This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

הנרקיסים באי והנרקיסיזם של התייר: ביקורת על מקום קטן

 

 

(מילים: 1479)

 

המונולוג החד והצפוף שמיועד לתייר המערבי שממלא את הספר מקום קטן מראה שיחסי הכוח והניצול הקולוניאליסטים לא נעלמו אלא רק לבשו פנים של חופשה.

 

 

 

מקום קטן של ג'מייקה קינקייד הוא מונולוג חד וצולפני הממוען לתייר מערבי-ארכיטיפי, המגיע לבקר באי אנטיגואה עם מערכת ציפיות, ומערך תודעתי מסוים שהדוברת באה להסיר מעליו את השמיכה, ולנפץ אותו לרסיסים. הספר מספר את סיפורו של האי אנטיגואה – אי קטן בים הקאריבי המשתרע על פני 240 קמ"ר ואוכלוסייתו מונה כ-65 אלף איש בממוצע. אי שהיה תחת השלטון הקולוניאלי של האימפריה הבריטית. לאחר שהוענק לו "שחרור" מהאימפריה, כלומר עצמאות רשמית, הוא נותר בפועל תחת צלה וערכיה, ועם הזמן הפך לעי-חרבות סוציו-אקונומי, המנוהל לכאורה על ידי ממשלה קטנה ומושחתת לעילא, ומשמש מקום מפלט למספר אנשי עסקים מפוקפקים העובדים בשיתוף פעולה מלא עם הממשלה.

 

המונולוג לא מגולל עלילה הנושאת אותו או משתלבת עמו, עם התחלה, אמצע וסוף ברורים, או אירוע דרמטי מכונן המגדיר אותו. אלא הוא מספר, בד בבד עם סיפורו ההיסטורי של האי, את סיפורה של הדוברת כחלק אינטגרלי ממנו. בלית ברירה ההיסטוריה שלה כרוכה בהיסטוריה של האי, ומתוך כך משתקפת תמונת עולם שמינוריות היא הדבר שמגדיר אותה, באופן מודע או בלתי מודע.

 

כל מה שנותר לדוברת, בת המקום, הוא הטקסט הזה, המכתב הזה שאינו מכתב רשמי. היא לא שולחת אותו, אין לו נמען רשמי, הוא לא יימסר. את מה שהיא כותבת בו, היא גם לא תאמר. בעצם זהו מונולוג הנאמר על ידי מישהי אילמת בעולם של חירשים. והיא מודעת לכך מהמילה הראשונה. גם אם היתה נוצרת סיטואציה בה בכל זאת יכלה למסור את המכתב, או להשמיע את קולה – אף אחד, בטח לא התייר הארכיטיפי, היה מעוניין לשמוע אותו. הטקסט הוא בעצם טקסט מובהק של מינוריות, שאפשר למפותה מכמה וכמה היבטים. היבט מגדרי, היבט כלכלי, היבט גזעי/ אתני ועוד, אך שני ההיבטים המעניינים ביותר לדידי הם זה הגיאוגרפי-תודעתי וזה הלשוני, שבספר זה הם כה שזורים אחד בשני עד שהם הופכים למקשה אחת.

 

אנטיגואה הוא אי שמוקף אוקיינוס מכל עבריו: אפילו אתה היית נדהם לגלות כמה עבדים שחורים בלע האוקיינוס הזה (מקום קטן, 21). בעבר גרו בו ילידים, אך ב-1492 הגיע אליו כריסטופר קולומבוס, ומאז הוא נשלט הן על ידי הכובש הספרדי ולאחר מכן כאמור על ידי האימפריה הבריטית, כך שכל זכר או שמץ לתרבות ילידית, לזהות ילידית, אם היו – נמחו מעל פני האדמה והים.

 

התרבות היחידה המוכרת במקום היא שאריות מן התרבות הבריטית שהונחתה על בני המקום מגבוה, ללא כל קשר לרצונם, לזהותם ולחייהם. הדבר מתבטא על ידי הדוברת בכך שבהיותה ילדה הכריחו אותה, מלבד לחגוג את יום הולדתה של המלכה ויקטוריה שכבר מתה, לשנן את השיר נרקיסים (“The Daffodils”) של המשורר הבריטי ויליאם וורדסוורת' (1770-1850), והיא מעולם לא ראתה נרקיסים, וכל עוד היא באי, גם לעולם לא תראה אותם.

 

כמובן, הנרקיסים הם ישות בריטית שלא קשורה לאנטיגואה. הכובשים שהפכו לתיירים רואים את האי כמקום השייך לעולם שלישי, כמקום אקזוטי, שזול מאוד לתייר בו, ולהביט על הילידים מתוך עמדת התנשאות מובנית, מתוך נקודת מוצא של עליונות. במובן מה, פשוט להמשיך להיות אדונים ועבדים כפי שהיה קודם, רק בצורה מודרנית יותר, מתוחכמת יותר, מוסווית יותר, וכן – לתת לבני המקום את התרבות הבריטית, לשיר על נרקיסים ולהרגיש חופשיים.

 

בני המקום אמורים לשרת את התייר המערבי, להנעים את זמנו, ולהשתלב כחלק אינטגרלי בנוף המיוחד והקסום. למעשה, האירוניה כאן היא כפולה. האוקיינוס כאמור, צלול ויפה ככל שיהיה, מכיל מספר עצום של גופות עבדים שטבעו או הוטבעו בדרך. לכן במובן מסוים אנטיגואה כפי שאנחנו תופשים אותה היא אשליה, היא רעיון שקיים רק בתודעתו של התייר.

 

הדימוי ניזון ממושג מערבי כמובן, והוא זה שממשיך להכתיב גם את העבר, גם את ההווה, ומן הסתם את העתיד. וכך הים הוא אמנם ים, אבל כבר כשהוא נכנס לראשונה למקום, התייר מבחין כי מדובר במקום עלוב ומתפורר. אמנם המכוניות הן יפניות ויחסית חדשות (בגלל עסקה שעשתה הממשלה המושחתת), אבל נהג המונית כבר מנסה לסחוט ממנו כסף, והכבישים עליהם הם נוסעים שבורים ומסוכנים, ואין ממש רמזורים או חוקי תנועה סבירים.

 

הדוברת בעצם מגישה מעין "מדריך תיירים אלטרנטיבי", כזה שלא יישמע לעולם, כזה שלא יחדור לתודעת התייר, כי למרות מה שהתייר רואה וחווה, היא כמו מבינה את הדברים שהוא חייב לומר לעצמו בעודו רואה וחווה אותם, את המנטרות השחוקות והסלחניות שמזינות את האשליה שלו לגבי המקום. הוא ייאחז בדימוי בכל כוחו. הוא לא ייתן לדבר – כמו למשל האמת האובייקטיבית – לסדוק אותו.

 

ובתוך האשליה הזו קיימים המקומיים, שנועדו כאמור לשרת אותו, להמשיך להיות שחקנים במשחק הכוח הפוסט-קולוניאלי, אבל הם גם חלק מהנוף התודעתי שלו, הנוף האקזוטי. הם אנשים שאתה לא באמת אוהב, אנשים שלא היית רוצה שיהיו השכנים שלך, והסיבה שעכשיו הם אומללים כל כך היא שאין להם מקום אחר ללכת אליו ומישהו אחר להרגיש שהם טובים ממנו. (מקום קטן, 24). הדוברת לכאורה מסירה את השמיכה מעל מראה עיניו הלכאורתי של התייר, ושוב, כאמור, מדובר בפעולה שהיא שלה ורק שלה. אותה התייר לא יכול ולא רוצה לראות.

 

אבל בהקשר זה מעניין לציין את תפיסת העליונות האינהרנטית שהתייר מגיע עמה בכל הנוגע למקומיים, תפיסת הילידים כמעין חיות שירדו מהעצים, שהיא חלק מהותי ואף כזה שמכתיב את התפיסה הגאוגרפית-אקזוטית-תודעתית שלו.

 

יתרה מכך, זוהי לא רק תחושת עליונות, אלא היא טומנת בחובה גם גישה בקרב הכובש הקולוניאליסטי שהוא בעצם בא כדי לגאול את הילידים ממצבם (זאת למרות שמצבם כאמור לא ממש משתפר, אלא ההיפך), להנחיל להם ערכים בסיסיים של תרבות, לכן הם צריכים להודות לו, הרי בלעדיו הם עדיין היו על העצים. וזאת כמובן מבלי שהכובש שאל לרגע מה רצונם.

 

הדוברת אומרת, אפילו אם המוצא שלי הוא באמת מאנשים שחיו כמו קופים על העצים – עדיף כך מאשר מה שקרה לי, מה שהפכתי להיות אחרי שפגשתי בכם (מקום קטן, 39). כך גם כשהיא מתארת את האישה הלבנה מצפון אירלנד, צעירה שבאה לעבוד במקום בשליחות הממשלה הבריטית: היא שוב אמרה לבנות האלה להפסיק להתנהג כאילו היו קופות שכרגע ירדו מהעצים.(מקום קטן, 31).

 

אבל הדוברת בעצם שואלת מי כאן הקופים ומי כאן בני האדם? האנגלים שהיא הכירה היו פושעים, מושחתים, אין להם כל קשר לתרבות נעלה או לחסד זה או אחר – אקט של הסרת השמיכה, של הסרת המשקפיים, אבל כאמור אקט שהיא עושה בינה ובין עצמה, אקט אילם:

 

חשבנו שהם מתנהגים כמו חיות, קצת מתחת לאמות המידה האנושיות כפי שאנחנו הבנו אותן. הרגשנו שאנחנו עליונים על כל האנשים הללו: חשבנו שאולי האנגלים שהתנהגו ככה כלל וכלל אינם אנגלים, כי האנגלים היו אמורים להיות מתורבתים, וההתנהגות הזו היתה דומה מאוד לזו של חיות, מה שאנחנו היינו לפני שהאנגלים הצילו אותנו. (מקום קטן, 32).

 

אולי זה ידוע מבחינה היסטורית, אבל זה חסר אפקטיביות ואחיזה במציאות – לא ברור באיזו שפה דיברו ילידי אנטיגואה המקורים. היא לא נשתמרה, אין לה אפילו שם, אין לה תיעוד, לכן היא בעצם לא קיימת, אפילו לא בתור זיכרון מעומעם.

 

השפה היא המכשיר המשמעותי ביותר, לפי הדוברת בספר, באמצעותו השלטון הקולוניאליסטי ממשיך למשול. הדוגמה הטובה ביותר לכך נמצאת בקטע הבא:

 

אבל מה שאני רואה זה מיליוני אנשים, שאני רק אחת מהם, שנעשו יתומים: בלי מולדת, בלי ארץ אבות, בלי אלים, בלי תלי עפר שיהיו להם לאדמת קודש, בלי אהבת יתר שיכולה להוביל לדברים שאהבת יתר לפעמים מביאה עמה, והגרוע והכואב מכל – בלי שפה. (כי האם זה לא מוזר שהשפה היחידה שאני יכולה לדבר בה על הפשע הזה היא שפתו של הפושע שביצע את הפשע? ומה משמעות הדבר באמת? כי שפתו של הפושע יכולה להכיל רק את הטוב שיש במעשהו של הפושע. שפתו של הפושע יכולה להסביר ולבטא את המעשה רק מנקודת מבטו של הפושע. היא לא יכולה להכיל את האימה שבמעשה, את חוסר הצדק שבמעשה, את הסבל, את ההשפלה שנגרמה לי. כשאני אומרת לפושע, 'זה עוול, זה עוול, זה עוול', או 'זה מעשה רע, וגם המעשה ההוא רע, וגם המעשה הזה רע, רע מאוד', הפושע מבין את המילה 'עוול' כך: עוול זה כאשר 'הוא' אינו מקבל את החלק שמגיע לו מהרווחים של הפשע שזה עתה בוצע. הוא מבין את המילה 'רע' כך: שותפו לפשע מעל באמון. (מקום קטן, 34).

 

עבור האנגלים המשתמשים בשפה האנגלית, שפת הכובש, אין בכלל מילים או ניסוחים המגדירים את המציאות האנטיגואית ואת העוול המתמשך הנעשה על ידם ובשמם. המינוחים הקיימים, שלכאורה הם הקרובים ביותר לתאר את העוול הזה, משמשים את האנגלים עבור האינטרסים שלהם. ומכיוון שהשפה מגדירה את המציאות, הרי שלעולם לא יהיו מודעים לעוול שהם עושים ונעשה בשמם. אין להם את המילים הנכונות לומר זאת. אין להם את המילים הנכונות לחשוב זאת, והרי השפה גם קודם כל מגדירה את החשיבה. הדוברת מודעת לכך, שוב, כמו בעמדת המוצא של הטקסט בהיותו אילם עבור חירשים, כך גם באמצעות השפה אותו עיקרון אילם/חירש ממשיך להתקיים.

 

הדמויות של קינקייד לא מאמינות באפשרות תיקון. הדוברת מבהירה זאת בצורה חד משמעית: דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי. מהו הבלתי אפשרי? קשה מאוד לדעת, אבל אפשר לשער כי הבלתי אפשרי אולי כרוך במסע בזמן, כי העוול הזה, הפצע הזה בלתי ניתן לאיחוי, והוא לא מציע שום אופציה לנחמה. נחמה ותיקון הם בלתי אפשריים, ובמקום שהם בלתי אפשריים – צומח רק ייאוש וזעם.

 

קינקייד לא מעוניינת לא בבידול ולא בשיתוף ולא בנחמה ולא בשום דבר. העוול ממשיך להתרחש, וההיסטוריה לא יכולה להיעלם, אם היא תיעלם זה יהיה בגדר בלתי אפשרי, וכאמור רק הבלתי אפשרי מסוגל להרגיע אותה. לכן דבר לא מסוגל להרגיע אותה, דבר לא מסוגל לשכך אפילו במעט את הזעם. לכן באופן מעט אירוני, מדריך התיירים שכתבה קינקייד הוא ספר מצוין, שאותו לא בטוח שתרצו לקחת לחופשה.

 

ג'מייקה קינקיידמקום קטן, תרגמה: רונה משיח, הוצאת לוקוס, 2016 

 

ראיון עם ג'מייקה קינקייד:

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload