This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

יהודים, מסתבר, אינם באופן אוטומטי זן שונה ממין האדם בכלל

 

 

 

(מילים:  1771)

 

 

 

 

 

 

 

להפוך עבודת דוקטור בנושא היסטורי לסיפור, לעלילה –  לפנינו ניסיון נדיר, ובנוסף לכך גם מוצלח. מי היה מעלה על דעתו שכותרתו הדרמאטית של הספר רשימת האמהות מקורה בכותרתה הטיפוסית של עבודת הדוקטור של גלי מיר-תיבון (בהדרכתו של פרופ' רפי ואגו): "ההנהגה היהודית של קהילות דרום בוקובינה בגיטאות מחוז מוגילב שבטרנסניסטריה והתמודדותה עם השלטון הרומני בשנים 1941-1944". למקרא כותרת הדוקטורט נודדות המחשבות מטבע הדברים אל קבורת העניים בביזנטיון והדבר האחרון שיעלה על הדעת הוא, שכאן חבוי החומר שממנה קורצה נובלה טובה, החומר שמספק לקורא התלבטות לגבי בעיית יסוד של המין האנושי בכלל ולגבי מיתוס הסולידריות היהודית בפרט.

עבודת הדוקטור, כמו גם הספר רשימת האמהות, באים מאותו מקום: הכותבת היא צברית שאמה ילידת רומניה, בת לקהילה יהודית שלא זכתה להערכה ולתשומת הלב הראויות, בין אם בתולדות השואה ובין אם בתרומתה לחברה הישראלית עסקינן. הספר הזה, שיכול להיקרא כנובלה או כתמצות מחקר (כותב שורות אלה הוא היסטוריון, לא איש ספרות), מיועד בין השאר לתקן את ההזנחה וההדחקה לגבי יהדות זאת. רק כדי לרענן את הזיכרון - בשלב מסוים הייתה קהילה זו השלישית בגודלה בקהילות אירופה. אין זה מפליא שצאצאי קהילה זו מתקוממים לא פעם על הזלזול ועל ההדחקה של תולדותיהם, במיוחד בימי השואה. זה גורל הפרק ההיסטורי הזה על אף שחקר בו בארץ היסטוריון מן המדרגה הראשונה (שעמו למדתי באוניברסיטה), ז'ן אנצ'ל. גיבורת הסיפור, סאלי לייבל, היא סבתה של המחברת וסיפורה הוא תמצית ענותה של יהדות זו. וכדאי להדגיש כבר כאן, בנושא יהודי רומניה, כמו למשל בסיפור יהודי בולגריה, לא מדובר בעלילה מעור אחד: סיפורם של יהודים מאזורים שונים באותה מדינה מצטרפים להסבר השונות בגורל היהודים וביחס אל היהודים. אולי משום שסיפור יהדות רומניה בשואה כל כך מסובך, בהשוואה (בעירבון מוגבל) לסיפור יהודי פולין, מעדיפים להניחו בלתי מטופל ובלתי מסופר. למי שציר סיפור השואה בשבילו הוא אושוויץ או טרבלינקה, סיפור יהדות רומניה נדמה "לא שייך". גם בהתמודדות עם השואה, הרוב מבקש סיפור פשוט, עם הבדלה ברורה גם בין רעים וטובים, ומה שלא מתאים למשוואה זו נדחק החוצה גם מן הזיכרון.

על הנפשות הפועלות, אגב ניסיון להתחמק מספוילרים: הספר משלב חקירה שנערכה מטעם השלטון החדש ברומניה בתום המלחמה לשתי דמויות יהודיות, האחת מנהיג הקהילה היהודית של הגטו במוגילב שמעבר לנהר הדנייסטר (טרנסניסטריה) שמוצאו מדרום בוקובינה, והאחר מנהל המשטרה היהודית בגטו מוגילב שבא מאזור דורוהוי וסופח לבוקובינה זמן מה טרם המלחמה. דמות ראשית נוספת היא סאלי לייבל, שהוגלתה בסתיו 1941 לגטו מוגילב ומספרת באמצעות מכתבים את סיפורה האישי כאם לילדה קטנה בתוך סיפורם של יהודי הגטו המונהגים, לא המנהיגים. סיפור ההגליה לטרנסניסטריה (שבעקבות התקפה על ברית המועצות הפכה משטח אוקראיני לשטח רומני) הוא סיפור פנים- רומני, והקשר שלו להתנהלות הגרמנית עקיף ונובע מן השותפות הגרמנית-רומנית בהתקפה על ברית המועצות. מי שקרא את ארצות הדמים של טימותי סניידר מקבל בספרה של גלי מיר-תיבון הדגמה מיקרו-היסטורית יוצאת מן הכלל. מאה ותשעים אלף -יהודי רומניה, מתוכם 22 אלף מדרום בוקובינה, הוגלו לטרנסניסטריה במהלך המלחמה. הגיהינום בהתגלמותו, מכנה הדמות היהודית הראשית בספר את הגטו במוגילב שבטרנסניסטריה. אבל שם הספר רשימת האמהות נובע מן השלב הבא בסיפור: ההחלטה להוציא "עודפים אנושיים" מקרב יושבי גטו מוגילב הלאה לשני מחנות שהיו מחנות הרעבה, עינוי ומוות. משמע, למקום שהוא עוד יותר גיהינום בהתגלמותו מאשר גטו מוגילב. סאלי לייבל (עם בתה, אם המחברת) היא אחת המגורשות הללו, שנבחרו לגירוש משום שהיו אמהות בודדות ולפיכך היוו מעמסה על כלכלת הגטו, ואילו שני הנחקרים הם מי שנאשמו בשותפות לקבלת ההחלטה על הגירוש למחנות המוות הללו.

גם בתקציר פשטני זה הסיפור נראה מסובך, בוודאי למי שתולדות רומניה ומפת רומניה הגדולה אינן נהירות לו. אבל הסיפור, המשורטט בצורה בהירה בזכות השימוש בפרוטוקול חקירה ובמכתבים כאמצעי דיווח לקורא, מסובך ומאתגר הרבה יותר. הסיבוך מבצבץ מתוך הטקסט עצמו, ועוד יותר מתוך מה שהטקסט רומז לו. ולא מדובר כאן בעניין של סגנון בלבד – כהיסטוריונית עלה בידי הכותבת להגיע אל הארכיונים ובהם החקירות של אותם מנהיגים יהודיים, גיבורי עבודת הדוקטור והספר שלפנינו, ואלה סיפקו את נקודת המבט של המערכת ברומניה מיד אחרי תום המלחמה.

חשוב להדגיש שכל הדמויות הראשיות בספר הן יהודים. השאלה המרכזית בספר, שאלת האשמה על שנעשה בגטו ובמיוחד על ההחלטה לגרש למחנות המוות, מתרכזת בדמויות יהודיות. האם מנהיג הגטו, מהנדס חשמל במקצועו ששיקם מפעל הנחוץ למלחמה וכך הפך את הגטו ל"יעיל" עבור המדינה, הוא משתף פעולה ששיאה בשילוח אנשים למוות? או אולי הוא גיבור משום שהצליח לשמור אחוז גבוה במיוחד של יהודים, בני דרום בוקובינה, בחיים? האם ראש המשטרה היהודית, שנטל על עצמו משימה של שמירת הסדר שבסופה גם הסלקציה לשילוח לאותם מחנות, הוא רוצח? או אולי היה מי שביצע מלאכה שהאחריות הראשית לה אינה נופלת עליו? האם אנשים אלה ושכאלה, שהוטלו עליהם משימות מטעם הרשויות, הם הנושאים באחריות, או מי שדחק אותם למצב זה? האם היו הופכים לגיבורים ומצילי חיים אם היו מתנגדים? וכיצד לשקול אלה מול אלה חיים שהציל מאן דהוא לעומת חיים שלא הצליח או לא רצה להציל, או אף שלח במודע אל המוות? נראה לי ולכותבת הספר שעכבר ניסוי יכול אמנם לנהוג באכזריות, אבל מי שמבצע את הניסוי, מי שמכין את המבוך לעכבר שירוץ בו, הוא האחראי האמיתי. אשליית הכוח שעליה מדווח ראש המשטרה היהודית לא הייתה אלא אשליה, והמערכת טיפחה את האשליה כדי שיעשה הוא את הסלקציה ויתעמת הוא עם הקורבנות. ועם זאת, המקרה שלפנינו, כמו המקרים שאירעו בשואה בארצות האחרות, מעלים את הפקפוק – מדוע שונות התנהגותו ותגובתו של אלמוני מהתנהגותו של פלמוני, ואם אין היררכיה של התנהגויות שראויות להערכות שונות גם בתנאי ה"ניסוי" הזה? מי שמכיר את המקבילות לסיפור זה, אלה המוכרות יותר – סיפורו של אדם צ'רניאקוב מגטו ורשה שהתאבד, סיפורו של חיים רומקובסקי מגטו לודז' שנשלח לאושוויץ ונרצח שם על ידי בני דתו – אמור לדעת, כי הנסיבות שיצרו הלא-יהודים הן המסגרת שאפשרה את הדה-הומניזציה והברוטליזציה של נושאי תפקידים יהודיים ושל שאר יהודים מן השורה. יהודים, מסתבר, אינם באופן אוטומטי זן שונה ממין האדם בכלל.

נושא שהספר מוציא בוודאי מידי פשוטו הוא נושא הסולידריות היהודית. המציאות של גטו מוגילב מלמדת לא רק על הפסיפס המוזר של אזורים ותת-אזורים ברומניה שבכל אחד מהם היה גורל היהודים שונה מזה שברעהו, אלא גם על המתח – אם לא לומר האיבה – שבין יהודי האזורים השונים. ההבדל בין אלה שחינוכם עוד מימי הקיסרות האוסטרית הוא חינוך גרמני ואלה שחינוכם רומני או הונגרי. מי שקורא בספר בוודאי תמה על הפער והאיבה שבין יהודי צפון בוקובינה ודרומה, שאינם קשורים אך במה שלא יכלו לשלוט בו – עובדת היות צפון בוקובינה למשך זמן קצר (עד למבצע ברברוסה) תחת שלטון סובייטי, ומכאן "הכתם" הגדול של שיתוף הפעולה עם הבולשביקים. תופעה זו מוכרת לנו גם מתולדות יהודי מזרח פולין (שסיפורה המפורסם עתה של ידוובנה הוא מתוצריה).

גם היוהרה הציונית זוכה בספר לחבטה של ממש. אנחנו מורגלים בהתייחסות היהירה של "התגובה הציונית ההולמת", השונה כביכול מהתנהלותם של "יהודי הגולה חסרי עמוד השדרה". הנה ציטוט מעדותו של ראש הקהילה שבגלות: היומרה להיות טובים יותר כי הם ציונים... ובינתיים אצל מי כולם ביקשו עבודה... כמובן שפנו אלי... מתוך שבעה עשר שוטרים, חמישה עשר היו שייכים לתנועות הציוניות בגטו. הקורא, יותר משהוא מהרהר בביקורתיות על התנהלותם של הציונים דאז, ייטה להרהר ביוהרתה של האינדוקטרינציה הציונית דהיום.

לבד מיוצאים מן הכלל, הרומנים הלא-יהודים שנזכרים בספר, מן ההנהגה ועד החיילים מן השורה, הן דמויות מתועבות. סיפורה של רומניה במסגרת "ארצות הדמים" הוא מצד אחד אופייני – משטר אנטישמי עוד מהתקופה שבין המלחמות, משטר שמאמצע שנת 1940 היה פשיסטי ומאמצע 1941 עד 1944 היה שותף לגרמניה הנאצית – ומצד שני הוא משטר שאפשר המשך חיים יהודיים באזורים הוותיקים שלו (מולדביה וולאכיה), וכך שימר בחיים אחוז גדול של יהודים שהיו באזורים אלה בזמן המלחמה. יתר על כן, זה משטר שנדמה מצד אחד מחמיר ביחסו ליהודים עוד יותר מהרייך השלישי ומצד שני מסרב לדרישה הגרמנית לעשות מה שייעשה מאוחר יותר בהונגריה השכנה. זו דוגמא שמעידה מזווית נוספת על התסבוכת הכרוכה במה שקרוי באופן גורף "הפתרון הסופי". שגריר גרמניה בבוקרסט, איש ס.א. בשם מנפרד פון קילינגר, דיווח ב-1 בספטמבר 1941 למשרד החוץ בברלין על היוזמה הרומנית ב"פתרון השאלה היהודית" – חיסול 4 אלף יהודים ביאשי ושילוח 60 אלף יהודי רומניה לעבודות כפייה. למרבית הפליאה עד כדי כך הגיעו הדברים, שהשר הגרמני לענייני המזרח, אלפרד רוזנברג, התלונן לפני משרד החוץ הגרמני על גירוש 10 אלף יהודים מרומניה אל מעבר לנהג הבוג, והגדיל לעשות אדולף אייכמן, שמחה על הכוונה לגרש 60 אלף יהודים רומנים נוספים. מסתבר שממשלת רומניה של אנטונסקו הייתה להוטה יותר להיפטר מיהודיה משהיו מוכנים הגרמנים לקבל לצורכי חיסול. לא מאהבת מרדכי כמובן. גם אם יש לברך על הכוונה לסילוק היהודים, הרי אין כוונות אלה מתאימות לשעה זו כתב אייכמן באפריל 1942, משום שביצוען יסכן את פינוי יהודי גרמניה. סדר חייב להיות. אשר על כן נדחה הגירוש הבלתי מבוקר הזה לשטחים בפיקוחה של גרמניה. אולם עד שהיו מוכנים הגרמנים להעמיד את מכונת הרצח המסודרת שלהם לרשות הרומנים כבר נמצאו הרומנים במשא ומתן על מכירת יהודים לצורך הסעתם לארץ ישראל, תכנית שאמנם לא בוצעה אבל סימנה את המגמה הכללית שהתחזקה ברומניה עם גבור הכישלונות הצבאיים: להכין לעצמם תירוץ לימים שלאחר המלחמה.

מה שהתרחש מאחורי הקלעים כמובן לא היה ידוע לגיבורי העלילה שלנו, אך דווקא בכך יש להעיד עד כמה מועט היה חופש התמרון של אותם יהודים, ועד כמה דלה הייתה תרומתם בהחלטותיהם רבות הלבטים לתוצאה הסופית של המהלך היהודי של המלחמה. הנאצים ובני בריתם – זאת עלינו לזכור – הם שהעמידו בציניות גמורה את אירופה כולה ואיתם את הקורבנות, את היהודים, בפני בחירה שאינה בחירה. העכבר שנדחק למבוך.

עם זאת, "הגיבור הראשי" בסיפור, גרמניה הנאצית, נותר כמעט בלתי נראה, הן בעבודת הדוקטור והן בספר. זה סיפור שואה שבו הגויים הרעים הם רומנים. אבל אין זו טעות של הסופרת, זה התפקיד הנבזי שמילאה גרמניה במקומות רבים: הגרמנים, אלה ששחררו את השד האנטישמי מהבקבוק –  שברומניה היה בלאו הכי פתוח למחצה – שיחקו באזור זה כמו בכמה אזורים אחרים את תפקיד משחררי הנצרה בעוד ידי אחרים על ההדק, כולל ידי אלה שבקרב הקורבנות האולטימטיביים, היהודים. זאת כדאי לזכור כאשר עוסקים בפרשות הפחות מוכרות בתולדות השואה, בין אם ברומניה, בולגריה, קרואטיה או מרוקו. וכדאי לזכור זאת כאשר עוקבים גם אחרי פרשות אחרות של כיבוש ודיכוי בידי כוח שבידו האפשרות הבלתי מוגבלת למניפולציה של הקורבנות.

ולסיום – לליבת הספר. נשים ללא בעלים (שחלקם לא מתו אלא נאלצו לברוח מאימת המציק), אמהות לילדים, היו בתחתית "שרשרת המזון" של האוכלוסיות הכבושות על ידי גרמניה הנאצית ובנות בריתה. במערך כלכלי הבנוי על חסר, על קדימות העם הנבחר, העם הגרמני, ובתוכו על קדימות החיילים ויצרניות החיילים – האמהות – היו היהודים בתחתית סדר העדיפות, ובתוכם מצויים אלה שאינם עובדים ומייצרים, ממוקמים בתחתית התחתית. היה לגרמנים שם לקבוצה הזאת: "בלתי ראויים לחיים". אם החולים והנכים הגרמנים כך, יהודים על אחת כמה וכמה. את הרעיון הזה העתיקו במקרה שלפנינו בצורה הבסטיאלית ביותר – לפני מותו של בן האנוש ה"מיותר" אפשר היה להתעלל בו, לאנוס אותו ולפגוע בכבודו. והרי זו התמצית של המצב הקרוי "שואה".

קיצורו של דבר – רשימת האמהות הוא ספר מיוחד בסצנה של ספרות השואה. ספר, שכפי שנגזר מהמוטו שלו הוא בדיון שכולו אמת בעבור מי שמבקש לעסוק בשאלות הגדולות שהמונחים "שואה" או "פתרון סופי" משמשים להן מעטפת.

 

גלי מיר-תיבון, רשימת האימהות, עם עובד תל אביב 2017

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload