• גלילי שחר

הספרות, תיבת תהודה: ביקורת על הנובלה ילדה וכלי קשת מאת עילי ראונר


(מילים: 1474)

את הנובלה "ילדה וכלי קשת" יש לקרוא פעמיים. רק כך אפשר להבין עד כמה מדובר ביצירה נדירה בנוף הספרותי כיום.

רישום: גלעד אפרת

את הנובלה ילדה וכלי קשת מאת עילי ראונר יש לקרוא בוודאי פעמיים – בשתי פעימות לפחות. בפעם האחת, הראשונה, בדחיפות, בחיפזון. יש לפתוח בספר זה כשם שפותחים חבילות שאין יודעים עדיין את טעמן, בעניין גדול, בלהיטות. אך ספר זה דק וגזור היטב ויש להקפיד לכן היטב בפתיחתו שעל עטיפתו רישום של אוזן, אפרכסת ושארית דיוקן (רישום של גלעד אפרת). ובעמוד הראשון, לפני תחילת הנובלה, מופיע הפתיח - מובאה מן האלגיה של רילקה, ומה מדובר בו? מדובר על המוות הזה, שאין להכילו, וכיצד? מוות שעודו לפני החיים? זה דבר שלא יתואר.

שורות שזה משקלן אי-אפשר לדחות. צריך לכן לקרוא את הנובלה ומיד, כנאמר, ב"נשימה אחת", ובלי עצירה. אך צריך להוסיף, כי גם אז ידובר בקריאה בנשימות רבות. וכל נשימה היא גם עצירה, כידוע. הנשימה הזו, הנשימה הארוכה שבה אנו קוראים, מהי? אוויר, הנפתח, הנִנשם. אלו חיים, בוודאי. זו התנועה הקרויה חיים. אך יש בהן, בנשימות, שהן עצירות, יש בהן גם אותו-הדבר האמור במבואה, בשירו של רילקה, תעתיק של נשימה אחרונה. הקריאה העשויה במפסקי נשימה, בעצירות, בדומם, גם היא תעיד: אנו החיים, אנו בני-מוות. ובכן, בנשימה ארוכה, ראשונה ואחרונה, יש לקרוא בנובלה זו. ומאחר שנקראה, ונקראה כך – בנשימות, כך צריך שתדובר.

דבר ראשון שצריך היה לדבר בו, שהדיבור בסיפור זה הוא בנשימות. וזכורה השורה כי ש"היה ברֵיאוֹת יהיה גם בפה", כלומר הסיפור והמסופר בו – קצוב בנשימות, בפעימות, בתהודה.

אך בנובלה של עילי ראונר ילדה וכלי קשת שיצאה לאור בהוצאת (אבן חושן) צריך לקרוא גם פעם שנייה. וכיצד? יש לקרוא בה באותו האופן בו התרגלנו לקרוא בסיפורי המוזיקאים של הספרות האירופית החדשה, שהמוזיקה נעשתה בהם הוויה, גוף, תשוקה ותהום. כי יש בסיפור זה את הפרוטגוניסט המוכר: נגן המוקצה מן הרוב, נגן רחוב, כושל, שאין לו מאזינים, אך הוא מתמסר אף יותר מאחרים לרוח המוזיקה, לתנועה הבוראת והמכלה, מתמסר לנגינה, לא במובנה הרגיל, המפורש (צירוף הרמוני של קולות), אלא לקול עצמו: הקול הבוקע מן הגוף, קול שהוא המיה, נהימה, אנחה. זה קולו ששיעורו נשימה. ולכן, עוד בטרם שיערנו את סוגת המוזיקאי בסיפור זה, ולמרות שאנו שומעים היטב את המנוגן ואת המושר בו: "שירי מות ילדים" מאת גוסטאב מאהלר (אפשר לשער: בביצוע קתלין פרייר), אנו מאזינים תחילה לסוגת הקולות עצמה. כי צו הקריאה בסיפור (כיצד לקרוא בו) רשום היטב על עטיפתו, רשום באוזן, באפרכסת גדולה, לאמור: צו שמיעה, הסיפור קורא לנו, "האזינו!".

נאמר זאת אחרת: את הנובלה של עילי ראונר צריך לקרוא בזיקה לספרות המוזיקאים, ניניו הכושלים של אורפאוס, המדדים ברחובות, בירידים, הולכים ומנגנים כך בסיפוריו של תומס מאן, כמובן, מקצתם כבר התרחקו כהוגן מן היבשת האנושית והם מתגוררים בתחומה של הברית הדמונית, לאמור כבני שטן. אך על עדה זו של נגנים מודחים, אפשר היה למנות גם הכנר בסיפורו של גרילפרצר Der arme Spielmann, , הנגן האומלל, שכל עולמו בדלות ובמחסור גמור, וגם בו – בנידח, העזוב, פועם אותו הלך רוח מוזיקלי שעיקרו המיה ונשימה אחרונה. אך בגופו (וזה לעניין סיפורו של עילי ראונר) – בגופו של הנגן חיה עדיין חיית טרף מרוששת. כי הנגינה (בשיעור המדובר בה כאן) היא גם האופן שבו חיית הטרף מביעה את עצמה, לאמור: הטירוף. הנגנים הם הנטרפים (טרופי דעת, בוודאי, ובכל זאת הם שייכים לעולם הטרף).

בנובלה ילדה וכלי קשת הנגן, האב, נגן הרחוב, מתמסר לנגינה בקונטרה-בס כדבר לשמו, המייסד ומחריב את עולמו. אין הוא מנגן עוד לפרנסתו, או להנאתו, הוא מנגן בשמה של הנגינה. אך גם בגופו אנו שומעים פעם ופעמיים מתקוממת חיית טרף – עד הטירוף האחרון. הסיפור שהוא סיפור מוזיקלי נעשה לכן עדות ושמע – תיבת תהודה לאיברי החיה, עדות להוויה היצורית (חיי הברואים) שעודם פועמים, ננשמים באדם. וגם אם שכחנו זאת – את איברי החיה שאנו נושאים עדיין בגופנו, הם ישובו וידברו, ינהמו.

ולכן משל החיה וגופי התהודה בסיפור עשויים ברושם רב, ולתחומם שייך גם גוף זה המכונה בסיפור "חיית הרעב" של האב ובתו, כאותה "נהמה של קיבה ריקה". החיה היא קול יסוד, קול בטרם-מילה, רעש בטרם שמות. וגופי אלה צריכים היו ללבוש צורות אחרות, או לשבור צורות ולהעניק לסיפור של עילי ראונר לא רק שמות אלא גם ריתמוס, עז אף יותר, כי מדובר בסיפור קצוב. דבר מה פועם בו, נוהם ומרעיש בו, פוסק, אך אינו חדל.

אנו חשים לכן בנובלה הזו במתח יסודי, במונחים קלאסיים היה אפשר לנסחו בנוסח זה: מתח בין קול ותמונה, בין תנועה למצבי הדומם, בין המוזיקה והציור. אם היה זה כעת "שיעור מבוא לספרות גרמנית" היינו צריכים לומר: מדובר "במתח בין היסוד הדיוניסי לאפוליני בגרסת ניטשה". אך המתח הזה, צריך להוסיף, אינו נפתר בכורח הסיפור, אין פירושו שהוא צריך להתכנס בהכרח בטרגדיה (כי רק הטרגדיה יודעת תמונה מהי, זו ההולמת את התנועה המוזיקלית המייסדת ומכלה). אך המתח הזה, המדובר, המתאסף גם בדיוקן האפרכסת – ברישום, כלומר בשארית התנועה, בנשימה האחרונה – עד הדומם, יורגש בכל משפט ועמוד בספר. וכשאנו קוראים בו (אמרנו: קוראים בנשימה) עלינו להשגיח בו, להאזין לו ולהעיד על רשמיו.

הנה התמונה הראשונה בסיפור:

אב צעיר ובתו התגוררו בבניין מספר אחת-עשרה ברחוב הצלב. הוא היה בן שלושים ושלוש והיא הייתה בת ארבע. עם בואו של הקיץ, בחודש יוני, התארך היום ונעשה חם, ובכל ערב פתחו שניהם את החלון ועמדו בו כבתוך מסגרת של תמונה.

המשפט הראשון מתכנס בסופו בתמונה, דיוקן דומם של אב ובתו העומדים בחלון. המשפט נפתח, זורם, ננשם אל הדומם. הכל כבר נאמר בו, הכל מתבשר בו, מתאסף בתמונה. אך התמונה מורכבת היטב כריבוע קסם: הספרות הכתובות בו כפולות: הבית מספרו אחת-עשרה, האב בן שלושים ושלוש. הבת היא בת ארבע, ורביעית היא הקומה בה הם מתגוררים.

אך המסמן הכפול, החוזר על עצמו, כתוב במרחב זה הנקרא בשמו של הצלב. זהו מרחב הכתיבה: הצליבה. זהו הציר הכפול (אנכי ואופקי) המייסד את התמונה שקראנו בראשית הסיפור, אב ובתו עומדים כבר בצלב. והצלב הוא של המרטיר, על הצלב יעלה המשיח. הצלב הוא גופו של אדם ("הנה אדם") – עטרת קוצים לראשו, פצעי מסמרים וחור בגופו. את הסיפור על האב הצעיר ובתו, שאמרנו תחילה לקשור על דרך ההאזנה בתנועה זו המסתכמת בתמונה האורפאית (התמונה האוצרת עדיין את הנגינה), יש לראות (ולשמוע) גם לאור פרשת חייו ומותו, צליבתו של ישו. התמונה בנובלה ("כל תמונה") היא גם תמונה נוצרית. אם פרשנות זו במקומה היינו שבים לקרוא בהצלבה את התמונות הבאות בנובלה, כגון תמונת הארוחה, על השולחן בבית הדל, מונחים "הלחם והיין" – האין זו שארית לסקרמנט? אך גם את התמונה האחרונה בנובלה צריך היה לקרוא בידיים אלו, מלאות רחמים, הנוטלות את גוף הקורבן מן הצלב, משיבות את הבת מן המוות.

אך פרשנות זו אינה במקומה. כי אמרנו לקרוא בקשב אחר. אמרנו להאזין להמיה, לקולות, לכל המנסר, המרעיש, הפוסק בתמונות. גם בתמונה הראשונה דבר מה נושב – רוח אוויר, אוושה, דבר מה נוגע, צמרת העץ רעדה. התנועות הללו באשר הן על סף הדממה ובאשר הן ברעש גדול, פורעות, מפריעות לתמונה הגדולה. בניסוח אחר: שאנו קשובים לקולות היסוד הללו הפועמים, מתדפקים בדפי הנובלה, התמונה (לאמור המשלב הפלסטי, הדימוי, הדומם בלשון) מתערער שוב, נע-ונד: קול, רוח, אוויר נכנסים בתמונה.

היסוד המוזיקלי, שאנו לומדים להאזין לו בסיפור זה, מעניק כמובן הרמוניה (צירוף סימטרי, מלוכד, בר-תוקף של קולות, צלילים ושמות), או מייסד משלבים קונטרה-פונקטיים: חזרות והזחה של הקולות בסיפור. אך אמרנו להאזין גם לקולות החיה – חיית הרעב, חיית הטרף, הנוהמת בו. ולכן הגופים הסימבוליים בסיפור – גופו של הצלוב, גופו האורפאי של הנגן, גופו של הרופא (המושיע, המגיע שוב, מאוחר מדי), נטרפים, או צריכים היו להיטרף, כלומר לצאת מעצמם, ולכן צריך היה שנשכח את שמותיהם (את השמות מפורשים המדוברים בסיפור – ון-גוך, מאהלר, או שמו של נשיא הרפובליקה – דה-גול, צריך שנשכח, אף שנכתבו – מוטב שנשכח). אך על שמה של הבת, אנה, צריך היה לומר דבר נוסף, אך לא נאמר אותו כעת. כי צריך להיזכר כעת בתמונה בגן הבוטני, התמונה המעולה בסיפור, שמתח חי בו עד ההתרסקות, שאב ובתו מטיילים בגן, עד נפילתה של הבת, המועדת, והפצע הנפתח אז ברגלה, והמים הרבים שאי-אפשר שלא לשמוע אותם ניתכים על ראשיהם של אב ובתו, בזעם, ואולי ברחמים, בפתחי שמיים.

ומדוע? כי בכוחה של קריאה שהיא אמרנו ביסודה – נשימה, אוויר ומפסק, תנועה אל עברו של הדומם, בכוחה אולי לערער את הגופים הסמליים, לרושש אותם אף יותר ולהיעשותם גופי-תהודה, רקמות דקות של חיים ונשימה, ובשיעור זה – ספרותיים. אך כיצד? כאשר הקריאה עצמה נסוגה, ממעיטה מעצמה. מדובר כזכור בנובלה, לא ברומן, והנובלה אינה צריכה עוד פרשנות.

על כך ידובר גם בתמונה האחרונה בנובלה, שמדובר בה בהרס הקונטרבס, בניסור המיתרים בסכין, ביקוע העץ וחשיפת תיבת התהודה, תיבה וחלל. ואז גלגול הבת החולה בגופו הפעור, המבוקע של כלי הקשת. זו תמונה מזעזעת ונוגעת ללב. ושם צריך היה הסיפור לפסוק, בוודאי. את הבת אי אפשר היה עוד להוציאה מן הרחם הזה, מן הקבר הזה, אלא להותירה חבויה, מכונסת, דוממת בתהודה. בואו של הרופא ומבחן הדופק בחתימת הסיפור, כבר אינם שייכים לתחומו של הסיפור, זוהי מחווה פרשנית (הנה מגיע הדוקטור בסופו של הסיפור, לבחון את גופו, ולחתום). אך הדופק נותר מעתה בגופנו. הסיפור נושם בנו כעת.

הערה אחרונה: את כל שנאמר ודובר בנובלה הזו, המיוחדת מאוד, צריך היה לסמן פעם נוספת גם בתחומו המיוחד של המפגש בין אב ובתו ולכן בעצם המפסק של המתווה האדיפלי. להוציא את הסיפור של אב ובתו מן התחום הזה – הנקרא על שמו של המלך העיוור מתבאי, פירושו, לא-לפרש-עוד. כי פירוש הדבר לקרוא מעבר למתווה, מחוץ-לתמונה, או פעם נוספת: לקרוא את התמונה, להאזין לה. פעם ידענו לומר כך, לקרוא: "לראות את הקולות".

ֿ

עילי ראונר, ילדה וכלי קשת, אבן חושן 2016


This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, עמיחי שלו, רונית מטלון ז״ל

עורכת לשונית: מעין איתן

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים