This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

יצחק מלר על הרשימה של רות קרא-איוונוב

10.7.2017

 

 

לכבוד מערכת אודות

 

תגובה/הערה למאמר הביקורת של רות קרא-איוונוב קניאל על ספרה של צילה חיון מהתחלה (הוצאת אפיק, 2015), שפורסם בגיליון 2. 

 

הספר מוכר לי היטב על רקע העובדה שאני עוקב שנים רבות אחרי קבוצת הסיפורת שאכנה כאן "סיפורת רפואית ופרא-רפואית": סיפורת שנכתבת על ידי נפגעים/מטופלים, מטפלים למיניהם, סופרים/רופאים ועדים קרובים. היא תמיד סובבת סביב הקשר בין טראומה ובין פוסט טראומה (המבקרת מצטטת מתוך לכתוב היסטוריה לכתוב טראומה של דומיניק לה-קפרה, ומסתמכת עליו). סיפורת מסוג זה מועדת לנפילה באחת או יותר משלוש המלכודות הבאות: מלכודת ה"שמאלץ"; מלכודת האמינות; המלכודת הפוליטית או ההתעלמות מההקשר. כמי שבילה 45 שנים מחייו בבתי-חולים כמנתח טראומה ובעיקר כמנתח סרטן במחלות קצה, אין לי ספק שגם הסופרת וגם המבקרת לא נפלו בשתי המלכודות הראשונות: הסיפור כתוב נפלא ומשדר כנות-אמת, מעורר כבוד וכיבוד, ותחושות שמוכרות לי באופן אינטימי מאלפי שיחות, מפגשים ומערכות יחסים של מטפל-מטופל; הספר אמין לחלוטין מבחינה רפואית, ומי כמוני יכול להעיד על כך (דוגמה הפוכה: בהשיבה מהודו מאת א.ב.יהושע, האמינות של הנושא הרפואי היא בדרגת אפס מביכה עד נלעגת).

 

אין הדבר כך באשר למלכודת הפוליטית – שם הנפילה קשה, ועליה תגובתי: רק בסוף המאמר מופיע משפט אחד ארוך ובודד: גם החלקים שעוסקים במציאות הפוליטית... [עד] תקווה וסיכוי לאחווה נשית ממשית. מאידך, הספר גדוש ברמזים דקים עד עבים להקשר הפוליטי, המובלע והמוצנע, שהרי מדובר במתנחלת שהיא  נ.פ.א (נפגעת פעולת איבה) בשטחי יו"ש. דמותה מתארת, כביכול באנלוגיה או הנגדה, את מערכת קשריה שלה וקשרי קהילתה עם האוכלוסיה הערבית-פלסטינית בשטחים הכבושים/משוחררים או בלתי-מסופחים (אין הסמנטיקה משנה את מהות המצב במציאות) דרך הסיפור של נעמה, עובדת הניקיון המרדנית מהכפר ואלג'ה ואחרים. כאן מתקיים תהליך א-סימטרי לחלוטין גם בחיים וגם בסיפור. הקוראים שדוגלים בגישת "מות המחבר" – כלומר אפס חשיבות לרקע הכתוב (מי הכותב; רקע היסטורי-חברתי-תרבותי וכדומה), בבחינת טקסט אנונימי, אוניברסלי, נטול משמעות סביבתית, ומכאן שמדובר בסיפור התמודדות אישית עם טראומה ותו לא – אכן ירוו נחת מהספר, ובצדק גמור כי הוא כתוב "נפלא ויפה". הקוראים שמחזיקים בדעה שפרשנותם קובעת הכל, גם הם יצאו ותאוותם בידם. אולם הקוראים שמתקשים להתעלם מרעשי הרקע (זו פגימתם) יראו בספר הצגה חד-ממדית של יהודיה מתנחלת סופר-תרבותית (מוזיקה קלאסית, ספרות ואמנות, פריז וקניה, עכשוויות וכאילו-מרדנות כשהדתיות מוקטנת ומוסתרת היטב משום מה). היא קורבן, למרות בחירתה, מול הערביה ש"אצלם זה אחרת" וכמובן פחות טוב, ולכן צריך לעזור לה/להם (שיפוטיות והתעלמות שדורשים כאילו הצטדקות). זו הפטרונות הקלאסית של הכובש החזק, שגם מעטה הטהרנות והצדקנות אינו מצליח להסתיר את העובדות הפשוטות של חיי היום-יום (יש בסיפור שפע של רמזים למצב הצבירה הזה). הרי נפ"א יכול להיות גם נפ"ש, נפגע פעולת שחרור, אלא שתלוי הדבר בעיני הקורא, המתבונן או הכותב.

 

בניגוד להסתמכות על לה-קפרה, אני ממליץ לקרוא את אלבר ממי, דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש, ודרך מנסרה זו לבחון את ספרה של צילה חיון. נדמה לי שהתמונה שתתקבל תהיה שונה, ולא פחות חשובה: תהליך התקרבנות משובללת של המקרבן. התעלמות מקונטקסט, בכוונה או בלעדיה, אינה מכשירה את הטיב והיופי של הכתיבה. אסיים בדוגמה קשה מעולם אחר: מאמר מדעי-רפואי, מעולה ככל שיהיה, שמבוסס על ממצאים של "ניסויים רפואיים" מאושוויץ אינו נותן לו הכשר, וזאת בלשון המעטה ולהבדיל אלף אלפי הבדלות.

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload