This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

כמובן: עודד וולקשטיין על הביקורת של אריאנה מלמד (הארץ 13.6.17)

 

 

הערה בעקבות רשימתה של אריאנה מלמד על הרומן אח שלי איוב מאת שמי זרחין (הארץ, 13.6.2017

 

 

אפשר כמעט לשמוע את אנחת הרווחה של אריאנה מלמד כשהיא מזהה באח שלי איוב, הרומן החדש של שמי זרחין, נקודה אחת שמסתדרת עם הרצף הידוע, המעובד, הלעוס של הסיפור הישראלי; נקודה יחידה לרפואה, המספקת לה הזדמנות בלתי חוזרת להתאמה חד-משמעית, כמו במסדר זיהוי. הנה: ומלחמה ב'ארץ הצפונית', שעל פי אזכור זמן יחיד בספר, 1982, היא כמובן מלחמת לבנון הראשונה. כמובן. או מוטב – כמובן מאליו. או איך לקרוא לרגע שבו הספרות קופאת כאיילה על כביש מהיר תחת אלומות פנסיה של ה"מציאות" ומספרת לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, כמובן?

 

רשימתה של מלמד עשויה תשוקה אחת: לשקול את הספרות כנגד המציאות המוכרת עד תום ומנוסחת עד דום, ולייצב את כפות המאזניים ברגע דמום וסולידי של איזון. מלחמת לבנון מספקת לה רגע חטוף של איזון כזה, מגובה בציון זמן יחיד (!), והיא מבקשת להאהיל בכפותיה על השלהבת הרועדת; אלא שרוח הפרצים של הרומאן חוטפת אותה מידיה. בלשונה: [זה] יכול היה להיות גרעין משובח לסיפור אנטי מלחמתי יפהפה.

 

הרומאן של זרחין מלא תאוות. אבל תאוותה של המבקרת לסינכרון בין האמנות לבין ה"עולם" מאפילה על כולן. מלמד מתלוננת על כך שחייו של איוב אינם "מתכתבים" עם סיפורו של הגיבור המקראי (חייו של איוב אינם "מתכתבים" עם שום דבר כי הם אינם טרודים בהדגמתם של יחסים אינטר-טקסטואליים; לכל היותר, חייו של איוב מתפלשים בסיפורו של הגיבור המקראי, נאחזים בענפיו, מסתעפים אל שורשיו. אמנם איוב הוא בנו של דוור, אבל חייו אינם מתכתבים עם סיפורו של הגיבור המקראי: הם נופלים על צווארו, ובה בעת שולחים יד לכיסיו; גונבים אותו, נגנבים ממנו); היא מגלה בספר "עמדה אנכרוניסטית" או "ארכאית" ביחס ללשון (לאיזו לשון, בעצם? כמובן, לשון ההווה; ומי מחוקק את הלשון הזו, מי גודר את תחומיה וקוצב את מידותיה? כמובן, "אנחנו", המנהלים מעל דפי הארץ את קרב המאסף של הרציונאליות הישראלית-החילונית); היא מאבחנת בדאגה גודש של נסים תמוהים (וכי אין הנסים תמוהים מטבע בריאתם? אלא שצו הגיוס של מלמד קורא גם להם להתפקד לשורותיה המסורגלות של הסבירות); היא מרשיעה את הרומאן בהגזמה (ביחס למה?); ומגיעה לטור-דה-פורס של סינכרונים מתנשפים במהלך היסטרי, שחונק את עצם אפשרותה של הפרוזה על ידי הטענה שכוחו של הגורל בספר הוא המספר, שהוא מצדו המחבר, האיש שמי זרחין עצמו. לא זו בלבד שהמשוואה הזו חסרת שחר ככל שהדברים אמורים ברומאן הפוליפוני של זרחין – שתמורות המזג הנפשי והסגנוני החלות בדמותו של המספר מחוללות את אחד מציריו העיקריים – היא אינה אפשרית ביחס לשום רומאן, באשר יצירה בידיונית היא תזמור אנין של המרחקים הפעורים בין הכוחות השונים הללו, שאריאנה מלמד מתיכה במגושם לגוש ביוגרפי אחד, שהכל נעשה בדברו. האם ייפלא שהמהלך הביקורתי הזה, הנוזף בכל ממד של הרומאן שאינו הולם את תמונת המציאות המובלעת של המבקרת, מסתכם בהמלצה עוברת-על-גדותיה לאיפוק?

 

כמו תייר בארץ זרה סובבת אריאנה מלמד במרחבי אח שלי איוב, וכשאינה מוצאת את קליפת הבננה שהשליכה במקום זה או אחר בביקורה הקודם היא משליכה אותה עכשיו, בחמת זעם; אחר כך היא מתכופפת ומרימה את הקליפה שאך-זה זרקה, ומפטירה בהקלת מה: אמרתי לכם? 1982! מלחמת לבנון! – כבר הייתי כאן! אלא שאריאנה מלמד החמיצה את ההזדמנות להיות שם; ללכת לאיבוד במקום שאינו מחזיר לה את דמותה ואינו משיח עמה בלשונה ואינו מודד לה כמידתה; לחצות את הגבול אל ארץ-המראה, להיעתר ולו לרגע לבבואה שאינה משקפת נאמנה את המקור אלא טורפת את גבולותיו וצרה אותו מחדש:

 

כי מלא האויר נשימת ינשוף - 
אין לראות, אין לדעת שבילי מחר. 
ויכול להיות כי כבר לא תשוב 
אל הבית, שבו אתה גר (אברהם חלפי)

 

אלא שאריאנה מלמד אינה מוכנה לעזוב ולו לרגע את הבית שבו היא גרה; ולמען האמת, אין דרך עצובה מזו לאבד בית – או לפחות לשוֹמֵם אותו עד כלות. מלמד מאשימה את זרחין ב"נרקיסיזם ספרותי". אבל הנרקיסיזם הסמוי שביסוד מעשה הסינכרון האלים, המסיג את כוחותיה המתפרצים של האמנות אל קווי הפסקת האש של ה"מציאות" (מציאות שאין צורך לומר עליה דבר, כמובן, כי "כולנו" מסכימים עליה, כמובן) מדאיג הרבה יותר. אפשר היה לייחס את הנרקיסיזם הזה לסופר-אגו הנרגן של המורה המתרה בתלמידיה לצבוע לפי הקווים – ובאיפוק, כמובן. אלא שהכוח המדבר מגרונה של אריאנה מלמד דכאני הרבה יותר: זהו כוחה של האידיאולוגיה, הנכונה להיפרד מן המציאות שהיא מספרת לנתיניה רק כדי לשוב ולמצוא אותה – לעולם באותה דמות, דמותה-שלה.  

נוכח חוש המציאות השקול והאחראי של מלמד, מתבקש היה להגן על זכותו של זרחין להיות "מיתי", "ארכיטיפי", "מיסטי" וכך הלאה (כל התארים לקוחים מרשימתה של מלמד). אלא שבעל-כורחי אני נדחק להגן, חרף כל האמור לעיל, דווקא על זכותה של אריאנה מלמד לדבוק בתמונת המציאות המיתית, הארכיטיפית והמיסטית שעליה היא מגנה בקנאות שכזאת. אמנם, המקום שבו מופקות עלילות חלקלקות של "התפתחות" (כלשונה של מלמד) – המסורות בלשון שלעולם "תשרת" את הסיפור ולא תסכסך חלילה את מהלכו ותערטל את מנגנוניו –  הוגדר כבר במקום אחר כ"בית הזונות של 'היֹה-היה'". אך לצורך ענייננו די בקביעה הצנועה והבנאלית, שהחורים שנוקב שמי זרחין בבידיון הקרוש שמלמד לחוצה כל כך לתחזק הם חרכי-ההצצה האמתיים אל ההווייה. מלמד מטלטלת את זרחין כטלטל הפיכח את הלום-היין: אלא שההגזמות, המהמורות, הצרימות, הנסים – כל אלה הם הבזקים של ממשות המבליחים בערפלי השכרות של פיכחונה, ומטרידים אותה בבשורתם של רגעים שאינם משועבדים לשום כרוניקה, בנופיהן של ארצות שאינן מתמסרות לשום מפה. ובקיצור, בכל מה שחי ורוחש מחוץ להתענגות הבירוקרטית על הזיהוי; כל מה שהוא לא "לבנון, 1982".  כי אין מיתוס גדול יותר מן המציאות המסופרת-למשעי שמלמד תובעת את עלבונה; אין רדומה מן השומרת הנוטרת את אש התמיד הצוננת של המידה הנכונה. מעומק חלומה, קוראת מלמד לזרחין להקיץ משיכרונו. לו רק פקחה את עיניה, היתה רואה כי אין בגביעו אלא מים חיים.

  

כן, זה יכול היה להיות רומאן אנטי-מלחמתי – שדוף, צפוי ומשעמם. אבל זה משהו אחר לגמרי; זה ספר שבא עד נבכי-ים ומתהלך בחקר תהום;  ספר שאינו "מתאים" ואינו "מתכתב" ואינו "משרת"; ספר שאינו מהדהד מחאות-עבר אלא מחולל מחאה שעוד לא נשמעה. כי הספרות היא הערעור המתמיד על שלטון העריצים של האובססיה המסנכרנת שמלמד מבצעת ברשימתה; כי הספרות לא מתאימה ולא מתכתבת ולא משרתת; הספרות מקיימת יחסים דיאכרוניים (כן, אנכרוניסטיים! וכן, חסרי איפוק!) עם המציאות כדי לחשוף את היחסים הדיאכרוניים הפעורים במציאות עצמה; כדי לקיים, בפועל ממש, את הממדים שבהם המציאות אינה מתאימה לעצמה ואינה מתכתבת עם עצמה ואינה משרתת את עצמה. הממדים האלה הם הסדקים הנבעים במסיכת המוות שה"מציאות" הנקייה מהגזמות ומנסים יוצקת על פנינו; בהתרווחם, אנחנו נושמים.

 

הערה קצרה לסיום: נדמה שכל הפלוגתא הזו כבר התנהלה באיזה מקום. הנה כך נפתח אח שלי איוב: מזמור לאיוב. לו היה זה סרט היתה נפרשת קודם תמונה. ובכל זאת, התמונה נפרשת: בחסות השלילה ומבעדה - האור עולה, האדמה מתרוממת, ובמרכז הגבעה שהופיעה ננעצות שתי קורות ברזל. והנה, נדמה שתכף יתחברו הקורות ויהיו לשער... אך דבר מכל זה לא קורה. שני עמודי המתכת המשונים הללו נותרים בגפם, דוממים ומחלידים... הבה נעצור כאן: ברגע שבו הספרות נפרדת מן התמונה וממאנת להתגשם בדמותו של הדגם הצפוי, מסרבת להתכנס אל המהלך הסביר הבא; הרגע שבו המחבר ממאן לחבר קורות לשער; הרגע שבו פתח הסיפור מכניס אותנו לפתח שאיננו פתח, ואין לנו אלא לעצור נוכח עמודיו המשונים, להיכנס אל אי האפשרות להיכנס לתמונה, לעבור אל אי האפשרות לעבור בשער – בנקודה זו אפשר לשלח קללה בעמודים שלא חוברו לשער, לבעוט בקורות שלא גוללו את קורותינו. אבל אפשר גם לעמוד נוכח העמודים – נוכח מאות עמודיו של אח שלי איוב – וראה זה פלא, לא עברנו ולא נכנסנו, ובכל זאת אנחנו במקום אחר.

 

עודד וולקשטיין

עורך הרומאן "אח שלי איוב" מאת שמי זרחין

הוצאת כתר

 

ראיון בתוכנית ״שיחת נפש״ עם שמי זרחין 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload