This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

הבדיחה של שטוקהולם

 

 

 

 

(מילים: 1523)

 

בשטוקהולם ידלין מתארת קבוצה של חברים אמידים, מכובדים, בסביבות גיל 70, שעוברים הרפתקה משותפת. ידלין לא מספרת בדיחה על זקנים; היא מספרת בדיחה על התרבות או על הספרות העברית, ועל האופן שבו היא נוהגת בזקנים או מייצגת אותם. ולכן, הבה נחשוב קצת על זקנה ועל שקרים: על שקרים שמספרים ביחס לזקנה.

 

נעה ידלין, שטוקהולם, כנרת זמורה ביתן, 2016.

 

שטוקהולם הוא ספרה הרביעי של נועה ידלין, וכבר אפשר לבחון את הקורפוס המתהווה של יצירתה ואת ההקשר התמטי והסגנוני המשותף לו. ידלין משתמשת בהומור כמנגנון עיון במקום הזה ובזמן הזה, והיא עושה זאת מול בני אדם (ובספרה הראשון שאלות קשות לאללה, גם מול הקב"ה) שניחנים בתכונה אחת מרכזית, שאפשר לקרוא לה Entitlement. קשה לתרגם את המושג הזה לעברית: זו לא בדיוק זכאות, שמצביעה על חפות. זו תחושה שהצלחה מעמדית ומקצועית היא נתונה וברורה מאליה, וכל המשאבים שמגיעים איתה פטורים מכל מס.

החקירה הספרותית של ה-Entitlement מאפשרת לידלין לחשוב על קבוצות חברתיות בישראל, אבל גם על התרבות היהודית בישראל ככלל, בתור בעלת זכויות, על כל המשתמע מכך והנלווה לכך: היבריס שאנן, חמדנות שבעה, חוסר מודעות עצמית, ואפילו אשליה של היות מעל לחוק; כולל החוקיות של החיים והמוות.

כדי לדון במוטיב הזה, ידלין עושה ממנו צחוק: לא צחוק במובן הלעגני או השיפוטי, שהוא הנוח והדידקטי ביותר. היא צוחקת עליו באופן יהודי מאוד, שנשען על המסורת הספרותית של הומור יהודי מפואר – ממנדלי מוכר ספרים, דרך אפרים קישון ועד פיליפ רות' ומייקל שייבון. ההומור היהודי מצטיין בראש ובראשונה בדקות הבחנה ואירוניה עצמית; וכמה חסרים שני הדברים הללו במקומותינו! דווקא אנחנו, במדינה היהודית, נשמרים ממרחק אירוני או מהומור עצמי כמו ממגפה.

אני יודע: יש ענייני אנטישמיות וביטחון ועם קטן מוקף אויבים ומשימות לאומיות ואלפיים שנות גלות ואחדות העם וסכנות קיומיות מפה ועד בכלל, ונכון שבני השבט הזה צפופים כל כך בתוך עצמם שאי אפשר להתרחק קצת – והמרחק הוא הרי תנאי הכרחי בשביל צחוק בריא. ובכל זאת זה משונה: כל כך הרבה ספרים נכתבים בעברית – ועל ידי יהודים, למען השם – וכל כך מעט חיוכים הם מפיקים. הנה האסון הקומי של הספרות שלנו, שבראה לנו גיבורים חדשים - גברים יהודיים אמיצים ומוסריים ונחושים, לוחמים ורעים - ואחר כך התפנתה להתאבל עליהם; ומיד לאחר כך ביקשה לסרטט לעצמה עומק של עבר, דרך התחקות אחרי סודות משפחתיים שמתגלים באקראי בעליות גג ממשיות וסמליות. ואין מקום להומור כדי לסרטט גיבורים חדשים, או היסטוריה חדשה. הומור סולד מפאתוס. הומור מתבונן מהצד.

לפני שאתאר את הבדיחה שמספר שטוקהולם, אזכיר רק את מהותו של ההומור, כפי שמתאר אנרי ברגסון. צחוק, הוא כותב, מתעורר מול נוקשות שאינה במקומה. גמישות וסתגלנות אינן מצחיקות, אבל אדם שמועד על בננה ברחוב הוא מצחיק: משום שבמבנה העומק שלו, ההומור נובע מכך שמאבן נגף הוטלה אל מול אדם, והוא ממשיך באינרציה הרגילה שלו בלי להתחשב בה. הקומי עוסק תמיד באי-הסתגלות ובמכניות, שנתקלות במהמורה – לשונית או פיסית – ולא מגלות מולה שום גמישות.

ולכן הצחוק הוא מחווה חברתית חשובה: הוא מקדם גמישות, מדכא מעשים או עמדות נוקשות ומשמר מגע הדדי עם המציאות. ברגסון כותב שצחוק מגמש את הנוקשות המכנית בגוף החברתי. וכבר מכאן אפשר להבין מדוע ה- Entitlement הוא מקור לא אכזב להומור: מטבע הווייתה, התחושה הזו – יציבה, גורלית, לא מוטלת בספק – מייצרת נוקשות רגשית ותפיסתית; וידלין אוהבת להעמיד בדרכה אבני נגף.

בשטוקהולם ידלין מתארת קבוצה של חברים אמידים, מכובדים, בסביבות גיל 70, שעוברים הרפתקה משותפת. ידלין לא מספרת בדיחה על זקנים; היא מספרת בדיחה על התרבות או על הספרות העברית, ועל האופן שבו היא נוהגת בזקנים או מייצגת אותם. ולכן, הבה נחשוב קצת על זקנה ועל שקרים: על שקרים שמספרים ביחס לזקנה. התרבות שלנו, כמו התרבות המערבית כולה, כבר לא מייחסת חוכמה וניסיון חיים לזקנים, כפי שנהגה בעבר. אדרבא, הסטראוטיפ החברתי משתמש בשני אופני ייצוג מרכזיים: הראשון מתאר אותם כמסורים למשפחתם, נהנים מזמן איכות עם ילדיהם ונכדיהם, אך גם בודדים וחרדים כשהזמן הזה נמנע מהם; למעשה "אין להם חיים" מלבד תשומת הלב המוקצבת שצאצאיהם מעניקים להם, ובתמורה הם מספקים להם באסירות תודה סירים מלאים, כסף או שירותי בייביסיטר חינם.

ומצד שני, בתרבות הפופולרית בישראל נהוג להציג זקנים כילדים קטנים – חישבו לדוגמה על פרסומות לבתי אבות, שמוצגים כגן חובה יוקרתי: זקנים הם ילדים שצריך למצוא להם תעסוקה. בגן הילדים מוצעים להם חוגי מלאכה והתעמלות, ואנו רואים אותם משחקים יפה עם חבריהם החדשים, כשהגננות משגיחות עליהם ללא הרף - כדי שההורים לא יצטרכו.

שני הייצוגים הללו, המסירות והאינפנטיליות, הם בדיה מגוחכת כמובן, שנוגדת כל היגיון דמוגרפי, כלכלי או חברתי. זה דימוי שלוכד בתוכו משפחות שלמות, מקור לא אכזב לתרעומת, שהרי דור הבנים מצפים בשל הסטראוטיפ הזה לזמינות מלאה של הסבא והסבתא, שאמורים להתגייס למשימות שונות ולהגיב להן באסירות תודה. אבל האמת היא שהחיים מתחילים בגיל 67 בעבור רבים מהמעמד הבינוני ומעלה. זה הזמן שבו יש פנאי וכסף פנוי, החובות כבר שולמו והחיים מתחילים מחדש במלוא תאוותם.

מדף הספרות הישראלי שמעמיד במרכזו גיבורים זקנים הוא דליל ביותר. יהושע קנז הדגיש את הצדדים המלנכוליים של הזקנה בבדרך אל החתולים; הוא תיאר זקנה במונחים של געגוע נטול תקווה, שקיעה ובדידות. יורם קניוק כתב על זקנים בהתרסה אינפנטילית בנבלות. ובמובן זה, שני הרומנים המעולים הללו מיישרים קו עם הדימויים התרבותיים הרווחים שהצגתי זה עתה. וכמעט אין להם ברירה, שהרי בספרות המודרנית שיתוף הפעולה הזה הוא מתחייב והכרחי.

הסיבה לכך היא שהספרות המודרנית מונעת על ידי פרספקטיבה היסטורית, גם במובן התרבותי וגם במובן האישי-ביוגרפי, שקשורה במוטיבציה to make something of our lives. זו למעשה התשוקה שמגדירה את האנושי מתקופת הנאורות ואילך. הסוגה הספרותית שמגשימה אותה היא הרומן המודרני, שמספר שוב ושוב סיפור אחד: סיפור החניכה, קרי קורותיה של דמות, שיש לה השהות לנסח לעצמה קול ולהתקדם במערכים משפחתיים, רגשיים, חברתיים או מעמדיים. זה סיפור של התבגרות והתגברות, של הפיכה לסובייקט. ממד הזמן הוא משמעותי ביותר, משום שהמסע זקוק לזמן ומוקצב בזמן. הוא צריך לבוא לידי מיצוי לקראת החיים; כדי להגיע אליהם כסובייקט ש"עושה משהו מחייו". הספרות המודרנית למעשה מגויסת כנגד פרויקט הזקנה, משום שבו כביכול לא יכול להתרחש סיפור החניכה (אלא רק חשבון נפש מאוחר ביחס אליו, סיכום חגיגי שלו, או היכולת לסייע לאדם אחר - בהכרח הגיבור - במסעו).

ספרו המרתק של אדוארד סעיד On Late Style, על סגנון מאוחר, בוחן יצירות ספרותיות ומוסיקליות; לא יצירות שנכתבו על זקנים, אלא על ידי זקנים. הוא מתעכב על ההבדלים בין יצירות אחרונות של יוצרים מפורסמים לבין יצירות מוקדמות שלהם. וממצאיו שוללים את הסטראוטיפים המוכרים.

כשסעיד מתבונן ביצירות אחרונות, ובסגנון שמאפיין אותן, הוא לא מוצא שם השלמה או פיכחון. להפך: אפשר לזהות בהן סגנון חסר מנוחה, לא רגוע, מתנגד למוסכמות. הוא מנסח שלושה מושגים שמאפיינים ״סגנון מאוחר״. הראשון הוא ״קצה״, ומשמעותו יצירה שנמצאת על קצה הקיום, קצה החיים; ובו זמנית, קצה במובן של חספוס, תחכום, שערורייה, הליכה נגד מוסכמות. הזקנה משמעה לחיות על הקצה - של הזמן, אך גם של הנורמות התרבותיות.

השני הוא מושג המכונה "lateness״ – המתייחס לתודעה מודעת לעצמה, עשירה בזיכרון, ש"חיה את הרגע" ולא צופה לעבר או לעתיד. והאחרון קשור בסגנון הלא-עשוי (unfinished), שמוותר על ההרמוניה ועל תפיסת הרצף (שכבר מוצתה, הגיעה לסופה או מתקרבת לחדלונה).

האלמנטים הללו, כותב סעיד, מאפשרים לקשישים לפנות כנגד ה"המרכז" של המוסכמות האסתטיות או הביוגרפיות. האדם המבוגר יכול להרשות לעצמו להתנגד לעוצמה המהדהדת של "החדש", באמצעות שחרור מכללי התקינות הפוליטית, לדוגמה. ההתנגדות באה לידי ביטוי בעיקר תוך סיגול עצמאות שמגולמת בפעולה כנגד הזמן - גם במובן של הזמן הביוגרפי שחולף, ושדורש מיצוי שמח ותאוותני, וגם במובן של הזמן החברתי, האסתטי או התרבותי שבו פועל האדם.

וזו נקודה מעניינת: בניגוד לסטראוטיפ, דווקא הצעירים מונעים על ידי חרדות ומופעלים על ידי הנורמות, והקשישים הם המרדניים, שיכולים לסטות מהתלם. הם אלו שיכולים להרשות לעצמם. וכמו הגיבורים של ידלין הם יכולים לשחק, כי אף אחד לא מצפה שהם ישחקו. כל חייהם הם צברו את החיסכון של המהוגנות הנורמליות, עד שכבר אין להם מה להפסיד.

גיבורי שטוקהולם חיים על הקצה של הזמן (אחד מהם כבר חצה אותו, למען האמת), אך גם על הקצה של הנורמות התרבותיות. יש להם זמן פנוי בשפע, ובו זמנית אין להם עוד הרבה זמן. הם מופעלים על ידי נינוחות ודחיפות בו זמנית; ובתוך הפרדוקס הזה הם פועלים כנגד הזמן - גם הביולוגי, באמצעות הכחשת המוות של אבישי, אך גם כנגד הזמן החברתי והתפקידים שהוא מקצה להם: לטפל במשפחה, ליהנות מפנסיה ומכיבודים, להיות נטולי שאיפות, נרגנים וסלחניים ביחס למשובות העולם.

הילדים לדוגמה, שתובעים מנילי לעשות בייביסיטר לנכדים ולהעריץ אותם, משום שהם עסוקים מאוד, נעשים מטרד. היא מהרהרת כולם היו מקסימים ונהדרים [...] מושלמים ומוכשרים, היא את שלה עשתה בהצלחה מסחררת, מעל ומעבר. אם הם כל כך מוצלחים ונהדרים, לא צריך לצאת מזה גם לה משהו? מותר לה לבקש שיסתדרו קצת, שיהיו קצת מוצלחים ונהדרים בינם לבין עצמם, בלי להטריד אותה בעניין הזה (שטוקהולם, 130). חגיגת ההפתעה הגרנדיוזית ליום הולדתו ה-70 של יהודה היא טרחנית ומעיקה; עם התפריט הטבעוני החגיגי והמגוחך והמצגת מלאת הפאתוס, הסיפורים שכבר שמע עשרות פעמים, והצורך להיות אסיר תודה ונרגש ומלא הערכה לכל המברכים. האמת היא שיש לו דברים יותר חשובים על הראש. המזימה להסתיר את מותו של אבישי, שיוצאת מכלל שליטה, משחררת לגמרי את יהודה, נילי זוהרה ועמוס מכל מה שנכון ויאה; היא מעמתת אותם עם התשוקות שלהם. סוף סוף הם יכולים להבחין במה שחשוב להם, ולהמר עליו.

וזה מצחיק, משום ששטוקהולם מספר בדיחה על האופן המכני שבו התרבות הישראלית מייצגת זקנים; הוא מציב אבן נגף מול נוקשותם של סטראוטיפים תרבותיים ומכשיל אותם. הבדיחה היא על חשבון הספרות וגם התרבות הישראלית, וזו בדיחה מקאברית, פורעת-סדר ומשעשעת: לא רק בשל המהלכים העלילתיים או הדמויות שמאכלסות את הרומן, אלא משום שהיא מאפשרת - כמו כל בדיחה – להגמיש את מנעד הייצוגים התרבותיים, הלשוניים והרגשיים, שדרכם אנחנו רגילים להתבונן על העולם. וכמו תמיד, רק מי שיכול להתעמת עם העוצמה המהדהדת של "החדש" – יכול באמת ובתמים לספר סיפור חדש.

 

נעה ידלין בפרויקט סופרים קוראים: 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload