• סיגל נאור-פרלמן

על שתיקה והשתקה: פוליטיקה רדיקלית בשירה ובאמנות (רב-שיח)




ב-10.5.2021 החל מבצע "שומר החומות". המבצע נמשך אחד-עשר ימים ובמהלכו הופצצה רצועת עזה מהאוויר, בניינים רבי קומות קרסו ושכונות שלמות נהרסו. ההפצצה גבתה את חייהם של מאות בני אדם, ביניהם 69 ילדים, ואלפים נפצעו. בזמן המבצע שוגרו לעבר ישראל מכיוון רצועת עזה אלפי טילים, ובערים מעורבות, בעיקר, התרחשו מהומות והתפרעויות.

הן בזמן המבצע והן אחריו, לפחות לפי מיטב ידיעתי, לא פורסמה בעיתונות היומית או בכתבי העת המקוונים שירה פוליטית רדיקלית משמאל, למעט האנתולוגיה "העיר עזה" שערך אורי וייס ושאותה העלה כגרסה אינטרנטית לפייסבוק, וכן שני שירים של אלטייב ע'נאים וקטע של שיר קצר בפרוזה מאת ח'אלד ג'ומעה שראו אור במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ ב-1.6.2021, כשבועיים לאחר תום המבצע.

השאלה טורדת המנוחה בדבר היעדרה של שירה פוליטית רדיקלית משמאל התעוררה אצלי כששיר פוליטי שכתבתי התקבל לפרסום באחד מהמוספים הספרותיים המקוונים. יומיים לאחר מכן קיבלתי ממערכת המוסף מכתב התנצלות עמום ומתחמק, שקבע שהשיר לא יפורסם בסופו של דבר. חשתי שהנסיגה מהכוונה לפרסם את השיר אינה אירוע חד פעמי אלא סימפטום פוליטי, חברתי ותרבותי רחב יותר. כדי לדון בסוגיה זו באופן מעמיק ורב-פנים פניתי לעזרתם של ד"ר מי-טל נדלר, פרופ' אברהם עוז ופרופ' עידן לנדו שנענו מיד לקריאה, ועל כך אני מכירה להם תודה גדולה. החלטנו לפתוח למשך שבוע מסמך משותף ובו נתכתב, נדון ונגיב זה לזו. לפניכם ההתכתבות.


סיגל נאור פרלמן




עידן: יש ודאי הרבה סיבות להיעדרה של שירה פוליטית המגיבה לארועי השעה, אבל אני אתחיל דווקא בסיבה שקשורה בכותבים עצמם, ליתר דיוק בייאוש שלהם. שירה מחאה שמאלית תמיד הייתה בישראל ותו היכר שכיח שלה הוא המודעות לאפסיותה, לאפס השפעתה, להיעדר קהל. זה בלט במיוחד אצל מאיר ויזלטיר ורמי דיצני. דיצני פותח את שירו "עמוד העשן המתאב"ך" בהכרזה: "שורות המחאה כולן נתפסו כמעשה אונן שמאלן / ואני אך לחשתי. ולא לעניין. מילים שיחתי. חבל על הזמן". ובכל זאת, דיצני המשיך לכתוב שירי מחאה, אולי כי לא היה יכול אחרת, ואולי כי סבר שלפחות לתחושת חוסר התוחלת שלו יהיה קהל מנחמים קטן כלשהו. ומעניינת הבחירה בסביל במילה "נתפסו", שמשאירה בעמימות את השאלה מי תפס כך את שורות המחאה – המשורר או קוראיו?

שתי הסיבות הבאות אינן חדשות אבל כולן פועלות, כך נדמה, בעוצמה רבה יותר מבעבר. הראשונה היא שיש פחות קשב למילה הכתובה מאשר לגירוי החזותי. זה נכון שלא מעט משוררים בוחרים לדבר עם הקהל שלהם עכשיו באמצעות הקראת שירה בווידאו או ספוקן וורד, אבל אלה אינם בהכרח המשוררים שכותבים שירת מחאה רדיקלית.

הסיבה השניה והמרכזית היא שהכל נסחף ימינה. כלי התקשורת, אתרי האינטרנט, קהל הכותבים והקוראים, עורכי המוספים, השכנים שלכם, האיש בתור במכולת. מעגל התהודה של השמאלן הרדיקלי הולך ומצטמצם. כמה משוררים יסכינו עם העמדה הזאת של "מעשה אונן שמאלן" כעמדת קבע? דיצני התמודד איתה דרך הגרוטסקה, הקפיצה הליצנית מן התוכחה לגיחוך וחזרה. אבל כמה עוד אפשר לשכפל את כל הטריקים הישנים?

כשאני מפנה מבט אל השמאל הפוליטי, האבולוציה, או הדבולוציה שלו, משרטטת קו מקביל. היה שמאל פוליטי רדיקלי, בכנסת, ברחובות וגם במוקדי העוול והקיפוח לאורך כל שנות ה-70' וה-80'. השקיעה מתחילה בשנות ה-90', כשנוכחותו בכנסת הולכת ונעלמת, והוא נותר בהפגנות ובשטח. ובקפיצה מהירה לימינו – השמאל הרדיקלי היהודי בכנסת מונה בדיוק שלושה חברי כנסת. הפגנות כמעט שאין, ונותרה רק פעילות של אקטיביסטים מסורים בדרום הר חברון ובמזרח ירושלים. השירה הפוליטית אינה מתקיימת במנותק מכל זה. וכשהמחנה מצטמצם כל כך, גם דובריו הפואטיים מתמעטים עד ייאוש.

אני יודע שזאת לא תשובה מלאה לשאלה של סיגל, שדיברה על המשוררים שכן בוערת בהם אש המחאה ובכל זאת דלתות הממסד נסגרות בפניהם. אבל זאת התחלה של הדיון.


סיגל: עידן, אתה מדבר על שקיעת השמאל הרדיקלי בישראל בשנות ה-90, ונדמה לי שהאבחנה הזאת יכולה להיות הסבר לשאלה למה לא נכתבת שירה פוליטית היום (אם זה אכן כך ולא יסתבר בסופו של דבר ששירה כזאת נכתבת בסתר ונשמרת במגירות נעולות).

בשנות ה-90 נכנסו לשיח האקדמי בישראל התיאוריות הפוסט-קוליניאליות (בעשורים הבאים הן חִלחלו, כדרכן של תיאוריות, גם אל השיח הציבורי הרחב יותר). אני חושבת שההיסטוריונים החדשים – לא רק בשל הערעור שלהם על התפיסות הציוניות אלא גם בשל התרחקותם מהמחקר הגיאוגרפי-היסטורי לטובת המחקר ההשוואתי – נתפסו כמי שאוחזים בפרקטיקה של פירוק, שיש בה כדי לסכן את שדה המחשבה התרבותי והפוליטי ואף להוות סיכון ממשי לקיומה של מדינת ישראל (לדוגמה אילן פפה או תדי כ"ץ). עניין נוסף ששינה את פני החברה הישראלית בשנות ה-90 הוא רצח רבין והחיפוש אחר פרקטיקות של "פיוס" לטובת איחוד החברה הישראלית (פיוס מדומה, משום שהמציאות, כידוע, לא הפסיקה להיות אלימה והדרישה לפיוס הייתה ועודנה דרישה פאסיבית-אגרסיבית). החשש מפירוק והשאיפה לפיוס שייפו את תודעת הציבור הישראלי, מה שגרם לו לראות בכל עמדה נחרצת, כולל כמובן בעמדות שמאליות רדיקליות שהן נחרצות מעצם הוויתן, פעולה אלימה. לכך אפשר להוסיף את התהליכים המיקרו-אגרסיביים שיובאו לישראל מאמריקה בראשית שנות ה-2000, אלה הנובעים מפוליטיקת הזהויות והמשמשים לעיצובה; הסימון מחדש של המרחבים החברתיים והתרבותיים באמצעות מושגי ה"פוגענות" ו"הפלישה", סימון שקיבל משנה תוקף בעידן ה-Me Too, מתווסף לחשש המתמיד מפירוק ולשאיפה לכאורה לפיוס.

הרדיקליות הפואטית, האופן שבו פועל השיר, יכולים להיתפס לאור הדברים הללו אולי אפילו כאקט פאלי של חדירה. האמצעים המשמשים לכתיבת שירה פוליטית – חומרים קשים, אירוניה כבדה, צעקה, תוכחה – במקום שייתפסו כמשקפים את המציאות וכמבקשים לשנותה, מזוהים כאלימות בעצמם. כך יוצא אולי שהשמאל הרדיקלי לא שקע, אלא עבר תהליכים סובלימטיביים הרסניים שעיקרו את כוחו.


אבי: בתגובה ראשונית אומר שאכן קורה בשירה מה שעמדתי עליו בהקשר התיאטרון הפוליטי – צנזורה עצמית. בתיאטרון כמעט אין יותר עבודה פוליטית (למעט שניים שלושה תיאטרוני פרינג'), כי כולם חוששים מהתנכלות הממסד שבו תלוי קיומם כמעט באופן מוחלט, וגם כי בניגוד לשירה, שבה עקרונית היוצר יכול לצעוק את אמירתו לארבע רוחות השמיים מבלי לדאוג היכן ומתי היא תיקלט, בתחומים כמו תיאטרון נוכחותו המיידית של קהל הנמענים מתנה את קיומה של היצירה. הקהל כבר הושחת במשך עשורים לחשוב שאסור לה ליצירה לחרוג מגבולות הקונצנזוס. כן, גם כשמעלים את ברכט, מסרסים אותו. כדי להעלות על הבמה טקסט פוליטי המביט בפני המציאות עליך כמעט תמיד להפיק אותו בעצמך, ואתה מסתכן בכך שצעקתך תתפזר ברוח של קהל שאינו מעוניין לבטל את זמנו בחוויה פוליטית. יש השתקפות מסוימת של מצב זה גם בשירה, אם כי שם הצנזורה העצמית לובשת פנים אחרות.

ואשר לממסד, אם השלטוני ואם האקדמי, הרי הוא שריר וקיים כפי שהיה בעשורים האחרונים. את מזכירה את אילן פפה ותדי כ"ץ: אזכירך כי מי שהביאו לרדיפתם עודם מכהנים בממסד האקדמי שרדף אותם לפני שני עשורים, ויש להם גם דור המשך. אני בטוח שאילו נוצרו היום אותן נסיבות, התנהלות האוניברסיטה הייתה דומה. הדבר קשור לאותו נושא של צנזורה עצמית. השמאל לא נעלם, אבל המכלאות הממסדיות שבתוכן הוא נתון התעבו עם השנים, ולפיכך מידת ההעזה של יוצרי מחאה מן השמאל פוחתת, או שהיא נחלתם של מי שהדרתם כבר כל כך ממוסדת שאין להם מה להפסיד.


עידן: על מנת שלא להגזים באווירת הנכאים, אני רוצה לומר שמדי פעם אני כן נתקל בכתיבה או ביצירה רדיקליות, ואני חושב שמתפקידינו לתת לה תהודה, להפיץ ולהרבות את החשיפה שלה, והאקדמאים שביננו צריכים להתייחס אליה ברצינות. יכול מאד להיות שחלקנו מפספסים את מה שקורה בשוליים או במחתרת. כדאי תמיד לזכור: העובדה שהארץ לא כותב על משהו עדיין לא מוכיחה שהוא לא קיים.

אחת האמניות הכי מרתקות שפועלות כאן בשנים האחרונות, בתפר בין טקסט ומיצג, היא נטלי כהן-וקסברג. יש לה ערוץ יוטיוב ומדי פעם היא מעלה בו סרטונים שנוגעים בכל הטבואים המקודשים – שואה, שכול וסמלים לאומיים. הנה למשל סרטון קצר שבו היא מחברת בין אנה פרנק לעהד תמימי.

נטלי עושה שימוש במה שסיגל כינתה "שפה אלימה" כדי להצביע על מציאות אלימה. ואכן, התגובות שהיא מעוררת הן בעיקר גועל וסלידה, והן משקפות בעיקר את צרות המוחין של צרכן האמנות הבורגני, או גרוע יותר, של השמאלני ששויף יותר מדי בתקנוני התקינות הפוליטית. לא ראיתי שום התייחסות רצינית אליה בעולם הביקורת, באקדמיה וכדומה; לכל היותר היא מופיעה כקוריוז חדשותי סנסציוני. אפשר ללמוד לא מעט מן ההתעלמות הזאת על המעגלים הרחבים של "היעדרה של שירה פוליטית". יוצרים רדיקליים שאינם מפעילים צנזורה עצמית נתקלים בצנזורה העצמית של מוסדות ההתקבלות למיניהם.


סיגל: אני מסכימה שצריך לתת תהודה רחבה יותר ליצירות רדיקליות ואני שואלת את עצמי למה זה באמת לא קורה. ראשית, איך נחשפים ליצירות רדיקליות כמו זו של נטלי כהן-וקסברג? לולא הפנייתו של עידן אני לא יודעת אם הייתי מגיעה אליה. בנוסף, יכול להיות שמי שהיו רוצים לשתף יצירות רדיקליות בספֵירה הציבורית חוששים מהתנכלות המוסד האקדמי (אם הם קשורים למוסד אקדמי), או מירידת קרנם האפשרית בסביבה התרבותית. כלומר הצנזורה העצמית של המוסדות שתלויים בכספי הציבור מגיעה גם לשוליים, ואפילו לאדם היחיד שחושש מהפסדים ישירים או עקיפים (במיוחד משום שהפרסונה שלו המעוצבת ברשתות החברתיות נתונה למעקב, לשיפוט ולגזר דין בלתי פוסקים). בהקשר הזה אני חושבת שהבעיה עוד מחריפה היות שהגבולות של האכסניות האמנותיות כבר לא ברורים. הטוקבקים והתגובות ברשתות מפלשים את הגבולות הללו וכך היוצר וקהלו המגיב הופכים להיות חלק מהיצירה עצמה. ומה שמדהים הוא שבעוד התגובות ליצירה יכולות להיות אלימות מאד, היצירה עצמה, שעוברת דרך הקוד האמנותי, נתפסת כמסוכנת יותר, והיא נדרשת להתעדן ואף להימחק במקרים מסוימים. שלא לדבר על כך שהקונקרטיזציה של האמנות הגיעה בשנים האחרונות לשיא אבסורדי (למשל המקרה שבו דרש "הצל" להסיר מהקיר של אחד המרכזים הרפואיים את הציור של יעקב מישורי "מוות ליהודים" בטענה שהציור קורא, ליטרלית, למוות ליהודים).

האם יוצרים רוצים או מוכנים להישפט בבית משפט השדה הציבורי הזה, להיות מוחרמים? והאם מי ש"רק" יביאו לתודעה את היצירות הללו לא יסתכנו גם הם בהוקעה ובחרם? (פעמים רבות אני מעדיפה שלא "להתלכלך" ברשתות ואפילו חוששת מלינץ' מילולי כפי שכבר קרה לי בעבר. אני מודה שאני ממש לא סובלת את מה שנהיה ממני). במובן הזה, גם אם האכסניות האמנותיות מפעילות על היוצרים צנזורה עצמית, אולי כך הן יכולות לגונן על היצירה ועל היוצר ולאפשר לו חופש יצירה גדול יותר מאשר בספֵירה הציבורית הפרוצה?

ועוד מחשבה (הזויה, אני יודעת): אולי כדאי שהיצירות הרדיקליות יהפכו את כלי הביטוי שלהן למתוחכמים יותר, אפילו למוצפנים, כדי שכאשר חרב ההתנגדות תישלח, הנמענים לא יבינו בזמן אמת מה בדיוק קורה וההבנה תשקע מאוחר יותר?

אני תוהה אם הרשתות החברתיות מחצו את התגובות האמנותיות הרדיקליות באופן אקוטי יותר ממה שאירע לאמנות כזאת בתקופות אחרות.


אבי: אני דווקא עוקב אחר עבודותיה של נטלי, שכידוע מגיעה לתודעת הציבור רק כשהתקשורת מסקרת את מה שמכונה "הפרובוקציות" שלה. עבודותיה הן בתחום אמנות המופע, שעשויה אכן להשיק לשירה לפעמים, ואפשר להזכיר גם את עבודותיו של אריאל ברונז, גם הוא אמן מופע. אבל אני מאמין שגם עידן לא חושב שייחודיותה הרדיקלית של נטלי מרמזת על קיומו של זרם מחתרתי משמעותי של אמנים רדיקליים שהצנזורה העצמית מהם והלאה. אז יורשה לי, לפחות בהקשר בו אנחנו מדברים, להוסיף ולשקוע באווירת הנכאים. אני עצמי ידוע בתור מי שמעביר מסרים פסימיים לגבי המציאות שלנו תוך הרחקת עדות, אם כי המסכות שאני שם על העבודות שלי הן שקופות למדי וההצפנה גלויה. וכבר למדתי שהן מבחינת הממסד והן מבחינת קהל הנמענים, משלמים מחיר על מסרים כאלה. כשאני עוקב אחר ההתפתחות, לפחות בתחום שאני נטוע בו, קשה לי לצפות שינוי כיוון בעתיד הנראה לעין. נהפוך הוא.


עידן: לא, אני כמובן לא חושב שנטלי מייצגת "זרם". הדוגמה שלה רק נועדה להרחיב את היריעה ולומר שהבעיה נעוצה לא רק בפחדנות של אמנים אלא גם בפחדנות של מנגנוני ההתקבלות, שמתעלמים לחלוטין מהמעט שכן קיים, ובכך גם תורמים את חלקם לדה-לגיטימציה של אמנות רדיקלית.

אני מסכים מאוד עם ההערכה שחשיפת-יתר ברשתות החברתיות מייצרת קונפורמיזם. אם בעבר האמן או הכותב היו משוקעים בתוך בועה משל עצמם בכל שלבי התהליך היצירתי וחשפו את התוצר שלו רק בסוף, היום השלבים, הטיוטות, היוזמות והניסיונות נחשפים כבר בשלב עוּברי, או לא סופי, ומושכים מיד ביקורת וציונים. כך האמן מפנים נקודות מבט חיצוניות עוד לפני שגיבש את הקול או האמירה שלו באופן סופי. בקצרה, ההשטחה וההאחדה שאנחנו רואים בשדה הפופ כתוצאה מ"כוכב נולד", "אקס פקטור" וכדומה, משתכפלת בשדה היצירה האמנותית שעומד לשיפוט המונים בלתי פוסק ברשתות החברתיות. זה כמובן גם מקהה את עוקצה של ביקורת פוליטית.

לא נראה לי שאפשר "להמליץ" על שפה אמנותית שתתמודד עם הקשיים האלה (כמו "הצפנה"); דברים כאלה מתפתחים באופן אורגני, כתגובה ללחץ פוליטי חיצוני, כמו שקרה במזרח אירופה מאחורי מסך הברזל וכמו שקורה, במידה מסוימת, בקולנוע האיראני של ימינו. כשאני חושב מה אנחנו יכולים לעשות, כקהל וגם כסוכני התקבלות (מבקרים, עורכים, שופטים של יצירות), התשובה המתבקשת היא זאת: ליצור מרחב של קשב מירבי, עם סובלנות מירבית, לכל ביטוי רדיקלי של אמנות. המרחב הזה הוא גם מוסדי (אכסניות לאמנות) וגם בתחום השיח. לא לפחד להנכיח את האמנות הזאת, לא לפחד להפיץ אותה, לדבר עליה ולהתווכח עליה.

כן, גם זה חסר כאן: האומץ לא להסכים, ועדיין לכבד ולאהוב את מה שלא הסכמת איתו.


סיגל: אבל מה קורה כשאפשרות החרם מרחפת ממעל כל העת? וזאת, נדמה לי, פרקטיקה של השמאל. יש הבדל בין חרם וסנקציות על מדינות שמבצעות פשעי מלחמה או על רשת אופנה כמו "זארה" שמעבידה את האויגורים בסין. העובדה שפרקטיקת החרם מוּחלת גם על אנשים ספציפיים שנבעטים החוצה בעקבותיו מכבידה עוד יותר על האפשרות ליצור בחופשיות או להפיץ את האמנות. כלומר, הסיבות לחרם הספציפי, ותהיינה מוצדקות ככל שתהיינה (מוצדקות לכאורה, כי בעיניי חרם על אדם ספציפי אף פעם אינו מוצדק. כל עוד הוא חי, אדם זכאי להשמיע את קולו ואפשר להתנגד למה שמשמיע הקול הזה) – הסיבות הללו מאפשרות את הטלת החרם מלכתחילה ומצרות את צעדי היוצרים מה שלא יהיה. יכול להיות שדווקא השמאל הרדיקלי הוא בהפוך על הפוך אחת הסיבות לקשיים ביצירתה ובהפצתה של אמנות רדיקלית?


מי-טל: אני חושבת שצריך להתייחס לכמה דברים בהקשרים האלו: לכותבים עצמם – משוררים שכותבים שירה פוליטית שמאלית בתוך מסורת שירית מאד מסוימת. לבגידת האינטלקטואלים וצמצום השיח הציבורי בישראל, כולל ייבוש הבמות. וליכולת לשאת ניגודים וסתירות ולחלץ אמירה פואטית.

מבחינת דברים שקורים היום בשדה השירה, הייתי רוצה לציין, בנוסף לדברים שציינתם כאן, את קריאה – עלון לתרבות מחאה.

זה אמנם עלון ולא כתב-עת, אבל הוא מכיל שירה בעברית ובערבית וכן שירה מתורגמת. הצהרת המערכת היא מחאה של שמאל. הם כותבים כך:


קריאה הוא עלון לתרבות מחאה, שמודפס ומחולק בכל מוצ"ש במוקדי מחאה שונים ברחבי הארץ. המחלקים הם מתנדבות ומתנדבים שמקבלים או מדפיסים גיליונות בביתם. הפורמט מותאם למדפסת ביתית, דף אחד בשחור-לבן. קריאה נוסד ע"י קבוצת א.נשים ממגוון תחומים שפועלים בהתנדבות מלאה ומבקשים לתת במה של תוכן ותרבות מחאה, מתוך אמונה בחשיבותה בכלל, ובימים אלו בפרט. המחאה הזאת היא אינטואיטיבית, ספונטנית ומאוד רגשית. אובדן האמון במדינה ובמוסדותיה הניע אותנו לחפש את האופן שבו כל אחת מאיתנו יכולה לפעול. התחושה הייתה שחסרה במה להביע בה את מה שעל ליבנו, ועל כן יצרנו אחת בצורת גיליון ברוח המחאה. אנחנו מקפידים להעמיד טקסטים שנכתבו היום בצל מחאות בלפור לצד פבלו נרודה, פט פארקר ורונה קינן מ-2011 כדי לשמר ולהעשיר את היסטוריית תרבות המחאה. השאיפה שלנו היא לעורר שיח בין קוראות וקוראים ולהציג מחשבה טקסטואלית, פואטיקה של התנגדות.


העלון הזה, שהגיליון הראשון שלו ראה אור ב-25/7/2020, הפסיק את פעילותו זמן קצר לפני המלחמה, ובמלחמה נדם. אמנם להבנתי בכוונתם להמשיך, אבל היות שהפורמט כבר היה קיים והמערכת קיימת והבמה שיצרו גם היא כבר קיימת – הרי ששאלתה של סיגל מתחדדת ביתר שאת. למה לא פרסמו עלון מחאה באותם ימים?

התשובה הראשונה היא התשובה הבנאלית: "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות". אתייחס לכך ראשית מצד הכותבים עצמם, כמי שפועלים בתוך מסורת השירה העברית; ואחר כך אנסה להוסיף עוד כמה דברים, גם בהמשך לדברים שעלו כאן. שירת השמאל בארץ היא קודם כל שירה לאומית. השירה הפוליטית העברית, מהעשורים הראשונים של המאה ה-20, אמנם הציגה בשוליה מעט עמדות שמאל רדיקליות, אבל הביקורת כלפי הממסד הלאומי באגף המרכזי הגמוני של אלתרמן-שלונסקי – ואח"כ בעיניי גם יהודה עמיחי ונתן זך (בא-פוליטיות לכאורה שלו ואח"כ בסמי-פוליטיות) – הייתה ביקורת שבטית, אינסיידרית באופייה. המודל הזכי של אותו 'אני' שירי רפה של "לא יכולתי לדעת", "אינני יודע", "כוחי שוב לא איתי", אותו סובייקט חלש-לכאורה ופאסיבי, שלא מוכן באמת לקחת אחריות על שום דבר ממה שקורה בשמו, בשם העם שלו, בשם הריבון וכיו"ב (לכאורה לא מזוהֵה איתו, אבל כך או כך – סובייקט פאסיבי) – הנִרפּוּת הזאת של ה'אני' השירי הזכי חִלחלה באופן משמעותי כל כך אל האגף המרכזי של שירת השמאל (ההגמונית). אפשר לראות לאורך שנים ארוכות כיצד התעצבה כאן שירה שהיא שונה מאד, למשל, מן השירה הפולנית (האהובה עלי מאד) או הגרמנית (כנ"ל). יצא לי לחשוב על זה הרבה גם ביחס למסורת השירה האנגלו-אמריקאית שנכנסה לכאן חזק כל כך עם חבורת 'לקראת'. זה אכן קצת שטחי לטעון כך בהכללה, ובכל זאת – האינדיבידואליזם הקיצוני הזה, בשונה למשל מהשירה הפולנית שהצליחה להמריא עם שאלות עומק על אחריות, אלימות, רוע, השכחה ודחיקה – עוצב במשך שנים ארוכות בשירה העברית כפוזיציה שיש בה אלמנט חזק של היעדר אחריות ל'אחר'. השירה העברית באגף השמאל-מרכז שלה יצרה כאן מנגנון מתוחכם של "הנכחה תוך מחיקה" של הערבי, ושל הרבה 'אחר'ים פוליטיים, אתניים, מגדריים, שלא התאימו לה באותו זמן.

הכיוון השמאלי שהציב, למשל, אבות ישורון ב"פסח על כוכים", היה ניסיון משמעותי לנסות לראות את השבר של הערבי דרך חוויית הפליטות כשבר שהוא גם השבר של היהודי – לא באופן סימטרי שבולע את ה'אחר', ולתת לו ביטוי שחורג מן הביטוי ה-ס. יזהרי שהתקבע בספרות העברית כ"יורים ובוכים". אני כותבת את זה משום ש'האחר' של הספרות העברית הפך למתודה כל כך מהוקצעת ומשומשת עד כדי טשטוש המימד הפוליטי הרדיקלי באמת. באקדמיה – האינפלציה של השיח הלווינאסי למשל על "אחריות ל'אחר'" מדגישה ביתר שאת את טשטוש הפנים הקונקרטיות של הערבי, תוך דה-פוליטיזציה שלו ושל האחריות הפרטיקולרית והריבונית כלפיו. זה נושא שיצא לי להתמודד אתו הרבה בכתיבה.

התנועה של הימין ששטפה את הארץ – ואני חושבת שזה הרבה לפני שנות ה-90 – נכון שאפשר לסמן אותה עם כישלון הסכמי אוסלו ורצח רבין ואז האינתיפאדה השנייה וכו', אבל למעשה כבר מסוף שנות ה-70 אפשר לראות את המלנכוליה של השמאל, ואת השוקת הרעיונית השבורה שהוא לא מצליח להיחלץ ממנה, כמופע של פשיטת רגל לא רק של "השמאל-מרכז" אלא גם של השמאל ככלל, על גווניו השונים. אפשר לשרטט כמה קווים/סיבות במכחול רחב: חלק מזה קשור לבגידת האינטלקטואלים – ממש לשיקולים ניאו-ליברליים שנכנסו לתוך המודלים של האוניברסיטאות וגרמו לחוקרים להשקיע פחות ופחות את מרצם במאמרי דעה (כי זה לא יקדם אותם לשום מקום), ובשלב מסוים גם יוכל להזיק להם (גם נושא החרמות וכו'). וכחלק בלתי נפרד מאותה "הסטה ימינה" - שכאמור קרתה גם מתוך נטישת האינטלקטואלים של השמאל, נטישת הביקורת ככלל, סגירת הבמות וכו' – הזירה הציבורית עצמה הפכה מאד מצומצמת ושיקפה את חולשת החברה האזרחית בישראל, שאף פעם לא התבחנה באיזו מסורת ארוכה ויציבה של הבנה ב"שיעורים באזרחות" (להבדיל מ"שיעורים בלאומיות").

יש משפט של חומסקי שאני מאד אוהבת:

“The smart way to keep people passive and obedient is to strictly limit the spectrum of acceptable opinion, but allow very lively debate within that spectrum".

זה משפט יפה משום שלעניות דעתי הוא מתאר במדויק את מה שקורה כבר שני עשורים בארץ – לא רק בשירה, אלא באופן כללי. השירה היא חלק מהשיח הציבורי, היא בתוך הדבר הזה.

ועם זאת, לאורך השנים כן יצאו כאן אנתולוגיות של שירה פוליטית (ואין תכלה לקרבות ולהרג, בעט ברזל, ואהבתם) וכמובן שיש כאן משוררים ומשוררות פוליטיים ויש שירה פוליטית של שמאל, אבל חלק מהמלנכוליה שאליה שקע השמאל היא בחוסר יכולתו להודות שיש אצלו סתירות שהוא לא יכול לבאר. זאת בזמן שהימין – כך נדמה לפעמים – חי ממש בסדר עם אלפי הסתירות באגפיו השונים ומצליח לא פעם להכיל אותן. בין השאר משום ששאלת המוסר נדונה אצלו אחרת.

המלנכוליה הזאת הפכה לכלי שרת לבמות שהפכו בפועל ימניות כמו מוסף "תרבות וספרות" של הארץ. בהמשך לשאלה באיזו מסורת פואטית, אם בכלל, נכתבת פה שירת מחאה, הרי שבימי המחאה הקולניים ביותר שהתקיימו בירושלים ועל גשרים ברחבי הארץ בלט למשל אצל משוררים שפורסמו ב"תרבות וספרות" חוסר היכולת להיחלץ מהפוזיציה הפאסיבית, שהודגשה לא פעם בשירים ותיפקדה כסמן שלהם – לפעמים כאינטר-טקסטואליות עם ה'אני' הפאסיבי של זך, לפעמים כשירה אסתטית מנותקת במופגן. הפוזיציה הזאת משמשת את המוסף הזה נהדר – ברמת השחקנים בשדה – כמרחב שמפרסם "שירת שמאל" לכאורה, אבל "רפה" כזאת, "חסרת אמירה שכזאת", שיורה לעצמה ברגל.

במובן הזה, אני לא חושבת שמדובר אך ורק בצנזורה עצמית – אני מסכימה שיש צנזורה עצמית (שבה למשל המשפט של חומסקי לעיל מופנם לעילא) – אבל מדובר גם בהיעדר מסורת פואטית-חברתית משמעותית שמסוגלת להתמודד עם סתירות בתוכה (זה בהקשר גם של "האומץ לא להסכים" שעליו דיברתם) ובחברה אזרחית חלשה. השמאל ההגמוני וגם השמאל הרדיקלי, אני חושבת, לא הצליחו לעצב כאן מסורת חזקה דיה של שירה פוליטית. בשלב מסוים הייתה איזו תקווה ש"ערס פואטיקה" למשל יצליחו לעשות איזו מהפכה גם בתפיסה של שמאל, דרך זהות חדשה אולי של היהודי-ערבי מתוך פוליטיקת הזהויות, ולא רק שזה לא הלך לשם, זה הלך לא פעם דווקא לש"ס.

חלק משמעותי מההסתיידות הגדולה הוא הדיבור החד-צדדי. כמה אפשר לדבר "על" ולא "עם". ועם זאת, גם אני רוצה קצת "לחלץ" אותנו מאווירת הנכאים. שיח חדש מתעורר כאן. אני חושבת שהתכתובת הזאת היא חלק מהשיח הזה. אבל הוא מתעורר ממש באלומות דקות של אור, וזה גם תלוי מאד בנו, בשמאל, במחאה, בשיח וכו', עד כמה נדגיש את יכולות התקיימותו ולא נאפשר לו להיטמע שוב בתוך "המרכז" או "הימין".


סיגל: תודה לך מי-טל על התגובה הזאת; אולי אבי ועידן ירצו להתייחס לחלקים ממנה. אני אתייחס לשתי נקודות. האחת, המערכת האקדמית אכן הפכה לניאו-ליברלית באופן מאד מובהק עם שינוי מודל המחקר בשנת 2010. ואת צודקת, מי-טל, חוקרים, שאולי חלקם לפחות יכולים היו לפעול באופן אינטנסיבי בשדה התרבותי, מעדיפים להשקיע את מירב המאמצים בהישרדות בתוך המערכת האקדמית הלוחצת שדורשת מהם עוד ועוד תפוקות. כתיבת ספרות, מסות, תרגום – כל אלה נבעטים החוצה ממודל המחקר וגם ממודל הקידום. אז מה האינטרס של החוקרים לבסס את מעמדם כאינטלקטואליים ציבוריים? אגב, המחלקה לספרות בבן גוריון היא דוגמה מאד יוצאת דופן להתנגדות למהלך הזה. רבים מהחוקרים במחלקה הזאת כן פועלים בשדה התרבותי, כתב העת למסות ולביקורת אודות שבו מתפרסם רב השיח הזה נתמך על ידי מכון "הקשרים" ושניים מעורכיו של כתב העת מגיעים מהמחלקה. לא מזמן הקימו פרופ' חיים וייס, ד"ר מוריה דיין קודיש ונעם קרון את כתב העת לביקורת ספרות פנס. אבל כאמור, זה כל כך יוצא דופן וזה קורה למרות המוסרות, הן ועדת התקצוב של המוסדות להשכלה גבוהה והן האקדמיות, שכורכות ונכרכות בהם.

אוסיף עוד נקודה במבט סוציולוגי הנוגעת לשירה הפוליטית הרדיקלית משמאל. חנוך לוין, מאיר ויזלטיר, אהרון שבתאי ויצחק לאור כתבו וכותבים שירה פוליטית ששוברת את המסגרת שאת מדברת עליה, מי-טל. אתייחס ללוין, לויזלטיר ולשבתאי (משום שהמקרה של לאור הוא אחר, מלכתחילה היה אחר, בשל היותו גם מסאי ובעיקר פובליציסט). לוין, ויזלטיר ושבתאי קיבלו עם השנים מעמד של קלאסיקונים, ובקלאסיקונים אי אפשר לגעת. זה מה שעושה החברה הישראלית כשהיא לא יודעת איך להתמודד עם הרדיקליות האמנותית של האמנים הגדולים.

אני חושבת שלא מקרה הוא שמטעם: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית שראה אור בין השנים 2011-2005 (השתתפתי בו כחברת מערכת וכעורכת השירה), יכול היה להרשות לעצמו להיות כתב עת רדיקלי. ראשית, הוא היה עצמאי ולא נסמך על תמיכות מהמדינה. שנית, העורך יצחק לאור לא היה חלק מהממסד האקדמי. כלומר, יכול להיות שהרדיקליות יכולה להתקיים רק כשהיא מחוץ לממסד, כשלא צריכים להגיש את החשבון בסוף לאף אחד. הבעיה בישראל היא שהמשוררים והסופרות, העורכות וכותבי המסות חיים וכרוכים בכל המרחבים הללו בו זמנית – במערכת האקדמית ובמערכות של ההוצאות לאור ושל כתבי העת ובמרחבים נוספים, והם אף פעם לא יכולים ליצור במנותק מהמרחבים האלה ובלי לחשבן למי מהם. אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה תמימה לאפשרויות של פעולה "חופשית", אבל אולי תאים עצמאיים שפועלים מחוץ לשרשראות כוח כגון אלה, זאת התשובה.


עידן: הרבה נקודות חשובות בתגובה של מי-טל, אני אעיר כמה הערות צדדיות. ראשית, אני חושב שהדיון הרחב יותר על "האם אי פעם התקיימה כאן שירה רדיקלית אמיתית?" עלול לפספס את המיקוד המאוד דחוף ונחוץ של הדיון, כפי שהציגה אותו סיגל, שנוגע לזמן העכשווי. יש לי גם אי-אלה השגות על תיאור דמותו של זך כמשורר פוליטי, הדמות הזאת יותר מורכבת מן העמדה הנרפית הזאת שמי-טל מציגה. בשירים כמו "שיר חללים קטן", "שבעה" ו"כוונות טובות", המרירות צורבת כמו כווייה, וגם זו שירה רדיקלית. יש עוד סוגים, וטוב שיש.

שנית, אני רוצה להשלים את תמונת הניאו-ליברליזציה; לא רק האקדמיה עברה אותה, אלא גם התקשורת. וכתוצאה מכך, גם הצטמצמו מאד הבמות שמאפשרות לאנשי רוח לכתוב מאמרי דעה נוקבים. קודם כל הצטמצמו בגודל (מיטת הסדום של 500 המילה), וכמובן שהצטמצמו גם בטווח הדעות המותר. בבלוג שלי אני כותב כבר שנים על הצורך החיוני בפיתוח אתרי תקשורת אלטרנטיביים. זה נוגע לא רק לחדשות (אין צורך להכביר מילים, הרי ערוצי החדשות המרכזיים הם תעמולה לכל דבר) אלא גם לתרבות ורוח. צריך להתחמק מלפיתת התמנון של השבט. אני זוכר שבזמנו כתבתי בתמיהה על רועי חסן הצעיר, שמשתוקק לתו הכשרות דווקא מליבו של הממסד שהדיר אותו ואת הקול שהוא מייצג במשך שנים ארוכות – מוסף הספרות של הארץ. מיד קמו עלי "כמובן שפריווילג כמוך יכול להרשות לעצמו להקל ראש בהתקבלות כזאת וכו'", ואני מקבל את הביקורת הזאת, אבל מה שידעתי שיקרה אכן קרה: כל "הרדיקלים" שמנסים לפרוץ דווקא את מעוזי הממסד – יהיה זה מוסף הספרות של הארץ או הפלייליסט של גלגל"צ או ה"סאטירה" העבשה של הפריים טיים – צוללים כאבן שאין לה הופכין במרק הסמיך והעיסתי של הקונצנזוס עוד לפני שהם בני 30. ואז באה, כמו שמי-טל כותבת, המלנכוליה. הנה כותרת של רסלינג בשבילכם: "מזעם רדיקלי לתוגה אירונית בשנתיים בלבד – תהליכי אסימילציה וקומודיפיקציה מואצים בשדה האמנות הישראלי".

בהתייחס לסוף דבריה של סיגל: התאים המשוחררים של המרי אכן יצמחו מחוץ לממסד. אבל הם זקוקים, כחמצן לנשימה, לעידוד ותמיכה של הדור המבוגר יותר, שכבר נטמע בממסד. זאת יכולה להיות אפילו תמיכה מוראלית בלבד (תחשבו על אהרון שבתאי ו"מעין", בלי קשר למה שאתם חושבים על "מעין"), מעין פטרונות מגוננת וגם מפרגנת, שמייצרת לגיטימציה במעגלים רחבים יותר, מחוץ למרתפים המעושנים של דרום תל אביב. שירה רדיקלית ואמנות רדיקלית יכולות להתקיים גם על גרושים בודדים. אבל הן לא יכולות להתקיים ללא מרחב של קשב ותגובה.


סיגל: זה נראה לי כיוון כל כך נכון, עידן, התמיכה המוראלית של הדור המבוגר באמנים הצעירים יותר, תמיכה שתפלס להם את המרחב של קשב ושל תגובה שעליו אתה מדבר. אני אמנם לא יודעת איך אפשר להפוך את ההצעה הזו לפעולה של ממש, וזאת משום שההיררכיות הדוריות נדחקו במידה זו או אחרת על ידי הפסוודו-דמוקרטיה ששולטת בשדה הפואטיקה היום. לכך עוד אפשר להוסיף את מושגי המחיקה וההדרה שעד היום חזקים במחקר ובביקורת השירה העברית (אולי היום בכל זאת קצת פחות), כמו "רצח אב" או "רפובליקה ספרותית" שיש לה מרכז ושוליים, ומכל מקום, המושגים הללו חזקים יותר מאשר מושגים של "ליווי" ו"פטרונות מגוננת וגם מפרגנת", כמו שניסחת זאת עידן, מושגים שבמהותם מתאימים מאד לתפיסת הספרות כסביבה אקולוגית (תפיסה שניסח ופיתח יפה הפרופ' אבידב ליפסקר). ובכל זאת, ככל שאני חושבת על הדברים, נדמה לי שההצעה שלך, למרות כל הקשיים, יכולה וצריכה להיות הפרויקט הגדול – האינטלקטואלי והרגשי – של הסביבה הספרותית, מה שאולי יאפשר גם את פילוס מרחב היצירה לשירה פוליטית רדיקלית משמאל; שירה פוליטית רדיקלית שאינה נופלת לפחים היקושים של "האיזון" הממסמס, ולו בזכות העובדה שיש מי שמגונן עליה ונותן לה, אם לומר זאת בפשטות, לחיות.


אבי: בתחום שאני אמון עליו אין כמעט "דור מבוגר" שיכול לתמוך מוראלית בדור צעיר. חנוך איננו, וגם הוא שיחק מחבואים עם הפוליטיקה הרדיקלית ברבים ממחזותיו המאוחרים. סובול, שהעז לא פעם, לא ממש העמיד דור המשך, ורבים אחרים מן הדור הבא נסחפו אל מה שדוקטורנט מבריק שלי, מיכאל מוריס-רייך, ניתח בתור "מחזאות הקניינים". הקניינים השתלטו על השטח, ומה שנותר נראה כסרח עודף טפל, ופאתטי למדי כשהוא מתחזה לאמירה פוליטית. כך על הבמות.


סיגל: מייאש. ובכל זאת אבי, התיאטרון שלך "אלפא", וגם ההתעקשות שלך לעשות את הדברים בדרכך ובלי הנחות, הם ללא ספק מודל שאני מקווה שהצעירים ילמדו ממנו.


אבי: תודה על מילותייך סיגל. כן, בהחלטה מושכלת החלטנו, לקראת פרישתי למעמד של אמריטוס, שבמקום לסיים את הספרים והמאמרים שלי שבצנרת (ויש לא מעט) - מעשה קל הרבה יותר – נשקיע את משאבינו הנפשיים, הכלכליים והיצירתיים בתיאטרון שיאמר דברים בלתי מתפשרים. נתקלנו בקשיים גדולים, כשלמשל ליהקנו את מוחמד בכרי בתפקיד ברנרדה אלבה (גירסה פמיניסטית בעלת מסר אוניברסלי בבימוי מוניר בכרי), אל מול הפגנות של "אם תרצו" ואיומים של לימור לבנת; או חיבור של שני מחזות של פינטר למחזה אחד שמדבר על האלימות הגלומה בשלילת השפה והביטוי הלשוני (עדיין רץ – הערב יש הצגה); או הצגה יקרה ומרובת משתתפים של "טוב" לס. פ. טיילור על השחתה מוסרית של פרופסור גרמני לספרות בימי הנאצים שהופך לפניה ה"מוסריים" של האידיאולוגיה הנאצית, שלא היה צריך לעשות שום התאמות אקטואליות כדי שהאנלוגיות ייראו ויישמעו; הסוחר מוונציה בגרסה עדכנית עם היהודים כפליטים ושיילוק פלסטיני; או מחזה שכתבתי על העלייה הראשונה והולדת הציונות (שמי שקראו אותו טוענים שהוא הרדיקלי ביותר במסר שלו בנושא) שהתקבל בחום ותוקצב לתמיכה על ידי הוועדה המקצועית של משרד התרבות, אבל אז באו פקידיה של רגב ומצאו ליקוי מינהלי בהגשתו (סעיף 32א במקום 32ב) ושללו את התמיכה… ובכל זאת נתגבר על הקשיים ונעלה אותו. נראה לי שאין כל ברירה אחרת אלא לעמוד על המסרים הרדיקליים באופן פרטיזני, עם הראש בקיר. כך גם בשירה. כך בעבודותיה של נטלי וקסברג. הקהל שיימצא, ואולי גם היוצרים שינהגו כך, אולי בסופו של דבר יעניקו לגיטימציה לפעולה הזאת. כפי שכינה זאת ידידי, תלמידי ושותפי לדרך ג'וליאנו מר-ח'מיס ז"ל, ה"שאהיד" של הפעילות הזאת: "אינתיפאדה של מכחול, עט ומצלמה".


סיגל: תודה רבה אבי. כמי שקראה את המחזה שלך על העלייה הראשונה, אני מזדהה מאד עם אבחנת הרדיקליות שלו. הבחירה שלך ושלכם בפעולה מרחיבה את הלב וממלאת אותי בתקווה וגם בהרבה הרבה כוח.

עידן: תודה לכם, סיגל ואבי ומי-טל, על הדיון המחכים ומעורר המחשבה. מאחל לכולם למצוא את הכוחות להמשיך ליצור ולחפש אמנות רדיקלית, גם ובעיקר בזמנים חשוכים.


מי-טל: אני מודה לכם על הדיון החשוב הזה. כמובן שיש עוד הרבה מה לדבר הלאה. השיח הזה בעיני הוא ניסיון אתחול. אני חושבת למשל שתמיכה מורלית בין-דורית היא חשובה, אבל שגם בה יכול להתקיים שכפול של ממד שמרני (שוב שושלות, שוב אדיפליות מסוימת, שכפול של דרכי אין-מוצא אידיאולוגיות או מהלכים סמי-חתרניים אך שמרניים בפועל וכו'). עם זאת, הדגש של סיגל על סביבות אקולוגיות או על תפיסות חדשות של השדה הספרותי אכן יכול להצמיח מודוסים חדשים של אמירה שיסייעו לצאת מהפוזיציה המלנכולית – או למצער להשתמש בה על מנת לחלץ משהו אחר – ולעצב שדות חדשים של שמאל פוליטי-חברתי, שיאפשרו להתמודד עם המתחים והסתירות של השמאל ברמה הבין-דורית, ברמה של הגמוניה ושוליים וגם ברמה האתנית וכיו"ב. אבי, אני חושבת שהבנתי את האמירה הכללית של הפוזיציה ואני צריכה לקרוא את המחזה – טרם קראתי, אבל כללית אני פחות מתחברת ל"אינתיפאדה של מכחול, עט ומצלמה" – זה נשמע מאד פואטי. פואטי עד כדי כך שזה מכסה על הסבל, על הדם, על הכאב. אמנם אני בטוחה שפוזיציה פואטית כזאת מתכוונת בדיוק להנכחה של אלו, אבל לצד ההתנגדות והמאבק לי תמיד חשובה האפשרות האתית של פתיחת הדלת, השער, היכולת לדמיין מרחב אתי-פוליטי חדש ובו סביבות חיים חדשות – וגם זה נוגע כאן בלב השיחה שלנו.

בעיקר, לדעתי, צריך לפתוח במות חדשות, והבמות האלה צריכות להכליל בתוכן קולות ערביים בדיאלוגיות סינכרונית-אקולוגית. כמות הדיונים שבהם חושבים על הסכסוך היהודי-ערבי ללא ערבים היא דרמטית. כתבי עת שיכלילו בשוטף קולות ערביים, במות ספרות שיהיה ברור שיש בהן קולות ערביים וערבי שירה שיהיה ברור שמשתתפים בהם גם משוררים ערבים יוכלו לאפשר הדהוד בין-תרבותי יהודי-ערבי שבו אפשר יהיה לעבד יותר את הסתירות. גם תרגום של מאמרים ומסות פוליטיים יאפשרו לפתוח את הדמיון הפוליטי-פואטי ולאפשר ענפים חדשים ושיחים שנקטעו. יש הרבה מה לשקם, ויש הרבה שמעולם לא שוקם. כוונתי ב"דיאלוגיות סינכרונית-אקולוגית" היא לא בדרך שבה רואים במות שבהן מפורסם ערבי/ה אחד או שניים כ"קולות ערביים" נציגיים, אלא לאפשר באמת מגוון, להשקיע בתרגום, ולהשקיע בדיאלוג כזה – גם ברמה עריכתית, גם ברמה הפואטית-דיאלוגית עצמה. מכְּתוּב הוא דוגמה טובה למשל לתהליכים שקורים בשדה כיום, אבל גם הפרויקט הזה תחום מאד.

באופן רחב, הדיפרנציאציה שמתרחשת לאחרונה בבמות לספרות בעייתית בעיני – נפתחו לאחרונה הרבה במות מצוינות, אבל יש סגרגציה שמונעת הדהוד בין צורות שיח שונות: רק ביקורת ספרות או רק שירה ופרוזה. אין את הביחד הזה שיוצר מכלול. על כן, כוונתי היא לשירה, לפרוזה, לביקורות ולמסות באופן שוטף וסינכרוני, וערבי שירה – עם מוסיקה, תיאטרון ו/או אמנויות אחרות – שימשיכו את הבמות הללו ויתמכו בהן ברמת עיצוב הדמיון הפוליטי, ובכך יאפשרו לקולות להישמע. ויש הרבה קולות כאלה. בהשאלה ובהיפוך מאותה כותרת רסלינגית שהציע עידן באופן מדויק למדי, אם כן: בתקווה שמשוררים, ואמנים בכלל, יצליחו להיחלץ מאותה תוגה אירונית, לא רק על ידי זעם רדיקלי חולף, אלא גם על ידי חיפוש מחודש אחר קולות פוליטיים-פואטיים חדשים שאפשרו לחשוב על החיים כאן. על האכזבות, התקוות, ההשתקות ואפשרויות הדרך.


סיגל: עידן, אבי ומי-טל, תודה רבה לכם על הדיון המחכים ומעורר המחשבה הזה. אני חושבת שההצעות הפרקטיות שעלו כאן, הנוגעות הן לשינוי התודעה והן לשינויים ממשיים, יכולות להפוך לפעולה שתאפשר לאמנות הרדיקלית משמאל, ובכללה השירה הפוליטית, לתפוס מקום בסביבה התרבותית הישראלית.