This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

על החופש להתמכר לשירה - על "כל השירים" לחיים לנסקי

(מילים: 1780)

 

הספר חיים לנסקי-כל השירים, מאפשר פגישה מענגת עם המשורר העברי החשוב שמת בגולאג בסיביר ב-1943.

    

 

 

    

 

תענוג גדול של פגישה מחודשת 

 

תענוג גדול של פגישה מחודשת – מקיפה, מעמיקה ועבה – עם שירתו הוירטואוזית המרה-מתוקה, החכמה בלילה וקורעת הלב של חיים לנסקי. שיר זה, שנסוך עליו הומור חביב שבחביב, כותב עמינדב דיקמן על אחד מן השירים (במאמר שנכתב במיוחד למהדורה, 495). כישרון, כישרון כישרון, מוסיקה, מוסיקה, ומיני נדנדות - לעתים אימתניות, לעתים שובבות - בין כאבי גורל ומציאוּת הגולאג לבין שמחת הנוף, השירה והקצב; שירה שהיא מֹאזְנַיִם של פיכחון ומסירוּת לאין קץ לכתיבה, לשפיות, לעקשנות ולסבל.

 

קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה
בִּמְרִירוּת מִיצָהּ חֲרִיף הָרֵיחַ.
רַק לְמַעֲנָהּ, לְמַעֲנָהּ
נָּד אֲנִי וָנָע אָדָם אוֹרֵחַ.

 

וואו. אני זוכרת את המפגש הראשון עם השיר, שאלה הם טוריו הראשונים, בשיעור  "מבוא לשירה" אצל אבנר הולצמן, שנה א באוניברסיטת תל אביב. שווה ללמוד את תורת התיזמור הצלילי, כולל את המושגים הדקדקניים ביותר בשביל להבין מה עושה המשורר בשיר הלענה שלו ולעקוב אחר ההפתעות הטמונות בהמשכו. לשיר הזה, כמו לשירים רבים של לנסקי, אין תחליף. הם עובדים עם מה שיש. ההתלכדות בין מקסימום שיריות למקסימום מציאוּת (או עובדתיוּת) היא סוד ההתגלות שלהם, השקט שמותירים אחריהם ההיפוכים בין בחירה וגורל, משחק וכובד ראש, גאוה והשפלה - בתום הקריאה. שקט של מופתיות?

 

הייסורים הלענתיים, אגב, אינם פוסלים – בעיקרון - התמסרות לתענוגות אחרים (רמז: שני שפתיך, בת היופי), אך לא בחיים האלה, בשירים האלה. כי זה לא יקרה. אפסיק כאן, כי ההרגל של אלף שנות הוראה, מפתה אותי להראות את כל היופי צעד אחר צעד ואין זה המקום (השיר נמצא בעמ׳ 121 במהדורה החדשה ואפשר לקרוא גם את מה שדן מירון כותב עליו במסה הפרשנית "הצורך להקים אנדרטה" בעמ' 492-490). 

 

יש משהו נִסי בנסיבות הופעתה של שירת לנסקי ובהגעתה אלינו;  הסיפור על המחברות בכתב ידו שהגיעו לישראל בדרך לא דרך מברית המועצות בשנת 1958 לא מפסיק להפתיע ולרגש. למי שאינו מכיר את הפרשה, אני ממליצה לחזות בעמוד השער של המחברת ובכמה עמודי שירים בכתב ידו של לנסקי המשולבים במהדורה החדשה שלפנינו, ואז, בכל זאת, לקרוא את סיפורן של המחברות (ואפילו את תיאורן החומרי, ממשי) אצל שלמה גרודזנסקי בהקדמה למהדורה המורחבת של מעבר לנהר הלתי משנת 1986, הוצאת עם עובד. שם 'פרשת המחברות' באמת מתרחשת: הפליאה, העצב, הסכנה, הנאמנות, הנפשות הפועלות; בסוף שנת 1958, חבילה קטנה ובה אוצר שהדהים לב כל רואיו, צרור העלים המצהיבים שבחבילה צרורה, מי פילל כי באחד הימים נזכה לראות בעיננו כתבי-יד חדשים של חיים לנסקי?, שתי מחברות בית-ספר מסוּרגלות, שטוריהן הצפופים גדושים אותיות מנוקדות, רבה מהביע היא התודה שאנו חייבים לאלמונים אשר קרוב לעשרים שנה שמרו על כתבים אלה שהפקיד בידיהם חיים לנסקי (הדמיון נרתע מלשער היכן וכיצד) על אף ידעם מה הוא העונש הצפוי להם על כך מידי 'דייני סדום'.  

 

בין כך ובין כך, עבודת השירה ה ע נ ק י ת  של לנסקי  -  היא נס שלא שוייף על ידי המדינה העברית (שבדרך) ואורה הבוהק, מין שירת מחשכים מנצנצת המתגלה במצולות בהינתן לה הקוראים המתאימים שיטילו עצמם לתוכה. חיים לנסקי  נולד חמש שנים לפני נתן אלתרמן, היה מבוגר בשש שנים מלאה גולדברג וצעיר בחמש שנים מאברהם שלונסקי, אבל הוא לא זכה להימנות עם השלוחה של הספרות הרוסית בארץ ישראל, לא נטל חלק בייסוריה של הסביבה הספרותית של הלבנט התל אביבי ולא הצטלם בכסית. הוא מת כפייטן עברי (ושלימזל) במאסר בברית המועצות, כנראה במרס 1943, מאסר אחד מיני רבים של אדם סובייטי. במילותיו של לנסקי עצמו פייטן עברי אני ושלימזל המופיע בשירו "תעוּרה", שיר שאינו  מן השירים המושלמים ביותר שלו, אך בקריאת מהדורת "כל השירים" דווקא הוא נהפך לחביב עלי. מעבדת המשורר נגלית בו במלוא הדרה. 

"תעורה" מתחיל כך :

 

 הוֹי נֹעַם הַחֲלוֹם הַבָּא בְּרֹב עִנְיָן!

 הִדְּקַתְנִי תַּרְדֵּמָה אֶל תֹּרֶן נָע

 

ואז פנטזיות על סירנות וכניסה לעולם החומרי עם ציטוטים המובילים למשפט:

 

עֵינוֹ שֶׁל פּוֹלִיפֶם הֵן לֹא נִקַּרְתִּי,

עֵינֵי סוּמִים מִרֶחֶם לֹא פָּקַחְתִּי

אֵינִי רוֹפֵא עֵינַיִם כְּלָל וּכְלָל

פַּיְטָן עִבְרִי אֲנִי וּשְלִימַזָּל.

 

וכל הזמן הניסיון הזה להירדם על מזרן בית הכלא המוליד עוד ועוד "תעורה", ערות בלתי נסבלת באמצע הלילה. והתקוות והאכזבות והעליבות, ולבסוף:  שירי לפיטנו לא יתנכר, שירי את עלבוני יתבע מידי תקיף /ואת ריבי יריב. השיר נהפך ליישות מיתית, גם אם כותבו לא קורץ מחומר של גיבורים טרגיים או אפיים, אך באיזו דרך מופלאה נותר, כמו המחבר, מין שמשון דער נעבעכדיקער של השירה.       

 

הקשר הסיבתי המחוספס בין החיים הקשים של לנסקי לבחירתו בשירה העברית (העברית היתה אסורה בברית המועצות של סטלין. לנסקי נתפס על עבירה זו ונאסר), הדיאלוג  האמיץ, השובבי והרציני-להחריד עם האופי השלימזלי העקרוני של השירה העברית הנוטה לקובלנות אינסופיות על אומללות (בניגוד לגיבורים של הומרוס. הם נשארים הירואים גם מתייסרים כהוגן, מטולטלים מצד אל צד) ופרשת החיים העגומה של המשורר העברי האחרון על אדמת רוסיה הסובייטית (כולל ה"למה זה מגיע לי")  – כל אלה מרחפים על כל השירים, אך הגאווה בהגדרת האני כ"פייטן עברי" היא המכריעה.

 

שירתו של לנסקי היא שיאו של הניגוד (המלהיב בעיני בהקשר של השירה העברית לדורותיה) בין עלבונם של החיים ועוגמתם לפאר השירה ונחמתה: חַיֵּי כֶלֶב רָעֵב אָסוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת –/ הוֹי, אֲרוּרִים אַתֶּם, חַיִּים בְּלִי תוֹחֶלֶת!  (ביאליק), ברנר המעיר על שירי ביאליק:  חיי כלבים כשלנו – ושירה שכזאת, והנה לנסקי חי חיי כלבים של ממש (עבודות פרך בסיביר, רעב) ומתזמר את סבלו לשירים יפהפיים הרחק מן הקוראים העבריים ומן החיים הממשיים של העם או 'העם'. דן מירון, בעל הכישרון הניסוחי, כותב יפה בענייניות מצמררת: לנסקי חי את כל חייו, עד מותו בטרם עת, כשהוא מעורטל מכל מעטפת מגוננת זולת כישרון שירי בלתי שכיח ושיווי משקל נפשי, שבתנאים ששרדו היה נדיר עוד יותר (בתוך: חיים לנסקי-כל השירים, 429).

 

אין מעטפת מגוננת. שירת פנאי לא תיתכן. לנסקי מגלם את החופש להתמכר לשירה עם כל הייסורים, הצער והסבל. לא מן המלנכוליה, השיממון (Ennui) או העגמומיות הנוגה או ההתענגות על "שירת הפצע" (ביטוי של אהרן שבתאי) -  הוא נוחל את שירו. לא נגן בודד-נודד (נדמה לי שמשה שמיר הגדיר פעם כך את אלתרמן), לא מבצע וירטואוזי של מנגינה או מנגינות, אלא מנצח-מתזמר על תזמורת בצורת. התמונה של לנסקי כמנצח עם שרביטו, המנופף בידיו לתזמורת דמיונית כשהוא שוכב על מיטתו באיזה גולאג, גם כשהוא מחכה בתור למרק דלוח, תמיד תובע את היופי והקסם מכל המתרחש סביבו באמצעות שליטתו (הלא מדומיינת) במלים וצליליהן – בתמונה זו יש נחמה, ובזה טמונה נדירותה של שירתו. היא מעידה כי הבן-אדם יכול להיות  נורמלי ואמנותו שובבה ועמוקה ומיסטית וכיפית גם כשהחיים לא לטובתך.

 

לֹא גִּלּוּ לִי חֲלוֹמוֹת אַף לֹא אוּרִים

כִּי אֶזְכֶּה לְמַדְרֵגָה כּזוֹ-

אוֹר גָּנוּז לִרְאוֹת בַּיִסּוּרִים,

כִּי אֶלְחַשׁ עַל מַכָּתִי "גַּם זוֹ".

 

אז איך המהדורה ?

 

ללא ספק, מהדורה שלמה העונה חלקית לקריאתו החריפה-מרירה של יורם ברונובסקי ברשימתו על המהדורה המורחבת של מעבר לנהר הלתי, "חיים לנסקי: אור גנוז בייסורים" (הארץ 8.8.1986. הרשימה כונסה בספר ביקורת תהיה בעריכת דוד ויינפלד, 2006): 

הנה כי כן, גם אחרי המהדורה המורחבת עדיין יש מקום לייחל לכינוס כל שירתו של חיים לנסקי, לא פחות חשוב נראה לי פרסום כרך זכרונות על אודותיו – נוסף לאלה שראו אור במהדורת 1960 ראו בינתיים אור זכרונות שחיים באר מונה אותם בהערות הסיום שלו. ואולי אפשר לפלל גם לאיזה מבוא ענייני- ביוגרפי על אודות חיים לנסקי – לא צריך לשם כך חבר למאסר של המשורר, די בחוקר ספרות כלשהו.

 

לכרך זיכרונות עדיין לא זכינו. אך לכינוס כל השירים – בהחלט. העורכת של הספר, ורד אריאל-נהרי, כעדותה בפתח המהדורה, השקיעה שנים רבות מול המחשב עם כתבי היד, ערמות הספרים, דפים וחתול, כתבה מבוא ענייני-ביוגרפי (לא  נאלץ להסיק מתוך השירים עצמם באיזו עיירה לנסקי נולד: סלונים) והתקינה מהדורה ללומדים, לחוקרים ולסתם קוראים (היש כאלה?). עבורם העורכת מדייקת בהערותיה את הדנוטציות של מלים על-פי המילון העברי ששימש את המשורר (שממית היא עכביש ולא לטאה ולכן: "קוּר שממית אחריו נגרר " מאבד את מוזרותו השגויה), מביאה לעיוננו חילופי נוסח בתארוך מדויק עד כמה שאפשר ואף מתקנת לנו כמה מן "התיקונים" של העורכים הקודמים.

 

מעלותיה של המהדורה רבות, אך יש בה, לצערנו, גם פגמים וקלקולים. אודה ואבוש על רובם לא עמדתי, עד שקראתי את רשימתו המעמיקה של יהונתן ורדי בכתב העת דְּחָק האחרון (כרך ז'). בצניעות ובדקדקנות, באותות ובמופתים מראה לנו ורדי את הליקויים, ואף מציע תיקונים חשובים לניקוד השירים ולשיבושים נוספים. רק לעניין אחד לא הסכמתי: טענתו של ורדי כי הדפסת יצירות הנעורים של לנסקי במהדורת 'כל השירים' מיותרת. אמנם כבר פסק שולחן ערוך שאין מברכים שהחיינו על הבוסר, מזכיר לנו ורדי, אך האם מהדורה ראויה לשמה, מלאה ובדוקה מצדי צידיה, בלשונו של דב סדן, אינה אמורה לפטור את החוקרים  מן הצורך לחזר אחרי עלים בלים הפזורים אילך ואילך, כדרך שהיה חייב קודמו וכדרך שיהא הבא אחריו? מן הספר המכונה "כל כתבי" נועד, בין השאר, להשהות שיפוטי ערך ולהביא את כל המצאי.  

 

בעניין הניקוד אין פשרות. לא מדובר בדקדוקי עניות. אפילו בהתעלם מן האתוס המדעי או האקדמי של התקנת מהדורה, בשירה, ניקוד שגוי הוא צרימה, זיוף, פגיעה חמורה ביצירה ובמשמעותה, יתר על כן, בשירים כל כך מוסיקליים, מחורזים וממושקלים. זאת ועוד: כדאי לשקול שוב את מדיניות הערות הביאור במהדורה המתוקנת, אם תהיה כזו (הלוואי).

 

ההחלטה אלו מלים, ביטויים והרמזים היסטוריים, ספרותיים ותרבותיים ידועים לקוראים בימינו  - אינה קלה, ובכל זאת מדוע, למשל, לבאר את המלים הבאי וסומה לא את המלה תעורה? עקרוני יותר הוא הבלבול שיכול לאחוז את הקוראת אם תזדקק לפירוש הביטוי לשון הימן והלוי בשיר הפותח בשורות הבאות : לשון קדומים, לשון הימן והלוי  / בדרך נס הגעת אלי / את המענגת והמסיים בכן תעבירי שמי מעבר לנהר הלטה/ כשמות הקדמונים הימן והלוי. איזה שיר יפה והכרחי למי שאוהב את השפה העברית, או בכלל משהו. הערת העורכת גורסת: הימן – משורר וחכם מחכמי קדם המוזכר בספר מלכים א' ובתהלים, הלוי - יהודה הלוי. ואילו דן מירון מעיר, במאמרו המצורף למהדורה, כי הכוונה אינה ליהודה הלוי, כפי שסברו בטעות, אלא ללוי שתלה את כינור המקדש על הערבות אצל נהרות בבל, ובבוא העת החזירו אל המקדש המחודש שבירושלים כדי שישמיע שם שיר חדש. הייתכן כי גם יהודה הלוי וגם תהלים קל"ז מהדהדים כאן בשירו של לנסקי, משורר עברי באדמת נכר, הנתון במאסר ואינו תולה את כינורו, אלא בוחר להסיע את גייסות העברית כמצביא מהולל מעבר לנהרות המקראיים והמתולוגיים? זו שאלה פרשנית, שלא על מהדורת "כל השירים" להכריע בה.

 

בקיצור: לא לוותר על שירי הנעורים ולתקן את הדורש תיקון במהדורה הבאה, וכך יושלם המפעל הנהדר הזה. במאזן הרעוע שבין הנידחות הנערצת של שירת חיים לנסקי לחובת המהדורה השלמה, מצטרפת מהדורת חיים לנסקי-כל השירים למסכת הגאולות של שירתו כנגד השכחה, מעבר לנהר החדלון, הלטה (או הלתי). המסה של עמינדב דיקמן שנמענה האידיאלי הוא כמדומני 'הקורא המקצועי', היא כמעט הכרחית עבור חוקרי השירה העברית, המבינים באופן מעורפל, כי השירה הזאת שייכת הרבה מאוד למסורת השירה הרוסית, אבל אינם יודעים בדיוק איך, מדוע וכיצד (בעיה דומה יש לנו עם המודרניזם הארץ ישראלי, שלונסקי-אלתרמן-גולדברג). המסה הפרשנית של דן מירון מועילה, אינפורמיטיבית להפליא ומרתקת, אם כי מעוררת לעתים תחושה של אי נוחות בטון היהיר שלה, בקצף השררה שלה. אפילו את הביוגרפיה הדוויה של לנסקי היא מתעקשת לכתוב תוך התעלמות  מ"חיי חיים לנסקי" של ורד אריאל-נהרי בפתח המהדורה.

 

אך מה שחשוב באמת הוא האם הכינוס החדש הזה יעזור לנו להתגבר על עצלותנו ולצלול סוף סוף לתוך השירים הללו, שנכתבו בתנאים בלתי אפשריים כמעט ללא נמענים, לחוות שוב את הרטט הייחודי שהם מציעים?  לי זה קרה. שוטטתי במוזיאון הזה בין השירים, ולא הרגשתי אנדרטה ולא ענף גדוע, הרגשתי – חיים.  

 

 

חיים לנסקי, כל השירים, ערכה והוסיפה מבואות, ביאורים ונספחים: ורד אריאל- נהרי, מוסד ביאליק, ירושלים, 2016.

 

לקריאה נוספת: 

 

דן מירון, "על הצורך באנדרטה למשורר חיים לנסקי"הארץ, 13.9 2015 

יהונתן ורדי, "עם שירי חיים לנסקי", דחק ז'.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload