• ניסים קלדרון

נמצאהו או למצוא את מה שמתפוגג כאן (רשימה על הספר ׳יחסי בעלות׳)




1. שירה וכסף


"בַּנְק שֶׁלִּי זַיֵן אוֹתִי", כתבה תהל פרוש בספר השירים הראשון שלה בצע. היא היתה תוקפנית באמצעות שכל חד וסקס סרבני; היא התנפלה על העברית ברעבתנות שעשתה את השירים למקוריים מאד; היא חיברה בין הגוף שלה (והחורבן הכלכלי של אביה) לבין המחאה החברתית של 2011 שעוררה בה סערה ומצאה את דרכה אל השירה שלה; והיא גם שמרה על מרחק אירוני מסיסמאות מתוקות מדי.

בתקופה שבה שירה נדחקת אל שולי העניין של קוראי ספרות, אל השירים של תהל פרוש שמו לב, ובצדק. כי אחרי שנים ארוכות שכסף ובצע כסף לא עניינו את השירה העברית – פרץ הכסף מן השירים של תהל פרוש – שטני כמו שהוא, פתייני כמו שהוא, מסתתר-בתוך-מלים כמו שהוא.

עכשו, שש שנים אחרי בצע, היא הוציאה את ספר השירים השני שלה, יחסי בעלות. שוב הכסף, ומחסור הכסף, מפותלים בתוך גופם של בעלי רכוש ובעלי/בעלות סקס, ובתוך בעלות של אשה על ההריון שלה ועל האמהות שלה. מה שבעיקר חדש כאן הוא שבירת המילים וקימוט המשפטים:


וְהֵבִיאָה יֶלֶד

וּמָה

חָלְמָה בַּקִירוֹת

דְּבַשׁ וּתְאֵנִים

וְחָלְמָה

בַּיִתטַח בַּיִתמָט

קִירוֹת צְדוֹקִים

וְהֶעֱבִירוּ אוֹתָהּ בַּקַּיִץ

מֵאָה וּשְׁמוֹנִים טוֹן

בָּשַׂר פַּרְוָה סְפָרִים וְיֶלֶד

הֶעֱבִירוּ אוֹתָהּ בְּכָל שְׁנֵי קַיִץ

לְקִירוֹת אֲחֵרִים

(עמ' 24)


למה פרוש עושה את הקימוט הזה? מה היא מוצאת בעברית שרק אבות ישורון ידע ככה לקמט אותה? איך מתנפצים בשירים האלה, יחד עם המלים, גם יחסי הבעלות רווי הארס? איך הם מתנפצים בנדל"ן של גבעתיים, במיטה של תינוק שנולד, בשכר הדירה החונק של תל אביב, בגירושין שקורעים בתים ונפשות? איך מתקמטים יחסי הבעלות בטיסה במחלקה ראשונה על חשבון פסטיבל שירה עשיר? או בנשיות של חודש שביעי להריון?

"ביתטח ביתמט". מה זה? זה מלים שהצליל מטיח אותן זו אל תוך זו, וזה גם מין חרוז מיושן של ספרי ילדים עבריים של פעם (נגיד, בסביבה של "עלילות מיקי מהו" של שלונסקי), וזה גם להכניס שמחת לשון אל תוך דיכאון הנדל"ן המאמיר במרכזי הערים שלנו, וגם ארבע מלים שהתקמטו אל תוך שתיים כי התוכן שלהן הוא הקימוט שלנו כשאנחנו צריכים, "כל שני קיץ", לעבור, עם ילד, מדירה שכורה אחת ברחוב תל-אביבי אל דירה שכורה שניה ברחוב תל אביבי אחר:


נִמְצָאֵהוּ הַיֶּלֶד הַקָּטָן וְשׁוֹאֵל בַּבַּיִת אֶלָּא

שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת לַעֲנוֹת. עֶרֶשׂ עֵינַיִם לוֹפְתוֹת

הַבַּיִת בְּהֶלְסִינְקִי הָיָה הָרִאשׁוֹן וְלָמָּה עָזַב

הַבַּיִת בְּעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי הָיָה וְלָמָּה עָזַב

(עמ' 9)


2. נמצאהו


אבל נניח ל"ביתטח ביתמט" ונעבור אל המילה "נמצאהו". אפשר לעשות בדיקת דם של הספר הסנגוויני, הקדחתני הזה אם נשים במבחנה את המילה האחת הזאת, שהיא גם המילה הראשונה בספר.

"נמצאהו" כי (א) תהל פרוש מדברת כאן, ובספר כולו, על ילד, וילד צריך לקבל מלים של מלכים.

כי (ב)(ג') "נמצאהו" זה גם לשון "הוא" וגם לשון "אנחנו" – העברית יודעת לחבר אותן, מה שהאנגלית, למשל, לא יודעת. אז פרוש זורקת את המילה "נמצאהו" בראש השיר, ואז מבודדת אותה מהמשך המשפט – "נמצאהו הילד הקטן ושואל בבית אלא" – ויוצרת עברית מדלגת, עברית קולאז'ית, עברית שממהרת לשים ביחד חומרים של ילד וחומרים של אמו וחומרים של כולנו, וחומרים של תנאי הסביבה שיצרנו לילד, ולאמו, ולבתים שהם עוזבים בזה אחר זה. מתלוננת

"נמצאהו" כי (ג) (ד') זאת גם מילה מצחיקה. וזה די מצחיק כשצריך להתלונן – כמו שהיא מתלוננת בשיר אחר מן הספר – על בעיות עם דלת המטבחון בדירה השכורה, ועל יחסי הבעלות על בתים טחים בתל אביב, בזמן שגוזלים בשיטתיות בתי משפחות בירושלים והורסים מערות מגורים בדרום הר חברון: ״ הַיּוֹם אֲנִי חוֹפֶרֶת חֲפֹר בַּבּוֹר/. הַבּוֹר הַזֶּה יִתֵּן לִי בִּטָּחוֹן/ אֲנִי אֶשְׁתֹּל נִצְּחוֹנְחוֹן״ (עמ' 41). מתחת לבתים שלה ושלנו, מתחת לדלתות המטבחונים שלנו, אנחנו חופרים בור גדול, ושותלים בו עוד נצחונחון ישראלי מפואר שנותן לנו ביטחון, שמעניק שורש ביטחוני מאד לכל חבילת הבעלות הישראלית.

כי (ד) (ה) "נמצאהו" היא גם מילה עננית, מעורפלת, עמומה. כי ככה אנחנו אוהבים את האלימות שלנו – אלימות מעורפלת שמעניקה לנו הבעלות על דירות ועל אדמות. בשיר אחר היא כותבת: "הָאַלִּימוּת שֶׁלּוֹ אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה אֶקְסְפְּרֵסִיבִית [...]הִיא הָיְתָה עֲנָנִית, הָיָה לָנוּ בַּיִת מְעֻנָּן, הָיָה עֲרָפֶל״ (45).


3. למהר, לדלג, לסרב לסירוב לנוע


תשע שנים עברו מאז המחאה החברתית, שש שנים עברו מאז שפרוש הוציאה את בצע. בשנים האלה היא הקימה משפחה ופירקה משפחה, היא ילדה ילד, היא הקשיבה לתגובות הלא מעטות על השירים שלה וניסתה כמה אפשרויות של שירה ומסה בטקסטים שפירסמה בעיתונים ובכתבי עת, היא הוזמנה לפסטיבלים של שירה בארץ ובעולם וקיבלה המחשה חיה למעמדה של השירה בחברות רבות ובשפות שונות שנמצאות תחת המטריה הניאוליברלית, היא הביטה לאחור על משפחתה המתבגרת ועל אביה שנפטר אחרי מפלה כלכלית, והיא גם עברה בין כמה וכמה דירות להשכרה.

את כל פרקי החיים שמניתי כאן היא עיבדה – לפעמים בדרך חשופה ולפעמים בדרך מוסווית – בשירים שונים שהיא כללה בספר הזה. אבל כאשר היא בחרה, מכל נסיונות השירה שערכה אחרי הספר הראשון, בשירי העברית המרוסקת הזאת, היא גם הביטה לאחור אל מחאת 2011 שהציתה בה את אש השירה:


לא ידעתי ב-2001, ולא ידעתי ב-2008,

וב-2011 היה מאוחר

ואחר כך היה מאוחר מדי

המאוחרים הצטברו מעלי והתאחרו עוד

רציתי למות בחיי

אמרו לי שאי אותם

בגאון

(עמ' 12)


כיוון שהזכרתי קודם לכן את ההשראה הברוכה של אבות ישורון על הלשון כאן, צריך להוסיף שיש הבדל גדול בין שני מיני העברית המרוסקת. אצל אבות ישורון זאת היתה העברית שהיתה לו. הוא ניסה לכתוב בעברית מגוהצת ונכשל. כשהוא כתב "העברית שלי חפ לפ ומדברת חפלפות ושטויות, כי לא מספיקיה" זאת היתה בשבילו צעקה של "אדברה וירווח לי". זאת היתה שפת הנפש הבלולה ביידיש, ובפולנית, ובערבית, שהופשטה מן החליפה המחויטת של העברית בדור שלונסקי-אלתרמן. אצל תהל פרוש זה ממש לא כך. העברית המקומטת והמתרסקת שלה היא לא לשון הנפש שלה. היא סגנון. היא בחירה. היא צבע, כמו בחירה של צייר בצבע נכון לתקופה מסוימת שלו ושל עולמו.

בזמן הזה, בספר שהופיע רגע לפני המפולת הכלכלית והדמוקרטית - לא רק הרפואית -, שהמיטה על ישראלים, בימי מגפה, ממשלתם הכושלת, אני מוצא בשירים המיוחדים והחריפים של פרוש גם כעס סמוי על הדרך המוזרה והמקוממת שבה התפוגגה מחאת 2011. זאת שנראתה מאוחרת כבר בראשיתה, וכל המאוחר בה הלך והתאחר עד חיסול, עד מחיקה, עד השכחה. היא מסיקה מסקנות של משוררת מן ההתפוגגות הזאת שכאבה לה מאד. היא עושה ממנה – לפחות גם ממנה – סגנון. אלפים רבים של ישראלים, צעירים ברובם אבל לא רק צעירים, הקדישו שבועות ארוכים לצעקה הולכת ומתגברת על תנאי החיים הרגילים של כולנו בכלכלה ניאוליברלית. הם לא מחו בשם המקופחים ביותר. הם גם לא הביטו מזרחה אל 7 מליון פלסטינים שמושפלים עד עפר יום יום. הם פנו אל האמצע של החברה; אל הנורמאליות שהיא כלכלה שמאפשרת חיים לרבים שנמצאים במרכזה, אבל סוחטת את נפשם בניכור שלהם מאישיותם, בסחיטה של כספם אל מחירי עושק, בהסכמה שלהם לפערים אסטרונומיים בחברה רדופת כסף.

ואז, פתאם, המחאה נעלמה כמו אגם מים גדול שנספג בחול, כמו צְעֲקָה כאב שלחודש אחד היה כאב, הנכיח את עצמו ככאב, וחודש אחר כך הפך ללא-כאב בשיגרת חיים שלא רוצה לראות אותו.

יחסי הבעלות הובאו אל העברית שבספר הזה כפי שהובאו גם כיוון שמשוררת חיפשה את דרכה אחרי ספר חזק ראשון, וגם כיוון שהם הועלמו בדרך מקוממת כל כך מן העברית שמחוץ לספר. יותר מזה – בעלות הכסף, ובעלות הכיבוש, ובעלות הלחץ האנטי-ליברלי על הדמוקרטיה – כולם מתחברים אל הויה ישראלית אחת: סטאטית ומעמידה פנים דינמיוֹת; בורחת מבעיות ומעמידה פנים שהיא מתכתשת עם בעיות; רדומת-דופק ומעמידה פנים של לב אחים גדול. אווירה כבדה של קלקול, של ניוון, של הרס היופי, מלווה את החיים החברתיים של הישראלים כבר שנים לא מעטות ומכסה גם על שוחד ומרמה והפרת אמונים. או כמו שכותבת תהל פרוש על מה שיש ביחסי הבעלות ועל מה שיש לה בתוך יחסי הבעלות:


יש לה צלחת מלאה בהוכחות במסמכים בהשבעות

יש לה צבא גמור צבא חמום צבא מכור

(עמ' 20)


לכן זה היה בשבילה זמן נכון לשירים שהעברית בהם רצה, מדלגת, קופצת, עברית שאין לה זמן לבזבז ולהסביר, ואין לה זמן להפריד ולהבהיר.

This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, סיגל נאור-פרלמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: מעין איתן, עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, אילאור פורת, עמיחי שלו, רונית מטלון ז״ל

עורכת לשונית: מעין איתן

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים