This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

התופת של ננו

 

 

 

(מילים: 1341)

 

 

 

 

 

 

 

 

עבודה זו אינה עוסקת בהשלכות הנפשיות של המוות הממשי של האם, אלא באימגוֹ שנוצר בנפשו של הילד כתוצאה מדיכאון אימהי ההופך בבת אחת את האובייקט החי, שהוא מקור החיות של הילד, לדמות מרוחקת, כמעט קפואה, המשפיעה בצורה מרחיקת לכת על השקעותיהם של סובייקטים... ומכבידה על גורל עתידם הליבידינלי, האובייקטלי והנרקיסיסטי – כך פותח אנדרה גרין את מסתו האם המתה – דיאלוג עם האם המתה. אירוני דיו, רפלקסיבי במידה, מנוכר לפרקים, מקנן ומקונן, מתרוצץ לשווא ממבוי סתום אחד לאחר, מְזָמן זיכרון במהופך לתנועה שמצמיח הפה בשפה שנדמית לפרקים כמרוקנת, מוּפלת ושתוקה – ספרה של ננו שבתאי על קטלוג הגברים האסוניים והבלתי אפשריים בחייה מפנה את הקורא למקום של האם הנעדרת בחיי הנפש של המספרת (לצד אזכורים מפורשים של "האם הטובה דיה" הוויניקוֹטית), למקום שמחולל בה חלל חסר תקנה, חלל אשר לפרקים רק השפה תוכל לה. כך למשל בסיפור "הפסיכיאטר":

 

והתמוטטתי על המיטה וטלפנתי לאדם הכי רחוק ממני והאחרון שידע משהו על מעלליי וקורותיי. הייתה זו אמא שלי, ממנה יצאתי פעם באבחה בלידה טבעית וטובה שלא הוכיחה כלום מלבד את עצמה. ופרצתי בבכי טלפוני נורא מול האישה ההמומה הרחוקה שנות אור וחושך שתמיד נדמתה לי כבתולה לא קדושה...  (ספר הגברים, 132)

 

לכאורה "האם המתה/הנעדרת" היא נקודת הכִפתור שמנהירה את מה שמתכלה מבפנים ונאכל באש עצמו, את הקטסטרופה של הגוף, את המיסה השחורה שעורכת בסחרור עז, בנשיכת שפתיים, הננו-מספרת עם הגברים בחייה. לכאורה הגברים בחייה הם רק השארית הבזוּתית העודפת, הסימפטום האטוּם לתחושה ולמגע של "האם המתה". אחד לאחד חוברים הגברים על מנת לרומם, לקלס, להשפיל, להכאיב, לבזות, לפלוש, לחולל ולחלל את הגוף והנפש המיוסרים של הננו-מספרת. הם אינם מכונים בשמותיהם הפרטיים אלא בשמות-תפקיד; והרשימה ארוכה, מחופצנת, חיצונית לדפנות העור, מתקשה בעצמה לרדת אל פשרה או למצוא בה פשר. היא מתהווה מתוך עצמה בעלטה פנימית, כמו גוף-מכונה בפעולה מתמדת אשר אין רואים את סופה, וראשיתה לחוצה פנימה אל תוך ערפל סמיך וכבד המסמן לא יותר מבקע אור קלוש הנזרק אל אפלת הלילה. להלן: המשורר, האמן הצעיר, הבן של המגיש, הקב"ן, המורה, הדלקן, המאונן, הפסיכולוג, הפסיכיאטר, הנסיך הקטן, הבמאי, הרופא הפנימי, לוחם העל שהיה פעם רופא מושלם, הזמר המשוגע, הנדל"ניסט אחי הגיטריסט, וכן הלאה. לא ההתפרטוּת הנבזית שלהם היא הקובעת, אלא זאת שכולם מורים גרועים, מורים שסרחו, מורים רעים לחיים. חלקם מורים של ממש שסרחו, חלקם לא-מורים שהיו אמורים להיות מורים – וסרחו.

 

הפסיכיאטר בסיפור "הפסיכיאטר" הוא אמנם דמות בשר ודם, אבל למעשה אינו אלא עוד פריט נוסטלגי-אלגורי-פרוורטי שנאסף שלא ברצונו אל הננו-קטלוג של המספרת: והפסיכיאטר הג'ינג'י ניסה לגרור אותי לשירותים המצחינים אבל הצלחתי בשארית תבונתי להשהות את רגע האל-חזור, כמו שמייעץ איזה ספרון נשי שלא קראתי מעודי (ספר הגברים, 129). לנגד עינינו המשתאות והסרבניות הם מרצדים בתזזית מסכית שממסכת, בקצב מסחרר, בלתי ניתן להכלה כמעט, אולי רק להקאה כמעט; הם מופיעים בזה אחר זה, כך שאלימותם, באופן פרדוקסלי, אינה מה שהם עושים אלא עצם הופעתם הסדרתית, המכאנית; אלימותם אינה שלהם אלא של הטקסט שספג את אלימותם ועכשיו מקיא מתוכו את זיכרון ההקאה. שכן הדבר שעושה את הננו-מספרת חייב להיות מושתק ומוסתר בשביל להיות מסופר בסבך מחשבות חתוכות, קורסות (הכתיבה היא זיכרון, הזיכרון הכתוב מאריך את החיים במהלך המוות, כך בלאנשו בספרו הצעד (שלא) מעבר), כמו המספרת הננוֹאִית הקורסת-חיים תחת עולו של הזיכרון המסופר.

 

 

למעשה, מה שנדמה בתחילה כשיטוט אורבני קליל בגרסה הישראלית של "סקס והעיר הגדולה" מסתבר יותר ויותר כרומן חניכה נשי אפל, מקוטע, בן-זמננו; קתדרלה גותית מתוּחת צוואר הבנויה לתלפיות מעשרות ומאות גרונות משוספים; פיסות גרעיניות ומחוספסות של זיכרון מסויט בתמיסת חשמלים סוערת. למעשה, בלי שהבחנו בכך נזרקנו בנזיפה אל תוך עולם שכולו רוע צרוף, בלתי מנומק, שבו הננו-מספרת נדמית לפרקים כז'וסטין של סאד אשר נאחזת במידה הטובה ובעקרונות המוסר בעודה מוכה, מעונה ונאנסת; קורבן התמיד למעשי התעללות שונים ומשונים כיד הדמיון הטובה על הפיגורה הסאדית. הנה למשל קורות הננו-מספרת אצל הגניקולוג הסאדי (אחד מני רבים בספר הגברים) שבודק אותה בהריונה, לאחר שעברה מסע תלאות מזוקק שהביאהּ  רצוצה וחבולה בגידי ערווה עד פאתי עיבוּר קדוש: הוא שאל אותי פעם כמין סבא טוב, מה שלומי בימים אלה, ועניתי לו כנה כילדה שאם היה לי תינוק ומישהו לישון אתו בלילה היה יותר טוב. בתגובה הוא אמר שהוא רוצה לישון אתי בלילה. כשצחקתי והופתעתי מהיחס החם והאישי, הנדיר כל כך אצל גניקולוגים, הוא התנפל עלי, דחף את לשונו לפי, הרים את שמלתי, צבט בפטמתי, מישש את ישבני ונשך לצווארי. אז שכחתי את המרשמים בחדר הטיפולים ואיבדתי עוד חודש בניסיון ליצור חיים (ספר הגברים, 198).

 

לכאורה "האם המתה" של גרין – בחלל הבולעני שהיא פוערת לרווחה בנפש הילד, בהכבדה על גורלו הליבידינלי-נרקיסיסטי – אמורה להנהיר עבור הקורא את ה"יחסים" הפרוורטיים, הסאדו-מזוכיסטיים של המספרת עם הגברים בחייה המחללים כל זכר; היא אמורה להאיר את משיכתה והעדפתה המורבידיות של הננו-מספרת את חוצות העיר ומבואותיה הכמו-גותיים ואפלים על פני אהבה נוצרית-בורגנית-ממיתה, שכן הטקסט של ננו נע באי-נחת תרבותי מופגן בין הקטבים, מוחק כל אפשרות לעמדת ביניים מבישה, ובאופן הזה מחקה-משכפל במודע את האלימות השרירותית, הכמו-אלוהית, המותכת בו.

 

ואולי "האם המתה" אמורה להאיר עבורנו את שאלת הירושה בשפה, את הקושי האימננטי של הננו-מספרת לרשת בשפה, להיות יורשת בשפה, בעודה מושלכת בעל-כורחה אל תוך שושלת משפחתית מחייבת (אבא-אהרון-משורר; דוֹד-יעקב-סופר) המכתימה בדיו מקולל את הביוגרפיה המעורטלת שלה. כך בסיפור "המאונן", שבו המספרת ואחותה מעתיקות גבר-מודל-ערום בחדר המיטות של האב שנפלש בגנבה (מחווה סימבולי נוסף של גילוי עריות בספר הזה), והן עטופות, חנוקות בבשר-התרבות שמסביבן: אבל המאונן טען שהוא מעוניין בחומרים פחות מילוליים אז ירדו מהפרק הספרים הרבים, ואחותי פזלה פתאום אל מעל המיטה של אבי שם הייתה תלויה התמונה הידועה לשמצה שמראה ערוות אישה שנקראת, אם אינני טועה, 'מקורה של הבריאה'. אבל התמונה הביאה את המאונן רק לידי אנחת ייאוש או בעצם גיחוך... (ספר הגברים, 56) ובכן, תחת זאת שתהיה יורשת של התרבות-שפה, היא נבלעת אל תוך "מקור העולם" הארוטי-כאוטי-מפלצתי של גוסטב קורבה, מכלה את עצמה, הופכת בגופה הפגיע, בעורה הדק, להיות מפלצת דנטית (הנה חית הטרף שזנב לה חד, חוצה הרים, שוברה קירות, כלי זין! הנה היא, מצחינת כל העולם. התופת, שיר 17), אשר מותירה מאחוריה שובל גולגולות סרוחות: אז לא הייתה לי ברירה אלא להתוודות ולספר, ולו מתוך אשמה על הבגידה הישנה, ולפרוש בפניו את הגולגולות הרבות שצברתי אני על חגורת חוסר צניעותי, או לחלופין: את בטח מִסְפרת ותייקת את הקורבנות שלך קרקפת קרקפת, מגירה מגירה (ספר הגברים, 164-165).

 

 

אפשר שנאמר שהגברים הסדרתיים-אסוניים הנערמים זה על גבי זה בחיי הנפש של המספרת הם "האם המתה" (על פי גרין, הסרת אהבת האם מהתינוק כרוכה באובדן משמעות, נחוות כאסון נפשי), או זאת שמפלצת התרבות בת-זמננו, כפי שעולה מספר מחניק נשימה זה, היא "האם המתה", הקפואה, על פי אותו נוסח שז'יז'ק מצביע עליו כאידיאולוגיה האולטימטיבית של זמננו, בדברו על הסופר-אגו התובעני המצווה – תחת אילוצי כלכלת הנפש הניאו-ליברלית-ליברטרית – על הסובייקט של הקפיטליזם המאוחר להתענג, בעודו מפקיר את בניו ובנותיו (נעדרי שם אם ואב) לגורל מישורי מאושר, נטול כבלים, משוחרר, לטובת יתמות לא-מודעת, מוכחשת, נפשם טובלת במעין השכחה: בנה את עצמך מחדש! מַמֶּש את עצמך! תתנסה! תהיה מסופק! עשה מה שתרצה בחייך(דרישת הבלתי אפשרי). וננו מדייקת אחרי ז'יז'ק באִבחת מילה: נזרקתי לעולם שוב. עולם שאין בו אב. ובכן, שמא הטראומה הרודפנית של הספר הזה אינה האם הנעדרת-המתה ומה שהיא מחוללת, מנחילה ומותירה לבת המתה והופכת את נפשה למשוגעת, אלא זו הניבטת מכל עבר – טראומת אובדן השפה ודחיקתה מעולמה של המספרת, אשר נאחזת בדרגת האפס של המילה באינסוף וריאציות על אותה דמות, במאבק אפל שבין שפה לנוכחות (הצעד (שלא) מעבר).

 

אפשר שנאמר שספר הגברים של ננו שבתאי הוא ספר ההתערטלות שלה, התערטלות בשפה אשר באופן דיאלקטי תופרת בחשאי את מלבושה, כך שספר הגברים שלה הוא גם ספר מלבושה. והשפה כאן היא תנאי האפשרות למה שיחזיק את הסובייקט, היא ריטואל עתיק, מחסה ומפלט מתכלה. זו שפתו של הספר הזה, אשר לפרקים בשפת החלום הסינגולארית שלו, בכוח המדמה, במנוסתו לפנים אל טרום-למידה, מצליח להבליח מבעד לשפה מיותמת-מרוקנת לטובת טרנספורמציה בשפה, הופך את תופת חייה בבשר גופה לאירוע ("התופת של ננו") החורג מעבר לביוגרפיה הפרטית של המספרת החנוטה בגופה האדיפאלי של האם המתה – שכן, ברוח רולאן בארת, מהרגע שבו היא מייצרת את עצמה, מהרגע שהיא כותבת, הטקסט עצמו הוא זה שמנשל אותה מההמשך הסיפורי שלה, הסיפור מופקע מרשות עצמו, האני שלה אינו זהה עוד לאני שעליו היא כותבת, שכן הלא-מודע של היחיד הוא כבר חברתי; שכן, ברוח היידגר המאוחר, לא האדם מדבר אלא השפה מדברת, או בנוסח הפרגמנט של בלאנשו : אינני מושל בשפה, אני רק מקשיב לה תוך כדי היעלמותה, מעלים את עצמי בתוכה... (הצעד (שלא) מעבר)

 

ננו שבתאי מקריאה את ספר הגברים

 

 

 

הספרים המוזכרים ברשימה: 

 

אנדרה גרין, האם המתה: דיאלוג עם האם המתה. עורך: מישל גרנק, תולעת ספרים, 2007

 

מוריס בלאנשו, הצעד (שלא) מעבר. תרגום: סמדר בוסתן. רסלינג, 2009

 

דנטה אלגיירי, הקומדיה האלוהית. תרגם וביאר: ראובן כהנא. הוצאת מאגנס, 2014

 

סלבוי ז'יז'ק. דרישת הבלתי אפשרי. מראיין: יונג-יון פארק. תרגום: אלירן בר-אל. רסלינג, 2017

 

ננו שבתאי, ספר הגברים, כתר 2015

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload