This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

ז'ורז' פרק – ספרים בחפצים

 

(מילים: 2103)

 

לא פחות משחייו של פרק עשויים ממילים, ספריו של פרק עשויים מחפצים. מאמר זה הוא ניסיון להתחקות לא אחר חייו של פרק, אלא אחר חלק קטן ממאות החפצים הממלאים ספר אחד, החיים הוראות שימוש.

 

ז׳ורז׳ פרק, החיים הוראות שימוש, תרגום: עידו בסוק, בבל, 2005.

 

לפני כמה חודשים יצאה בעברית הביוגרפיה המונומנטלית של דייויד בלוס על ז'ורז' פרק, חיים במילים. הספר מומלץ בחום לאוהבי ספרות ולא רק לאוהבי ביוגרפיות או לחובבי פרק. בלוס, מתרגמו של פרק לאנגלית, אסף פרט לפרט ומספר את תולדות חייו וספריו של הסופר היהודי-צרפתי.

הביוגרפיה היא של אדם החי בשפה, שמילים, אותיות ומספרים הם חומר הגלם של חייו, ואין הוא יכול לכתוב בלי להיות מודע בכל רגע לחומר הכתיבה. אבל לא פחות משחייו היו עשויים ממילים, ספריו של פרק עשויים מחפצים, החל מספרו הראשון הדברים המספר על ז'רום וסילבי, זוג צרפתי צעיר המשתוקקים לרמת חיים גבוהה יותר, ובעיקר בספרו הענק החיים הוראות שימוש. מאמר זה הוא ניסיון להתחקות לא אחר חייו של פרק, אלא אחר חלק קטן ממאות החפצים הממלאים ספר אחד.

 

הגביע הקדוש

 

באשר לכד, היתה זו מין ג'ארה שנקנתה בשוק של נָבֵּל (תוניסיה) ואופרה קלות (החיים הוראות שימוש, 129).

 

הסיפור הפותח את הספר מבחינה כרונולוגית הוא הסיפור על ג'יימס שרווד, מיליונר אמריקאי שהתמודד עם המלנכוליה שאחזה בו באמצעות החיפוש אחר אוניקה, חפץ שרק עותק יחיד ממנו קיים, ושהיה קורבן לאחת ההונאות הגדולות ביותר של כל הזמנים: באלף שמונה מאות תשעים ושש מכרו לו שני נוכלים גאוניים את הכד שאליו אסף יוסף מן הרמתיים את דמו של ישו (החיים הוראות שימוש, 116). החפץ הייחודי, זה שאין כמוהו בעולם, הוא ההונאה שבהבטחת הגאולה, הוא הבטחה כוזבת, גם לו היה החפץ אמיתי ולא מזויף. כמו רוזבאד של האזרח קיין, המזחלת שנאלץ לנטוש ושקבעה את מסלול חייו, ואף שהיא נמצאת במחסניו, לעולם לא יפסיק לחפש אותה.

הגביע הקדוש, אם אי פעם היה קיים, לא הגיע לידיו של שרווד, אבל הגביע הקדוש, זה שמניע עלילות וחיים, הוא חפץ ממשי שנמכר תמורת כסף והוא מוקד של מאבק - איזה סיפור יסופר על החפץ שנמכר, הסיפור על המיליונר שרכש חפץ מזויף או הסיפור על חבורת הנוכלים שמכרה את הגביע הקדוש תמורת כסף מזויף.

פרסיוול ברטלבות', בן אחייניתו של שרווד, הוא אחד מגיבורי החיים הוראות שימוש, והוא מצא דרך אחרת להתמודד עם חוסר הפשר של הקיום.

 

הפאזל

 

שולחן רבוע גדול מכוסה בד שחור, שבאמצעו פרוש פאזל גמור כמעט. נראה בו נמל קטן בדרדנלים סמוך למקום שפכו של הנהר שהקדמונים קראו מַיַאנדרוס, המֵאַנדר (החיים הוראות שימוש, 596).

 

ברטלבות', שהדבר היחיד המשתווה להונו הוא אדישותו כלפי מה שההון הזה מאפשר בדרך כלל לעשות (החיים הוראות שימוש, 156), החליט לארגן את חייו סביב פרויקט ייחודי, שלהכרחיותו השרירותית לא תהיה כל תכלית זולתו-הוא. במשך עשר שנים, מ-1925 עד 1935 הוא למד את אמנות האקוורל. במשך עשרים שנה, מ-1935 עד 1955 הוא שט בעולם וצייר חמש מאות תמונות של נמלי ים, בגודל 50X60 סנטימטר. תמונות אלו נשלחו לפריז, ושם הכין מהן גספר וינקלר פאזלים של שבע מאות וחמישים חתיכות. מ-1955 עד 1975 ישב ברטלבות' והרכיב את הפאזלים שהוכנו בשבילו, פאזל אחד מדי שבועיים. לפי התכנית, עם הרכבתם מחדש של הפאזלים, תמונות נוף הים, הן יועברו אל המקום שבו צוירו וישוקעו בתוך נוזל מחטא שממנו יחולץ רק גיליון הנייר שעליהן צוירו. וכך שום עקבות לא ייוותרו מן הפעילות הזאת לאחר שהעסיקה את מחוללה במשך חמישים שנה (החיים הוראות שימוש, 158).

הפאזל, מסביר פרק, וכוונתו אינה לפאזלים המיוצרים במכונה, אינו משחק לבודדים. כל תנועה ששחקן הפאזל עושה – יוצר הפאזל עשה כבר לפניו... כל אינטואיציה, כל תקווה, כל ייאוש – הוכרעו, חושבו ונשקלו על ידי האחר (החיים הוראות שימוש, 251). אבל במקרה זה, מיהו יוצר הפאזל – הגוזר, גספר וינקלר, או הצייר, ברטלבות' עצמו?

הדיאלוג בין וינקלר לברטלבות' מגשר על הזמן, 20 שנה לאחר שנחתכו הפאזלים מתמודד ברטלבות' עם החידה, ועם הרכבת הפאזל הוא חוזר לרגע שבו צייר את התמונה ורוכש מחדש את הבעלות עליה. אבל כדי לפתור את הפאזל, על ברטלבות' למחוק את כל מה שידוע לו. כל עוד הוא הוסיף לראות בחלק זה או אחר ציפור, אדם, שלט יוחסין, קסדה מחודדת, כלב מתקליטי הקול-של-אדונו או וינסטון צ'רצ'יל - לא מן האפשר היה לו לגלות איך אותו חלק מצטרף לחלקים האחרים ובלא שיהפכו אותו, יסובבו אותו, יעתיקו אותו מצירו, יְעקרו את המימד הסמלי שבו, בקיצור – יבטלו את צורתו (החיים הוראות שימוש, 415).

יותר מזה, על ברטלבות' למחוק את זכרונותיו, כיוון שהם מטעים אותו. יוצר הפאזל ידע באילו פרטים ייאחז זיכרונו של הצייר והוא משתמש בהם נגדו. כדי להרכיב את הפאזל על ברטלבות' לשכוח, עליו להתרוקן ממשמעות. כפי שביקש ולא ידע מה ביקש  - שום עקבות לא ייוותרו מן הפעילות הזאת לאחר שהעסיקה את מחוללה במשך חמישים שנה.

 

המיניאטורה

 

בחלק המרכזי של הציור נראתה אונייה, ה-FOX, לכודה בשדה קרח: ניצבים לפני הגה הספינה המכוסה קרח, מכורבלים בפרוות בצבע אפור בהיר שפניהם החיוורות מבצבצות מתוכן אך מעט - שני גברים... שולחים זרועם להצביע בכיוון קבוצה של אסקימואים, היוצאים מתוך ערפל עבה המכסה את כל האופק (החיים הוראות שימוש, 252).

 

זה הפאזל שבזכותו קיבל גספר וינקלר את תפקיד מכין הפאזלים של ברטלבות'. את הציור שממנו גזר את הפאזל ציירה אשתו, מרגריט, ציירת מיניאטורות שאין דומה לה, שדייקנותה, קפדנותה ומיומנותה היו ללא אח ורע. בתוך מסגרת שאורכה ארבעה סנטימטרים ורוחבה שלושה היא היתה מצליחה לכלול מראה נוף שלם עם שמים תכולים חיוורים מעל, זרויים עננים קטנים לבנים, אופק של גבעות מקומרות ברכות, שצלעותיהן עטורות גפנים, טירה, שתי דרכים שבהצטלבותן מדהרר פרש עוטה אדום רכוב על סוס חום, בית עלמין ובו שני קברנים הנושאים אִתים, ברוש, זיתים, נהר שלחופיו מיתמרות צפצפות ושלושה דייגים ישובים על גדתו, ובסירה – שתי דמויות קטנטנות לבושות לבן (החיים הוראות שימוש, 309).

המיניאטורה היא יצירה המשקפת משהו הגדול על מידותיה, סגולתה אינה טמונה בדקות שערות המכחול אלא ביכולתו של הצייר לדחוס לתוך הציור יותר משאפשר למראית עין ובכוחו לכפות על המתבונן להתאמץ, לחדד עיניים ולראות, או לדמיין, פרטים שאינם נראים במבט ראשון. "החיים הוראות שימוש" מלא מיניאטורות, חלקן רקורסיות החוזרות לאינסוף וחלקן ציורים קטנים מלאים פרטים שרק הסופר יכול לתאר. יותר מזה, "החיים הוראות שימוש" הוא מיניאטורה של חיים שלמים. הספר מתאר בניין אחד, אך הבניין הזה הוא מודל של העולם כולו.

מרגריט וינקלר מתה בנובמבר אלף תשע מאות ארבעים ושלוש, בהביאה לעולם ולד מת (החיים הוראות שימוש, 313).

 

השעון

 

מעל לאח הגבוהה העשויה אבן שחורה – שעון מטוטלת משיש לבן וארד מעובד באזמל, שאת לוח השעות שלו, עם הכתובת אוגֶה, פריז, נושאים שני גברים מזוקנים הכורעים על ברכיהם (החיים הוראות שימוש, 515).

 

השעון הוא אחד החפצים שפריסילה, אמו של ברטלבות' אהבה להקיף בהם את עצמה, וישנם שעונים רבים נוספים בספר. הבולטים שבהם הם אלו שבאוסף של סוחרת העתיקות, מדאם מרסיה, שהתמחותה האמיתית קשורה לשעונים מונפשים, שעונים שבהם אִצבוע השעות והשניות משמש עילה להופעת תמונה מכנית (החיים הוראות שימוש, 399).

הנפשת השעון אינה מעניקה לו חיים אלא דווקא מדגישה את המונוטוניות של הזמן, את החזרה האינסופית והמייגעת שדמויות "החיים הוראות שימוש" מנסות לשווא לשבור. כמו בחפץ אחר, התמונה שמאדאם מרסיה העניקה כמתנת חתונה מפוקפקת לזוג מרקיזו, ובה נראית התאבדות הרכָּב של ליידי פורת'רייט, הקשיש שבמשרתיה, שניפץ בטעות את אחד משעוניה, השעון המופלא המשובץ בתוך ביצת הבהט (החיים הוראות שימוש, 34).

נדמה שהדרך היחידה להיחלץ מהמונטוניות של הזמן היא לשבור אותו, דהיינו למות. ז'ורז' פרק מצא דרך אחרת. הזמן לא נע ב"החיים הוראות שימוש", זמן ההווה של הספר הוא כולו רגע אחד, ולצדו זיכרונות העבר ודמיונות העתיד.

 

הביסקוויט הנגוס

 

קופסת ביסקוויטים ישנה עשויה פח לבן, רבועה, שעל המכסה שלה נראית ילדה קטנה נוגסת את פינת הפטי-בר שלה (החיים הוראות שימוש, 394).

 

בקרב מה שמכונה הציבור המשכיל, פרק ידוע בעיקר כמין להטוטן של מילים, ההוא שחיבר את הספר בלי האות E. ואכן, פרק היה חבר אוליפו (סדנה לספרות פוטנציאלית), קבוצה שחבריה - סופרים ומתמטיקאים - ביקשו לייצר כלים חדשים לכתיבה, בעיקר באמצעות הטלת אילוצים. פרק לא היה ממקימי הקבוצה, אך בדיעבד נודע כחבר המפורסם ביותר שלה.

רשימה של אילוצים קובעת את החיים הוראות שימוש, אך רובם גמישים וניתנים לתמרון, ושניים הם "היעדר" ו"שיבוש"  שיש להכניס לכל פרק. בלוס כותב שבאופן זה הכניס פרק ליצירה מנגנון השמדה עצמית, ושהוא האמין "שאם יתיר למנגנון לעבוד באופן מושלם, השיטה שלו תהיה חסרת חיים".

קשיח מכולם הוא דילוג הפרש. מאה חדרים יש בבניין - עשר קומות ועשרה חדרים בכל קומה. לכל חדר פרק, וההתקדמות מפרק לפרק היא כתנועת פרש על לוח השחמט מחדר לחדר. לכאורה, זה אילוץ חסר פשר, אבל בעצם אין שום דרך אחרת לכתוב את הספר. כל סדר אחר, כרונולוגי או מרחבי, יהיה מונוטוני מדי. הדרך היחידה לספר בניין שלם לאורך עשרות שנים וברגע אחד היא שילוב של קשיחות וכאוטיות, ותנועת הפרש היא תנועה אידיאלית. אבל גם לאילוץ הקשיח החדיר פרק היעדר. הפרק התואם למסע ה-66 של הפרש, הפרק שאמור לתאר את הפינה השמאלית התחתונה חסר. הפרש נע דרך המשבצת הזו, אך הפרק שבו הוא נמצא באותה פינה חסר. התנועה שלמה, אך הפרק חסר.

הפתי-בר שהילדה נוגסת הוא בדיחה על הפינה החסרה בבניין, הפרק החסר. אבל פתי-בר הוא לא סתם ביסקוויט. 52 השיניים בשוליו מייצגות את 52 שבועות השנה, ופניו מחוררים ב-24 חורים כמספר השעות ביממה, פתי-בר הוא ייצוג ילדותי מושלם של זמן וחלל. הבניין כולו הוא הביסקוויט, והילדה הנוגסת פוגמת לא רק במרחב. הזמן עצמו חסר. הזמן ננגס ונבלע.

 

מכונת הכתיבה

 

מכונת כתיבה ישנה אנדרווד, מן הסדרה הנודעת של ארבעה מיליון, שבזכות הטבולטור האוטומטי שלה נחשבה בשעתה לאחד הדברים המושלמים ביותר שהגה מוח אנוש (החיים הוראות שימוש, 204).

 

המכונה המושלמת הזו נמצאת במרתפים של משפחת גרסיולה, המשפחה שהקימה את הבניין וששרידיה הידרדרו לעוני, שוליות חברתית והזיות על מוות וגדולה. החפצים הנמצאים במרתפיהם הם תזכורת לעבר המפואר, מגלשי סקי ומכונת כתיבה מאותו סוג שעליו כתב פרק את ספריו במשך שנים. חומר המילים הוא לא רק התוצאה אלא גם כלי העבודה וזה אינו עט ודיו אלא מכונת הכתיבה או מחשב נייד.

החיים הוראות שימוש הוא גם מיניאטורה מילולית של כל יצירותיו של פרק ומחייו שלו, בכל פרק ישנו רמז לאחת מיצירותיו של פרק, וחלקן מופיעות באופן גלוי לגמרי, כמו הדמות הראשית באיש ישן המופיעה כאן כגרגואר סימפסון (ששמו הוא כמובן רמז ליצירה אחרת) או השורה החסרה בפרק הנ"א – פרק האקרוסטיכון, השורה שהייתה צריכה להתחיל באות E.

בפרק המתאר את מרתפי גרסיולה מתוארים גם המרתפים המסודרים של משפחת אלטמון, ערימות ערימות של מוצרי מזון, יינות וחומרי ניקוי, מסודרים בסדר מופתי ומוכנים לכל קטסטרופה עתידית, שאין ספק שבוא תבוא, ורק לכשתבוא יקבלו גם החפצים שבמרתפי אלטמון משמעות, רק כשיהיו סימן זיכרון.

 

המפה

 

מפת אזור האוקיינוס השקט, מן הסוג שהשבטים תושבי החוף של מפרץ פפואה השתמשו בו: רשת דקה להפליא של גבעולי במבוק מורה על זרמי הים והרוחות העיקריות; פה ושם מונחות, כביכול דרך מקרה, קונכיות (קונכיות קורי) המייצגות את האיים ואת השוניות (החיים הוראות שימוש, 479).

 

ברטלבות' אינו מצייר סתם נופים, הוא מצייר נמלים. בכל מקום שאליו הוא מגיע הוא כבר בדרך למקום הבא. הבית הוא מיניאטורה של העולם והספר הוא מין מפה של הדיירים החיים בו, של היחסים המורכבים עד אימה בין בני אדם וביניהם למקומות שבהם אנחנו חיים. זוהי מפה שהחפצים המופיעים בה מורים על זרמי היחסים ומצבי הרוח העיקריים.

 

רגל השולחן

 

כאשר הוציא אותו גריפלקוני מן התיבה המרופדת שלו, סבור היה ולן תחילה שמדובר בזר אלמוגים (החיים הוראות שימוש, 163).

 

משמר הרהיטים גריפלקוני מצא שרידים של שולחן אך מבנה הרגליים המרכזי... נראה אכול תולעים כולו. וגם לאחר שהזריק לתעלות תערובת כמעט נוזלית של עופרת, אלום וסיבי אסבסט לבן... נותרה הרגל רופפת מדי... או אז עלה על דעתו הרעיון להמיס את העץ שנותר, וכך התגלתה ההתענפות הפנטסטית הזאת, עקבות מדויקים של מה שהיו חיי התולעת בחתיכת העץ הזאת. (החיים הוראות שימוש, 163).

הכול חולף, כולם מתים ואיך אפשר לכתוב על מה שהיה? החיים הוראות שימוש אינו תיאור החיים אלא העקבות המדויקים של החללים שחיינו יוצרים בעולם – בבתים, ברחובות ובאנשים.

 

עץ הבונסאי

 

עציץ גלילי שממנו מבצבץ אלון ננסי, אחד מאותם bonzai יפניים שגידולם נשלט, הואט וכוון במידה כזאת, שניכרים בהם כל סימני הבשלות, שלא לומר הזדקנות, בעוד שבפועל לא גדלו כלל, ואלה המטפחים עצים כאלה טוענים ששלמותם תלויה פחות בטיפול הפיזי המוענק להם ויותר בהתבוננות המרוכזת שמקדיש להם מגדלם (החיים הוראות שימוש, 23).

 

למרות כל האובדן, החלל, החורבן וההתפוררות, הדימוי הטוב ביותר ליצירתו של פרק הוא עץ הבונסאי. זהו, לטעמי, לא רק הדימוי הטוב ביותר אלא גם הזנוח ביותר ביצירתו של פרק. אחרי השעשועים והאבל ומשחק המוחות, החיים הוראות שימוש, כשהוא מבוצע נכון, עשוי לחולל התמרה נפשית של הקורא. סיומו של הספר אינו רק ברטלבות' העיוור האוחז בידו פיסת פאזל אחרונה. הסיום הוא סריקה דקדקנית של מה שקורה בבניין ברגע מותו של ברטלבות'. התיאור הפרטני מקים את כולם לנגד עינינו. זה רגע של התרוממות רוח, זה רגע שכולו תוצאה של התבוננות סבלנית וספיגת הפרטים, זה מעשה החסד שפרק עושה איתנו, הרגע שבו כל הפאזל מתאחד לרגע קצר, הפאזל שגזר המחבר והפאזל שאנחנו הרכבנו לפי הוראותיו, רגע קצר ואחריו הם שוב שוקעים בתחתית התודעה, אלא שלהבדיל מהפאזלים של ברטלבות', את הפאזל שהוא החיים הוראות שימוש אפשר להרכיב שוב ושוב.

 

ציור

 

הבד היה בתול כמעט לגמרי: כמה קווים בעיפרון פחם, משורטטים בקפידה, חילקו את הבד לריבועים סדירים, מתווה לחתך של בניין ששום דמות לא תבוא עוד להתגורר בו (החיים הוראות שימוש, 602).

 

החיים הוראות שימוש, הציור שצייר סרז' ולן, ציור שמכיל את העולם כולו במלבן בד, מעולם לא צויר, אלא בעיני רוחו.

 

הבט בכל עיניך, הבט 

 


לקריאה נוספת:

מוטי פוגל, "לפרק את ז'ורז' פרק"הארץ, 5.12.16. 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload