This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

כתם של אפלה: הפוליטיקה של הזהויות זרה ליצחק שמי. ביקורת על הספר טחנת החיים

 

 

 

(מילים: 1556) 

 

 

את הנובלה "נקמת האבות" של יצחק שמי קראתי לפני שנים רבות כאשר הייתי סטודנט צעיר באוניברסיטת תל-אביב. אני זוכר שהקריאה בנובלה שכל גיבוריה הם ערבים, והיא מתארת את סיפורו של אדם משכם שהורג בלית ברירה אדם אחר ונאלץ לברוח בשל החשש מנקמת הדם, הייתה קשה לי ואני זוכר שהסיפור השאיר בי כתם של אפלה. אבל הרבה סופרים, גם אפלים וגם מוארים, לא השאירו בי שום דבר, או השאירו רושם שהלך ונשכח עם השנים. לא שמי. את הכתם האפל של "נקמת האבות" לא שכחתי. אולי בגלל שהוא היה קשה לי. אולי בגלל שהוא הפחיד אותי. אבל בפעמים המעטות מאוד שבהן הזכיר מישהו את שמי באיזו הערה חולפת – כי יותר מזה לא הקדישו לו – הכתם האפל הזה התקומם כנגד ההערה.

 

כאשר שלחו חוקרי ספרות שונים את שמי אל הפינה של הספרות העברית, כמי שלא ביהודים עסק אלא בערבים, התקוממתי. זכרתי שאותו אופל בלתי נשכח של שמי מלא וגדוש בחייהם של ערבים, אבל לא בגלל זה הוא אפל. בגלל מה לא ידעתי, אבל היטב הרגשתי את ההבדל הגדול בין שמי לבין משה סמילנסקי, שכתב בשם העט "חוואג'ה מוסא" ואכן כתב בעברית על ערבים כאילו היה ערבי. והוא השאיר בי לא אפלה אלא גיחוך: סמילנסקי הלביש על ערבים את הסטריאוטיפים הרומנטיים שלו. זכרתי ששמי כתב על ערבים, אבל חתר אל המשהו שמתחת לערביות של הערבי.

 

בשנים האחרונות, התחלף הבון טון של מחקר הספרות. כיום דוקא משבחים את שמי על שהעז והוביל את האחר הערבי מן השוליים של הספרות העברית אל המרכז של סיפוריו. אבל גם קריאות אלה הן מקוממות בעיני. דווקא מי שזקוק לאנרגיה פוליטית שזורמת בעורקי הספרות, לא זקוק לפוליטיקת הזהויות, ששום אפלה ספרותית לא מעניינת אותה כשם שמעניינת אותה חלוקת הזהויות הפוליטיות הקפואות שלה, ומן הדרמה הגדולה שבחיים הספרותיים והפוליטיים גם יחד יודעים חסידיה להשמיע בעיקר את הצהלה שלהם על עצמם, על שהם צדיקים פוליטיים ושופטים פוליטיים.

 

בסופו של דבר גם אם עדיין לא ידעתי בדיוק מהי אותה אפלה של נקמת האבות, ידעתי היטב מה היא לא היתה. אפלה זו נטבעה בי חזק מספיק כדי שאזכור שהמוקד בסיפור הזה איננו השבח, או הגנאי, לדרך שבה שמי (כאחד מן הסופרים היהודים, אם זה חשוב למישהו. לא לו ולא לי) מתייחס בכבוד, או בחוסר כבוד, אל ערבים.

 

אני לא מתעלם מכך  שמוסר ועוול הם נושאים נכבדים בספרות, אבל לא הם  שמעסיקים את יצחק שמי. האפלה שלו אין לה ולא כלום עם צדק ואי צדק. "נקמת האבות" היא לא מהדורה מוקדמת של "חרבת חזעה". עם כל עוצמתו וחשיבותו של "חרבת חזעה", יזהר ושמי רחוקים מאוד זה מזה.

 

משהו השתנה כשקראתי את יצחק שמי שוב, והפעם לא רק את "נקמת האבות" אלא את כל סיפוריו ולצידם גם מבחר ממאמריו, בספר היפה טחנת החיים שערכו יגאל שוורץ ומוריה דיין קודיש (כחלק ממפעל "רטרו" שהוקם כדי להחזיר את הקלאסיקה של הספרות העברית אל מחזור הדם של הספרות). עכשיו אחרי הקריאה המחודשת, יתכן  שאני מסוגל לומר משהו שלא יכולתי להגיד כשהייתי צעיר על אותה אפלה שחוזרת ומופיעה אצלו.

 

שמי הוא, כך אבקש לטעון, המספר הגדול של החרדה בשפה העברית, כשם שברנר הוא הסופר הגדול של הדיכאון בעברית. שמי כתב רק מעט, אבל אני לא מכיר סופר עברי אחר שהעמיק כמוהו לחדור אל הנימים הדקות ביותר של אותו מצב אנושי, אנושי מדי, של האימה הממלאת לפתע את כל ישותו של אדם. כך מתאר שמי את הרגע שבו חודרת החרדה אל עולמו של הגיבור ב"נקמת אבות", כאשר הוא  מנסה בכל כוחו להדחיק את המציאות:

 

ובכל זאת היו ימים שבהם היה צעיף ההזיה והערפל נקרע כקורי עכביש בגעת בהם יד מבערת, ואז הובקעה החשכה, באה היקיצה ובעקבותיה גם הרהורי תהייה, חרטה וזוועה והתפכחות שאין עמה טובה. בנוגה היום הפיכח והקר התחמקו ונמוגו צלילי התרמית וההשליה, התמוטטו ונהרסו גשרי התקווה והאמונה הכוזבים שבנה לו בדמיונו, ויחד עם תהומות הבעתה אשר נחשפו לפניו חדרה החרפה אל תוכו ליחכה את קרביו כלהבות מדורה (טחנת החיים, 132).

 

פסיכולוגים מלמדים אותנו להבחין בין פחד, שהוא תגובה נחוצה על סכנה של אמת שמאיימת על אדם, לבין חרדה, שהיא תגובה היסטרית, טראומטית, שלא מתמודדת עם סכנה ריאלית וספציפית אלא נעשית לנו לדיבוק, לקדחת שאין לה מידות ואין לה גבולות. אבל סופר של אמת לא מאמץ את הנוחיות שבגבולות ברורים בעולם הרגש.

 

על הגיבורים של שמי נופל אסון של ממש שגורם להם לפתח פחד של ממש: הגיבור ב"נקמת אבות" רוצח נפש בעלבונו, ויודע שנקמת הדם בוא תבוא. גיבור אחר, זה המתואר בסיפור "אב ובנותיו", מאבד את עולמו כאשר הוא חוזר ממסע ארוך ומוצא שבנותיו ירדו לזנות. אבל הפחד הריאלי נעשה אצל שמי מהר מאוד לחרדה שאיבדה קשר למקורה, לסיבתה, וגם לסיכוי להתמודד איתה. היא מחליפה לדמויות שלו את המציאות בהזיות. היא לא מחדדת את מבטם אל הסכנה המאיימת עליהם אלא מעוורת אותם. שמי יודע לתאר ביד אמן מקפיאת דם בני אדם אשר נקלעים לפתע אל תוך מערבולת של פחד וחרדה אשר מרסקת אותם, או טוחנת אותם ב"מטחנת החיים". האנשים בסיפוריו של שמי לא ניגשים אל הסכנה המאיימת אליהם, הם מתמסרים לה ונטחנים בה. לא הרציונאלי הוא שמעסיק את האמן שבו אלא הבלתי רציונאלי. החרדה פועלת על הדמויות שלו כמו מחלה אוטו-אימונית שבה מערכות ההגנה של הנפש תוקפות את עצמן ומשמידות את עצמן.

 

וכיוון שהסיוט נמצא בלב היצירה של שמי – אין לסיוט זהות לאומית או דתית. הסיוט משותף לכל בעלי הזהויות השונים. ואין לסיוט סיפור-על לאומי או דתי שהיא מצטרפת אליו. להפך, החרדה קורעת את בני אדם מסיפורי-העל של תרבויותיהם השונות. יש לשמי סיפור על ערבי שחרב עליו עולמו הרגשי וסיפור אחר על יהודי שחרב עליו עולמו הרגשי, ואצל שניהם החורבן הפנימי הוא משימת הכתיבה של הסופר – לא זהותו הלאומית או הדתית של האיש הנחרב.

 

לכן כאשר במרכז הסיפורים של שמי ניצב הסיוט שהוא במובנים רבים אוניברסלי, ניתן לשאול למה בכל זאת מקדיש שמי תשומת לב רבה כל כך לפרטי הפרטים של כל זהות: מצנפת החאג׳ הלבנה של הערבי, ומחרוזת הצדף שלו, והלפה שעל ראשו, וברכת השלום המדויקת שבפיו, והפתגם המדויק שבו הוא משתמש; וכך גם התפילה המדויקת שבפי היהודי, ושני ראשי התפילין המדויקים שעל ראשו, וצבע הצעיף המדויק של בתו. אם לא הזהות עיקר – למה מלאים וגדושים הסיפורים האלה בתיאורים של מלבושים, וסימטאות עיר, וריחות שוק, ודגלי עולי רגל?

 

לעיתים נדמה ששמי כמו מסר את עצמו בידי אותם מבקרים עיוורים שראו בו מספר של פולקלור אקזוטי והרחיקו ממנו קוראים. אבל מי שיקרא בתשומת לב את הסיפורים, ו"נקמת האבות" הוא ללא ספק העמוק והשלם שבהם, ייווכח ששמי רואה אותנו, את כולנו, יהודים וערבים, חכמי הלכה ושוטי כפר, מנהיג נכבד וגאה או מוהל טירון וכושל – את כולנו רואה שמי כיצורים עטופים בשבעים ושבע שכבות של מנהג, ושל פתגם, של לבוש, של מקצוע. והוא מחשיב מאוד את העטיפות האלה לא כיוון שהן חשובות לעצמן, אלא כיוון שהן מגינות עלינו מפני החרדה שתביא עליהם כליה. הוא מלביש את הדמויות שלו בסבלנות רבה בשכבות ההווי והפולקלור האלה,  רק כדי שרעד יעבור בבשרנו כאשר תבוא אותה תערובת של פחד וחרדה ותפשיט אותן מכל הלאפות ומכל ראשי התפילין שמגינים עליהם. ב"נקמת אבות", התיאור המדויק של הכפר ושל המסגד הופכים את תמונת המוות בסיום למחרידה הרבה יותר. בסיפור, "ג׳ומעה אל-אהבל", שפותח את הקובץ, ההווי העמוס כאן מהווה הכנה לרגע שבו ג׳ומעה אל-אהבל, שוטה הכפר, מפסיק להצחיק את יושבי הכפר, ומטיל בהם יראה גדולה כאשר הוא מתפשט מכל בגדיו ורוקד בפניהם עירום כביום היוולדו מתוך אקסטזה של חרדה. הם מבינים היטב כי העירום שלו הוא מראָה שבה משתקפת לפתע החרדה שלהם, של כולנו, לאבד את כל מלבושינו הפיזיים ובעיקר הרגשיים. לכן הוא מגורש מהכפר, ככל הנראה אל מותו.

 

כמו ויליאם פוקנר, כמו תומאס הארדי, כמו יעקב שבתאי, האמין יצחק שמי שסופר יכול לכתוב רק על אנשים שהוא מכיר לפרטי פרטים את הלבוש שלהם ואת המאכל שלהם, את האמונה ואת האמונה הטפלה שלהם, את סמטאות העיר שלהם, ואת העצים וצמחי התבלין של סביבתם. ורק אחר כך, רק אחרי הכרות קרובה כל כך של אנשים ותרבותם, מותר לו לתאר תיאור אמין את הרגע שבו הם נשארים בלי תרבותם, בלי שבעים ושבע השכבות של תרבותם – רק עם האימה העירומה של בדידותם הנחרדת, שאותה חש על בשרו שוטה הכפר המנודה:

 

[...] כעין ניקור של עוף פראי הלם ברקותיו והרגיש דבר מה גדול ועגול צף ועולה מלבו ושם מחנק לגרונו. פחד הולך וגדל אפפהו והבהיל את נשמתו. רגש מוזר של יתמות וחדלות תקפהו. שתי ידיו ננעצו רגע בסלע והוא התנשא מעט בפנים נעווים מכאב ומביעים תחנונים; כוחותיו אפסו מיד והוא צנח שוב באין אונים כשהוא חוכך בגרונו. שקט כעכבר נשען על הסלע בלי תנועה, בפה פעור כדג המבקש טיפת אוויר לנשימה ובעיניים פקוחות לרווחה הסתכל אילם וקופא בדמות הלילה הנצחי והעולם האפל שהוא הולך וחודר לגבולותיו... (טחנת החיים, 40).

 

והסופר – איפה הוא עומד בסיפור הזה של השלד ועטיפותיו? בצדק כותבים יגאל שוורץ ויוסף צרניק באחרית הדבר כי יצחק שמי האמין בכל ליבו שספרות אסור שיהיו לה הטיות, אסור שיהיו לה "טנדציות", כמו שהתבטא הוא. הסופר לא בא ללמד בעלי מנהגי דורות איך להתחדש, ולא בא להסיר אמונות שגויות ולנטוע אמונות נכונות, ולא בא לעזור לסיפורי-על אידיאולוגיים להתחזק, או לסייע ללאומים להתעצב. העיתונאי שבשמי עושה זאת. הסוציולוג החובב שבשמי עושה זאת. ויש בספר כמה וכמה דוגמאות לרשימות עיתונאיות, וכמעט מחקריות, שבהן ניסה שמי, לא בהצלחה מרובה לדעתי, להשכיל יהודים וערבים, וגם להטות אותם מדרך העקוב אל דרך המישור. אבל אין לזה זכר בסיפוריו. למה, אם כן, ירד יצחק שמי אל עומק התהום של הנפש? על כך, אני חושב, היה שמי משיב תשובה דומה לשלוש המלים הידועות מאוד, והטובות מאוד, שבהן השיב מי שטיפס אל האוורסט כאשר שאלו אותו למה טיפס על ההר הגבוה: כי זה שם. כי החרדה תמיד שם, גם כאשר היא עטופה ומוסתרת היטב.

 

יצחק שמי, טחנות החיים, ערכו יגאל שוורץ ומורייה דיין קודיש, הביא לדפוס יוסף צרניק, דביר ומכון הקשרים (סדרת רטרו), 2015

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload