This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

פעם חשבתי שנורמליות תבוא כמו גשם או רוח וככה תשבה אותי

(אמיר נוה, ללא כותרת, 2013. כל הזכויות שמורות) 

 

(מילים: 2122)

 

לעידו

 

השנה, ארבעת החודשים וחמשת הימים שאותם העברתי, מאושפזת, במחלקת הנוער הסגורה של אחד מבתי החולים הפסיכיאטרים בארץ היו אסון טקסטואלי.

 

*

 

לפעמים אני צועדת בשעות הבוקר המוקדמות או מאוחר בלילה בעיר וגבר זר למראה מהנהן לעברי או נעצר, שולח ידיו לחבק אותי, עומד לשוחח. אנחנו מחליפים כמה מילים. מה את עושה? מה אתה עושה עכשיו? אחר כך כל אחד פונה לדרכו. באחד מלילות הקיץ האחרונים נתקלתי במישהו כשצעדתי עם חברה מאלנבי לכיוון סמטת הר סיני, לאחד ממקומות המפגש שאילו היה בכוחי לשוב אחורה בזמן הייתי מספרת לבת השש עשרה שהייתי ושלא ידעה מתי תתנשק בפעם הראשונה (חכי עוד חודש חודשיים, הייתי אומרת לה, ואז מוסיפה: הקפידי לשכוח את כל זה), שתבקר תדיר בהם, שתבקר עד למיאוס במקומות מן הסוג הזה (אל הפארק העירוני הציבורי בו התקבצו תיכוניסטים בתחילת העשור הקודם חבורות חבורות ושתו לשכרה לא הצטרפתי – אולי לא הוזמנתי, בעצם). על כל פנים, אחת לשבוע או שניים גבר לא לגמרי מזוהה על פינת הרחובות אלנבי והר סיני מחייך אליי, ואני מחייכת אליו בחזרה, אנחנו מחליפים (זאת תהיה, כך הובטח, שעת החסד) מבטים, וכשהוא חולף אני אומרת לחברה שלצדי, אני לא יודעת מי זה, אבל אני כמעט בטוחה ששכבנו יחד. תחושת הסחרור במפגש עם גבר זר בעיר זהה אולי רק לתחושת הסחרור שהרגשתי כשנתקלתי אחת לאיזה זמן בפנים מוכרות כמה שנים קודם לכן בירושלים; אני לא זוכרת דבר, אבל נתקפת תחושת ודאות עזה לפיה היינו מאושפזים פעם ביחד – גרוע מכך, שהזר היה אח, פסיכולוג או מתנדב במחלקה שבה אני הייתי, פעם, מאושפזת.

 

*

 

היתה אז נערה שצעקה שקול טורדני בראשה מצווה עליה להרוג את עצמה. אחרת אמרה שאביה אנס אותה (אף אחד לא האמין לה). במרפסת העישון המסורגת התחרינו על יגון ועל סבל: כמה הספקתָּ לסבול בחמש עשרה שנותיך? כמה את, בשבע עשרה?

 

*

 

את כל אותה התקופה תיעדתי: מחברות על גבי מחברות ואחר כך קבצי מחשב התמלאו סיפורים, מחשבות, תרגומי שירים, מחזות, מכתבים (אלה ששלחתי ואלה שכבר כשכתבתי ידעתי שלעולם לא אשלח), קטעי חלומות (אני הולכת לבד ביער… אחותי נשרפת), כל מה שקרה לי וכל מה ששיוועתי שיקרה תועד במאות עמודים שברובם לא העפתי ולו מבט אחד נוסף מאז. מה שעוד תועד, כמובן, היתה ההתנהגות שלי, ההתנהגות של כולנו: בתום כל משמרת – שלוש פעמים ביום – מילאו האחים והאחיות דוחות מפורטים על מעשינו. כל המילים המיותרות האלה! בטור הנושא את הכותרת  "Why didn’t you just do what you were told?" ושפורסם בלונדון ריוויו אוף בוקס בשנת 2015 מספרת ג’ני דיסקי איך, בתקופה שבה נכנסה ויצאה מבתי חולים פסיכיאטרים בלונדון בשנות העשרה והעשרים לחייה, נהגו לומר לה שהיא "קשה". "'קשה'", היא כותבת, "היתה דרכם של הדיוטים לתאר את מה שפסיכיאטרים כינו 'מופרעת'" (יש לך נפש מופרעת בצורה עמוקה, אמר הרופא הראשי במחלקה בכל פעם שהתחננתי בפניו שייתן לי ללכת, ושנים ארוכות אחר כך האמנתי בכך). אבל מכתבי הפרידה שהשארתי מאחוריי כשהשתחררתי ביום השישי הראשון של אוגוסט, שנת 2005 (לרופא הראשי, לפסיכולוג שלי, למטפלת באמנות, לאחות אחת שחיבבתי באופן מיוחד, לחבורת הנערים והנערות שלא אראה לעולם שוב אחר כך) חושפים דווקא שלוות נפש מהסוג שמעין בת השלושים ואחת יכולה להתקנא בה; אם לשפוט לפיהם, נראה שאחרי קרוב לשנה וחצי בבית החולים, בת דמותי בת התשע עשרה הסכינה עם החוקים של המקום ההוא. שהרי "יותר משמדובר ביכולת לציית לפקודות", מציינת דיסקי, "'לעשות את מה שאומרים לך לעשות' משמעו שהפנמת לתוכך איזו ידיעה לגבי האופן שבו מתנהל העולם". אני כמעט מתפתה להתעלם עכשיו ממה שלמדתי על עצמי ועל העולם בשנים שחלפו מאז יום השחרור שלי ולהצהיר שהנערה ההיא למדה להסכין גם עם חוקיו של העולם, אבל לבסוף עוצרת בעדי.

 

*

 

זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה אושפזתי – את הקיץ שקדם לאשפוז, זה שבין כיתה י"א לי"ב, העברתי בעלייה מזורזת במשקל במחלקה הפסיכיאטרית לילדים ונוער של בית חולים ירושלמי, מחלקה שנרשמה בזיכרוני כמקום לא לגמרי בלתי נעים ושבה התגוררתי כמעט ארבעה חודשים בחברתן של נערות אנורקטיות באופן מתון וילדים חרדים על סף גיל ההתבגרות שנתקפו פסיכוזה בישיבות העלית שאליהן נשלחו – אסון טקסטואלי מסוג אחר – וגם לא הפעם האחרונה. אבל כשהשתחררתי, ביום שישי הראשון של חודש אוגוסט, שנת 2005, שלושה שבועות בדיוק לפני יום ההולדת התשעה עשר שלי, הפניתי את גבי לרופא הראשי, לפסיכולוג שלי, למטפלות באמנות, לצוות האחים והאחיות הפסיכיאטריים, ל"גברים" של בית החולים (כך כונו השרירנים שהועסקו ככוח עזר ונקראו למחלקה בכל פעם שמישהו מאתנו התפרע והיה צריך לקשרו – אם את ממשיכה עם זה נקרא לגברים, תפסיק עם זה עכשיו או שאנחנו קוראים לגברים, היו מסוג המשפטים השגורים במחלקה ההיא), וגם לחבורה מגובשת למדי של נערים ונערות, כולם בני הגילאים ארבע עשרה ועשרים, אתם ניהלתי מערכת יחסי אהבה-שנאה במשך כמעט שנה וחצי. נדרתי שלא לראות אף אחד מהם יותר לעולם. 

 

*

 

אבל בשבועות הראשונים אחרי שהגעתי לבית החולים הילכתי מסוחררת מעצמת ההישג שלי: אומללה ככל שהייתי, הייאוש לא דיכא את חוש ההרפתקה שלי; אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, מקום אליו נשלחים המקרים המורכבים ביותר, כך חשבתי אז, יהלום את הנפש המסוכסכת שלי. עם זאת, המציאות התגלתה ככזאת שיש להתאמץ מעט יותר כדי להתאימה לדמיון הרומנטי שלי. המחלקה הייתה מלוכלכת; כוסות מפלסטיק יצוק שימשו לסירוגין לשתייה וכמאפרות; נערים ונערות הלכו מכות במרפסת בזמן שאחרים צעדו, מוכי תרופות, שוב ושוב לאורך המסדרון. טלפון ציבורי אחד חיבר אותנו לעולם, והשעות שבהן מותר היה לנו להשתמש בו היו מוגבלות. ככל הטרוטופיה, גם לזאת שלנו היו חוקים, והם נאכפו ביסודיות.

 

*

 

בית החולים היה מקום שבו אפשר היה לתת לרגשות להתפרץ באופן גולמי, מבלי שיהיה בפני מי להתבייש בכך; זה היה, ככל הנראה, היתרון הבולט (למעשה, היחיד) של האשפוז שם. לראשונה מאז שנות הילדות המוקדמת שלי יכולתי לבכות בקול רם, ובמשך שבועיים או שלושה בכל פעם שהתייפחתי עשיתי זאת בקולי קולות, התנהגות שהתבררה כמענגת הרבה פחות ממה שדמיינתי. בוקר שישי אחד ביקרו אותי אמי ואחיי הקטנים, ואף שאיני יכולה לזכור עתה את הסיבה לכך הביקור לא צלח, וביקשתי שילכו וישאירו אותי לבדי. כשעזבו נפלתי על מיטתי ופרצתי בבכי רם, מיואש ודרמטי. בבית החולים לאף אחד לא היה אכפת כשבכיתי חזק מדי.

 

*

 

במכתם ששמו "הוראות לבכי" מונה קורטאסר (בתרגום טל ניצן, הוצאת הספריה החדשה 2006) את תכונותיו של הבכי "שמצד אחד לא יעורר שערורייה, אך מצד אחר גם לא יחטא בדמיון מגושם לחיוך". בית החולים, כמובן, היה מקום שאליו מגיעים בתום כל השערוריות כולן. כך או כך, יללותיי נשמעו אז ודאי לכל אורכו של המסדרון. אחד הנערים האחרים נכנס לחדר והתיישב בקצה המיטה, הניח ברכות את ידו על כתפי הרועדת, ביקש לנחם אותי. המשכתי לבכות, והוא שאל אם ארצה שיישאר; לא, אמרתי, מכסה את פניי בשערי, אני רוצה להיות לבד עכשיו. כשהתאוששתי ויצאתי שוב אל המרפסת המשותפת הבחנתי בו יושב ומעשן, והוא חייך אלי. התנצלתי (מחוץ לבית החולים הייתי גאה למדי ביחסי האנוש שלי) ושוחחנו. הוא אמר: "אם היינו בחוץ הייתי מציע לך לצאת אתי”, ואני אמרתי, "כן?" והוא השיב, "כן", וצחקתי אליו, "כן", והוא צחק אליי בחזרה, "כן", ועד היום זה המשפט היחיד שהוא אמר לי שאני זוכרת מילה במילה, למרות ששלושה שבועות מאוחר יותר, בחופשת אחר הצהריים הראשונה שלי מבית החולים, נסעתי היישר אליו ולמרות שעוד לפני כן מצאנו פינות לא מפוקחות בבית החולים שבהן יכולנו להתנשק ולהחזיק לנצח זה בידיה של זו מבלי שיגערו בנו ולמרות שאחרי שהוא השתחרר ואני השתחררתי עברנו לגור ביחד ואימצנו שני חתולים ותכננו לא לעזוב זה את צדה של זו לעולם, ולמרות שנפרדנו ולמרות שלא נשארנו בקשר ולמרות שבאחד הקיצים האחרונים הגעתי שוב לביתם של הוריו, ממרחק עשר שנים, לנחם אותם. המילים המשונות של ההתחלה ("אם היינו בחוץ, הייתי מציע לך לצאת אתי") הן הדבר היחיד שנותר לי ממנו.

 

*

 

בסיפור שהתפרסם באחד הגיליונות של כתב העת האמריקני The Paris Review קראתי פעם על זוג סטודנטים צעירים שנוסע לחופשה עם ההורים של הבחור, הם מטיילים באפ-סטייט ניו יורק בחופשת חג ההודיה, נוסעים מאגם לאגם ומתפעלים מהשלכת. ניכר שהבחורה חשה אי נחת, אם כי לא ברור למה – כולם אוהבים אותה, הם רק רוצים לשמח אותה. באחד הערבים, אחרי שסיירו בעוד אחד ממסלולי השלכת האלה, הם מגיעים למוטל. ההורים משתכנים בחדר אחד והזוג מרחק כמה חדרים מהם. הם לא פורקים את התיקים שלהם מפני שהם עתידים לעזוב דבר ראשון על הבוקר, ואחרי שהם שותים יחד תה בחדר ההורים, הבחור והבחורה הצעירים פונים לחדר שלהם. השכן, אמריקאי באמצע שנות השלושים לחייו בעל עודף משקל החובש כובע מצחייה לראשו ומזמין אותם לחלוק אתו בירה זולה במרפסת המשותפת, מספר להם שהוא עובד באתר בנייה סמוך ומתגורר במוטל מזה חודש. הם משוחחים על דא ועל הא, ושותים עוד בירה. הם צוחקים ביחד, על אף שאין ביניהם ולו דבר אחד מן המשותף, ושחייהם שונים כל כך. האמריקאי, בלי שהבחור שם לב, שולח את ידו לעבר בת הזוג שלו, וזו, להפתעתה, מתרגשת מזה. אף על פי שהזר שמן, לא משכיל ולא נאה, היא נמשכת אליו. האצבעות שלו מחטטות בתחתונים שלה. לבסוף הבירה נגמרת, ובני הזוג נפרדים ממנו באיחולי כל טוב. בחדר הם מתקלחים, כל אחד בתורו, לובשים פיג'מה ומצחצחים שיניים. הבחורה יוצאת לסיגריה. להפתעתה, דלת החדר הסמוך נפתחת והזר מזמין אותה לשתות בירה נוספת. What the hell, היא אומרת לעצמה, ונכנסת פנימה. הזר סוגר אחריה את הדלת. היא מסתכלת בשעונה, מחליטה שבעוד שלוש, מקסימום ארבע דקות, תצא משם. הזר לא מבזבז זמן. הוא מפיל אותה על מיטת חדר המלון ופושט ממנה את המכנסיים שלה. עוברות כמה דקות עד שהיעדרה של הבחורה מעורר את חשדו של הבחור. הוא פותח את דלת החדר שלהם וקורא אחריה. אין תשובה, והוא מתחיל לצעוד הלוך ושוב על דֶּק העץ שבין החדרים, יורד ועולה במדרגות לחניון המוטל המצוי קומה אחת מתחתיו, קורא בשמה פעם ועוד פעם. לבסוף הוא דופק על דלתו של השכן, תחילה בנימוס, ומשאין תשובה הוא מתחיל להלום בדלת, חזק יותר ויותר, ולקרוא לה. מבעד לדלת נשמע קולו כקולה של חיה פצועה, אבודה; הבחורה, ערומה למחצה מתחת לאמריקאי השמן, שומעת אותו ומזדעזעת. היא מתפתלת ומביטה בשעון היד שלה. השעה אחרי עשר ורבע, כמעט חצי שעה מאז שיצאה לעשן, והיא דוחפת את הזר מעליה, אוספת את בגדיה ונמלטת לחדר השירותים כדי להתלבש. בינתיים גם הזר הספיק ללבוש בחזרה את בגדיו, והוא פותח את הדלת ונשבע בכל היקר לו באוזניו של הבחור שהבחורה, אלה שמה, אינה שם. הוא טורק את הדלת, ואלה, שהתלבשה בינתיים בחדר השירותים וגם שטפה את פניה במים קרים, קרים מאוד, אומרת לו, באנגלית ובהגייה שיוכל להמשיך ולשמוע באוזניו כאילו עמדה ממש שם לצדו גם שנים אחר כך, שהיא מוכרחה ללכת. לחזור לחדר שלה. הוא מפציר בה שתישאר אבל היא מתעקשת, ולבסוף שבה אל בן הזוג שלה. היא ממלמלת משהו על טיול קצר בסביבה, הייתי זקוקה לאוויר, אבל הבחור מפנה אליה את גבו, מתכסה עד מעל לראשו בשמיכה. בבוקר היא ממהרת לעזוב לפניו את החדר ולהיכנס למכונית ששכרו ההורים שלו, אזניות תחובות באוזניה. הבחור אוסף בשקית את בקבוקי הבירה הריקים שמפוזרים על הדֶּק ונועל את חדר המוטל. הוא שולח מבט אל דלתו של השכן, ורגע לפני שהוא פונה לעבר מדרגות העץ המובילות לחניון הוא מוציא את אחד הבקבוקים מן השקית ומניח אותו, הפוך, הפיה נוגעת ברצפה, מול דלתו הסגורה של האמריקאי. זה כבר יראה לו, הוא חושב, ופונה להצטרף אל אשתו והוריו. שם, אם אני זוכרת נכון, הסיפור נגמר (הייתי בת שמונה עשרה או תשע עשרה כשנתקלתי בו בגיליון ישן שמצאתי בחנות בת שתי הקומות, שמעולם לא אהבתי, לספרי יד שניה במרכז העיר ירושלים, ובינתיים נסעתי ללמוד באמריקה גם אני; לא מן הנמנע שכמה מזיכרונותיי שלי מכתימים את האופן שבו אני מתארת עתה את הסיפור מכתב העת).

 

*

 

את השבועה שנשבעתי לעצמי ביום השחרור שלי הפרתי עוד באותו היום, מפני שאת החבר הראשון שלי הכרתי במחלקה ההיא, ומיד לאחר שפרקתי בביתה של אמי את המזוודה והתיק הגדול שאתם עזבתי את בית החולים התקשרתי אליו. הוא היה משוחרר מזה שנה, וחיכה לי. אחר כך התחלתי ללמוד. בסופה של אותה שנה ראשונה עברנו לגור ביחד. אימצנו גורת חתולים, ואז עוד אחד. אהבתי אותו בכל לבי. חשבתי שיום אחד נעשה ילדים ביחד (אהבה, חשבתי, תמלא את העתיד שלי). באמת נכנסתי להריון כמה חודשים מאוחר יותר, אבל היינו צעירים מדי, והוא ליווה אותי לבית החולים וחיכה בסבלנות בחדר ההמתנה עד שאתעורר, ואז לקח אותי הביתה. זאת היתה תקופת המבחנים באוניברסיטה. בלילה שלפני הניתוח הנחתי את כף ידו על בטני השטוחה ושאלתי, איך נקרא לו? צחקנו. שנה אחר כך נפרדנו. אספתי את התקליטים והספרים שלי מהדירה אותה שכרנו ביחד ועברתי לרחוב אחר. אם כך, אהבה אחרת תמלא את העתיד שלי, אמרתי לעצמי.

 

*

 

פעם חשבתי שנורמליות תבוא כמו גשם או רוח וככה תשבה אותי. חשבתי גם שדבר יוביל אל דבר שיוביל אל דבר; תואר ראשון אל חתונה אל ילדים אל שמחה אל הישגים ואל בית. חשבתי שכשהשנים יחלפו אפשר יהיה למחות את מה שהיה לא לגמרי נורמלי קודם לכן. אבל שעת החסד עברה (כמובן) ולא תשוב: אילו יכולתי לשוחח עם הנערה שהייתי אז ודאי הייתי מייעצת לה לבחור מקום אחר להעביר בו את התקופה שבין גיל שבע עשרה וחצי לתשע עשרה (באותה הזדמנות ממליצה לה על מסלול לימודים אחר ואולי גם נוזפת בה על טעמה הנורא בגברים). אני מדמיינת את עצמי עכשיו לוחשת את זה קרוב מאוד לאוזנה, מתרחקת לרגע, ואז מוסיפה: אל תשכחי את זה.

 

*

 

כדי לצאת מהמחלקה היה צורך באח או אחות שיפתחו את מנעול הדלת הראשונה, ויסגרו אותה אחריהם; יפתחו את הדלת השנייה, יסגרו אותה. גם היום, יותר משתים עשרה שנים לאחר מכן, יש מעט מאוד חפצים היקרים ללבי כמו מפתחות הבית שלי.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload