• מוריה דיין קודיש

אבל אנחנו כן מבינים: מסה על אי הבנה אצל שמעון אדף


במאמר שעתיד להתפרסם בקרוב בכתב העת לחקר הספרות מכאן, מנתח חיים וייס את הידענות המופלגת של ש"י עגנון תחת הכותרת "עגנון הגאון". לדידו, עגנון נתפס כפנומן טקסטואלי שחולש על ספרייה עצומה של ידע ולמדנות שאינה נגישה לרעיו הסופרים, כמו גם לרבים מקוראיו או מבקריו. כתוצאה מכך נוצר מצב ייחודי בו חוקרים מתארים את למדנותו של עגנון בעזרת שפה שאינה מבקשת לעמוד על היקף ידיעותיו הממשי, ובמקום זאת מתמקדת בדימויו כגאון טקסטואלי.

אני מבקשת להיעזר בקו המחשבה הזה על מנת למסגר תופעה בעלת קווים דומים וגם שונים, שלצורך הדיון אבקש לכנותה "שמעון הגאון". יצירותיו של שמעון אדף הן בעלות מורכבות מפליגה, היכולה להתפענח אצל הקוראת והחוקרת במספר אופנים. ברומן הלשון נושלה המורכבות מפציעה כבר בשם הספר: שם חידתי, פילנדרומי, בעל איכות צלילית חזקה, המתקיימת במקביל לרובד הסמנטי. עלילת הרומן מתרחשת במעין שרשרת של לולאות נראטיביות: גיבורי רומן מוקדם יותר של אדף, הלב הקבור, ממשיכים להתחולל ברמות ממשות ומודעות משתנות, ומחפשים את מקורם המוקדם. ציר הזמן של הרומן נע קדימה ואחורה. זהו ציר המנוגד באופן קטגורי לכרונולוגיה, ואפשר לקבל אליו הצצה באמצעות הניסוח הבא מתוך הרומן: "קודם אנחנו צריכים לסגור את לולאת הזמן בבריאה. הוא אמר לה שתוצאת הלחש שלה כבר מרוקמת בבריאה, אבל היא,היידעונית, טרם חוללה את הלחש. כך נוצר החריר, ברווח הזה שבין התוצאה הנוכחת לבין הסיבה שממתינה להתהוות" (עמ' 562). העלילה של הלשון נושלה מתרחשת בהווה של הסיפור; בעבר – כלומר בהווה של הסיפור הקודם; בעבר של העבר – בתוך מיתוסים קדומים מהמיסטיקה היהודית; בעתיד – בתוך התיקון העתידי שממשמע מחדש גם את העבר; וכמובן, בתוך החרירים, השכפולים, הטעויות והגלגולים שנוצרים בשל התנודות הללו. המורכבות בפענוח ציר הזמן היא כפולה: גם בשל התנודות המרובות, וגם בשל קיומו של מאגר ידע עליו נשענות העלילות, אשר חלקו אינו זמין לקורא. בתשתית הרומן רוחשים חומרים היולים, חלקם נכתבו בעבר על ידי אדף. זוהי איננה הפעם הראשונה שאדף עוסק בדמויות קודמות מספריו; למעשה, זה תו היכר שמאפיין רבות מיצירותיו.

כך נוצרת מעין "ממלכת שנער" אדפית, עם כתבים והיסטוריה, עם שפה וצורה, והקריאה ברומן הבודד כורכת באופן הדוק את פעולת הפרשנות עם גבולות השפה וגבולות התפיסה. אנחנו נדונים להרגיש שמשהו חומק מהבנתנו, משהו שאירע בטרם הגענו אל הספר, אשר המפתח להבנתו ניתן לנו באופן חלקי ומקוטע בלבד. הדבר פועל גם באמצעות המרחב הפנטסטי: הממלכות הקסומות הן בעלות טרמינולוגיה ייחודית, המנתקת את הקורא מקואורדינטות התפיסה והשפה השגורות. לכך יש להוסיף את השימוש הנרחב של אדף בארמזים חידתיים, ואת השפע הסמנטי, הנרטיבי, הסגנוני והכמותי – הרומן שלפנינו מונה לא פחות מ-595 עמודים. עושר זה מייצר לא פעם תסכול פרשני. שני המבקרים שכתבו עד כה על הרומן ציינו זאת במפורש. איל חיות מן כתב: "העולם שאדף בונה מורכב מכדי שהקורא יוכל לעקוב אחריו באופן סביר [...] התוצאה היא קריאה שמלווה בתחושה כמעט מתמדת של בלבול ובקושי להבין מה בדיוק מוטל על הכף" (מקור ראשון, 15.8.2021).ואילו עמרי הרצוג כתב: "חשתי שיש רובד שמתקיים בטקסט וחומק ללא הרף מהבנתי. פסע דק מבחין בין אתגר פרשני ובין תחושת תסכול ואפילו ניכור; הפרוזה של אדף לעתים חוצה את הגבול הזה. [...] הפרדס הזה הכריע אותי. הוא נכתב כמו בטרנס בולמוסי של התגלות פרטית. אבל גם כשקראתי בו מפולבל ואובד עצות, ידעתי שסדרי העולמות ויחסיהם מתקיימים כמשנה סדורה במוחו של אדף. [...] הקוראים אכן מנושלים מהלשון של הרומן, כפי שמבטיח שמו. הם אורחים לא קרואים ולא הכרחיים ביקום ספרותי עצום ומסתורי שנברא על ידי מוח מבריק, וימשיך להתקיים – גם ללא עדים" (הארץ ספרים, 26.8.2021).

מילים אלו הולמות את התיאור שפתחתי בו ביחס להתקבלות המחקרית של עגנון. חוסר ההבנה של הקוראים עשוי להתפתח למעין ענווה כפויה: הרצוג – מבקר ספרות בהגדרתו, שאמון על פענוח וניתוח ספרים – ממצב את עצמו כאורח שאינו מוזמן לחגיגה, אולם השער הנעול לא מסמן בעיניו מכשול אלא מהווה כמעט יתרון. מדובר במצב ייחודי, מרתק, אנומלי: אדף מצליח לחולל כישוף שגורם לקוראיו ולמבקריו להאמין לו וללכת אחרי המיסטיפיקציה של "שמעון הגאון", לפרש את היעדר ההבנה כהצלחה של הסופר לחולל את היקום האדפי שביקש לברוא.

אני מתעניינת בפואטיקה הזו של חוסר ההבנה. מדוע שנרצה למקם את עצמנו בעמדת נחיתות? מדוע יש יצירות שאנחנו מרגישים שהן מדברות אותנו דווקא משום שאנחנו לא מבינים אותן עד תומן? מהו הרווח הזה בתוך הפרשנות, בו אנחנו יכולים להשהות את ההבנה הסדורה – את המהלכים הלוגיים, הכרונולוגיים – לטובת נוכחות מסוג שונה?

השפה של אדף היא שפה שמכילה בתוכה את הקצה, את המוגבלות. היא כל הזמן בוחנת את ההשתנות, ההתאבכות, ונמשכת להגיון הצורני שנובע מכך. ולכן טבעי הדבר שבתוך הרומן ינכחו תדיר הקצוות המשוננים של התודעה. ברומן שלפנינו המילים "הלשון נושלה" הן צמד "היבריאות" – מילים-יצורים מ"שפת הביניים". שפת הביניים היא "שפת הבריאה המדברת את המהות של יצור, חפץ, מחשבה בבריאה, מקיפה את כל ההיבטים שלו, את כל המופעים שלו בזמן, את כל האפשרויות הטמונות בו" (עמ' 452). צמד המילים "הלשון נושלה" מתאר את השפה – זו "הלשון" – ואת חוסר האפשרות של השפה להתקיים – זו ה"נושלה": "הלשון נושלה, כך כונה זוג ההיבריאות בפי אנוש. היבריאה אחת תאמר את מהותה של שפת הביניים, תקיף כמעט את כל כולה, להוציא הרעיון של אי היכולת להקיף את השפה במילה. את הרעיון הזה, של אי האפשרות, תאמר ההיבריאה השנייה" (עמ' 441). כלומר, המרדף האדפי הוא פעמים רבות המרדף אחרי חשיפת כשליה של ההגדרה, ולא המרדף אחר ההגדרה. טבעי הדבר שפעולה כזו תגרור חוסר הבנה, משום שעל זה היא נשענת: היא רוצה להמחיש את טבעה האשלייתי של ההבנה.

נתקלתי לאחרונה במושג מעניין מתחום מדעי המחשב, שממחיש את הרעיון הזה היטב: "סיבוכיות". בניגוד לחישוביות, שבה נבחנת השאלה האם ניתן לפתור בעיה נתונה, הסיבוכיות היא מדד מתמטי של משאבי המערכת הנחוצים לפתרון בעיה. אדף עובד תדיר עם בחינה של משאבי המערכת: זכרון, שפה, דמיון. ועל כן הבעיה הנדונה לא בהכרח נפתרת, כי לא הפתרון הוא שעומד במרכז, אלא הניסוח של מה שדרוש כדי לפענחה.


*

בשיחה שנערכה בגיליון של כתב העת מכאן בין עורכי הגליון, יגאל שוורץ ורינה ז'אן ברוך, ובין אדף, שואל שוורץ:

"ואתה מודע לזה שיש לך קוראים שכועסים עליך כי הם מרגישים שאתה הרבה יותר חכם מהם".

שמעון: "אני לא יודע להגיד״.

יגאל: ״אלו טענות שנשמעו״.

שמעון: ״לפעמים אני קורא ביקורות ומבחין בבצבוץ הטרוניה והתרעומת, שאם צד בכתיבה שלי הוא חידתי גם להם אז הוא אינו ראוי בקריאה, כי אם הם לא הבינו, איך יבינו רחמנא ליצלן הקוראים המצויים, שמשום מה, להכעיס, דווקא מבינים היטב. ואם כבר הבהרתי בעצמי, אז אמרתי כבר הכול ולא השארתי להם דבר״.

יגאל: ״זה לא נכון״.

שמעון: ״המוח שלא שובת לרגע הוא אחת הבעיות הקשות שלי, והיא בעיה רגשית, לא שכלית. חוסר המנוח של המחשבות מניב מצוקה נפשית. אותה אני רוצה להביע, לא את התוכן של המחשבות, את הכלכלה הטורפת שלהן".

דיאלוג זה מבטא בצורה נהדרת את אופן החיבור שלי ליצירותיו של אדף. אמת, לא תמיד נוח לי לנוע בכזו סיבוביות, בכזו סיבוכיות, לאחוז בזנב תועה של רעיון בעוד ראשו מפרפר. אבל המורכבות האדפית מתפענחת אצלי בדיוק באופן הזה: כלכלה טורפת. רווחים וגלגולים וטעויות העומדים להכניע את הגיבורים, אסון שצריך להתרגש, ויש למנוע, ואין למנוע, שפה מתחוללת כגוש שיערות ואבק. רגש. ואחד הביטויים המעניינים ביותר למערבולת הזו הוא דווקא הופעתו של "שמעון הגאון" בעצמו בתוך יצירותיו.

בן דמותו של המחבר מופיע לא פעם בספריו. מרבית ההופעות שלו תמוהות, תלושות, מטרידות. ברומן שלפנינו הוא מופיע שלוש פעמים. בפעם הראשונה הוא משיב אימייל לחבורת הילדים העומדת במרכז הספר ומספר על הרציונל העומד, למעשה, מאחורי הרומן. אולם שתי ההופעות הנוספות מנותקות יותר מהרצף הסיפורי, כמעט נעדרות הצדקה עלילתית, ובעיקר חריגות בשפה הרגשית שמתפרקת, בפגיעוּת.

הופעתו השניה של בן דמותו של אדף היא כאשר טליה, אחת הדמויות המרכזיות, מחפשת עליו חומרים באינטרנט. "גם מהראיונות שנמצאו לה ברשת עם שמעון אדף, כשחיפשה דיונים במקורות ששימשו השראה להלב הקבור, לא נעדרה התחושה הזאת [...] הוא ענה שכתיבה מרככת את השנאה העצמית שלו, שהוא בוחר ברע במיעוטו, בשנאה הקטנה מבין השתיים [...] מדי בוקר, אמר אדף, אני מתעורר ומפלל לתירוץ לא לכתוב. מיד לאחר מכן אני נתקף בהלה מהריקנות שתשלוט בי בערב אם לא אכתוב, ואני מתיישב אל המחשב" (עמ' 317). המספר מסייג מיד את הרושם החזק של הדברים באמצעות דבריה של טליה," אמירות מופרזות, רטוריקה מופרכת של כנות, חשבה טליה". אבל רושמן העז, האלים, עוד נותר. היקום הסיפורי המרהיב, על שפתו החידתית ומגדליו הגאיונים, נצבע לפתע בגוון אחר, ממשמע מחדש את הגלגולים והגלגלים.

הרומן מסתיים בהופעה שלישית ואחרונה של בן דמותו של אדף. כאן הוא מכונה "הגבר המבוגר". אם בשתי ההופעות הראשונות הזהות שלו, וכן ההצדקה העלילתית, היו קשורים למקצועו כסופר – מחברו של הלב הקבור – בהופעה החותמת את הרומן הוא מוגדר באופן כמעט מנוגד לבורא הכל-יכול של הרומן. כאן הוא איש, כל-אחד, שנמצא בצד ההתרחשויות, ורוחו כפופה מרוב שנים ומראות. גבר מבוגר.

"אמיר הורה בניד סנטר חשאי על הגבר המבוגר שראשו שח. היא שאלה את הגבר, כמעט בכעס, מה יש לך שאתה בוכה.הגבר המבוגר אמר, פתאום זכרתי את כל מה שעתיד להיות, זכרתי את החשקים שיתעוררו בי בנעוריי, זכרתי שבשבת אחת אנסה ללמוד טריק קוסמות מספר, טריפת קלפים מתקדמת, זכרתי שהלהטוט שלי ייכשל, זכרתי שאבוא לכאן ואשוטט בלי מטרה, והציפייה שלי תתבדה, זכרתי את קוצר הרוח שיפקוד אותי אחר כך, זכרתי שארצה לעזוב, זכרתי ששום משאלה ממשאלותיי לא תתגשם, זכרתי שאתגעגע, זכרתי שאעלה את הזיכרונות על הכתב, זכרתי שאיש לא יקרא בהם את העבר כפי שנחקק בי, זכרתי שלא אדע במי האשם, בי או במי שייקחו את הספרים ליד. אתם מבינים? לא, אמרה לוסינדה, אנחנו לא. אמיר אמר, אפילו את הציפורים זכרת? לוסינדה אמרה, אמיר, מה השאלות האלה. נעשה מאוחר, אנחנו צריכים לחזור, מחכים לנו.כן, אפילו את הציפורים, אמר הגבר המבוגר כשהתרחקו, אפילו אותן – תמיד מאוחר, ותמיד אנחנו משתוקקים לחזור, ואם אנחנו בני מזל, מישהו מחכה, אי אפשר בלי זה, לא הגוף במוות מת, גוועת תאוות החזרה" (עמ' 595).

הפואטיקה של שמעון אדף נשענת על המתח בין תאוות החידוש ותאוות החזרה, שהן במובן מסוים פנים שונות של אותו מטבע. החזרה מפרקת את העצמים ממקומם, משמותיהם, מגשימה אותם באופן אחר. זוהי גם הפואטיקה של אי ההבנה. "זכרתי שלא אדע במי האשם, בי או במי שייקחו את הספרים ליד. אתם מבינים? לא, אמרה לוסינדה, אנחנו לא". אבל אנחנו גם כן מבינים. הרבה אנחנו מבינים. את אי ההבנה אנחנו מבינים, ונכפים לחזור, לראות את עצמנו, את העבר והעתיד, והקריאה היא תמיד חטא, משגה, טעות, ולכן הדרך רצופה מעקשים, הקריאה מנשלת את הלשון, וגם הכתיבה.