This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

קריאה חזיתית וקריאה חזותית: קריאה ברומן אוסטרליץ של זבאלד

 

 

 

(מילים: 3723)

 

הרבה מאוד נכתב על הרומן אוסטרליץ של זבאלד, אך עדיין יש ברומן המופלא שטחים מתים שאליהם טרם התייחסו. אחד מהם נמצא בתמונות שמופיעות ברומן ובשאלה מי צילם אותן ומי ערך את הצילומים. ברשימה זו נעשה ניסיון לבחון את התצלומים גם באמצעות כלים צילומיים ולנסות להתבונן בחלק מן המנגנונים המופעלים על הקורא, ברומן חניכה זה.

 

 

קריאה כהבניה

 

תפישת הקורא של זבאלד בספר אוסטרליץ מזכירה במידת מה את הגדרת הצופה האידיאלי של רותקו. הספר נבנה מבעד למסכים רבים המביימים את תהליך הקריאה. האיפוק שהטקסט משדר - מטעה. ההרחקות (לדוגמא: אמר אוסטרליץ, אמרה ורה), המסמכים החזותיים והמסמכים הארכיוניים מייצרים תחושה כמו אובייקטיבית, מזויפת. הקורא הנחפז להבין, מה הדמות מרגישה והעסוק בקטלוג דמויות, עלילות, מחברים ויצירות - עשוי לפספס את טקס הקריאה באוסטרליץ. מורכבות המסע מוגדרת מלכתחילה באמצעות ההפרדה והטשטוש בין 'דמות אוסטרליץ' לבין 'דמות המספר'. החיפוש אחרי שרידי אוסטרליץ במספר וסימני המספר באוסטרליץ נוכח בתהליך הקריאה. תהליך הקריאה תובע ריכוז הבחנה ומאמץ פעיל. ניסיון בלתי פוסק להבין מי הוא מה ולמה. אסטרטגיית הערנות הכפויה על הקורא תורמת למתח הקריאה.

 

הזיכרון נבחן באוסטרליץ כמסע ממצב של אי או א-זיכרון, למסע לגילוי העבר וההיזכרות כתנועה אחורה וקדימה במרחב שמתגלה כהיסטורי רק בדיעבד. הבדידות מובנית אל תוך הדמות, שאינה מסוגלת לתקשר עם האחר אלא באמצעות דיון באובייקטים. לדוגמא, חוסר יכולתה של הדמות לקיים קשר זוגי עם מרי. תודעת הדמות מעורפלת, מתבהרת ומתערפלת, ולעיתים נדמה כי המסעות בתוך חללים ארכיטקטוניים הם מטאפורות למסעות פנימיים. לדוגמא, מבצר ברנדונק כ'מגבר', לזיכרון ריח סבון מילדותו של המספר.

 

דימוי מטושטש, זיכרון של שכחה, הסרת מבט נוקב, הם לא המצאה של זבאלד. האסטרטגיה של המספר באוסטרליץ אינה יצירת ה"חדש", אלא הנעת הקורא למסע. אוסטרליץ הספר, מוצלח כרכבת שדים הנוסעת ברוורס. תיאור ההיזכרות ככאב שיניים מתכתב עם חוויית הקריאה ברומן אוסטרליץ. אי הנוחות הרוחנית הנובעת מההזדהות עם דמות הנוסע המתמיד בתוך תודעתו – אוסטרליץ הדמות, והמתלווה אליו המספר - הולכת ומתעצמת מעמוד לעמוד לצד אותו כאב טורד מצילה של ההיסטוריה ומשמעויותיה ברמה האישית-פרטית-ספק אינטימית של הדמות אוסטרליץ.

 

זבאלד דוחק בקורא לנסות לקרוא את תהליך הקריאה. אפשר להיזכר בילדה הרוקדת בין כדורי הזכוכית בויליאם מייסטר לגתה. אפשר להזדהות אתה. לפחד לנפץ את כדור הבדולח של הזיכרון, להתאמץ לא לשבור את כדור השכול-שואה ולדלג במרחב מלא סכנות-שבירות. מסע הקריאה באוסטרליץ מסתיים בהכרת תודה המתכתבת עם חיוך מאולץ של חבלן שסיים חציית שדה מוקשים.

 

זבאלד באוסטרליץ לא מתאר את הריקוד, הוא מרקיד את הקורא. זבאלד מבצע בקורא אקט ספק טוטליטרי של אקטיביזציה. הקורא רץ במרחב קפקאי כעכבר מונע, נתפס, נטרף, תוהה על המבנה הבדוי של החלל המוביל אותו למבוי סתום. החתול שטורף בחוסר חשק מופגן את הקורא-העכבר נמצא מנמנם כבהמות מהאמן ומרגריטה בתודעתו של הקורא.

 

הקורא מותקף בפתח הספר בחיות כלואות ובמבט כרפלקציה לחשיבה, מרים את מבטו לכיפת תחנת רכבת וחווה עם המספר את תחושת החגביות שבהתבוננות במבנה מונומנטלי המעוצב כהפגנת כוח קולוניאלית. לאחר שנרמז על כלוב ועל חוסר אונים, מציג המספר את הגיבור כמתבונן באמצעות צילום, רישום וכתיבה ומסרטט משולש: קורא-מספר-הדמות אוסטרליץ. ההרחקה - התיווך שמבצע המספר כאילו מזהירה את הקורא: "סחטנות רגשית היא לא אסטרטגיה ברומן זה. המסע אליו הקורא מוזמן הוא שיח על אמצעי תיעוד השיח. מסע מתווך הדן בתיווך."

 

זבאלד מגדיר את האסוציאציה הפרועה, החיבור המופרך והקצר התודעתי - ככלי עבודה של המספר וככלים לבחינת הטקסט בחברו בין אלה מן העבר לבין מוזגת בבר. 'הזמן' ולא רק 'המקום' הם מכשירי שליטה, מנגנוני דיכוי הרגליים, אומר זבאלד לקורא, בתארו את השעון בתחנה. בבארו כי הזמן ככלי שלטוני והמבנה כהפגנת כוח כלכלי, הם שדה מחקר עבור הדמות אוסטרליץ. תיאור זה מתווך לקורא שזמן ומקום הם אחדות אחת בשירות השיח על שיח.

 

דוגמא מעניינת, שמהווה הצהרת כוונות של המחבר, היא תמיהתו לנוכח זיכרון ילדות חושי שהציף אותו:

[ב]בשעה שנעצתי את מבטי בשוחה הזאת ובקרקעיתה השוקעת עוד ועוד,.. עלתה מן המצולות התמונה של ביתן הכביסה שלנו שבביתנו בו'. ובו בזמן, בגלל קרס הברזל שהשתלשל על חבל מתקרת השוחה, גם תמונת האטליז שנאלצתי לעבור על פניו תמיד בדרכי לבית הספר וממנו,.. איש אינו יכול להסביר בדיוק מה מתרחש בתוכנו כשהדלת שמאחוריה נחבאים הפחדים של הילדות נפרצת לרווחה. אבל אני עוד זוכר שבמעוז התת-קרקעי ההוא של ברנדנוק עלה אז באפי ריח מבחיל של סבון קליום רך, ובאיזו פינה טרופה במוחי התקשר הריח עם המילה הגרמנית Wurzelburst שהגעילה אותי תמיד, ואבי אהב דווקא להשתמש בה... (אוסטרליץ, 24)

 

דוגמא זו מזהירה את הקורא מפני העתיד לבוא: רצף של קישורים פנימיים בין דימוי, מרחב וחלל לבין זיכרון אישי פרטי, לעיתים חושי. מעל לתהליכים פנימיים אלו, שכביכול מבטיח המספר בשם המחבר, מרחף ענן אניגמה. מיקום תיאור מסעו הפנימי אחורה של המספר, בתחילת הרומן, מגדיר את כללי המשחק של חוויית הקריאה בספר - מסע לא לינארי בזמן ובמרחב.

 

הציטוט הנ"ל מסתיים בפנייה לעבר זיכרון ההמשגה המילולית (המילה הגרמנית למברשת זיפים קשים). המילה עצמה מעוררת גועל במספר. לתיאור במילים יש את היכולת לגרום לתחושות וחוויות כמו למסע במרחבים פיסיים - טוען המספר באוסטרליץ. בכך מעמיד המספר את השיח על השיח במקום מרכזי במסעו של הקורא ההולך אחרי המספר, שצועד בעקבות אוסטרליץ המסיט מבט. או כפי שמנסח זאת המספר:

... – מלכתחילה הפליאה אותי יכולתו של אוסטרליץ להביא את מחשבותיו לידי הבשלה תוך כדי דיבור, יכולתו לפתח את המשפטים השקולים ביותר מתוך פיזור נפש, כביכול, והאופן בו הוא  מעביר את הידע שלו בצורת סיפור... (אוסטרליץ, 13).

 

קונסטרוקציה ומבנה

 

אפשר לצעוד בתוך המבנה המוזר של הספר ולהרגיש כמו במסע וים וונדרסי במהלך הזמן, אפשר להתפתות ולראות בספר תיעוד של אמנזיה, אפשר לקטלג כספרות שואה. סביר שהטקסט יודע שהקורא מזיע במהלך הקריאה בריצה משדה אחד לשדה שני, שלישי ואינסופי. השימוש ב'מקום' בספר, מתרחש בשני ממדים לפחות: מקום כקונטיינר ואילוסטרציה מדגימה. מקום המושאר במתכוון לקורא כדי להיות ולפעול ככותב.

 

הבחירה לפתוח את הספר בדיון על תחנת רכבת מרכזית שנבנתה כעדות לקולוניאליזם רצחני ועל מבצר ששימש לעינויים, מפנה את הקורא להרהור במבנה, בכוח, במסע ומזהירה-מרמזת על המגה-מניפולציה שהקורא מוזמן לחוות. הפתיחה האגבית והדיון בביצורים ובחוסר היכולת להתגונן באמצעותם, עשויים לרמז לקורא: התבצרות במקומות מוגנים תודעתית - לא תקל. המסע האוסטרליצי שלתוכו נקלע הקורא קפקאית הוא מתקפה, לא הגנה. התנועה במרחב, הניסיון לא לזכור, מחייבת לצאת מתוך חומות המוכר-ההרגלי-הידוע.

 

ניתן לטעון שמבנה הרומן מזכיר את מערכת הכניסות המטעה שבנו המצרים הקדמונים בתוך הפירמידות. מלכודת דבש שאומרת לקונית: "הנה הכניסה שמובילה לשום מקום." קשה לטעות שאדריכלי הפירמידות חשבו, שמישהו באמת יוטעה ממערכת המסדרונות שלהם ולא יגיע לאוצר, וישדוד את החיים שאחרי החיים. באוסטרליץ אובייקטים ארכיטקטוניים מציגים את החיים שמתוכם נבעו. ואת החיים שהתקיימו בתוכם. המבנים המתוארים ברומן כקונטיינרים של היסטוריה ושל זיכרונות פרטיים.

 

באותה מידה השיח על המבנה האדריכלי כמבנה מוות או מונומנט (תחנת רכבת, מחנה ריכוז, דירה בה גדל אוסטרליץ בילדותו), נוכח בספר באופן מתמיד. מרחבים וחללים מתוארים, מצולמים, ובעיקר משמשים עילה לתיאורים היסטוריים ואישיים, ממותם של אסירים מעונים ועד למותם של הורי הדמות.

 

אפשר לבצע אנלוגיה בין המבנים-הביצורים-האובייקטים, לדוגמא, תחנת רכבת מרכזית באנטוורפן, התבצרות כאופרציה המכשילה את עצמה, שעון מפויח בתחנת רכבת, לבין הידיעה שהניסיון להחביא אוצר משודדיו דומה לניסיון לחמוק מהביוגרפיה של הדמות. ההיפוך המבאר שבשהות בספרייה שמאזכרת את מחסן שוד האמנות שבוצע על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, מפנה את הקורא לשאול: מה זה אוצר? האם האובייקט הוא היצירה-האוצר? הסיפור על קורותיו של אובייקט הוא המסר? או שהמבנה (גם הארכיטקטוני), הוא כקונטיינר בלבד לפרשנות המוטית תודעה?

 

חיפוש ומציאה מחדש מאפיינים את חוויית הקריאה באוסטרליץ. הקריאה אינה תהליך של עונג או חיפוש אחרי עונג - אלא מסע.

 

ביוגרפיה כמרחב

 

המספר-המוסר, הוא חלק ממשולש הכולל את אוסטרליץ, את המספר (דמות בדויה באותה מידה) ואת המחבר. היחסים בין קודקודי משולש זה הם דינמיים, דיפוזיים ולעיתים סיאמיים. שאלת אפיון המספר כדמות עשויה להיות מחוברת לשאלת אפיון דמותו של אוסטרליץ, ומציבה את השאלה: איך נתייחס לטשטוש הזהויות בין המספר לאוסטרליץ?

 

הדמות אוסטרליץ מטיילת במרחב ביוגרפי הולך ונחשף. ההיסטוריה האישית של הדמות מתגלה רק לקראת סוף הרומן. קורות חיי אימו ואביו, שורשיו המשפחתיים מתבררים בסוף הרומן, כנימוק למסעו של אוסטרליץ. המקום שבו נגמר המספר ומתחיל אוסטרליץ לא קבוע. מכיוון שהמספר הוא המבנה מחדש את סיפורו של אוסטרליץ. מפרק, ממיין, מתבונן בתמונות, מחליט היכן לצרף סרטוט, איפה לעצור את רצף הקריאה בתצלום או במסמך.

 

המספר הוא קיר רביעי נוכח שנוכחותו בנרטיב הולכת ומתפתחת הדרגתית. ככל שמבנה הנרטיב מסתלסל - עולה בתודעתו של הקורא דמותו של המספר. בסוף הרומן מכורסתו, מהרהר הקורא בפלא אוסטרליץ הנבנה בתודעתו כנרטיב עם התחלה-אמצע וסוף לא טוב.

 

ההאזנה לדמות אוסטרליץ, במקרה של המספר היא תהליך מורכב, שמצד אחד מחולל את הטקסט ומצד שני מייצר תנועה קדימה ואחורה. אוסטרליץ זקוק למספר שבלעדיו לא יהיה הסיפור. בלי הדיווח לא יתקיים המסע. המספר מתעד ויוצר את השיח, המתפתח והנחנך על ידי המצב התודעתי החדש (ה"לז" הבובריאני) המסמן את המקום שבין הדמויות. שניהם חולקים שתיקה - הימנעות מלדון בעברם. השתקת הדיון בהוריהם: עבור אוסטרליץ קורבנות מועלמים, ועבור המספר אולי אשמים.

 

במקרה של זבאלד מודר השיח הגנאולוגי. זבאלד והמספר משתייכים לדור של גרמנים שחייהם התפתחו לאחר ובעקבות מלחמת העולם השנייה ללא הורים כדמויות הזדהות. הוריו של המספר נחשדים כמשתפי פעולה עם הנאציזם. והוריו של אוסטרליץ הפקירו אותו לגור בבית כומר קפוא בווילס ובפנימייה. בשיח הורה-ילד נמחקה סמכות מוסרית-הורית מהורי בני דורו של המספר. הדיון בהיעדר דמויות אב ואם רלוונטי לאוסטרליץ, למספר ולזבאלד. יש בכך מבט ביוגרפי של זבאלד אל תוך עצמו ובני דורו, ילידי גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

 

השכחה כהנכחה

 

המאמץ להימנע מלזכור את "המלחמה ההיא", מחזק את נוכחותה. הטקסט נע אחורה וקדימה במרחב לא לינארי. החלקים בתנועתו אחורה של סיפור המעשה מעצימים את הנושא הלא מדובר - מלחמת העולם השנייה. מתחת לתנועה במרחבים ובזמן מונחת לא רק השאלה הרטורית: האם ביוגרפיה היא מניע להתנהגות? אלא גם שאלה תיאולוגית.

 

שאלה זו עשויה להיקרא גם כמניע סמוי של מסע הקורא וככלי בניסיון לארגן נרטיב או משמעות בתהליך קריאת הרומן אוסטרליץ. שאלה זו ספק נאיבית, מתבהרת לא ממסקנות סוף מסע הקריאה, אלא מתובנות הנובעות מהמשך מסע הקורא לאחר שסגר את הספר. המסע שעשוי להמשיך בתודעתו של הקורא, אפשר שיוביל לבחינה של משמעות הביוגרפי בחיי הדמות, ולהרהור במשמעות הגנטי בשיח על התפתחות בני אדם. הדמות אוסטרליץ עוצבה על ידי סביבתה, נסיבות חייה והדמויות שפגשה ולא כתוצאה מקשר הורה-ילד. אוסטרליץ גדל בבית כומר שתמיד קר בו ובפנימייה. בשני המקרים המלחמה, הוריו ומוצאו של אוסטרליץ היו אניגמטיים באותה מידה.

 

ניתן לומר, שמוצאו הגנטי העלום של אוסטרליץ, מספק סביבה מעבדתית לשאלות: האם יש משמעות לגנטיקה בחיי דמות? האם הדמות אוסטרליץ מושפעת מילדותה בבית הכומר הקפוא יותר מאשר משורשיה היהודיים? האם הדחקת דמות האם ודמות האב שביצע הילד אוסטרליץ היא חלק ממנגנון הגנה שפיתחה הדמות? האם עלויות מנגנון ההגנה הזה הם חוסר היכולת של הדמות לפתח יחסי קרבה עם דמויות אחרות? האם תיאורי בדידותו של "הנוסע אוסטרליץ" המתערבבים בבדידותו של "הנוסע המספר", הם פרי של מצב תודעתי ששורשיו בביוגרפיה של אוסטרליץ?

 

מתחת לשאלות אלו, מונחת שאלה על מידת ההשפעה של גנטיקה או סביבה על התפתחות האדם. שאלה שנדונה בשדות תיאולוגיים (הכול צפוי והרשות נתונה) ובמרחבי הפסיכולוגיה התפתחותית.

את גיל ההתבגרות חוותה הדמות אוסטרליץ בזהות שאולה ועסקה בהישרדות בפנימייה. תנאי חייו של אוסטרליץ לא אפשרו לו לעבד ולברר לעצמו מה מתוכו הוא אביו? מה נוכחות אימו בתודעתו? עבור אוסטרליץ שורשיו מתגלים כבדויים, מודחקים ובלתי מפוענחים, בגיל בו הדיאלקטיקה של שיח פנימי וחיצוני בין מתבגר להוריו עשויה להיות חלק מתהליך עיצובו של מתבגר.

 

בסצנה בה מודיע מנהל הפנימייה לאוסטרליץ הנער, שעליו לחתום בטפסי מבחני הגמר בשם אחר, מודגם הטון הלקוני של הרומן. אך כשם שההרחקה והלקוניות של הטקסט, מבנים את הנרטיב בתודעתו של הקורא - הלקוניות, ההדחקה, ההתגוננות ואי הידיעה המודעת גובים מחיר תפקודי מאוסטרליץ. מתחת לשאלות אלו שואל זבאלד: כמה מאמץ מושקע בהימנעות ממבט אחורה? או מה עלות ההדחקה?

 

ביוגרפיה כסימן שאלה

 

היחסים בין המספר לאוסטרליץ פגומים, היחסים בין אוסטרליץ לבין עולם המציאות - עמומים. תצלום חדר עבודתו של אוסטרליץ באוניברסיטה כאילו מעגן מרחב פעילות לדמות. מרחב קיומו האקדמי של אוסטרליץ מדווח כמחקרים שהוא לא יפרסם ודיאלוג עם תלמיד שלא מן המניין, המספר. חוסר ההגדרה המשפחתית והעדר המידע הנמסר על מקורותיה, מציפים את השאלה מי היו הוריו. הכותב מאתגר את הקורא בהציגו דמות ללא אם ואב, ללא זיכרונות משפחתיים, ללא מודל ליחסים בין גבר לבין אישה. החוסר במידע מפנה את הקורא לשאלה: האם מידע על מוצאה או על הגנטיקה של הדמות מהותי להבנתה? האם דיון בגנטי מגונה?

 

אי העיסוק בגנטיקה עשוי להתפרש גם, כתוצאה של תורת הגזע. הדיון בקשר הורה-ילד קיבל תפנית חדה בעקבות השיח על חשיבות טוהר הגזע ותוצאותיו העגומות. לאחר נפילת הרייך השלישי נחשב לא ראוי לעסוק ולפרסם מידע על גנטיקה. תקינות פוליטית זו העלימה את מקורותיו של אוסטרליץ. מתחת לקווי אפיון הדמות מצוי חור שחור של מידע על הוריו. הצורך למלא את הפער מניע באופן בלתי מודע את הדמות לחקור את עברה. אוסטרליץ עובר מסע חיצוני ופנימי בלבירינת שבסופו הוא עובר לגור בסביבת המגורים הפריסאית של אביו, בניסיון כושל ללמוד מי היה האב.

 

תצלום כבדייה

 

בתחילת סחרחורת, ספר הפרוזה הראשון שכתב זבאלד מצטט המספר את בל שטוען: ...שאפילו כשהתמונות השמורות בזיכרונו של אדם נאמנות למדי למציאות אי אפשר לבטוח בהן באמת. (סחרחורת, 11-12).

 

אפשר להניח שהצהרה זאת תקפה לספרים הבאים שכתב זבאלד. בהמשך הדיון המקדים בפתח הספר הראשון סחרחורת, כותב זבאלד: ...ונאלץ להודות שהתמונה שזכר מן העיר הטובלת בזוהר השקיעה אינה אלא העתק של התחריט הזה. לכן, מייעץ בל, אסור לקנות תחריטים של מראות ונופים יפים שרואים בנסיעות. שכן עד מהרה יתפסו התחריטים את מקומו של הזיכרון שיש לנו מאותו מקום, כן, אפשר אפילו לומר שיכחידו אותו. (סחרחורת, 12). זבאלד מגיש לקוראיו הצהרת כוונות כפולה: לדימוי כוח לעצב זיכרון, אך אין לבטוח בו כאמת.

 

שילוב דימויים וטקסט מילולי הם אחד ממאפייני כתיבתו של זבאלד. אפשר לטעון שלדימויים החזותיים תפקיד לעורר את הקורא לפעולה. כשם שהנרטיב מופעל כמנגנון מתעתע, התצלומים והדימויים משמשים את המספר לייצר לגיטימציה לתהליך הדקונסטרוקציה של סיפור חייו של אוסטרליץ.

 

אפשרי לטעון שבשילוב בין טקסט חזותי למילולי כמרקם אחד, מנסה המחבר ליתר את הדיון על ייחודו של התצלום ביחס למילה. טענה זו מפוקפקת מכיוון שזבאלד עושה שימוש ייחודי בתכונות התצלומים והצילום כמדיה כדי לבסס אמינות לא קיימת. ההבחנות לגבי מערכת היחסים המובנית בין צילום לבין מציאות (כפי שטען ולטר בנימין), מוטמעות בשימוש שעושה המספר בתצלומים שברומן.

 

הקורא ממטולטל באמצעות ההרחקה, וההבנה שהוא צורך טקסט יד-שנייה ממספר, מתקשה ליישב אי התאמות, כהופעת אוסטרליץ והמספר ברשימת הפרגאים, נאחז בתצלומים ובהילת הדוקומנטציה שבהם. בשל תוכנם היומיומי והבנלי התצלומים לא מספקים וודאות דוקומנטרית לקורא, רק מעצימים את נוכחות הבדיון מבעד ל'קיר רביעי' נוכח. התצלומים משמשים ככלי בידי זבאלד להגביר את המתח בין הפסאודו דוקומנטציה לבין הבדייה.

 

מצד אחד, טוען אוסטרליץ מפי המספר, שתכלית פעולת הצילום התבהרה לו בדיעבד כהשלכתית:  ...שוטטתי ברחובות, השוממים בימי ראשון, וצילמתי מאות "תמונות הבנליה*" (*הפרברים, הערת מתרגם) שלי, כפי שכיניתי אותן, שבריקות שלהן, זאת הבנתי רק בדיעבד, תאמו בדיוק את תחושת הבדידות והיתמות שלי... (אוסטרליץ, 218-219)

 

בהיבט זה אמינותו של התצלום גבוהה מהטקסט כמייצג את הדמות אוסטרליץ. התצלום, כפי שנטען, בוצע על ידי אוסטרליץ, הטקסט המילולי כאמור, מתווך על ידי המספר.

 

מצד שני, הקורא מודע לכך שאוסטרליץ אינה דמות אמתית, על אף שנטען שהתצלומים צולמו על ידו (טענה שנבחן בהמשך). השימוש בתצלומים מרחיב את שאלת האמינות של הנרטיב לצד נטיעת הספק באמינות הדימוי הצילומי. בהקשר זה ניתן להרחיב את הפעולה החתרנית של זבאלד אפילו עד לפקפוק בתצלום ככלי להוכחת קיומם של אירועים היסטוריים. אקט ההקפאה או העצירה של הרגע הכרונולוגי עשוי להיות מתואר כמקביל לפעולת הצילום, ולנוכחותו של הצילום כמשהה את חלוף ההווה, בהעבירו דימוי לעתיד בסטטוס של עבר. הצילום בפרשנות הדוקומנטרית שלו, הוא המשהה האולטימטיבי של הכרונולוגי בספר. התצלומים כביכול מתקפים את הנרטיב אך מפרקים את הכרונולוגי. פירוק זה מתבצע מכיוון שהתצלומים מקצינים את הדיאלקטיקה שבין בדייה לבין דוקומנטציה.

 

לצד טענות אלו מצויה גם הטענה שהתצלומים משמשים ככלי בידי המחבר למסור לקורא ש"השואה אינה דבר מהעבר, אלא קטסטרופה הממשיכה לתוך ההווה." הסטת המבט מלזכור את ה'שואה' בממד האישי והקולקטיבי, לרבות הטענה שצאצאי הנספים וצאצאי הנאצים קרובים בהווייתם, כפי שנטען קודם, מחוזקת בערעור האמינות התיעודית של התצלומים באוסטרליץ.

 

הרגע הצילומי

 

בכתיבה הרבה על הרומן אוסטרליץ נמצא כי הרגע המכריע ביחס לתצלומים באוסטרליץ, אינו רגע הלחיצה על כפתור המצלמה, אלא הרגע בו נמסרים התצלומים למספר על ידי אוסטרליץ הדמות.  

 

אמיר אשל רואה באוסטרליץ כ-Bildungsroman ומציע שהרגע המכונן הבנה זו, מופיע מאוחר יותר ברומן, כאשר אוסטרליץ והמספר נפגשים בפריז, ואוסטרליץ נותן למספר את מפתחות ביתו בלונדון... בנקודה זו, הקורא מבחין שהתצלומים המופיעים בספר לא היו זמינים למספר עד שאחז במפתח...(כך מתאפשרת) קריאה מחודשת של העלילה מהפרספקטיבה של המספר...(“Not an Innocent Enterprise”, 20) קריאה מחודשת זו מבנה את הטקסט מחדש כרומן חניכה של המספר על ידי החונך אוסטרליץ. אפיון הספר כ'רומן חניכה', עשוי להיקרא כתחבולה ספרותית שתכליתה לזמן את הקורא לקריאה מעגלית-חוזרת של הטקסט.

 

תצלומים ככלי להזרה

 

את התצלומים, שכביכול, נמסרים על ידי המספר ואפשרי לטעון שלא צולמו על ידי אוסטרליץ הדמות ניתן לחלק לארבע קבוצות: ארבעה תצלומי עיניים, תמונה של תקרת תחנת הרכבת  בלוצרן, תצלום מתוך עיתון של שריפת תחנת הרכבת בלוצרן, תצלומי מבצר בנדנוק.

 

קריאת התצלומים ברומן כטקסט חזותי עשויה להניב את ההבחנות הבאות ביחס לחוויית הקריאה:

 

א. במקרים רבים דימויים שולחים את הקורא אחורה בטקסט בחפשו אחר משמעותם. ב. לעיתים הדימויים עוצרים ומשבשים את רצף קריאת המילים.    

 ג. לפעמים הדימויים מפעילים את הקורא ליצירת פרשנות ובכך מייצרים "היזכרות פרשנית."

ד. התצלומים מפנים מקום לקורא לפרשם במקביל לפעולת הטקסט כמפעיל את הקורא.

 

מבט נוסף על התצלומים עשוי לצמוח מתוך השיח על צילום כאובייקט מניע לפעולה:

 

א. התצלומים מגבירים את המתח בין "אמת תיעודית" לבין מודעות לבדיוניות.

ב. חלק מהתצלומים מוסרים תחושות ואווירה ולא מידע, ובכך משכיחים ולא מזכירים. ג. בדרך כלל התצלומים מתעדים את הבנלי בשפה צילומית בנלית, ולא מנכיחים 'רגע צילומי'.

 

לאור הבחנות אלו ניתן להבין כיצד התצלומים אינם מועילים לאוסטרליץ כטריגר או קונטיינר לזיכרונותיו. לדוגמא, תצלומי הילד אוסטרליץ ותצלום אמו מייצרים הזרה.

 

עריכה כמאמץ יתר

 

תצלומי העיניים ותצלום תקרת תחנת הרכבת שונים מיתר התצלומים המופיעים בספר בכך שבולטת בהם עריכת הצילום. תצלומי העיניים הם חיתוכים של חלק מתצלומי פנים.  החיתוך הוא השוואתי, שרירותי מבחינה חזותית ותכליתו לייצר השוואה. בין התצלומים קיימים הבדלים ברקע ובכיווניי התאורה. תמונת תקרת תחנת הרכבת נבדלת מיתר התצלומים של התקרות שבספר, בכך שהיא חתוכה וצרובה על גבי רקע שחור לאחר שסובבה ונערכה במסגרת הריבועית באלכסון.

 

תמונות החוץ של מבצר בנדנוק חתוכות באמצעות מסגור המצלם. בתצלום הראשון הפרספקטיבה מודגשת. התמונה השנייה מדגישה פרספקטיבה גם באמצעות שימוש בזווית כהסתרת השביל. בתמונה השלישית ממבצר בנדנוק מודגשת הפרספקטיבה באמצעות נקודות תאורה. הצילום מבנה בדמיונו של הצופה פרספקטיבה באמצעות נקודות האור. הצילום מדגיש פרספקטיבה גם באמצעות המחשת יחסי קרוב-רחוק במרחב.

 

ניתן לטעון שהתצלומים שכביכול צילם המספר הם תצלומים שעובדו וטופלו יותר מאשר התצלומים האחרים בספר. נוכחות העריכה הצילומית (חיתוך, עימוד השוואתי או צריבה מתוך הרקע) ניכרת בשתי הקבוצות הראשונות של התצלומים. עריכה זו מבנה מחדש משמעות בקריאת התצלומים. אפשר להניח, שצילומים אלו מביאים לידי ביטוי את תפקידו של המספר כדקונסטרוקציה של הספר.

 

ניתן להבחין שכשהמצלם הוא המספר, עורך התצלומים והמצלם נוכחים יותר בתוצר הצילומי. אפשר להבחין בדידקטיות בתצלומים ובדרך עריכתם. ניתן לטעון שהמספר משתמש בצילום כסימן מובהק, לעומת פתיחותם לפרשנות של התצלומים המיוחסים לאוסטרליץ.  המספר משקיע מאמץ בהפגנת כישוריו ומתאמץ יותר מאוסטרליץ לעבד את תצלומיו במטרה להגביר את קריאותם. המספר מתאמץ לתקשר.

 

מספר התצלומים המיוחסים למספר נמוך. למרות זאת, ניתן לומר שהמספר כמבנה הנרטיב מתאמץ לייצר דימויים צילומיים קריאים יותר מאשר אוסטרליץ כמצלם. עבור אוסטרליץ, פעולת הצילום משמעותית יותר מקריאות הדימוי. המספר מגיש דימוי במטרה להנגישו לקורא, אוסטרליץ מצלם כפעולה בנלית יומיומית וכחלק ממסעו במרחב ובזמן לא סדירים.

 

המספר מתאמץ להשיג אפקטים צילומיים בעוד שהצילומים המיוחסים לאוסטרליץ מתעלמים מנראותם. הטקסט החזותי, שמייצרות לכאורה שתי הדמויות, שונה. המספר מתוקף תפקידו מודע לקורא, ואוסטרליץ לא. ניתן להבחין שהמספר פועל מתוך מודעות לתפקידו ומנסה לספר לקורא גם באמצעות התצלומים, בעוד שהנמסר מפיו של אוסטרליץ או ממצלמתו, כביכול, מתעלם מהקורא ומהניסיון לתקשר עימו, הוא מכיל את התכונות האניגמטיות של הדמות והנרטיב המקוטע של הביוגרפיה שלה.

 

דרכי המסירה כמפתח לקריאה

 

המסע בעקבות מסעו של המספר כנחנך באמצעות מסעו של אוסטרליץ אחורה, נע על צירים מגוונים. הקורא מתופעל להבנות מחדש בתודעתו את הטקסט. הקורא מאומת עם זווית ראייה חדשה של זיכרון ותהליכים אוטוביוגרפיים. טקס הקריאה ברומן החניכה אוסטרליץ, מוביל לחיפוש מתמיד של אוסטרליץ במספר ושל המספר באוסטרליץ. תכלית המסע מתבהרת רק בסופו. בדרך מתאמצים המספר ואוסטרליץ לא לזכור. אוסטרליץ מתאמץ לא לזכור את ילדותו והמספר מתאמץ לא לזכור את ההיסטוריה של בני עמו. המספר מבנה מחדש את סיפורו של אוסטרליץ ומותיר לקורא מקום להיות. הקורא נדחק על ידי המספר לקרוא את תהליך הקריאה בעת הקריאה. המספר מרחיק את הסיפור מהקורא בספרו את הסיפור ששמע מפי אוסטרליץ בנסיבות כאלו ואחרות.

 

המסע של אוסטרליץ מתקדם אחורה לגילוי מוצאו. אוסטרליץ מגלה את סיפור חייהם של הוריו בתיווך של מי שהייתה אומנתו. זהותו מתבררת לקראת סוף הרומן כבן ליהודים פרגאים שנספו בשואה. המספר הוא גרמני שמסיט מבטו מהעבר של הוריו. שניהם "חולקים במסע הירושה" ומהדהדים אחד בשני.

הגנטיקה והשתקת השיח אודותיה נוכחים-נפקדים בספר. המספר מכונן את הסיפור בהקשבתו, ואוסטרליץ מטיל על כתפיו את האחריות לספר במוסרו לידיו את מפתחות דירתו שבה אוסף תצלומיו.

 

ניתן לשער, כי קריאת התצלומים, שכביכול צילם המספר, מדגישה את דמותו כמבנה מחדש את הנרטיב בספר. הפעלת מניפולציות על הדימוי, ושימוש אקספרסיבי יחסית במגוון מצומצם של כלים צילומיים, מעידים על כך. קריאה זו עשויה לחשוף את כוונת המספר לכוון את קריאת הצופה את הדימויים יותר מאשר אוסטרליץ. המספר מנסה לכוון את הקורא לקריאה מסויימת של דימוייו הצילומיים. אפשר לטעון שביחס לתצלומים שכביכול צילם אוסטרליץ, בתצלומי המספר ניכר ניסיון מודע-נואש לתקשר עם הקורא.

 

טקסט זה הוא פרי מסע במסלול לכתיבה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. העיון באוסטרליץ הונע על ידי מפגש עם ד"ר יוליה מטבייב ודיאלוג עם פרופ' רונית מטלון. תודה. תודה ליפתח אשכנזי על עריכת הרשימה.

 

צילום ניצן מקובר

 

ספרים שמוזכרים ברשימה זאת:

 

בארת, רולאן. הנאת הכתיבה, וריאציות על הכתב. תרגום מצרפתית אבנר להב, עריכה מדעית פרופ' משה רון. ליבדו סדרה לתרגום. הוצאת רסלינג, 2004.

 

זבאלד, וו. ג. אוסטרליץ. מגרמנית: יונתן ניראד. סדרה לספרות יפה בעריכת הילית חמו-מאיר ורונית ויס-ברקוביץ. הוצאת כתר. 2006.

 

זבאלד, וו. ג. סחרחורת. תרגום: טלי קונס. סדרה לספרות יפה עורכת הילית אחראית: אדר זאבי. הוצאת כתר. 2013.

 

צוויג ס. מנדל איש ספר / פחד ספריית תרמיל, פירסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה משרד הביטחון – ההוצאה לאור. תשרי תשל"ז – אוקטובר 1976. תירגם ל.י. 

 

Bass Eaheart. Martha, Director: David Kaufmann, Associate Professor English, “Not an Innocent Enterprise” The Narrator’s Transition from Voyeur to Victim in W.G. Sebald’s Austerlitz. A thesis submitted in partial fulfillment of the requirements for the degree of Master of Arts at George Mason University. Bachelor of Arts George Mason University, 2005

 

http://digilib.gmu.edu/dspace/bitstream/handle/1920/3355/Eaheart_Martha.pdf?sequence=1&isAllowed=y

 

Boes. Tobias, Modernist Studies and the Bildungsroman: A Historical Survey of Critical Trends. Literature Compass 3/2, Blackwell Publishing, 2006

 

Bromeier Jens. Austerlitz's Memory, Partial Answers, Journal of Literature and the

History of Ideas, Volume 6, Number 2. Johns Hopkins University Press. 2008

 

Oesmann A. Sebald's Melanchlic Method: Writing as Ethical Memory in Austerlitz. Monatsefte, Vol. 106, No. 3, Rice University. 2014

 

Griffin Wilson. Mary, Sheets of Past: Reading the Image in W.G. Sebald's Austerlitz, Contemporary Literature, Volume 54, Number 1. University of Wisconsin. U.S.A. 2013.

 

Verdolini, Alexander, Framework: On W. G. Sebald's Austerlitz. MLN. The Johns Hopkins University Press, Volume 128, Number 3 (German Issue). 2013

 

Salem Press Encyclopedia of Literature, January, 2015

Schröder, Simone. Transient Dwelling in German-language Nature Essay Writing: W.G. Sebald’s Die Alpen im Meer and Peter Handke’s Die Lehre der Sainte-Victoire, University of Bath. Econzon Vol. 6. No. 1. 2015

 

Strong-Wilson, Teresa. Waiting in the Grey Light: Nostalgia, Trauma and Currere in W.G. Sebald’s Austerlitz. Productive Remembering and Social Agency. Edited by Teresa Strong-Wilson, Canada Claudia Mitchell, Canada Susann Allnutt, Canada and Kathleen Pithouse-Morgan. Sense Publishers. The Netherlands. 2013

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload