This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

חוץ מהעבודה – ספר ושדה: המכתבים של לאה גולדברג וטוביה ריבנר

(מילים: 2250)

 

על אודות ספר חדש בעריכת גדעון טיקוצקי המכנס את חליפת המכתבים בין שני משוררים ידידים: לאה גולדברג וטוביה ריבנר. היא המשוררת שחנכה אותו במעבר מכתיבה בגרמנית לכתיבה בעברית, ואף דאגה לפרסום שירו הראשון בארץ; הוא כינס את יצירתה אחרי מותה וכתב עליה מונוגרפיה מופתית. היא מן העיר, הוא מן הקיבוץ. טוביה ריבנר יבל"א מתגורר גם כיום בקיבוץ מרחביה, בן 93.

 

לאה גולדברג / טוביה ריבנר, אולי רק ציפורי מסע: חליפת מכתבים (עורך: גדעון טיקוצקי), הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים.

 

לאהרן שבתאי

 

     אֲנִי יוֹדַעַת אֶת פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה "עֶרֶב".

     וְהִיא נוֹסֶכֶת תּוּגָה אֶל לִבִּי הַמָּחֳרָד,

     כִּי זוֹהִי הַשָּׁעָה בהָּּ דַּלְתִּי נִסְגֶּרֶת,

     וְהִיא תִּפָּתַח רַק בְּיוֹם הַמָּחֳרָת.

 

(לאה גולדברג, "בערב". השיר נכתב בנובמבר 1933 ונכלל במחזור השירים "דוממים", טבעות עשן, 1935)

 

מוזר הדבר מאוד. מן הרגע שרווח לי, לא היה לי צורך לכתוב אף מילה אחת ביומן. חושבת אני שיומניהם של 'האנשים המפורסמים' המתפרסמים אחרי מותם הם הזיוף הגדול של חייהם. היינו צִלָּם. כי על פי הרוב יש צורך לכתוב את מה שקשה לומר, על מה שאין אפשרות ורצון לדבר באוזני אחרים. רוב היומנים הם הצורך של האדם להתאונן על צרותיו ולוּ גם באוזני עצמו, ולפיכך מרבית רגעי השמחה והאור הולכים בו לאיבוד (יומני לאה גולדברג, 1 ביולי 1955, 359).

 

מוזר גם לי לעצמי שאני מרבה לכתוב על מזג האוויר. ייתכן והסיבה היא, שאני פחות ופחות מוצאת עניין באותן השמחות המקובלות על הבריות: אינני יוצאת לא לסינמה ולא לתיאטרון ולא לקונצרט ועוד פחות מזה ל-parties, שיש לי כישרון מובהק להתחמק מהן. וכן חיי, חוץ מן העבודה, נעים בין ספר לשדה (מכתב לטוביה ריבנר, 22 במארס 1964, אולי רק ציפורי מסע, 132).

 

בשני העשורים האחרונים רב העניין בדמותה וביצירתה של לאה גולדברג. שירתה משתחררת אט-אט מן התפקיד המסורתי שלה בהיסטוריה של השירה העברית כצלע השלישית של נוסח "שלונסקי-אלתרמן" או כגרסה נשית מתונה לניאו-סימבוליזם האלים ולמודרניזם הסנטימנטליסטי של תקופתה, והיא מתחילה להיתפש כבעלת סדר-יום משלה המציב שאלות חדשות, עניין חדש ומרחבים חדשים לשירה העברית. ההתמקדות בשנים האחרונות בחשיפה מדוקדקת של תנאי חייה, גורלה, אהבותיה, יומניה וכתביה הגנוזים של המשוררת היא סימפטום נואש לרצון להבין את הסובייקטיביות כמקור ליצירתה, לצד העמקת ההכרה כי כל החשיפה הזאת מותירה דבר-מה כמוס, איזה מנגנון נסתר, פורה באופן כמעט חשוד, שכל הייסורים המדוּוחים או הנצפים, הוידויים החוזרים ונשנים, הישירוּת והבהירוּת של הכתיבה – אינם יכולים לגלות.

אולי דווקא סירובה של גולדברג להיות אובייקט של אהבה (תמיד סובייקט, אוהב, משתוקק, מעריץ, מגיב) הפכה אותה לאובייקט המושלם לאהבת קוראיה המלקטים כל פרט ופרט בחייה של אהובתם, מתמסרים לאשליית השליטה של ידיעתם. הואיל והשאלות – מיהי לאה גולדברג, מהי לאה גולדברג – כרוכות זו בזו באופן כה פשוט וממלכד בקריאתן של כל הסוגות שבהן יצרה, בנפרד, ובעיקר במכלול, בטוטאליות של החוויה המאחדת, הכמעט-מונוטונית של יצירתה – הן מייצרות שוב ושוב את אשליית המוּכּר, הידוע, המפוענח עד תום כדי לא לאפשר את ידיעת המנגנון המאפשר את האשליה הזאת.

גם הפרגמנטים הקצרים שבהם בחרתי לפתוח את הרשימה, מתוך שיר, יומן ומכתב, עשויים לשמש כמטבע תרבותי, עובר לסוחר, אמבלמטי, המתמיד להתקיים בתוך שדה המשמעות של בדידות, אהבות נכזבות, מודל חלופי לשירה גברית, שירה לירית, טעם טוב, תרבות אירופית וכן הלאה, בהתעלם ממאפייניהם הייחודיים: הישירות התַּמה והסדורה של השיר הדוחס-מתמצת את מצב ההרגשה של ערב-בדידות-חיים-לבד, הווידוי ביומן המערער על אמיתוּת הסוגה היומנית של האמן וקורץ מעל מעשה הכתיבה אל קוראיו העתידיים, הדיווח במכתב לידיד המסכם בקלילות אורח חיים שלם (בפרפרזה, קשה לי בחברה ואני מעדיפה לקרוא ספרים ולטייל בטבע, עם הפתיחה הנהדרת: מוזר גם לי עצמי שאני כותבת כל כך הרבה על מזג האוויר).

אז מה פירוש המלים "לאה גולדברג"? האם אפשר לערער על תנאי השימוש במלים "לאה גולדברג" באמצעות הסובייקט הממשי? האם אפשר להימלט ממה שהפך בעקבות השימוש החוזר ונשנה במטבע "המשוררת לאה גולדברג" למתכת צרופה? האם בספר ההתכתבות עם ריבנר, שכולו בסימן ידידוּת (לאה גולדברג אינה סובייקט המוגדר באמצעות התשוקה ואובדנה) אפשר לנוח לרגע ממעגל העונג-עינוי הזה?

 

* * *

 

חיי, חוץ  מן העבודה, נעים בין ספר לשדה, ובמכתב אחר: אני חשה עצמי לא לגמרי 'בשלה' להתחלת סמסטר הקיץ, עייפה במקצת, משותקת מבחינה רוחנית וחשה התנגדות מוחלטת לכל עבודה, ולעבוד צריך (18 באפריל 1957, אולי רק ציפורי מסע, 91). ואצל ריבנר במכתב משנת 1960: עבדתי הרבה הקיץ ואני עייף. סיימתי את התרגום, ערכתי את ספר השירים שלי ששוב רוצים לדחות הוצאתו, גמרתי את ההגדלות לתערוכת הצילומים לכבוד יובל מרחביה, מין משפחת האדם קטנה של קיבוץ מרחביה..., ובהמשך הדברים הוא מציין כי המכתב נתארך יתר על המידה ועל כן לא יכתוב לה הפעם על קטיף התפוחים ויספר לה בהזדמנות אחרת, ולא, הוא כבר איננו מעודכן "בחיי הספרות והרוח" שלנו (כך במקור, במרכאות כפולות): אני אינני מעודכן (כך כותבים את המילה האיומה הזאת?), אדרבה, במידה שאחרים מתקדמים אני הולך אחורה (אולי רק ציפורי מסע, 116).

