לא ידעתי, וגם במשרה האקדמית הנוכחית שלי אני לא יודע, איך להוביל מחלקה שלמה אל השערים הפתוחים שבין האנרגיה שבספרות והאנרגיה שבאקדמיה הספרותית. אבל אם מישהו צועק שהשערים האלה סגורים, טוב שיש צעקה, גם כאשר היא צורמת. המאמר של רונית מטלון ביקש מהצועק לשתוק.

 

ומילה אחרונה: לא אהבתי את הקישור שעשתה מטלון בין האגרסיביות של הכיבוש והאגרסיביות של ויזן. אין לו קשר לכיבוש. אין לו שורשים בכיבוש. הקולניות האנטיפטית של ויזן רוצה מאוד להידמות לקולניות, שהיתה גם היא מאוד אנטיפטית בעיניי, של קורצווייל. וקורצווייל לא התחיל בכיבוש ולא סייע לכיבוש. הסיפור של המבקר היהיר – שלא אומר "לדעתי" כשהוא אומר את דעתו, ששם עצמו חשוב יותר מן הסופרים שהוא כותב עליהם – הוא זמזום שצריך לחיות אתו. וכדאי לחיות אתו בחיוך. מי שנבהל ממנו מעיד על עצמו שהוא לא יכול לשאת את החום של המטבח הספרותי. ואחת הדרכים להתחמק מן המטבח היא לדבר על מטבח אחר. אל תגררו את הכיבוש אל כל מה שלא מוצא חן בעיניכם בסביבה. הכיבוש זקוק לערפל. אל תעזרו לו לפזר ערפל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload