This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

לב ריק, קבר ריק: ביקורת על 'אני אומר לכם שאני מת!' מאת עודד וולקשטיין

 

 

(מילים: 1264) 

 

 

 

אני עומד על מפתן הדלת, בכוונתי להיכנס לחדרי. זהו עסק מסובך. ראשית עלי להיאבק באטמוספירה, אשר לוחצת על כל סנטימטר מרובע של גופי בכוח של 1 קילוגרם. בנוסף עליי לנסות לנחות על קרש אשר חג מסביב לשמש במהירות של 30 קילומטר בשנייה: איחור של שבריר שנייה וכבר יהיה הקרש במרחק של מיילים רבים. התעלול הזה חייב להתבצע בשעה שאני תלוי על פני כוכב לכת בצורת כדור, ראשי החוצה אל החלל, ודרך כל נקבי גופי נושבת רוח אתרית במהירות בל תשוער. גם לקרש עצמו אין ממשות מוצקת. הדריכה עליו כמוה כדריכה על נחיל זבובים. האם לא אפול דרכו?[...] באמת קל יותר לגמל לעבור דרך קוף מחט מאשר לפיזיקאי לחצות את סף הדלת ( חליפת מכתבים 1933-1940, 254-255)

 

זהו הניסוח שבוחר ולטר בנימין, מתוך עולמה של הפיזיקה מאת אדינגטון, כדי לתאר את הפרוזה של פרנץ קפקא. מסתו של עודד וולקשטיין על אדגר אלן פו, אני אומר לכם שאני מת! נמסרת מאותה כניסה בלתי אפשרית, מאותה עמידה על הסף. במקרה זה, על סף יצירותיו של אדגר אלן פו. וולקשטיין מנסח ומעמיק את העמידה הזו על הסף וחוזר אליה שוב ושוב לאורך כל הספר, במהלך ספירלי, שהיא תנועתה של המסה כולה. באחד מהדימויים היפים בספר, מתאר וולקשטיין את העמידה על סִפו של פו, את הכניסה המתעתעת אל סיפוריו וכתיבתו, כך:

האומנם הכניסה למבנה הגותי היא מן האפשר? נדמה שהתשובה חיובית, במידה שהכניסה לאתר בנייה נטוש היא אפשרית; ותחת אזהרה, כי המבקר שיאריך את שהותו במקום עלול להישכח כאחת הקורות הנרקבות, להיטמע באין מרגיש בצמיחתה החשאית של העזובה. המבנה הגותי משול לכניסה שנעקרה מבית; אין מפתה ממנו, אבל מעמקיו אינם אלא השתברויות מתעתעות של עומק הכניסה עצמה. גם מי שמדמים כי נכלאו במרתפיו, דבקו למעשה בסף, קפאו מעצם הכניסה בדלת. (אני אומר לכם שאני מת, 33)

 

 

סיפוריו של אדגר אלן פו ממשיכים לטרוד את מנוחתם של קוראים וחוקרים רבים. פו נחשב לאבי הסיפור הבלשי, ולנציגה הבולט של הכתיבה הגותית מטילת האימה והחידתית. היסודות האפלים בכתיבתו נקשרים אל סיפורו הביוגרפי, שגם הוא אפל ומלא בסימני שאלה, ואשר נדמה שרק מתרבים עם הזמן. וולקשטיין, מכיר את כתיבתו של פו היכרות אינטימית, כמי שתרגם את סיפורי האימה של פו בספר מצב ביש וסיפורי אימה אחרים, שראה אור בשנת 2010 בהוצאת פרדס. במסה זו שחיבר וולקשטיין על פו, ניתן להבין עד כמה מעמיקה היכרות זו.

 

כשהוא מודע לסכנות ולחוסר האפשרות להיכנס באמת ליצירותיו של פו, וולקשטיין מנסה בכל זאת, להיכנס ולהעמיק רדת עוד ועוד אל יסודות הסיפור האפלים של פו, אך למעשה לא מתקדם מעבר לכניסה אליהם. וכך פועלים במסתו של וולקשטיין שני כוחות בו בזמן: סקרנות, נחישות אינטלקטואלית ודחף לגלות את הסוד מן הצד האחד ותסכול,  רפיון יד ואולי אף ייאוש מן הצד האחר. הרצון להבין, להסביר ולתת תשובות נתקל שוב ושוב בידיעה שכל אלו, גם אם יהיו בגדר אשליה, הרי הם פתרון זמני שמעיד יותר על דמותו של הקורא מאשר על כתיבתו של פו: הקורא נכנס לעומק, ובכל מהלכו אינו מגיע אלא לעמידה קפואה על מפתנו.

 

בהמתנתו המתאבנת הוא מפסל צורה של שער, לשון לַחוק. (אני אומר לכם שאני מת, 38). וכך הופך וולקשטיין, קוראו של פו, לאותה דמות עגומה מהסיפור "בשער החוק" של פרנץ קפקא, שנידונה לכלות את חייה בהמתנה לכך שיתירו לה להיכנס אל שער החוק, רק כדי לגלות, בסוף ימיה, שהשער ההולך ונסגר נועד רק לה עצמה, אך עכשיו מאוחר מדי להיכנס בו. קפקא מוזכר לא פעם לאורך המסה, והקישור בין קפקא לבין פו שעושה וולקשטיין, מסביר משהו על יסוד האימה המצוי בכתיבתם, למרות ההבדלים ביניהם, ואת חוסר היכולת לחדור אל כתיבתם.

 

ההסברים התיאורטיים שמציע וולקשטיין מרתקים ומשכנעים, חלקם מבריקים ממש – אך כולם מגיעים עד גבול מסוים, כמו אותם ההסברים שמבקש וולקשטיין להחליף. ההסברים שנוגעים למנגנון הקפיטליסטי שמפעיל ויוצר את דמותו "המשוגעת" של פו, הם מוצלחים במיוחד. וולקשטיין מראה איך הדימוי של פו כמשורר וסופר משוגע, מקולל, בעצם נבע מתכתיבים כלכליים ותקופתיים, ואשר את תדמיתו הידועה שלו, יוצר פו עצמו למעשה. כך מחליף וולקשטיין את ההסברים הפנימיים - הנפשיים והרומנטיים ביסודם - בהסברים כלכליים וחברתיים. האמת, אם היא מצויה, תמצא כנראה בשילוב בין הגורמים, אבל דברים אלו של וולקשטיין חשובים להבנת יצירתו של פו ולשחרורה מהזווית הפסיכולוגיסטית-רומנטיקנית, דרכה היא בדרך כלל נקראת. כך גם, הפרשנות הפתלתלה לאחד מהדימויים היסודיים בכתיבתו של פו – הקבורה בחיים. אך ישנם רגעים בהם וולקשטיין כורך את חבל טענותיו כמה פעמים מעבר לנדרש, סביב פו אך גם סביב עצמו, וכך חלק מטענותיו מרחיקות כמעט עד אבסורדום. נדמה שאפילו וולקשטיין מודע לכך, אך לא יכול לעצור את תנועתן, ממש כאותה תנועת מטוטלת המתוארת בפרק השישי של הספר.

 

הנקודה האחרונה יכולה הייתה לגרוע מההנאה שבקריאת מסתו  של וולקשטיין, אך דווקא בה מצוי הלב הפועם. וולקשטיין מוכן ללכת בעקבות פו, בעקבות הפצרותיו לרדת עמו אל הקבר הסוליפסיסטי, להיות לפו הנמען שפו מחפש וקורא לו. וולקשטיין אינו מבקש להיות חוקר מרוחק של פו, אלא קורא קרוב שלו, להיענות לקריאתו [פו] מפתה אותך להאמין שבאשר הפרוזה שלו מצלצלת, היא קוראת בשמך (אני אומר לכם שאני מת, 10). ווולקשטיין מתנדב ללכת, משתוקק ללכת, להיות אותו קורא המשמש את מותי (אני אומר לכם שאני מת ,10), כלומר את מותו של פו. מדובר בהיענות לקריאה (על כפל המובן, פעם אחת, reading, ופעם שנייה calling), שהיצירות והמחבר, פו, תובע: אין לקרוא את סיפוריו של פו אלא להסתחרר במבנה הספירלה – לצאת פנימה ולהיכנס החוצה; לרדת אל פני השטח ולעלות למעמקים (אני אומר לכם שאני מת, 27). במקרה זה, לא מדובר רק בהתחכמות מיותרת, המסרבלת את הקריאה, אלא בקריאה בטקסט על פי מידותיו. לכן וולקשטיין אינו שועה לאזהרותיו שלו ובסופו של הספר הוא מודה שכל מבוקשי היה ללבוש את צורתם של משקופים ולצמח מבשרי חלודה, לקפוא על המפתן כדרך שרק המפתן עצמו יכול (אני אומר לכם שאני מת, 155).

 

ככל שהספר מתקדם, וולקשטיין חושף עצמו יותר, אולי כתוצאה ממהלך החשיפה של מנגנוניו של פו. ככל שהמסה מעמיקה את ההבנה שלא ניתן להיכנס באמת אל תוך יצירותיו של פו, הולכת ומתבררת דמותו הקוראת של וולקשטיין, וכך החלקים המעניינים בספר נמצאים בחלקו האחרון, במספר הערות אגב, שנוגעות לא נוגעות בנושאים שעולים במסה ואשר מתוכם עולה דמותו של וולקשטיין; אלה הרגעים בהם נטמנה בוולקשטיין ראשית החיפוש אחר פו, אחר עצמו בפו, חיפוש שהוא מודע שלא יגיע לסיומו. וולקשטיין שמסרב להסבר הפסיכולוגיסטי הפשטני לעיתים, על פו כ"משוגע", שמכפיף את פו להיסטורי ולכלכלי, חושף שברירי רגעים אישיים בהם מתהווה קריאה וכתיבה ובכך, אולי, הוא מנסה למצוא שוב את האישי בתוך המנגנון, את האישי בכלכלי. הוא בוחן את אותו פיסול של שער החוק בדמותו של הקורא שעל הסף, וכיצד התהווה הוא עצמו, וולקשטיין, כקורא האישי הזה של פו; אם כי גם ברגעים החשופים האלו, וולקשטיין זוכר ומזכיר לקורא שמדובר בקריאה, בספרות, כמו אצל פו. אבל בדיוק ברגעים הללו, יש יופי שברירי, בחשיפתה של נקודת ראשית-אישית, שתהפוך להיות מחקר ספרותי מרשים.  

 

לקראת סיום שואל וולקשטיין: האם אפשר לקרוא את פו בלי להיקבר בתוכו? האם אפשר להיכנס לסיפורים האלה ואז לצאת מהם, רגע לפני טריקת השערים? האם נגזר עלינו, קוראיו של פו, להיקבר בחללו של הסיפור המדמה את עצמו לעצמו במידותיו של לּבֵּנו הריק, או שמא הלב הריק הוא שמדמה לעצמו את ריקותו על ידי הקבר הריק [...] (אני אומר לכם שאני מת,50-51), ובעצם הוא מותיר אותנו עם השאלות, עם הלב הריק המהדהד את הקבר הריק ולהיפך, ואלה מותירים את פו ואת נמעניו בבדידותם.

 

אחד מהישגיו המרשימים של הספר, הוא העובדה שאימתם של סיפוריו של פו נותרת בעינה, ואף מתחזקת לנוכח הקריאה בספרו של וולקשטיין. מסתו של וולקשטיין משולה להשלכת לפיד בוער ובהיר לתוך בור אפל שעומקו לא ידוע; אין בכוחו של האור לסלק את החשכה, לבטל את האימה שבה, רק לתת אומדן שעוד מעמיק את האפלה, רומז כמה עמוק עוד אפשר ליפול.

 

ספרים המוזכרים ברשימה זו: 

 

 

ולטר בנימין וגרשם שלום,  חליפת מכתבים 1933 - 1940, עורך: גרשם שלום, רסלינג, תרגום: הראל קין, 2008 

עודד וולקשטיין, אני אומר לך שאני מת! מסה על אדגר אלן פו, רסלינג בדיעבד, עורכת מיכל בן נפתלי, 2016.

 

אדגר אלן פו, מצב ביש וסיפורי אימה אחרים, תרגום: עודד וולקשטיין, פרדס, 2010.

 

פרנץ קפקא, "לפני החוק", רופא כפרי, תרגום: אילנה המרמן, עם עובד, 2004. 

 

לקריאה נוספת:

 

לילך לחמן, ״אני אומר לכם שאני מת! אדגר אלן פו לא היה משוגע״, הארץ, 30.9 2016

מוטי פוגל, "בתהומות של אדגר אלן פו" הארץ, 5.9 2016

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload