This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

לא לעולם: לקרוא את ג. שופמן בגרמנית

 

 

(מילים: 1607)

 

   "גורלי תקעני לתוך ישוב איכרים נוכרי. איכרים ועבדיהם ושפחותיהם.      מלכות העבודה בחיק הטבע הנהדר. כאן, לכאורה, צריך היה לצמוח        האדם האמיתי, האדם כלבבו, אבל לא"

   (הרמוניקה, העולם, 3.12.1929. 949)

 

האם דומה הקריאה בסיפור הרמוניקה בעברית, מעל דפי השבועון העולם שראה אור בלונדון בסוף 1929, לקריאה בו, מתוך אוסף ראשון של תרגומי שופמן לגרמנית, בגרץ, אוסטריה בשנת 2017? מה חושבת הקוראת האוסטרית שמזהה בסיפור זה ובעוד רבים אחרים את נופי שטיריה, המוכרים לה ודאי היטב, כולל מסילת הרכבת ההררית של זמרינג והר הסוקל הקירח, ולהבדיל את "הבנק השטייארי הנהדר ברחוב הראשי של העיר ג." (הדירקטור וולף, ג, 68)? כיצד תרגיש לנוכח תיאור הנוף האנושי הכפרי, שאינו מחמיא על פי רוב, ומדגיש בעיקר את האלימות בכלל ואת האנטישמיות בפרט, ההולכת וגוברת יחד עם רוחות המלחמה המתגברות לקראת מלחמת העולם השנייה והשואה? הקריאה באסופה הגרמנית יוצרת תחושה ברורה של זרות עבור אותה קוראת אוסטרית שתיחשף כעת לראשונה לסיפורי שופמן בתרגום לגרמנית, משום שלמרות ההיכרות האינטימית של שופמן עם הנופים הללו, מבטו נשאר תמיד חיצוני במידת מה, אנתרופולוגי משהו, של מישהו חיצוני ופנימי בה בעת להוויה המתוארת. תחושה דומה של זרות יכולה לחוש גם מי שקוראת את שופמן בגרמנית, מתוך היכרות עם המקור העברי.

 

*

 

גרשום שופמן (יליד אורשה, 1880) היה מחובר בכל נימי נפשו לספרות העברית במרכזיהּ השונים באירופה ומאוחר יותר בארץ ישראל. על אף שידע גרמנית היטב והיא הייתה שפת היומיום שלו במשך שנים רבות, הוא לא היה מעורב כמעט בכלל בסצינת הספרות הגרמנית או הספרות היהודית-גרמנית בשנות ישיבתו באוסטריה. בתקופה שבה טווח האפשרויות הפואטיות היה רחב ביותר, הוא בחר לכתוב אך ורק בעברית. בימי חייו וגם אחרי מותו תורגמו רק בודדים מסיפוריו לשפות אחרות, ובעיקר לאנגלית, ולכן, עם יציאת אסופה מסיפוריו בהוצאת Droschl האוסטרית ובתרגומה של רות אחלמה, אולי יגיעו סיפוריו לקהל יעד חדש.  

 

עורכי האסופה הגרמנית בחרו את הסיפורים לפי הכרונולוגיה והגאוגרפיה: סיפורים שנכתבו בזמן ישיבתו של שופמן באוסטריה (1914-1938), וסיפורים שנכתבו בעת שכבר חי בישראל (הסיפור האחרון הוא מ-1948) אך מתרחשים באוסטריה או שיש בהם זיכרונות ברורים מתקופתו שם. בסך הכול, 99 סיפורים נבחרים שפורסמו לאורך 35 שנה. הבחירה שלא להכניס לאוסף הזה את סיפורי הקובץ הראשון של שופמן סיפורים וציורים מ-1902, שיצא בהוצאת תושייה של בן-אביגדור ונחשב למרכזי ומוערך במכלול יצירתו, עם סיפורים כמו בבית זר והערדל, מבהירה מי היא הקוראת המדומיינת של העורכים; מי שמבקשת להתבונן בנופי ארצה דרך עיניו ועטו של מי שחי בארץ הזו "ישיבת קבע ארעית" לפני עשרות שנים. כך, על מנת להעמיק את ההיכרות, נוספה לקובץ אחרית דבר ביוגרפית  (Gerald Lamprecht) שסוקרת את חייו של שופמן ומבוססת על חומרים מחקריים באנגלית ובגרמנית.

 

*

 

וגם, באופן משונה במקצת, התרגום לגרמנית מאפשר גם קריאה חדשה בסיפורי שופמן בעברית. עבור דוברת עברית-ישראלית שקוראת את שופמן היום, שפת המקור נשמעת ארכאית, כבדה, מיושנת. כבר באמצע שנות ה-60, במהדורת ג. שופמן: ילקוט הסיפורים  בעריכת שלום קרמר, מרבית המילים והביטויים שניתנו להם הסברים בסוף הילקוט הם בעברית, ונראה שהעורך הניח שיהיו בלתי מובנים. העברית של ראשית המאה לא הייתה כמובן שפת יומיום, ולכן נדרש המחבר, כמו כל הכותבים בתקופתו, לבצע פעלולי שפה. שופמן היה עורך קפדן של כתביו, אך גם קשוב לעצת אחרים. על העיקרון המארגן של השפה השופמנית והשינויים שנערכו בה כתבה כבר נורית גוברין, אם כי לא באופן שמעמיד את הדברים כעיקרון: שופמן סירב לאפשר לעורכיו להחליף מילים לועזיות בעבריות, אך קיבל בשמחה (ואף ביקש עזרה בעניין זה) כל תיקון או שינוי במילים עבריות ששוב אינן מקובלות בלשון או שקיימת עבורן מילה עברית מדויקת יותר.

 

יחד עם זאת, שופמן שילב בטקסטים העבריים שלו מילים רבות מרוסית, יידיש, גרמנית, אנגלית וצרפתית בהתאם לצרכיו, מתוך תחושה ברורה ומוצדקת שנמעניו המידיים, בני תקופתו, יבינו את המילים הללו בלי קושי, שכן מרביתם היו רב-לשוניים ורב-תרבותיים כמוהו, פליטי מזרח-אירופה שהתחנכו או בגרו במרכזה, אך גם היו מחוברים בכל העת אל מוצאם ושפותיהם היהודיות. מכאן שהקושי המרכזי היום בקריאה בעברית הוא לפענח את הקודים התרבותיים שמקודדים בשילובים של השפות הזרות הללו בעברית, ולעמוד על המשמעויות הרפרנציאליות, הפואטיות והמטא-פואטיות שלהן. עבור הקוראת האוסטרית, המילים הגרמניות טבעיות, מקומיות, תקופתיות לעתים, אך הן אינן בולטות לעין בקריאה. עבור קוראת שיכולה לשחזר את העברית מתוך הגרמנית, הקריאה באסופה הזו ביחס לקריאת המקור מדגישה עד כמה הקריאה בגרמנית נינוחה, שכן המילים בגרמנית הן חלק בלתי נפרד מהנוף המתואר בסיפורי אוסטריה.

 

כך, למשל, בסיפור אדם בארץ (שפורסם לראשונה בהתקופה בשנת תרפ"ג) מתואר כיצד הגיע דוד לוטה, פליט יהודי-רוסי, אל אישלבך, כפר קטן בדרום אוסטריה הסמוך לעיר גרץ, בעקבות אהבתו לבת המקום. הסיפור, אחד מסיפוריו הארוכים יותר של שופמן, קרוב מאוד לביוגרפיה שלו עצמו והיה ניסיון שלו "להתקרב אל הרומן", כפי שהעיד במכתבים לחבריו. מבחינה לשונית, בסיפור הזה מופיעות תשע מילים בגרמנית שבולטות בזרותן בטקסט. הן מתועתקות פונטית וניתן להן הסבר בסוגריים בגוף הטקסט באופן שמסרבל את הקריאה. כך לדוגמא:

 

"הנה ה"בירגמיסטר" (ראש המועצה) של הכפר בכבודו ובעצמו, האיכר הזקן גבה-הקומה" (ג,10).

 

בעוד שבגרמנית, המונח המוכר משתלב ברצף של המשפט ולא דורש הסברים:

 

Da kommt der Dorfbürgermeister, der hochgewachsene alte Bauer

 (154)

 

עוד עשרות מילים לא-עבריות אחרות מופיעות בסיפור זה בלבד בלי הסבר, מתוך מחשבה שהקורא יכירן, ויפה הקפידה המתרגמת של הקובץ לשלב את רובן בגרמנית ללא הבלטה מיוחדת. כך שולבו בסיפור Gamsbart ,Sterz ו- Rucksack (נוצת מגבעת אופיינית לאזור,  דוּרה כבושה ותרמיל גב, בהתאמה). כל הדוגמאות הללו מראות כי המילים הגרמניות נדרשו לשופמן על מנת לתאר נאמנה את המציאות שראה לנגד עיניו, וכאשר המציאות הזו מתווכת באמצעות הגרמנית, אין צורך בהדגשות לשוניות מיוחדות.

 

לעומת זאת, מילים לא-עבריות ולא-גרמניות, שהיו חריגות במקור ושימשו את שופמן לצרכים פואטיים, נשארו מובלטות. רופא הכפר, הדוקטור שטוס, הוא יהודי וינאי שנמצא באזור הכפרי כבר 15 שנה. טון הדיבור שלו, "דיבור חותך, מאלף" מבדיל אותו מהאיכרים בסביבה. הוא מדבר עם דוד לוטה בהתנשאות ובריחוק על מצבה הקשה של חמותו חולת-הריאות, שמודגש באמצעות שילוב מונחים מלטינית ויוונית:

 

"הלַיֶה", בראותו דם, הוא מתבהל. אבל אנו הרופאים יודעים, שאין זה דם במובנו האמיתי. אין זה דם טהור. אין זה – הביט עמוק לתוך העיניים – אין זה סַנגוִיס! היודע מר לטינית? או הַאימה! היודע מר יוַנית? זהו אך לח מהול בדם. ואין הדבר מסוכן כל כך... (18).

 

Wenn der Laie Blut sieht, erschrickt er, aber wir Ärzte wissen, dass es kein Blut im eigentlichen Sinne ist. Es ist kein reines Blut. Es ist - er blickte ihm tief in die Augen - es ist kein sanguis! Können Sie Lateinisch? Oder haima! Können Sie Griechisch? Es ist nur ein Nass vermischt mit Blut. Und die Sache ist nicht so gefährlich… (162)

 

השימוש של הרופא במילה Laie, כלומר הדיוט, חוזר כמוטיב שמאפיין את דמותו המלגלגת, המתנשאת, וכן הזיהוי שלו עם מילים זרות מאפיין אותו פואטית. ואכן, המילים הללו בולטות בזרותן בעברית ובגרמנית כאחד.

 

 אגב, הפנייה של הרופא אל לוטה כ"מר" (Sie), מסגירה את העובדה שהם מדברים ביניהם בגרמנית, כמובן. על אף ששניהם יהודים, היהודים היחידים שגרים באזור, הרופא היהודי מבקש למצוא מכנה משותף עם לוטה על רקע מוצאו הרוסי ומציין כי הוא היה ברוסיה עם הצבא, "צבאנו" (21).

 

בסופו של אדם בארץ, חווה משפחתו הקטנה של דוד לוטה משבר כאשר גג ביתם מתמוטט. הבריחה מאחדת את המשפחה, והחיוך של הבן התינוק אל מול הקשת בענן גורם ללוטה לחוש כי לכל הצרות והסבל יש אולי סיבה ותמורה בסופם. בנו של דוד לוטה, יהודי ונוצרי גם יחד, הוא הוא אדם האידילי.

 

איך שהוא, ויצור מתוק זה הולם, הולם את הדר הטבע מסביב, את זה הרטוב, המסוער, המזוקק. הכוחות העיוורים, שכנראה, אינם עיוורים כל-כך, השיגו סוף סוף את שלהם: אדם יפה בארץ היפה (32).

 

המשפט האחרון בסיפור, שהוצא מהקשרו פעמים רבות (למשל, כחלק מביטויי שמחה של הקהילה הספרותית לעלייתו לארץ) קשור בדבר גדול שהעסיק את שופמן משך כל ישיבתו באוסטריה, דמותו של האדם אל מול כוחות גדולים ממנו, כפי שגם עולה מאכזבתו מבני האדם בקרבם ישב בסיפור הרמוניקה שנזכר בפתיחת החיבור. בנו של לוטה, שבגופו מתגלם החיבור האידילי בן מזרח ומערב, יהדות ונצרות, עיר וכפר, הוא "האדם היפה". על אף תלישותו הפוטנציאלית, הוא נוצר על ידי כוחות הטבע ונמצא בדיוק במקום הנכון לו. בגרמנית, זה נשמע לא פחות יפה:

 

Einen schönen Manschen im Schönen Land

(178)

 

הפתעה נוספת שמזמנת הקריאה בגרמנית, פרט לצפייה הנינוחה בנופי שטיריה, היא הצצה אל עבר הנופים הלשוניים מהם הגיע שופמן, אל נופי רוסיה הלבנה. שופמן, שהניח כאמור נמענים דומים לו ברקע הרב-לשוני, לא טרח לתרגם מילים שנזקק להן מרוסית, וכתבן לרוב בתעתיק פונטי, אך לעתים גם פשוט ברוסית. ואילו כאן, בתרגום הגרמני, הן מופיעות בתעתיק ובתרגום זה לצד זה. כך למשל בסיפור סוף סוף:

 

עלוב וקר-לוע עומד לו בקרן הרחוב תותח אויב, מלקוח המלחמה, ותחת לספר הרבה כל-כך, הריהו אומר לכל אך את שתי המילים "אובוחובסקי זווד" (ב, 50).

 

שתי המילים שלא זכו לתרגום וכקוראת (עברית) מעולם לא הצלחתי לפענח, מתבהרות פתאום בתרגום: "Obuchowski-Werk"  עבודתו של אובוחובסקי. כך מתבהרות גם שורות שיר רוסי בסיפור כל הימים וביטויים נוספים בסיפורים אחרים.

 

***

 

כמו בנו של דוד לוטה, "אדם יפה בארץ יפה", שמתאים לנופי אוסטריה הכפרית למרות ובזכות חריגותו מהנוף האנושי, יציר הכלאיים המוזר הזה, "שופמן בגרמנית" הוא הדגמה טובה לאופן שבו נתפס שופמן על ידי גרשון שקד ואחרים (בין אם לשבח ובין אם לגנאי) כ"סופר אירופאי". זהו תרגום שמבהיר עד כמה נינוחה, בלתי מופרעת, יכולה להיות קריאה בשופמן בתרגום לגרמנית, כאילו חזר, לפחות לביקור, למקומו הטבעי.

 

למעלותיה הרבות של האסופה מצטרפת גם תהייה אחת הקשורה בהוצאת מהדורה מוערת באופן מינימלי כמו זאת. במובן זה, מצטרפת המהדורה הגרמנית לקו שהתווה שופמן עצמו כאשר ערך את מהדורת כל כתבי ג. שופמן, חמשת הכרכים המוכרים בהוצאת דביר ועם עובד משנות החמישים: הסיפורים ניתנים ללא כל חלוקה תמטית (למרות הכמות העצומה שלהם) ובסדר ששואף להיות כרונולוגי, ובכל מקרה ללא ציון מקום הפרסום הראשון. האם הקוראת האוסטרית הייתה שמחה לעמוד על ההבדלים בין חטיבת הסיפורים הווינאיים לבין הסיפורים מתקופת שטיירמארק? האם הייתה מוצאת עניין בידיעה אילו סיפורים פורסמו בהעולם הלונדוני בשנות העשרים והשלושים, ואילו נדפסו באותן השנים דווקא במאזניים הארצישראלי? בעיניי, טוב היו עושים העורכים אם היו מעשירים מעט את האסופה במידע חשוב (וקיים) זה.

 

 

ספרים שנזכרו ברשימה זו:

 

Gerschon Schoffmann, Nicht für immer, Literaturverlag Droschl, Graz, Austria, 2017

 

ג. שופמן, כל כתבי ג. שופמן, הוצאת דביר ועם עובד, 1960

נורית גוברין, מאופק אל אופק: ג. שופמן, חייו ויצירתו, הוצאת יחדיו, 1982 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload