This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, עמיחי שלו, רונית מטלון ז״ל

עורכת לשונית: מעין איתן

בתמיכת מכון הקשרים

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

התאהביני בשל תפוח?

 

 

(מילים: 1466)

 

מסה על תפוחים ואפיגרמות, בעקבות ספרו של עמינדב דיקמן אפיגרמות כך ואחרת – מבחר משירת האפיגרמה היוונית, לצד וריאציות מקוריות משל המתרגם. 

 

עמינדב דיקמן, אפיגרמות כך ואחרת: וריאציות על נושאים עתיקים, חרגול ומודן, 2016

 

א.

האפיגרמה היוונית היא שיר קצר, לרוב בן מספר זוגי של טורים, לרוב במשקל המכונה דיסטיכון אלגי. האפיגרמות העתיקות ביותר נחקקו על חפץ, ומכאן שמן (אפיגרמה - כתוב על). אך כבר בשלב קדום מאד יצאו האפיגרמות לעצמאות ספרותית, ונתחברו בלא שנועדו להיחקק. מבוא מאלף לתולדות הצורה השירית הזו – מיוון הארכאית ועד ימינו – ימצא הקורא בסוף ספרו של עמינדב דיקמן, אפיגרמות כך ואחרת. אבל עיקרו של הספר המענג הזה אינו בסקירה למדנית כי אם בשירה חיה, מתורגמת ומקורית כאחת. דיקמן, מן המעולים והפוריים במתרגמי שירת אירופה לעברית, תרגם מבחר משירת האפיגרמה היוונית, ולצד כל תרגום הוסיף וריאציות – או בלשונו של אבידן, "דיגומים" – שירים משלו על נושא האפיגרמה המתורגמת, כתובים באחד הדגמים המצויים בשירה העברית המודרנית. נפתח את עיוננו באחד מתרגומיו:

   

        רְאִי, תַּפּוּחַ אֲנִי, אוֹהֵב הֲטִילוֹ לְרַגְלַיִךְ:

        נוּדִי, קְסַנְטִיפֵּה אוֹת "כֵּן"; שְׁנֵינוּ הוֹלְכִים וּכְמֵשִׁים.

 

("אפלטון", או פילודמוס, AP v, 80; אפיגרמות כך ואחרת, 62)

 

זו אפיגרמה במיטבה: חדה, מהירה, לא פחות שירית מאשר דיאלקטית, לא פחות דיאלקטית מאשר שירית. המלה "שנינו" מבריקה בדו-משמעותה; בקריאה פשוטה היא מציינת את התפוח ואת הנערה, אבל אפשר להסב אותה גם על התפוח ושולחו, או – בדילוג על התפוח – על המחזר והמחוזרת. לתרגומו היפה, החריף, האפיגרמטי, צירף דיקמן שני דיגומים. הראשון פורט על נימה נושנה, ביאליקאית:

 

        הֲתֹאהָבִינִי בְּשֶׁל תַּפּוּחַ?

        תִּקְוָה חָרַתִּי עַל קְלִפָּתוֹ.

        רְאִי, יוֹמֵנוּ אָץ רָץ לָפוּחַ,

        נִכְמֹש גַּם יַחַד, נִרְקַב כְּמוֹתוֹ.

 

מי שמחפש יופי בתולי קצת פחות, נוסף בעבורו גם הדיגום הבא:

 

        אֲנִי תַּפּוּחַ עֲגַלְגַל, כְּמוֹ שֶׁל חַוָּה.

        אֲבָל הַפַּעַם זֶה הָפוּךְ: מֵאֵת אָדָם.

        הַבִּיטִי בִּי: חָלָק, בּוֹהֵק, בְּלִי פְּגָם,

        מַתְאִים מִכֹּל כִּשְׁלוּחַ אַהֲבָה.

 

        שָׁלַח אוֹתִי אֶחָד שֶׁמְּאֹהָב.

        לֹא בְּעַצְמוֹ: אַךְ בָּךְ (לְשֵׁם שִׁנּוּי).

        אִם אַתְּ פְּנוּיָה, מַתְאִים, כִּי הוּא פָּנוּי.

        בִּמְקוֹם לִנְאֹם, חָרַת עָלַי מִכְתָּב:

 

        הִנֵּה תַּפּוּחַ. קְחִי, סַמְּנִי לִי כֵּן.

        הוּא מְסַמֵּל אִלֵּם, אַךְ מִלּוּלִי:

        סוֹפוֹ לִרְקֹב, וּשְׁנֵינוּ נִזְדַּקֵּן.

 

        עַל כֵּן חֲבָל לְהִשְׁתַּהוֹת, הֲיִי שֶׁלִּי.

        נִבְנֶה לָנוּ בְּיַחַד אֵיזֶה קֵן.

        אִם הִסְתַּקְרַנְתְּ, אָז, אָנָּא, צַלְצְלִי.

 

(אפיגרמות כך ואחרת, עמ' 63)

 

המלים האחרונות מלמדות שהרכיב החשוב ביותר בשיר אינו כתוב בו, אלא לידו, מן הסתם בשולי התפוח, והוא מספר טלפון.

 

נפליג כעת הלאה מזה.

 

ב.

בורחס כתב פעם שכל סופר גדול יוצר לאחור את מבשריו. הוא הדגים זאת מקפקא: אי אלו סופרים הקדימו את קפקא, אבל רק משבא קפקא אנחנו יודעים לזהות אצלם "קפקאיוּת". באופן דומה, בזכות ספרו של עמינדב דיקמן אנו מזהים היום את המבשר הראשון שלו בשירה העברית – אם תרצו, את אבי מערכת התרגום והדיגום – שחי לפני כאלף שנה בגרנדה המוסלמית, ואינו אלא ר' שמואל הנגיד. המצאת הנוסח הזה התחוללה בלילה אחד, והיא קשורה, באורח פלא, גם לאפיגרמה וגם לתפוחים.

 

מעשה שהיה כך היה. במהלך אחד המשתאות שערכה האריסטוקרטיה היהודית בגרנדה, אולי בארמונו של הנגיד, העבירו בין המסובים "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כֶּסֶף" – תפוחים עשויים מזהב ומכסף ומלאים עשבי בושם להרחה. אחד המסובים נזכר באפיגרמה ערבית – אפיגרמה במובן הקדום: שיר שכתוב על חפץ, ומדבר בשמו. היה זה תפוח עשוי כסף, שהסביר מדוע הוא עשוי דווקא מכסף, ואינו כיתר תפוחי העץ. אלה דבריו בקירוב, בתרגום מערבית:

 

        בְּשֶׁל פַּחְדִי מִנְּשִׁיכָתוֹ שֶׁל פֶּרֶא

        יָצַרְתִּי אֶת עַצְמִי – כָּכָה – מִכֶּסֶף.

 

המונח הערבי שתורגם כאן כ"פרא" הוא "ג'אפי" – אדם גס וחצוף, כינוי גנאי בחברה העירונית המעודנת לבדואי שהגיע מן המדבר ואינו יודע איך ראוי להתנהג.

 

שירה נהנתנית, צריך לזכור, נשענת על השקפת עולם קודרת: החיים חולפים, הכל כלה, וכשאתה רואה לרגע את היופי – אסור לך להתעלם ממנו, ובוודאי אסור לך להשחית אותו (או במקרה הזה, לנגוס בו). יש בשיר הזה הדים למובן הסמלי שייחסה לתפוח האפיגרמה היוונית: הוא סמל של נעורים, של יופי, של כל היופי, שֶׁל יֹפִי, שֶׁל אֹשֶר, שֶׁל קַיִץ, כמו שאמר אלתרמן. ברמה מרומזת אפשר לזהות גם מטען ארוטי: התפוח כמוהו כנערה שמפחדת ממגע גס של איש גס, וכמו במטמורפוזות של אובידיוס, משנה את צורתה.

 

אחד המסובים במשתה תרגם על אתר את האפיגרמה במלים –

        וּמִגּוּרִי נְשִׁיכַת לֵץ וּפֶתִי            בְּמוֹ כֶסֶף מְזֻקָּק נַעֲשֵׂיתִי.

 

(דיואן שמואל הנגיד, 274)

 

התרגום לא רע. אבל המלה "נעשיתי" מחמיצה את האקטיביות של התפוח, שבערבית אומר: יצרתי את עצמי. כל המסובים הפצירו בשמואל הנגיד שיציע תרגום משלו, ואחרי הפצרות אחדות, הוא הפתיע אותם לא רק עם שני תרגומים מדויקים, אלא עם עוד שלוש עשרה וריאציות, שהיום, בזכות דיקמן, היינו קוראים להם דיגומים.

 

באחד משני התרגומים המדויקים נעזר הנגיד במקרא לטובת תרגום מופלא של המלים יצרתי את עצמי. כשהנביא יחזקאל מלגלג על פרעה, המאמין שהוא אל שברא את עצמו, הוא שם בפיו את המלים לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי (יחזקאל יח' כט, ג). הנגיד מסיע את הגאווה הזו אל התפוח שלו:

 

        מִפָּז עֲשִׂיתִינִי, כְּמוֹ תֶחֱזֶה אוֹתִי,            פֵּן יִשְּׁכֵנִי בֶּן מְשֻלַּח וְאִישׁ פֶּתִי.

                                                                       

(דיואן שמואל הנגיד, 275)

 

אגב, את הנוסח הזה של השיר אי אפשר לקרוא במהדורות השירים של שמואל הנגיד. המהדירים תיקנו משום מה את הנוסח החריף שנשמר בכתב יד קדום, ושמו בפי התפוח את המילים שבדו מלבם, מִפָּז עֲשִׂיָּתִי. אבל הנוסח "עשיתיני" חריף הרבה יותר, ואין כל סיבה להרהר אחריו.

 

את הדיגומים שבאו אחרי התרגום בנה הנגיד, כמו דיקמן, בז'אנרים שונים. אחד מהם, למשל, הוא שיר שיחה דיאלוגי, שמזכיר ברוחו את המבנה הדיאלקטי של האפיגרמות. הדובר שואל את תפוח הכסף את השאלה שמכיר כל מי שניסה אי פעם להיות מיוחד (כלומר, כולנו), "למה אתה לא יכול להיות כמו כולם?":

 

        וְתַפּוּחַ מְלֵא רָאשֵׁי בְשָׂמִים                    עָשׂוּי כֶסֶף וּבַזָּהָב מְצֻפֶּה,

        וְתַפּוּחִים אֲשֶׁר צָמְחוּ בְפַרְדֵּס                 אֱלֵי צִדּוֹ, כְּמוֹ אֹדֶם מְיֻפֶּה.

        שְׁאִלְתִּיהוּ: עֲלֵי מָה לֹא תְהִי לָךְ              כְּאֵלֶּה – רַךְ וּמֵעוֹר לֹא מְחֻפֶּה?

 

ועונה התפוח בשתיקה:

 

        הֱשִׁיבַנִי בְּלִי אֹמֶר: לְמַעַן [=כי]                 לְכָל חָסֵר וְנָבָל שֵׁן בְּתוֹךְ פֶּה.

 

(דיואן שמואל הנגיד, 275)

 

דיגומים אחרים הם בז'אנר מכתם המוסר – שיר קצר שמלמד איך להתנהג. המסר המוסרי המבודח בשירים האלה הוא תמיד: אסור לנגוס בתפוחים. כך, התפוח הקונקרטי כמעט נשכח, והמשמעות הסמלית של התפוחים הופכת לעיקר מהותם. למשל:

 

        גָּרֵשׁ מְגַלֶה סוֹד חֲבֵרִים מִתּוֹךְ            חֶבְרָה לְמֵרָחוֹק, וְאָז תָּנוּחַ.

        וּשְׁפֹךְ בְּפִי בַּעַר דְּמֵי שִׁנָּיו, אִם              יִשְׁפֹּךְ עֲלֵי שִׁנָּיו דְּמֵי תַּפּוּחַ.

 

(דיואן שמואל הנגיד, 278)

 

הדיגום האחרון שהציע הנגיד, שהוא אולי גם הפואנטה של הסדרה כולה, מתחיל כמכתם מוסר, ממשיך כשיר אירוטי ונחתם כמו אפיגרמה – דיאלקטי ושנון. כאן האנלוגיה בין התפוח לבין הנערה נעשית מפורשת:

 

בְּחַר לָךְ לְמִשְׁכַּב חֵיקְךָ אֶת יְרֵאַת אֵל           וְדוֹמָה לְתַפּוּחַ מְהֻלָּל בְּמַעְנֵהוּ:

רְקוּחָה כְּמוֹ רֵיחוֹ, מְתוּקָה כְּמוֹ טַעְמוֹ,         חֲלָקָה כְּמוֹ גִלְדוֹ וְיָפָה כְּמַרְאֵהוּ.

וְאִם הִיא לְכַף אִישָׁהּ וּפִיהוּ כְּשֵׁרָה הִיא,      כְּאָסוּר לְיָד וּלְפֶה אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא לוֹ    – הוּא.

 

(דיואן שמואל הנגיד, 278)

 

השיר נפתח בציווי מוסרי בגוף שני, ונקל לזהותו כשיר מוסר: שומע השיר מתבקש לבחור באשה יראת אלהים להיות לו לאשת חיקו. למרבה ההפתעה, עליה להיות גם דומה לתפוח מהולל במענהו (בעניינו, במהותו): ריחנית ומתוקה כמוהו, חלקה כמו קליפתו (גלדו) ויפה כמראהו. הדיאלקטיקה של הבית האחרון היא כעין פלפול תלמודי פרודי: בעוד היא, האשה, מותרת רק לכף ידו של בעלה ולפיהו, הרי הוא התפוח, אסור לבעליו, קל וחומר לשאינם בעליו.

 

אם כן, שמואל הנגיד הוא שהניח את היסודות למסורת התרגום והוריאציה בעברית. אבל היסודות הללו נותרו מיותמים, ולא הרבה נבנה עליהם. עד שקם עמינדב דיקמן, והפך את יסודות המסורות למסורת.

 

ג.

עוד אפיגרמה אחרת על תפוח מצויה בשירת ספרד, והפעם – ממש כמו באפיגרמה היוונית – השיר שחרוט על התפוח הוא שיר חיזור. זהו אחד הדברים שקשה להאמין שהומצאו פעמיים. יש להניח אפוא שהמוטיב הזה התגלגל מן היוונים אל הערבים ומהם אל השירה העברית. במקאמה של שלמה אבן צקבל, שחי במאה השתים עשרה, מספר הגיבור, אשר בן יהודה, איך עבר מתחת לחלון, ואשה יפהפיה קראה לו:

 

        אֲנִי חוֹלֵף וְעוֹבֵר

        וְהִנֵה קוֹל מְדַבֵּר

        ׳קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ

        וְאֶשְׁפֹּךְ אֶת רוּחִי עָלֶיךָ׳.

        קָרַבְתִּי

        וּלְעֻמַּת הַקּוֹל נִצַּבְתִּי

        וַיִּפֹּל עָלַי תַּפּוּחַ

        בְּשֶׁמֶן מוֹר מָשׁוּחַ.

 

כאן יש לאבן צקבל חידוש: על התפוח אפשר לכתוב משני צדדיו, ולכן אפשר גם לכתוב עליו שתי אפיגרמות. נקרא כעת אחת מהן:

 

        אֲשֶׁר שָׁכַר בְּיֵין חָמַר וְתִירוֹשׁ            וְיָנוּעַ כְּעֵץ תָּמָר וְכִבְרוֹשׁ –

        לְךָ יִשְׁכַּר וְיָנוּעַ לְבָבִי                        וְהָאַהְבָה תְּשַׂדֵּד בִּי וְתַחְרֹשׁ!

 

(השירה העברית בספרד המוסלמית, 557).

 

זה מכתם נפלא. הבחור השתוי והנחשק נע כתמר או כברוש ברוח – דימוי משוכלל הנוגע הן להתנודדות השיכור, הן לדמיונו לעץ חסון ותמיר; ואילו האוהבת – היא שיכורה, כמובן, מאהבה. המטאפורה החותמת – האהבה מהפכת הקרביים, החורשת והמשדדת – עדינה מאד ואירוטית מאד כאחד.

 

מה בכל זאת חסר בו במכתם הזה? קשר בין המדיום והמסר. שלא כמו באפיגרמה היוונית, התפוח כאן הוא שליח ניטרלי, ואין קשר גלוי בינו ובין התוכן המפתה שחרוט עליו. אז משום שהנני אדם מסורתי, וכשאני רואה מסורת אני מבקש להשתתף בה; ומשום שהספר החדש הקפיץ עלי חדוות דיגום שלא עצרתי כוח לעמוד בפניה; אני מבקש להניח לרגליך, מורי עמינדב, דיגום של המכתם, שיבקש תיקון גם להיבט הזה:

 

        הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה, הוּא אָהַב אֶת הַיַּיִן,

        וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ אֶת הַדָּם הַחוֹמֵר,

        וַתִּשְׁלַח לוֹ תַּפּוּחַ בְּסֵתֶר הַלַּיִל

        וּבִלְחִי הַתַּפּוּח מִבְרָק מְזַמֵּר:

 

        כּוֹס לוֹהֶבֶת לְךָ, לִי – סְדִינִי הָרוֹתֵחַ,

        אֲבָל שְׁנֵינוּ נִרְקַב כַּתַּפּוּחַ הַזֶּה,

        אֲדָמָה הוֹרָתֵנוּ תַּשְׁחִית פֵּירוֹתֶיהָ –

        וְלֹא כָּל

                   הַנִּגּוּן

                            לְעוֹלָם

                                       חוֹזֵר.

 

        לִי – הַכָּר הָרָטֹב, לְךָ כּוֹס מְנַשֶׁקֶּת,

        אֲבָל שְׁנֵינוּ נַחְלֹף כַּחֲלוֹם וְכַצֵּל,

        מִי יַנְחִיל לְלִבִּי הַמְפַרְכֵּס מְעַט שֶׁקֶט?

        רַק אַתָּה אוֹ הַמָּוֶת.

                           סֻקְרַנְתָּ?

                                      צַלְצֵל!

 

(מתוך דברים שנאמרו בערב להשקת הספר אפיגרמות כך ואחרת, 10.3.2016, בית ביאליק)

 

 

ספרים נוספים שמוזכרים ברשימה:

 

שמואל הנגיד, דיואן שמואל הנגיד, מהדורת דב ירדן, ירושלים: היברו יוניון קולג', תשכ"ו.

חיים שירמן, השירה העברית בספרד המוסלמית, ירושלים: מוסד ביאליק, תשט"ו, כרך א.

 

 

 

עמינדב דיקמן קורא מתרגומיו בפסטיבל מטר על מטר:  

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload