• odotmag

מחווה ליהושע קנז





מערכת אודות במחווה לסופר יהושע קנז ז״ל. חיים באר תרם התכתבות בינו לקנז. ליאת אלקיים, חיה גלמן-ניומן, עמרי הרצוג, חיים וייס, סיגל נאור-פרלמן וחן שטרס על קטע של קנז שאותו הם מחבבים במיוחד.

(צילום: מלי גולדפרב)



חיים באר



בתוכנית ״תחנות תרבות״ ששודרה ברשת א׳ התראיין הסופר חיים באר ודיבר על כך שהוא נוהג ללמד את הסיפור ״מומנט מוזיקלי״, וציטט ממנו את הפסקה הבאה:

״בדרכנו הביתה ביקשתי את הורי לחדש סוף-סוף את שיעורי הנגינה. שנים אחדות קודם-לכן נפסקו השיעורים שלא מרצוני. לא שכחתי את ריחו של הקולופוניום. היה בו מזכר הפרידה ומתקוות ההתחלה, ריח מצמרר וריח משכר, ריח שרף העץ שהופק ממנו. הוא היה מסיע את דמיוני למרחקים גדולים ומעורר את ליבי להרפתקות. משיכת קשר כמו נטלה ממנו משהו שהעבירה את המיתרים, והמיתרים העבירו את הצליל אל סודו של הכינור כולו; אל נפשו. בלכתנו הביתה זכרתי פתאום את ריח הקולופוניום ונתקפתי געגועים עזים אליו ואל הניכור שלקחו ממני מטעמים רפואיים..״

(מתוך הסיפור: ״מומנט מוסיקלי״, בתוך: מומנט מוסיקלי, עמ׳ 53) לאחר הריאיון קיבל באר את המייל הבא מקנז:

״חיים היקר,

נהנתי מאוד לשמוע על 'תחנות התרבות' שלך, בתוכנית של הדסה וולמן, והתרגשתי כמובן לשמע דבריך הטובים שאמרת על הסיפור שלי ומקריאת הקטע מתוכו. סיפרת לי, כשנפגשנו בעם-עובד, שאתה מלמד את הסיפור הזה, לכן ראיתי להעיר לך על שגיאה שנפלה בקריאתך. הדברים אמורים במשפט שסיימת בו: '...אל סודו של הכינור כולו; אל נפשו״. המלה 'נפשו' נראתה לך כשגיאת דפוס וקראת ״אל נפשנו״. ולא היא. כי לכינור יש נפש! והיא אבזר חומרי לגמרי, מין עמוד קטן בבטנו של הכלי, ותפקידו לתת מבפנים תמיכה לגשר שהמייתרים מתוחים עליו כדי לאזן את הלחץ שעל פני הכלי. זה השם שקורא לעמודון הזה בכל הלשונות. וזה כרוך באמונה (טפלה אולי) שהאבזר הזה והתקנתנו הנכונה משפיעים על יפי הצליל של הכינור. והנה זה סודו של הכינור. אין רואים את הנפש הזאת, אלא אם כן מציצים פנימה אל תיבת התהודה ומטים את הכלי לזווית מסוימת, ואז אפשר להבחין בצלליתה. המילים שבטקסט ההוא קונקרטיות לגמרי.

אני מקווה שאתה מוצא די זמן לכתוב משהו חדש וכרבים אצפה להופעתו. ראה ברכה במעשיך.

תודה מקרב לב,

שלך,

יהושע קנז״


ליאת אלקיים


יואל חזר לסלון, הלך לשירותים אך חזר מיד והתיישב על הכורסא שלו. כעבור שעה קלה קמה סימונה והלכה לשירותים. גם היא שבה מיד, ולעיניו השואלות של רפי השיבה: "תפוס".

פניו של רפי הביעו פליאה. הוא סקר את הנוכחים. "איך זה יכול להיות? שאל, "כולנו פה עכשיו, אף אחד לא חסר אין שם אחד!"

"זה נעול," אמר יואל.

"כמו בכניסה, אנחנו נעולים משני הצדדים!" הכריז גדי בשמחה.


ואפילו שיש ספרים וסיפורים של יהושע קנז שאהבתי יותר, וודאי שישנם סיפורים שקנז כתב שמיקומם גבוה יותר בסדר החשיבות (בהיררכיה המדומיינת בראשי או הקאנונית, תלוי את מי תשאלו) של מכלול יצירתו, מכולם דווקא הסיפור הזה, "המסיבה" נעץ בי את שיניו כבולדוג ולא הרפה. "המסיבה" הוא אחד מתוך שלושה סיפורים קצרים וחריגים יחסית באופיים, המופיעים במקבץ בסוף הספר דירה עם נוף לחצר. הם אחרים כי נראה שקנז העז בהם לפסוע צעד אחד זהיר אל מעבר למעגל הנוחיות שלו ככותב וביקר במחוזות שיש בהם סוד ואבסורד ואולי אפילו מעט מהעל טבעי, רחמנא לצלן. הסיפור "המסיבה" מציג תמונת תקריב של ישראליות, כמקובל בארץ קנז, אך הוא מתרחש בו בזמן ביער האפל שהוא הבורגנות החברתית התל אביבית. אנשים צריכים להציג את עצמם, להנהן בעניין בשיחות על ג'וקים ואדם שכותב דברים בפנקסו בורח בבושת פנים אל הרחוב, כולו דומע למרות ש"כולם קראו לו שישאר. פתאום היה למרכז תשומת הלב וזה הביך אותו עוד יותר וחיזק אותו בדעתו להסתלק משם מיד". כזוהיא דינמיקה קבוצתית של קבוצת חברים במסיבה, שבעיצומה, כאמור,כולם ננעלים מבפנים ולא יכולים לעזוב, ובקיצור – אימה ובלהות בסלון בצפון הישן.

אין דבר מפחיד יותר מהמוכר והמודחק. בזמן שקראתי לראשונה את הסיפור הזה, אני עצמי גרתי ברחוב סוקולוב, התחלתי להחזיק פנקס ולהתברגן, מסביב גרו באד"ם הכהן, למשל, כמה מחברי הטובים ביותר. ובמסיבה שהלכתי אליה, בה דנו בהיצ'קוק ובהיפנוזה, חבר אחר, הדר ברחוב ויזל, בדירה בלי נוף לחצר אבל עם הרבה חתולות ועציצים, האיר את עיניי והצביע על אלמנט משעשע להפליא בסיפור הזה – נדמה שהגיבור הקנזי הטיפוסי, האחר, זה שהוא לא אחד מהחבר'ה, נמתח בו עד הקצה. גיבור הסיפור הוא שתקן ומתבודד עד המקסימום – משמעו כפשוטו, אדם מת, בשירותים של מסיבה.

ומרגע שקראתי את הסיפור הזה, בכל מסיבה ביתית ובורגנית שאליה אני הולכת ברחבי תל אביב, ואני הולכת כשמזמינים אותי, וגם תמיד שותה יותר מדי, ממש ברגע לפני שאני נכנסת להשתין ונוקשת מעדנות על דלת השירותים, איני יכולה שלא לחשוב שאולי מאחוריה ממתין לי מישהו מת. או גרוע מכך. ותמיד קצת מתאכזבת כשלא.

בהתחשב במה שהולך בדרך כלל במסיבות האלה אני חושבת שאפשר להבין אותי.


חיה גלמן-ניומן


גוף ראשון חסר גוף


"עכשיו, שאני לא מדבר ולא יכול לזוז מהמקום, יכול להיות שיש לי פחות אפשרות לעשות שגיאות, כי כמה שאני מתערב פחות במה שקורה לי, אני מתקרב יותר למצב האמתי שלי".

(מתוך: מחזיר אהבות קודמות, 2011, עמ׳ 157).


הסיפור היחיד שאותו כותב קנז בגוף ראשון בקולאז' הסיפורים הזה הוא סיפורו של זקן, חולה ונכה שגזר על עצמו אילמות מוחלטת. כשהוא בתחנת חייו האחרונה וגופו מתכלה, מנושל הזקן ממרבית זיקותיו ורק התודעה מוליכה את סיפורו. והנה, דווקא מתוקף מוגבלותם של המרחב ושל הגוף, מזדככים המבט והקול ומנביטים "אני" מספר.

ברשימה שכתב קנז על ז'ורז' סימנון הוא מדבר על לשון התודעה של הגיבור הסימנוני ש"נדחק להגיע עד עירומו הגמור ולהתגלות לעצמו". נדמה לי שמבעד למשפט הזה אפשר להתבונן גם בגיבוריו של קנז עצמו, וכאן – באותו זקן. באפלת הבית, כשהוא מרותק למיטתו, מגולל הזקן את הסיפור שלו, כשיחד עם הגוף המתפורר מתפוררת גם שפתו. אבל הדבר המופלא הוא שתוך כדי התפוררותה של השפה הישנה נדחק הזקן לאותו עירום גמור שקנז מדבר עליו; ובדיוק מתוך העירום הזה מתגלה, מפציעה, שפה אחרת, שפה של הינתקות מוחלטת שכל כולה התבוננות וקשב. אני חושבת על קנז ועל העולם שחודר אליו פנימה רק מכוחן של ההתבוננות וההקשבה; וגם על מותו אני חושבת עכשיו ומציבה את אינותו כאן, ברגע הזה, בתוך השפה הזאת; שפה של גוף ראשוןחסר גוף ועם זאת כל כך נוכחת, נוכחת עד מאד.


עמרי הרצוג



מתוך: דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים, הסיפור "רגע מת בזיכרון", עמ' 44 .


כל הדרך מבית-האריזה עד ביתם היתה אימו הולכת לצדו, ידה בידו, עייפה, רחוקה ושותקת. והוא, מפעם לפעם, הרים את ראשו לבחון את פניה, כמבקש להיווכח אם היא זוכרת שהוא הולך לצדה, שאת ידו היא אוחזת. אבל החושך, הממהר לרדת בעונת הקטיף, כבר הסתנן אל הפרדס וירד על פניה. פתאום ניתקה את אחיזתה ואמרה חרש: 'אל תפחד. אין מה לפחד', וקולה נשנק. היא מפחדת, כך הבין זאת, היא לא בטוחה שתוכל להגן עליו.


***

את הפסקה הזו לא אני בחרתי. אמי בחרה אותה למעני. לאחר מותו של קנז היא ביקשה ממני שאביא לה את ספריו, כדי שתוכל לקרוא בהם שוב. הספרים לא נמצאים כעת לידי, הם לידה. ביקשתי ממנה שתבחר בשבילי פסקה, כדי שאוכל לכתוב עליה. את הפִּסקה הזו היא הכתיבה לי בטלפון, לאט-לאט.


***

ילד הולך הביתה עם אמו, עד שהיד ניתקת ומשהו אחר – עמוק יותר, מאיים, זעיר ובכל זאת מהדהד – מתרחש בעולמו, בעולמי. אי אפשר לקרוא לזה התבגרות, משום שאיש לא מתבגר, לא בסיפורים של קנז וגם לא בעולם. צריך לקרוא לזה פחד, פחד שנמצא שם חרש, כמו רעש לבן, תמיד, באפלת ערב יורד; הפחד הטוב והרע של היד שניתקת. מה שנאמר בקול רם, גם מה שנכתב על הדף, הוא שער למה שמתרחש באמת בכל הסיפורים ובכל החיים: היד ניתקת, המילים "אל תפחד", ההכרה בכך שיש ממה לפחד, הנשימה העמוקה.

מה שיקר לי בכתיבתו של קנז נמצא בפסקה הזו: הפשטות שעטופה בחמלה ובפיכחון; המבט המאופק של המתבונן מהצד, תמיד מהצד, שמאתר יופי וכאב בכבירותן של מחוות זעירות. וגם הכריזמה של קנז מצויה בה; הכריזמה שאי אפשר להסבירה, שהופכת את כתיבתו לאוצר שנדהמים מגילויו ולא שבעים ממנו.

הילד הזה מלווה את מילותיו של קנז, נדמה לי שאת כולן. ילד בודד ויוצא דופן; מי שמוציא עצמו מהכלל, שאינו "אחד מהחברה". בכל סיפוריו מופיעה דמות כזו, לעתים במרכזו של הסיפור ולעתים בשוליו. הוא מתבונן על ה"ביחד" ועל ה"לחוד" בתימהון, כמו לא יכול להסביר לעצמו, לי, את החשמל שעובר בין שתי המילים הללו, את הפחד שמתוח ביניהן. שם, בתווך, יש קול שנשנק ברגעים סודיים בתוך הקריאה. קולו של מי שנפרד מהכלל, שיוצא ממנו. ובכל זאת מרים מדי זמן את ראשו, לוודא שיש מי שזוכר, שצריך לזכור, שהוא הולך לצדו.



חיים וייס


"חיים וייס נתמלא זעם אין-אונים": כך פגשתי לראשונה, בשנת 1988, את יהושע קנז, או, אם לדייק, כך פגשתי לראשונה, בגיל שמונה-עשרה, את בן דמותי הספרותי, את גיבור אחרי החגים של יהושע קנז. אותו חיים וייס תואר על ידי קנז בכשרון ובקור גדול כאיש מובס, מוכה ומושפל; איש שנוכחותו הספרותית הפכה עבורי לאפשרות של קיום מקביל ממנו יש להישמר, ל'אני' אפשרי ומאיים. הקריאה באחרי החגים הייתה חוויה מייסרת ומכשפת ומיד לאחר שסיימתי את הספר קראתי גם את האישה הגדולה מן החלומות, את מומנט מוסיקלי הנפלא ואת הרומן הגדול התגנבות יחידים שיצא זה עתה לאור ודמויות השוליים המיוסרות והזועמות שאיכלסו את דפיו עוררו סביבן דיון ער ונמרץ.

מאז אותה שנה קראתי עוד כמה וכמה פעמים את אחרי החגים, עד אשר חשתי כי ביכולתי להיפרד לשלום מאותו חיים וייס ולהשאירו לנפשו ברחובותיה המאובקים של המושבה יחד עם אשתו ברכה, בנותיו ריבה ובת שבע והמורה ברוכוב, וכל שאר גיבוריו המובסים של הרומן.

אך לא רק שיתוף השם גרם לי לקרוא שוב ושוב את אחרי החגים כמו גם את שאר ספריו של קנז. כקורא צעיר היה בכתיבתו דבר מה מהפנט שנובע, כך נדמה לי ממרחק השנים, ממספר היכול להתבונן מבלי להסיר את המבט ולו לרגע, מבלי לזייף ומבלי שהעט ירעד אל מול נבלותם, אפסותם וחולשתם של החיים.

פגשתי מעט מאוד סופרים היכולים לעשות זאת.






סיגל נאור-פרלמן



"ופתאם היה גופו מונף אל-על בתנועה מוכרת ואהובה מאד, ומיד חש כנגד לחיו את פני אביו עם זיפיהם הדוקרנים" ("התרנגולת בעלת שלוש הרגליים")

כשאני קוראת את הסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" אני מתביישת; אני מתביישת כי התרנגולת בעלת שלוש הרגליים היא מפלצת שהאכזרים הסקרנים או הסקרנות האכזרית מגיעים כדי לצפות בה ואני לא ידעתי כלל וכלל שהרגל הנוספת הופכת אותה למפלצת. כשביתי הייתה קטנה ציירתי לה תרנגולת בעלת ארבע רגליים (את הרגליים ציירתי כמו רגלי שולחן – שתיים מלפנים ושתיים מאחור). כששאלה אותי מי שחלפה ליד הציור למה התרנגולת בעלת ארבע רגליים עניתי בצחוק שרציתי שתעמוד יציב. האמת היא שלא זכרתי איך בדיוק נראית תרנגולת. עוד אני מתביישת כי קנז מחזיר אותי בסיפור הזה אל העיוורון של ילדותי, או מדויק יותר, אל הברזלים העקומים שחיברתי באמצעותם את העולם ובהם בטחתי. אני מתביישת מפני שאני רוצה שאבי המת יחבק אותי ויחזיר את גלגל העולם אל מסלולו למרות שאני סמוכה ובטוחה שזה שהציג בפני היה עקום ואילו שלי עמד ישר. ואולי להיפך? אני מתביישת כי קנז תמיד מצליח לבלבל אותי ואני ניצבת מולו חסרת אונים. הנה, הילד בסיפור "אמר חרש: אני, אני, אני, אני והקסם לא פעל". אני מתביישת בכתם ובלכלוך ואני חיה; אומרת "אני", ניגפת ומתקרבת חליפות אל האפשרות להיות סובייקט.



חן שטרס



סוד היופי

"מתוך איזו פינה נסתרת בתוכי, שידעה את סודו של הנריק והיתה שותפה לו מאז ומתמיד [...] עלתה לעיני התמונה שריתקה אותי ולא הניחה לי לנהוג כרצוני: ואנדה הצוחקת בזרועות החייל השיכור, יפה כמו שלא היתה מעודה, יפה הרבה יותר ממה שהיתה באמת בבית-הקפה אותו ערב, יפה עד להחריד, כפי שלמדתי סוף-סוף להבין זאת, מתנועעת אט-אט כמתעלפת, בתוך חלום, אפופת אורות צבעוניים ומנגינות ערבות - וכנגדה, הנריק המביט מן החלון שבחוץ, עיניו עצומות-למחצה, ספק רואה, ספק הוזה בהקיץ, מתמכר בגעגועים לכל תנועה מתנועותיה, לכל רגע מרגעיה, כאילו היה מבקש לגאול אותה מאיזו סכנה על-ידי כך שישים את עצמו תחתיה ויעביר אליו את הפגיעות העלולות להתכוון אליה.״ (״סודו של הנריק״, מומנט מוסיקלי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1980, עמ׳ 58-57).

״סודו של הנריק״ הוא סיפור של התגלות אסתטית, סיפור על חשיפתו של סוד היופי וגם על סכנת הקלקול שאורבת תמיד במעשה האמנות. זמן מה קודם, ב״פייפ-אוקלוק בקפה-פנורמה״, פגש המספר (גיבור מומנט מוסיקלי) את ואנדה, אחותו של חברו-יריבו הנריק. הוריו חרצו את משפטם האסתטי וכינוה ״ואנדה היפה״, אך המספר אינו מצליח להפנים את הקביעה התיאורטית הזאת ולאורך הסיפור הוא מנסה להבין מדוע אין הוא מצליח לפענח את סוד היופי. ואילו כעת, כשהוא מציץ בלילה יחד עם הנריק מבעד לחלון בית קפה אחר, לובש האפיטט ״ואנדה היפה״ צורה קרובה, חיה, גשמית מאד, והיא זו שחושפת בפניו, סוף-סוף, את סוד היופי. ואנדה יפה כל כך כעת כי היא אינה יודעת שהיא נצפית ומתפרקת מהגנותיה; היא יפה כל כך כי היא מזיעה וצוחקת בקול רם מדי, מחבלת בכללי הדקורום הבורגני שעל ברכיו צמחה אותה ״מוסכמה גמורה״ שירש מהוריו. אך ״ואנדה היפה״ יפה סוף-סוף, ״יפה הרבה יותר ממה שהיתה באמת״, בעיקר מכיוון שהיא מושא אהבתו, איוויו, הקרבתו של האחר – של אחיה הנריק, המביט בה ״במבט שכולו רוך ואהבה ומסירות-נפש״. הסוד המתגלה לו סוף-סוף, למספר העתיד להיות אמן, בן דמותו של קנז, הוא ההבנה כי עבורו סוד היופי הוא תמיד סודו של האחר, ״סודו של הנריק״.