במכתביהם זה לזו, זו לזה, אל תחפשו את החירות המוחלטת של המשוררים, ואפילו לא את תוצאותיה של זכות היתר להתפלש בסבל, בשכול, בבדידות ובזרוּת. הרצון, המשותף לשניהם, לכתוב דבר-מה בעל ערך ולקיים את הזיקה המתמדת לאמנות – בא תמיד עם חובותיו של האדם מן היישוב; לתפקד, לנהוג כראוי, להתאים עצמנו אל הכורח. עבודה, תלמידים, בולים, ילדים, עמידה בזמנים – זוהי נעימת הליווי של המכתבים, שעל רקעהּ מאלתרים כותביהם את מחשבותיהם על שדות, ספרים, מוזיאונים ונסיעות. וכן, הם גם מצרפים זה לזו, זו לזה, שירים שכּתבו ומבקשים תגובה ועצה. משוררים ישרים, הגונים, אפילו מהוגנים – ובכל זאת יצרו אמנות ראויה לשמה, שירה לירית, מתפתחת ומתגוונת.

מן המכתבים עולה כי הענקת הצורה לסערת הנפש היא – בנפשם, ואין בכך פלא. מן הדמוני ומן השטני היה להם די. אירופה שלהם או "אירופה שלהם" (ראו גם הקדמתו של גדעון טיקוצקי בעניין זה) נחרבה זה לא כבר בשל תעלולים מכוערים מעין אלה, הם עדי-אמת להגשמתה המופרזת של נטיית הלב האנושית לעבר התהום. ניצולים, פליטים מן התרבות האירופית בעל כורחם וממשיכיה מתוך חירות.

אגב, התרגום, שעליו כותב ריבנר במכתב שממנו ציטטתי לעיל הוא של שבועת אמונים של עגנון לגרמנית (באיזו שפה אתם חושבים קראה ועדת פרס נובל את עגנון?), שירים למצוא עת, ספרו השני של ריבנר הוא ספר השירים שההוצאה דחתה את הוצאתו (הוא פורסם בספרית פועלים בשנת 1961), ותערוכת הצילומים בקיבוץ מרחביה זוכה להערת שוליים ארוכה ומאלפת במיוחד (כדאי לקרוא). ובכלל, כל הספר מלוּוה בהערותיו המדוקדקות של טיקוצקי המעמידות עולם שלם לנגד עינינו מתחת לטקסט המכתבי: עולם של מאורעות, אישים, עובדות ביוגרפיות והיסטוריות, טקסטים וספרים. עובדתיוּת זו משרתת באופן יוצא מן הכלל את הבנתו של הצופן המשותף לשני המשוררים ואת מחשבת נטיותיהם, בחירותיהם וערכיהם בתוך ההיסטוריה האישית והכללית שבּה ומתוכה הם פועלים.

הילכו אסתטיציזם ויושרה יחדיו?

 

אפשרות אחרת לתיאור ההביטוס של יחסי הידידות בין שני המשוררים הללו היא כתרופה נוגדת רעל, אנטידוט, לרעל של ס. בעצמות (כך כותבת לאה גולדברג ביומנים שלה על אברהם בן-יצחק). לאה גולדברג ודאי הייתה מעדיפה את הביטוי "הרגשת עולם" על פני מילים כמו "הביטוס". אנא אני באה עם הנורמליות שלי, כותבת לאה גולדברג בממואר שלה על בן-יצחק פגישה עם משורר, בעקבות פגישה מקרית עם אֶלזֶה לַסקֶר-שילר בבית קפה בירושלים. החטא של הבדידות לא הספיק לה כנראה. עם ריבנר היא יכולה לחוש בנוח עם ה"נורמליות" או הנורמליות שלה כי  גם הוא חסר את הנוירוזות הקנוניות של המשוררים, גם אם על תחושת החטא המשותפת לשניהם – יהודים מזרח-מרכז אירופים שנשארו בחיים אחרי מלחמת העולם השניה ומצאו מקלט בארץ ישראל ובציונות – הם אינם מדברים.

המכתבים שומרים על המרחק הנאות. וכבר שמעתי מפי קוראת אחת של הספר מעין תלונה על כך שהם מנומסים, זהירים מדי. הנימוס הזה דווקא מאוד מעניין. יש כאן כמובן ההיבט של אימוץ זהות "יהודית-גרמנית", אך לא זה מה שמושך את לבי, אלא הנימה הייחודית המלווה את ההתכתבות מבעד לנורמות האוסטרו-הונגריות. אנסה להגדיר זאת: בדברי שניהם ניכרת ההכרה הישירה, הזהירה והאוהדת לכאבו ולתסכולו של האחר בבקשת איזה שקט בלתי מושג. כמה שנים אפשר / לשמור על שיווי משקל / על-פי התהום?  כתב ריבנר בשיר. האם בגלל שכל כך הרבה מונח על כף המאזניים, נדרשת אקרובטיקה כזאת של איזונים?

הרגשה קשה זו שכתבת עליה, אינני חושב שרעה היא, כותב ריבנר לגולדברג ונושא באוזניה דרשה קטנה על בדידות יוצרת לעומת בדידות הרסנית (אולי רק ציפורי מסע, 115). שוב אני מסתייגת, אולי אני טועה. אנסה לחזור ולקרוא, ואל תסמוך עלי יתר על המידה. סוף-סוף הרגשתך קובעת יותר מהרגשתי, כותבת לו לאה גולדברג לאחר דבריה הביקורתיים על שירים אחדים שכּתב והמלצתה עבורו להמשיך לעבוד על הספר (עוד בתקופת חניכותו אצלה כמשורר עברי, אולי רק ציפורי מסע, 56).

השמירה על מרחק אין פירושה כאן רתיעה מן הכּנוּת או כפירה בעוצמת התהומות, הכיעור והאגו המשוררי. והרי גם בשיריהם יש איזה רווח בין המשורר לשירו שאינו כרוך בוויתור על הביטוי הישיר.

באחרית הדבר למונוגרפיה שלו על לאה גולדברג, כותב ריבנר עשר שנים לאחר מותה: היחס הסיבתי בין הביוגרפיה ובין היצירה, אינני יודע מה טיבו בדיוק. לפיכך גם לא נימקתי פרט כלשהו ביצירה בפרט ביוגרפי, ולא סמכתי זה על זה.

יצירת אינטימיות ממרחק, כך תיארה מיכל בן-נפתלי (בהרצאה שלא פורסמה) את הפרקטיקה של אי החדירה אל חייה הפנימיים של לאה גולדברג במונוגרפיה. לאחר קריאת המכתבים אנו למדים כי לא מדובר אך ורק בעמדה אסתטית או בפרקטיקה פרשנית, אלא בעדוּת לכוחה של ידידוּת.

והאם לא זה בדיוק מה שנדרש הן מן הפרשן הטוב, הן מידיד האמת – חיפוש התרכובת הנכונה של זרות ואמפתיה?

 

 (צילום: טוביה ריבנר)

 

הצילום

 

הנה ה"סלפי" או שמא ה"wefie" של לאה גולדברג וטוביה ריבנר. הצילום הוא מאפריל 1963. ריבנר צילם, ואני מנחשת שהוא גם יוזמו של הצילום. ב-7 במאי 1963 היא כותבת לו:

טוביה היקר, תודה רבה על התצלום ועל הספר. אני באמת לא כל כך מקסימה בתמונה הזאת, אבל שמחתי שיש לנו תמונה יחד למזכרת ומפניך אני דוקא מרוצה מאוד. זה חשוב יותר, שכּן את עצמי יש לי הזדמנות לראות פעם בפעם, וכידוע אין זה תענוג גדול (אולי רק ציפורי מסע, 126).

בצילום הזה גולדברג בת 52, ריבנר בן 39. הם נראים כקרובי משפחה; הפתעה רכה של "ביחד" בתוך מרחקים גיאוגרפיים ורגשיים של הישרדות ויומיום. העיניים הפתוחות (החומות) העצובות שלה. המבט המלווה (מה צבע עיניו של ריבנר?) החרד להצלחת התיעוד – שלו. אני באמת לא כל כך מקסימה בתמונה הזאת, היא כותבת, אבל... שמחתי שיש לנו תמונה ביחד למזכרת. חושיה של גולדברג מחודדים כתמיד לפוטנציאל של האמצעי, של המדיום, של הצורה. תפקידו של הצילום כמזכרת מעורר בה נעימוּת. מנגד, האפקט של המראָה המעיר מודעות עצמית גופנית יתרה – זה "לא תענוג  גדול". בקלילות של מתלוננת סדרתית שמאמציה נתונים לתחושת נדיבות כלפי הסביבה, כערך וכהרגל, היא נכנעת לפיתוי הידוע, לשאלת השאלות של הצילום החברתי המזדמן: מי "יצא טוב" בתמונה (התשובה היא: הוא / הם / ריבנר) ומי "יצא רע" (התשובה היא: "אני"). אני מאמינה לה שהיא מרוצה מפניו ולא מפניה. המזכרת מפניו של אדם היקר לה, המנציחה גם את הזיקה ביניהם, חשובה לה יותר. אני רוצה לומר לה: נכון, את אישה קשה, אבל את כן חמודה בתמונה. את כן מקסימה.

 

ועוד שלוש הערות לסיום:

 

א. נראה שטוביה ריבנר הקיבוצניק דווקא מצטיין בשטיפת כלים, ולאה גולדברג כמעט לא עשתה זאת במשק הבית המשותף לה לאמה: וההזמנה גם בשם אמא שהתפעלה מאוד מכישרונך לשטוף כלים. זהו חסד מיוחד, שכן אין היא מרשה לאיש לנגוע אף במשהו במטבח (אולי רק ציפורי מסע, 127).

ב. למכתבים אלה יש בהחלט ערך מחקרי רב. טיקוצקי כותב בהקדמה לספר על חלק מן הגילויים הביוגרפיים וההיסטוריים, כמו גם על היחס לאירועים אקטואליים במכתביה של גולדברג. אך נראה כי גם בהקשר של מעבדת היצירה של שני המשוררים לא נאמרה המילה האחרונה: למשל, כיצד המשורר הגרמני טוביאס רובנר נהפך למשורר העברי טוביה ריבנר או עמדתה של לאה גולדברג ביחס לשירי עם הלילה הזה, הקובץ האחרון שפרסמה בחייה, בראי עמדתו של ריבנר במונוגרפיה שכתב עליה, שבקריאת המכתבים אפשר לקרוא כמעין מענה לה.

הנה קטע נוסף מן המכתב של לאה גולדברג מן ה-22 במארס 1964 (מכתב שחלק ממנו כבר צוטט כאן):

בבואי מפריז אספתי את שירַי של ארבע וחצי השנים האחרונות וקצת (מעט מאוד) הוספתי שירים חדשים, ואני מוציאה עכשיו קובץ צנום מאוד בשם 'עם הלילה הזה', על פי שיר אחד שקראת אצלי בבית. בעצם אין שיר זה אופייני לספר. הלילה שבספר אחר הוא, אטוּם, כבד. אבל אולי יש בו משהו, לפעמים רחוקות, גם מן העולם הדומם-הקסום של השיר הזה. אינני יודעת (אולי רק ציפורי מסע, 133).

הנה השיר:  

 

עם הלילה הזה

 

     עִם הַלַּיְלָה הַזֶּה וְעִם כָּל שְׁתִיקוֹתָיו

     עִם הַלַּיְלָה הַזֶּה  –

     עִם שְׁלֹשָה כּוֹכָבִים

     שֶׁאָבְדוּ בֵּין עֵצִים

     עִם הָרוּחַ הַזֹּאת.

 

     עִם הָרוּחַ הַזֹּאת

     שֶׁעָמְדָה לְהַקְשִׁיב

     לַלַּיְלָה הַזֶּה  –

     עִם הַלַּיְלָה הַזֶּה

     וּשְׁלֹשָה כּוֹכָבָיו

     וְהָרוּחַ הַזֹּאת.

 

והנה קטע קצר מדבריו של ריבנר בלאה גולדברג: מונוגרפיה, שבו הוא מסביר באמצעות התבוננות מדוקדקת באמצעים הסגנוניים של השיר דווקא את הזיקה, שהיא סימן לקובץ כולו, בין הניגוד, כביכול, בין "אטוּם, כבד" לבין "דומם-קסום" מן המכתב:

שירהּ של לאה גולדברג בנוי שני משפטים אליפטיים החסרים את נשוּאם, והסוף נשאר פתוח. לשון זו היא דמותו של מצב מחוץ לזמן. ארבע פעמים "לילה", שלוש פעמים "רוח", פעמיים "כוכבים", פעם אחת "עצים" ושלושה פעלים: "אבדו", "עָמדה" ו"להקשיב", ארבע פעמים מלת-היחס "עִם" ושישה כינויי-רמז "זה" ו"זאת" –  זהו כל האוצר הלֵקסי של השיר המעצב את הזמן בביטולו: אותו לילה מחזיק כזֵכֶר בלבד התרחשויות בזמן: "אבדו", "עָמדה להקשיב". כל פעולה זמנה עבר (לאה גולדברג: מונוגרפיה, 185). 

ומי שיקרא עוד בספרו של ריבנר על גולדברג, יבין גם את הקשר בין שלמות ומוּצקות לבין ביטול הזמן באמצעות החזרות בשיר, וישים לב לתנועה בין החלל הריק לבין חלל המלא בעצמו (ולא באובייקטים), בצורת דמותה של ה"רוח". בשיר זה ובקובץ כולו.

ג. גדעון טיקוצקי, אזרח כבוד ברפובליקה הספרותית שהקימה המשוררת ולא זכתה לראות, כבר העניק לי את הספר החדש שערך עם חמוטל בר-יוסף, לאה גולדברג, יומן ספרותי - מבחר רשימות עיתונות 1928-1941. האם נוכל, אוהביה של לאה גולדברג, להודות לו מספיק על יוזמותיו הברוכות ועל מפעל לאה גולדברג שלו, בתמיכתה הלא מובנת מאליה של ספרית פועלים?

 

 

הרשימה מוקדשת לאהרן שבתאי שהיה תלמידו של טוביה ריבנר במוסד החינוכי במרחביה. הוא מוזכר במכתב של לאה גולדברג מן ה-7 ביולי 1959: "נ.ב. אולי תוכל לספר לי משהו על מי שהיה תלמידך אהרן שבתאי – הוא מעניין אותי מאוד!". 

 

 

שירו העברי הראשון של ריבנר שנדפס (דבר, 6.10.1950), לצד הנוסח בגרמנית, כפי שנמצאו בסטנסיל בעיזבונה של לאה גולדברג.

באדיבות ארכיון "גנזים" ועו"ד יאיר לנדאו – הממונה על העיזבון ויו"ר העמותה להנצחת לאה גולדברג ויצירותיה

 

 

לקריאה נוספת:

לאה גולדברג, יומני לאה גולדברג, ערכו והכשירו לדפוס רחל ואריה אהרוני, ספרית פועלים, 2005.

טוביה ריבנר, חיים ארוכים קצרים, קשב לשירה, 2006.

טוביה ריבנר, לאה גולדברג: מונוגרפיה, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980.

 

טוביה ריבנר קורא את שירו "אני אוהב את", בקליפ עם אשתו גלילה:

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload