• רונית מטלון

הרוטוויילר עם השיניים התותבות: רונית מטלון במענה לרשימה של יהודה ויזן ״כל מה שרע בחוגים לספרות באקד


הסופרת רונית מטלון (החברה במערכת אודות) כתבה תגובה לרשימה שפרסם יהודה ויזן בהארץ ביום שישי האחרון, שבה הוא תקף את לימודי הספרות באקדמיה. נענינו לבקשתה לפרסם את תגובתה באופן מיידי, שלא במסגרת הגיליון. אנו מקווים שאנשים נוספים יצטרפו לדיון החשוב בשאלת הכתיבה האקדמית והמסאית בישראל, גם לאחר שוך הלהבות.

(מילים: 2711)

1.

יהודה ויזן כתב משהו המשתרע על פני שני עמודים וחצי כולל תצלומים, הפותח את מוסף "ספרים" האחרון של עיתון הארץ (28.7.2017). מה המשהו שכתב ויזן? בקורת? מסה? רשמי מסע? דף שנתלש מיומן העוועים של מישהו? עלון של מפלגה שאיש לא יודע, גם לא הכותב עצמו אגב, מה המצע שלה? או אולי אותה מודעה מודפסת, מלאה בגידופים לתפארת שהרחוב החרדי מכנה "פשקוויל"?

כותרת המשנה לטקסט זה מסבירה לקוראיה הסבלניים שויזן התעתד לכתוב מסה על ספרו של אורי הולנדר, המוסיקה של המהפכה , אלא שיצרו של הכותב גבר עליו (האם באמת מותר לכנות בשם "יצר" את מה שהשתלט על ויזן?), וגם חוש האחריות שלו, המלא פתוס קדוש כלפי השדה הספרותי, והקריאה בספרו של הולנדר חייבה אותו להתייחס לכל מה שרע בחוגים לספרות באוניברסיטאות.

לא פחות ולא יותר: כל מה שרע! הלוואי ואפשר היה להניח את דעתו של ויזן לפחות בעניין זה, ולהבטיח לו נאמנה שהוא לגמרי לא כיסה ברשימתו את "כל" מה שרע בחוגים לספרות: יש עוד הרבה יותר! מה למשל? שאין תקנים למרצים, שהתלמידים הולכים ופוחתים, הולכים ומתמעטים – ולאו דווקא בגלל הכשל החמור בתוכנה שמצא ויזן אצל גלילי שחר, מיכאל גלוזמן, חנן חבר או אריאל הירשפלד. כל כך הם פוחתים התלמידים עד שאנו עומדים בפני הסכנה הממשית שבעתיד הלא כל כך רחוק, לא ימצאו קוראים לויזן עצמו, ולא חשוב באיזה מודוס יבחר ויזן, הרבגוני כל כך, להתגלם בפני קוראים אלה. וזה כמובן, תרחיש מאד מצער.

היומרה של ויזן, להקיף "כל" מה שרע בחוגים לספרות, במחקר, ביחסים שבין הטקסט הספרותי לבין העולם התיאורטי, רק מחמירה בהמשך, כשמגיעים וצולחים, אם עומד בנו כוחנו, את הטקסט עצמו, שאין בינו ובין בקורת או מסה, ולא כלום, והוא באמת נע על פני הטווח הזה שבין עלון מפלגה מסתורית לבין פשקוויל.

אבל לפני שמתייחסים לגוף הטענות של ויזן, צריך ואפילו דחוף להגיד, שסביר להניח שרשימה כזו, לא הייתה מתפרסמת בשום מוסף ספרותי המכבד את עצמו בעולם. לא בניו יורק רוויו אוף בוקס ולא במוסף הספרותי של הטיימס, ולא בניו יורקר ולא בלה מונד. פשוט לא מתפרסמת. הנה מקצת מן הסימפטומים המובהקים שבעטיים הייתה נמצאת רשימה זו בלתי ראויה לפרסום לדעתי: הכללות גורפות, אפס הנמקות ואפס עובדות, טון היסטרי על גבול היללה, בורות, "ניים דרופינג" בלתי פוסק ובלתי נלאה (האם יכול להיות שמספר "החשובים" המאוזכרים ברשימתו של ויזן עולה על מספר המילים ברשימה זו, כפי שדימיתי לפרקים?), יומרנות שאין לה כסוי, חשד באג'נדה של חשבונות אישיים מצד הכותב, היעדר מוחלט של ענייניות, והחמור מכל: כשרון כתיבה דל ביותר.

אם יש איזה אל שבפניו צריך ויזן לכרוע ברך ולהעלות לו זבחי תודה, הלוא הוא אלוהי תרבות הסייבר הנוכחית, שמחק כל הבדל וכל הבחנה בין כתיבה לבין התבטאות. וויזן מתבטא. אוהו, איך שהוא מתבטא! דוגמאות? יש בשפע. אצמצם את עצמי לדוגמא אחת, דווקא כזו שיש בה כביכול מין נימה אישית-מהורהרת-מצועפת שכזו שבה מרשה הכותב לעצמו, כביכול, להניח את נישקו לרגע ולהתרפק על הסביבה הדומסטית החיננית. ומהו החלל הביתי שמזנק ומיד אל מרחב האסוציאציות של ויזן? מדרך הטבע, או טבעו של ויזן, זהו המקום שבו מחרבנים. בית השימוש שלו. הנה הפסקה: לפני כמה שנים, מעל למושב האסלה שבביתי, מיסגרה ותלתה אשתי, שהיא צדקת גמורה, לבקשתי, ולרגל יום הולדתי ה-28, כאזהרה מתמדת מפני סכנותיו של האקדמיזם, את טבלאות הניתוח הריתמי לשיר "ירח" של נתן אלתרמן שפרסם הרי גולומב בכתב העת "הספרות" [...] ושם, במסמך המשונה הזה, המשמש לי, בשל איכויותיו הפלסטיות, חפץ נוי לקשט בו את בית כיסאי, ניצבות זו על יד זו השורות הבאות – תחילה שורתו של אלתרמן [...] ועל ידה הנתונים הבאים שחילץ גולומב מן השיר [...] באופן טבעי, בשל מיקומה ובשל צרכיו הטבעיים של הגוף העשוי נקבים-נקבים, מזדמן לי להביט בתמונה הזאת כמה פעמים ביום.

אפתח בשורה התחתונה והפסקנית של התרשמותי מפסקה זו של ויזן: אילו הוגשה לי כטקסט של מבחן סף לתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה, ויזן וכתיבתו היו נדחים לאלתר מתכנית זו. הנה מה שמעלה קריאה קרובה בפסקה זו (טוב, לא קריאה קרובה מדי, מחמת התנאים הפיסיים): הרוח הכללית בשורות אלה היא המאמץ המודגש מדי לקלילות, לבדיחות הדעת; ויזן הגיע לאתנחתא הקומית של החיוך הסלחני, המלא רוחב דעת, ברשימתו. רק שהמאמץ הזה לבדיחות הדעת, לקלילות, מזכיר רקדן של 100 ק"ג על חבל, שבכל רגע אנו מועדים לשמוע את קול החבטה העז שמקים גופו בנופלו לקרקע. ויזן סבור שהוא יודע ללהטט בשפה ארכאית נוסח הגוף העשוי נקבים נקבים , אשתי שהיא צדקת גמורה , חפץ נוי לקשט בו את בית כיסאי , אבל שום גמישות לשונית או כשרון לשוני אין בזה, ובוודאי לא הומור: ממש גיחי גיחי ושורות עבשות, מגושמות וטרחניות של קשיש במסכת היתולית על תולדות הפלמ"ח. מבעיתה מזה, עלי להודות, היא התמונה הביתית של אחווה רוחנית המצטיירת כאן אצל ויזן, של הכותב ורעייתו שזה מה שמצחיק אותם: מאמר של הרי גולומב התלוי בבית השימוש. האם מותר לנקוט כאן בציטוט של ויזן ברוח "סיינפלד" ולתהות יחד אתו: מי החננות האלה בשם אלוהים שזה מה שמצחיק אותם? הם אמתיים? זה ציור או צילום התמונה הזו?

אפשר, אם רוצים, להרחיב עוד את הדיבור על הפרולוג שכותב ויזן לסצנת בית הכיסא, על הטון הצדקני והמלאכותי שבו הוא מתלונן כביכול על גורלו הרוחני (שוב אני בא להלין ולגעור ולבלבל את המוח ולכלות את זמני על קשקושי הז'רגון הפוסט מודרני), על האנחה המזויפת שלו שיש בה שוב, מאמץ פאתטי וכושל לאירוניה עצמית, על ההעוויות של ארשת פניו, הנוכחות כל כך בכתיבתו - העוויות של שחקן כושל שפניו מצופות איפור, והוא מתחנחן ומתחנף אל קהלו בעודו חובט בו ללא הרף (ויזן הוא לא הראשון ולא האחרון שלובש את המדים האלה של הבריון הסנטימנטלי הבכיין), על חרב המלחמה שלו הביזארית, הננעצת באוויר של רוח רפאים ששבקה חיים לפני שנים רבות, והיא החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב (זה בערך כמו שפובליציסט בהארץ , נניח נחמיה שטרסלר, יקדיש היום טור להשתלחות בחברת הכנסת לשעבר מאשה לובלסקי); אבל למה לנו? הבה נלך בגדולות, כמו ויזן: לחשבון הגדול של ויזן עם המחקר האקדמי.

2.

העילה למסכת החורבן והזעם העשויה כולה פלסטיק של ויזן, בנוסח "הצופה לבית ישראל", היא ספרו של הולנדר שאותו לא קראתי. ספר זה של הולנדר מבוסס על עבודת הדוקטור שלו ובמכלול הטענות של ויזן כלפי ספר זה אין שום דבר חדש, או מקורי, או נועז, או אמיץ, בדומה לכל טענותיו הבנאליות של ויזן ברשימה האמורה. לתקוף עבודת דוקטור שעובדה לספר היא אפילו לא התפרצות לדלת פתוחה. אין שם דלת. אין קיר אפילו, והכל ידוע עד לעייפה. מן המפורסמות היא שעבודות דוקטור שעובדו לספרים, לא חוצות בשלום את המעבר הזה, וברוב המכריע של המקרים, לא נועדו לקהל הרחב אלא המקצועי והאקדמי בלבד. על כך יעידו קודם כל החוקרים. גם אלה שאותם מונה ויזן ברשימתו. אפשר לתהות ואף לערער, ובצדק מוחלט, על המשק הקמעונאי האקדמי הדורש פרסומים לשם קידום ובעטיו נאלצים חוקרים, גם אם דבר זה הוא למגינת ליבם הגמורה, לפרסם את עבודת הדוקטור שלהם כספר שלכאורה שווה לכל נפש. אבל ויזן לא מסתפק בטענה צנועה זו (אם מפשפשים בטענה זו ולומדים אותה ברצינות היא לא כל כך צנועה למעשה, אבל הפעולה הזו של הסתכלות אחראית ומנומקת לא תביא לויזן את ליטרת הדם והבוץ, שבה הוא כה חפץ להתפלש). וכך, לאחר שניצל את ספרו של הולנדר ניצול בוטה, מדלג ויזן לטענתו הבאה: הז'רגון האקדמי הספוג בלשון תאורטית. זוהי טענה רצינית מאד, מורכבת, וכדי לפרוש אותה בעומק ובאחריות הדרושים נחוץ, כך נדמה לי, להתבונן ולהבין ולשטוח את העמדה שבה מתייצבים לימודי מדעי הרוח בעולם מול המדע האמפירי, ואת השאיפות (הבעייתיות ואף הנוראות לעיתים בעיני), להחיל על המחקר במדעי הרוח את הסטנדרטים של המדע האמפירי. אינני מתביישת להודות שאני לא מבינה בזה מספיק. הייתי רוצה להבין יותר אבל ברור כשמש שלא ויזן ולא רשימתו הם הכתובת עבור אלה שרוצים להבין ולא רק לגדף, מה אירע ומדוע במדעי הרוח במאה השנים האחרונות ואיך הוביל מכלול שלם של גורמים בהבניה האקדמית הזו, לדלדול של הרוח והתרבות לעיתים, ולאו דווקא להעשרתה. אבל בויזן מעוררת ההתבוננות הזו והניסיון להבין, קוצר רוח. הוא רוצה לדהור ובבקשה שלא יפריעו לו. לשם כך הוא מקושש כמה שמות של חוקרים, אנשי ספרות בכירים מהאקדמיה, שהמשותף ביניהם מועט מאד. לפי מיטב ידיעתי, גלילי שחר, מיכאל גלוזמן, חנן חבר או אריאל הירשפלד, לא ממש מתפללים באותו בית כנסת, והמארז הנאה לחג שעשה מהם ויזן, הוא פשוט עלבון לאינטליגנציה וגם להכרת המציאות של הקורא הסביר. מדובר בעולמות של מחשבה שונים מאד זה מזה שעם כל אחד מהם יש להתמודד ואולי לעיתים להתעמת, בנפרד, מתוך קשב ובמלוא האחריות. אבל כאמור, השוני והצורך להבחין ולדייק, שהם נשמת אפו של האינטלקטואל האמתי, הם לזרא בעיני ויזן. במובן זה ויזן הוא "הנוסח" של האנטי-אינטלקטואל והמשותף בינו לבין גלעד ארדן, כך נדמה, עולה על המשותף בינו לבין אחרון הסופרים: אותה התלהמות, אותו קצף על השפתיים, אותה גרנדיוזיות נרקיסית, אותה שנאה כלפי המחשבה באשר היא. מחשבה במובן של דיוק, הבחנה, עומק, סקרנות. אילו טרח ויזן לצאת לרגע מהבריכה שבה הוא משכשך, אולי היה מגלה שהקדימו אותו ובהרבה, במחשבה הביקורתית כלפי הדומיננטיות הבעייתית של העולם התיאורטי במחקר הספרות והכתיבה על ספרות. וגם להגיד את מה שאמרתי ברגע זה, זו כשלעצמה תיאוריה, ולא כפי שמבקש ויזן למכור לקוראיו באותה התחסדות שקרית, עימות בין הכותב האינטואיטיבי ומשולל התיאוריה, המלא רגישויות וריגושים, היוצק מים כל דקה על ידיו של עזרא פאונד שהוא ויזן, לבין עדרי השוטים הנשענים על תיאוריה!

ועוד באותו עניין של הישענות על תיאוריה: אילו נאלצתי לבחור בין נוסח כתיבה הנשען על התיאוריה של ג'וליה קריסטבה, לבין נוסח הנשען על משנתו של גבריאל מוקד באחד מגלגוליו (שזה, נדמה לי, הגנון שבו התחנך ויזן ואולי נותר לעד חביב הגננת), ברור לי לחלוטין במי ובמה הייתי בוחרת. למזלי, אינני נאלצת לבחור בחירה מופרכת זו, ומה שנראה לי ראוי להגיד בעניין זה הוא הדבר הבא: בדומה למה שמתחולל בשוק הנדל"ן התל אביבי שבו מחיריהן של הדירות הרקיעו והרקיעו שחקים עד שהשוק, כך טוענים סוכני הנדל"ן, כבר הגיע "לרוויה", נדמה לי שגם הכתיבה על ספרות באקדמיה הגיעה לרוויה מבחינת העודפות של הלשון התיאורטית. לא פעם נדמה שהספרות עצמה, הטקסט, הוא מין וועדת קישוט של התיאוריה, עוד אביזר שתפקידו להשתבץ היטב במצע תיאורטי. וזה לא טוב. זה לא טוב משום שכל מעשה תשבץ, אפילו הוא נשען על התיאוריה המורכבת והסובטילית ביותר, הוא במהותו מנוגד לרצון לחשוב ולמאמץ לחשוב. הוא נהייה אוטומטי או אפילו מכני ומתייחס לטקסט הספרותי באופן אינסטרומנטלי בתור ספק של משהו, במקום כמו שראוי ונכון: בתור זולת. מעשה האמנות הספרותי הוא זולת ולא ספק. זוהי כמובן טענה גורפת והיא איננה מבקשת להכליל את החוקרים כולם, כמו שהיא מבקשת להצביע על "רוח הזמן". טוב תעשה, כך נדמה לי, אותה "רוח הזמן" של עודפות תאורטית שהגיעה לרוויה, אם תיאות לבחון מחדש את ארגז הכלים שלה ותסכים לחבר מחדש חוזה אחר עם קוראיה. כמעט בעניין זה, יש מין סיפור-משל שבו השתמש הסופר דן צלקה, כשכתב על תפקידו של האמן בחברה ובתרבות. הכורים במנהרות הפחם באנגליה, מספר צלקה, נוהגים להחזיק ציפור קנרית במכרה, משום שציפור זו רגישה עד מאד לירידה באחוז החמצן באוויר ומיד נופחת את נפשה כשהדבר הזה מתחולל. תפקידו של הסופר, אומר צלקה, הוא כתפקידה של הקנרית: לאותת על מחסור בחמצן ברגע היסטורי ותרבותי מסוים. נדמה לי שקנרית כזו המאותתת על היעדר חמצן, נחוצה מאד כרגע בנוסחים האקדמיים השגורים של כתיבה ומחשבה על ספרות.

3.

כשהכל מלא אויבים בעיני ויזן – מהמחקר, עבור בנתן זך ועד ערספואטיקה והוצאת רסלינג ומה לא - מה בעצם ה"כן" של ויזן? מהי תמונת הספרות שלו אם היא בכלל ישנה, חוץ מעזרא פאונד ועזרא פאונד, ועוד פעם עזרא פאונד? האם מקופלת בדבריו איזו הצעה צנועה בלשונו של סוויפט, ולפיה הכתיבה שלו עצמו היא האלטרנטיבה למחקר האקדמי? כל זה לא ברור. ערפל, ערפל, כמו שכותב ברנר.

יש הרבה אלימות בערפל המחשבתי הזה של ויזן. בעצם אין בו כמעט דבר חוץ מאלימות קהה, לא מבחינה, נקמנית ונוטרת. אילו היה ויזן, במלחמתו התרבותית, איזה אל קפונה או באגסי סיגל של ארגון מאפיה – מילא. מלחמות מחושבות היטב אסטרטגית, עם שיניים אמתיות, לפעמים נחוצות מאד בתרבות. אבל ויזן, עם ההתהדרות הנלעגת שלו ב"גדוילים" בכל משפט שלישי, עם מחשבתו העצלה והרופסת הנטולה חומרה עצמית, עם האנאכרוניזם הלשוני והמחשבתי שלו, הוא בסך הכל רוטויילר עם שיניים תותבות ששולח לזירה חצי דמיונית. איך שהוא נושך נושרות השיניים.

4.

ההשתלחות של ויזן באקדמיה עכשיו היא לא לגמרי מקרית. היא מתחברת למשהו, נצמדת ביודעין או שלא ביודעין לאדמת הבוץ של הפשיזם הישראלי הנוכחי שבעצם היה רוצה שהאקדמיה ומה שהיא מייצגת בעיקר – חירות המחשבה וחירות המחקר – פשוט תתאדה, לא תהיה. שלא תעמוד לו לשטן בדרכו. אינני חושבת שלויזן יש השקפה או עמדה פוליטית מגובשת, בדיוק כשם שאין לו השקפה תרבותית חברתית מגובשת. אבל אלה מסוגו של ויזן (ראו למשל את הקונפורמיסט של ברטולוצ'י), כמו שלימדה אותנו ההיסטוריה הנוראה של המאה העשרים, הם לפעמים הראשונים לקפוץ על העגלה השלטת, עגלת המנצחים, לרחרח היטב את מגמת התקופה והזמן ולחבור אליה בדרכם. לא חסרים אנשים בעמדת כוח שמצהירים ממש כמוהו על שנאתם לאקדמיה.

אותה תרבות סייבר מבהילה שאליה התייחסתי קודם, פיתחה בכולנו מין סלחנות מחויכת, סקרנית, כלפי משולחי הרסן. לא לוקחים אותם ברצינות בין השאר משום שלא בטוחים אם הם אמתיים או בדיוניים. כך נבחר משולח רסן ענק כמו דונלד טראמפ. ויזן הוא משולח רסן זעיר: משולחון רסן בלבד. ובכל זאת, כמאמר הבדיחה על האיש הניטראלי – ניטראלי לטובת מי? – מן הראוי לשאול גם על משולחי הרסן האלה מסוגו של ויזן- משולח רסן לטובת מי?

5.

יהודה ויזן כביכול מצביע על מחלה תרבותית: האופן שבו כותבים וחושבים ספרות ברגע זה בתרבות הישראלית. העניין הוא שויזן הוא חלק מהמחלה, אפילו דמונסטרציה שלה, ולא המרפא למחלה. תצלום אווירי של מרחב הכתיבה על ספרות כרגע יעלה, נדמה לי, את הממצאים הבאים: מן העבר האחד גוש גדול, לפעמים הרמטי הפונה בעיקר לעצמו ולא אל קהל הקוראים הרחב, והוא הכתיבה האקדמית ברובה. בעבר השני, ממש בפינה, אנטי-כתיבה כמו יהודה ויזן ודומיו, שהתרבות האינטרנטית מטפחת בשקידה. חוץ מגרון בריא וחירשות מוחלטת לא נחוצים כמעט כישורים נוספים כדי לעסוק בכתיבה זו. לפעמים מוצאים איים בודדים, נידחים, של כתיבה על ספרות שבתשתית שלה עומדת קודם כל אהבה לספרות, וידיעת ספרות, מה שכלל איננו ברור במקרה של ויזן ודומיו. ובאמצע, מה יש במרחב הגדול שהוא האמצע חוץ מאותם איים בודדים? כמעט ולא כלום. הכחול הגדול. שטח הפקר. לעיתים נדירות, אם בכלל, מוצאים כתיבה מסאית ראויה לשמה על ספרות. ולא משום שאין אנשים מוכשרים. דווקא יש. אבל אין שום מנגנונים תרבותיים שיחנכו את אותם כותבים וילמדו אותם וידריכו אותם. העיתונות, שכה כמהה לקרבות בוץ זולים שמעלים את הרייטינג, כבר מזמן נטשה את תפקידה, כמי שיש לה איזה חלק בהבניית מנגנוני התיווך החשובים כל כך של הספרות: הביקורת הראויה לשמה והמסה הספרותית. אבל אין שום חדש בזה שהעיתונות הישראלית, על כל זרועותיה, לא ממש מצטיינת בביקורת עצמית. לא ממש. כי לאדמת הצייה הזו בתחום הכתיבה על ספרות לא אחראית רק האקדמיה. גם העיתונות אחראית. מאד אחראית.

לא פעם אני מודה לגורלי הטוב, שהתחלתי לכתוב ולפרסם בשנות ה-80 ולא עכשיו. איתן בן נתן המנוח שערך את משא , המוסף הספרותי של דבר , וקיבל לפרסום את סיפורי הראשון, שלח אותי הביתה לא פחות מחמש פעמים לכתוב אותו מחדש. כל כותב יודע איזה מעשה ענק של נתינה הוא ההסתכלות הרצינית וה"לכי לכתוב מחדש" של בן נתן. אין תרבות ראויה לשמה בלי נדיבות, בלי מסירת ידע וניסיון קריאה של קורא מנוסה אחד, למשל איתן בן נתן, לכותבת בראשית דרכה שהייתי אני. כל כתיבה, ואולי בעיקר כתיבה מסאית או ביקורתית, זקוקה לחניכה, לעין בוחנת, לביקורת. ההעברה היקרה והנדירה הזו של הניסיון והסבלנות, לא קיימת יותר בעיתונות. יאללה לגזור קופון ומהר. גם העורך, גם הכותב: מהר לגזור את הקופון.

6.

באותו בוקר שבו קראתי בחלחלה את ויזן, כה הוקל ורווח לי כשהגעתי לביקורת הקולנוע השבועית של אורי קליין על סרטם האחרון של האחים דרדן. באיזו אסירות תודה ואפילו התפעמות חשבתי על אורי קליין ועל ביקורות הקולנוע שלו, הישרות כל כך, העושות את עבודתן בפרישה של תפיסת טעם רחבה, מנומקת, לא קפריזית, המלאות בידיעת קולנוע ואהבת קולנוע. אין, נדמה לי, אורי קליין כזה בשדה הביקורת הספרותי: כותב שעושה את עבודתו, שמתייחס לכתיבתו על קולנוע בצניעות ובאצילות של פרולטר שקם בבוקר חבוש בכובע גרב ומצויד בתרמוס: עושה את עבודתו. הוא לא מתעקש להיות האורקל מדלפי כל חצי שעה. וגם לא לנסח פרוגרמה תמוהה ומחוררת של סדר חדש במרחב תרבותי שהוא בקושי מבין אבל משולל יושר לב ביחס לאי ההבנה הזו, לא רדוף בשיגעון גדלות של דחף בלתי נלאה לנצח את האובייקט שהוא כותב עליו ולהביס אותו לנצח נצחים. תודה עצומה אורי קליין על הביקורות מאירות העיניים שלך ועל אהבתך הגדולה לקולנוע שעולה בהרבה על אהבתך לדהרת המילים של עצמך, מה שכלל איננו מובן מאליו. ראו מקרה ויזן.

נשמח לתגובות על מאמר זה ובכלל בנושא לימודי הספרות באקדמיה

לתגובות נא לשלוח מייל אלינו:

odotmag@gmail.com

לקריאה נוספת:

עמרי הרצוג ויעל שנקר, ״דין וחשבון לאקדמיה (לספרות)״, תיאוריה וביקורת 45, 2015.

דויד פוסטר-וואלס, אלו הם מים, הקיבוץ המאוחד, 2017.

מרתה נוסבאום, לא למטרות רווח, הקיבוץ המאוחד, 2017.

דרך רוח-לקידום מדעי הרוח בישראל (אתר).


This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, עמיחי שלו, רונית מטלון ז״ל

עורכת לשונית: מעין איתן

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים