This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

המקום הזה: "תשאלי" מאת לאה איני

10.9.2017

 

 

(מילים: 1519)

 

"גרתי במקום הזה ועדותי אמת. המגיעים לשְאול, גם לפי הכופרים, נקראים חוטאים. חטאנו שלי ושל משפחתי היה שיצאנו שם מן השורות" – כך מצהירה בפני הקוראים המספרת של "תשאלי", ספרה החדש של לאה איני (תשאלי, 40). תשאלי הוא כתב עדותה של מדענית כבת 50, נשואה ואם לבת, שמגשימה את 'החלום הישראלי' ועוברת עם משפחתה לבית צמוד קרקע ביישוב פרברי קטן. המעבר ליישוב, "הרחבה שזכתה לשם 'חורש הצעירה'", הוא פרויקט של התרחבות משפחתית ונדל"נית גם יחד: "השתוקקנו לעוד ילד. התאמצנו להולידו, זו היתה גם אחת הסיבות שרצינו בית גדול יותר, שלא היה לנו שום סיכוי להשיגו בעיר" (תשאלי, 33). אך עזיבת העיר וההשתלבות במקום הקטן מתוארים מלכתחילה כצעד המנוגד לנטיותיהם האינדיבידואליסטיות הטבעיות של המדענית ובעלה הרופא, שאינם ערוכים לפי "הדגם המקומי של המשפחה הרצויה" תשאלי, 34). בני הזוג מבינים כי עליהם להשיל את גינוני העיר והקריירה המדעית כדי להשתלב ביישוב הקטן, אך למרות מאמציהם היחסים ביניהם ובין השכנים מקרטעים מלכתחילה, כמו עם המורה המחנכת המזדעזעת מכך שבתם היא בת יחידה. לעומת בני הזוג, שאיפתם של יזמי הנדל"ן ודיירי השכונה החדשה, המכונה "מתחם", היא לעצב מרחב משפחתי הומוגני מוסדר ולנטרל בו כל נטייה למקוריות או לביקורתיות: "מאמץ קפיטליסטי מובהק שחייב האחדה בנוסח משטר קומוניסטי כמעט" (תשאלי, 28). ואכן, הפרויקט המשפחתי-הלאומי העומד במרכז הספר, עומד כולו בסימן של תבוסה מרה: טיפולי הפוריות המייסרים נכשלים, הבית בן שתי הקומות הולך ומתפרק במהרה ו"מתחם" המגורים המבטיח מתגלה ככוורת יעילה ויצרנית פחות מהמובטח, או מוטב, כקן צרעות, שיותר מכל תובע מיושביו לציית להגיון קונפורמיסטי מצמית.

 

בעזרת שלל אנלוגיות ומטאפורות משוכללות, ובראשן מטאפורת חורבן הבית (החוזרת פעמים רבות בספרות הישראלית), מבהירה איני את הקשרים הבלתי ניתנים להתרה בין ההתפוררות הפיזית של הבית הפרברי והסתאבותו של הבית הלאומי. ההתפוררות מתחילה בנזילות, הפסקות חשמל, תריסים מתפרקים ומתקפת נמלים, אך מתפתחת במהלך הסיפור לכדי חורבן תנ"כי-קיומי של ממש – מכת צפרדעים ורצפה שזזה תחת הרגליים – "המפלצת נשמה [...] היא פרצה החוצה. היא כבשה את ביתנו כליל" (תשאלי, 90).

 

בתוך הסיפור הפרטי שמגוללת המספרת-העדה משולבים קטעי פובליציסטיקה חריפים שלה, ודרכם משרטט הטקסט את המסלול האלים המקשר בין השאיפה התמימה להסתופף בתוך השורות המגוננות לכאורה של חיי הפרברים לבין הקפיטליזם הישראלי הדורסני והכיבוש  – ­"בתוך חוקיות הקיום שהמקום המשועתק הזה יצר, כחוליה בשרשרת גנטית של מקומות דומים שהיו חלק מהפירוק העל-מקומי הגדול, הדבר שהניע אותנו היה אלים. כה אלים עד שהיה האלימות לשמה" (תשאלי, 41). אותו מסלול אלים מחבר גם בין האתוס הניאו-ליברלי העכשווי לבין פונדמנטליזם ציני ודורס כל יסוד הומניסטי-אזרחי: "מכונת הקרקס הופעלה בגלוי בידי בעלי הון שהעסיקו ראש ממשלה שהיה נכון לקצור את הסופה, בה בעת שחלקים מכניים שבה, מאלו שלמענם הוסיף השלטון לבנות בתים ולסלול כבישים [...] הינדסו בהוראות תפעול משיחיות את כל המכונה. המולדת היתה הנדל"ן, ו'השם' עגל הזהב." (תשאלי, 73-74). הסולידריות בין חלקים שונים בחברה הישראלית מתגלה כסולידריות מדומה, הנוצרת ברגעים כפויים (בדומה למאמצים של בני הזוג להתיידד עם השכנים) שבהם הם מובלים "ליפול איש על צווארי אחיו פתאום, ברגע רובוטי אחד, כשבין חזותינו נחמצת אידיאולוגיה אלילית" (תשאלי, 70).

 

*

 

המספרת מתחילה לכתוב את כתב העדות שלה עם תחילת התפוררות הבית והמאמצים הסיזיפיים לתקן את קלקוליו: "בעלי אמר שאתייחס לזוועה כאילו היתה מחקר. תתעדי את זה, הכול, הפשלות, ההבטחות, השקרים, קיצורי הדרך, המריחות, הכול..." (תשאלי, 55). התפרקות הבית מפגישה את המספרת עם בעלי מקצוע רומנים 'מאכערים', עם פועלים סינים ועם יזמים ציניים, ומאתגרת את תפיסתה העצמית הליברלית. החיים ב"מתחם" דורשים ממנה להעמיד במבחן המציאות את תפיסתה העצמית כאישה המודעת לסכנות שבבורות, בדעות קדומות, בהיררכיות חברתיות ובסגרגציה (כלומר, את אותו מסמן זהות אשר מבדיל אותה משכניה לפרבר, השואפים להומוגניות חברתית). ההתמודדות עם תפיסה זו של זהותה מתנקזת אל המפגשים שלה עם קבוצות חברתיות שונות – והמפגשים הללו, כמעט כולם, נחווים כחדירה או פלישה, כערבוב תחומים מאיים ומסוכן. לכן מתחיל הספר באירוע מינורי של מציאת שמלה זרה בחבילת הכביסה שחזרה מהמכבסה. הפרק הראשון בספר מוקדש כולו לחרדה המשתלטת על המספרת, שמקורה בפלישה הגסה של החוץ אל הפנים: "זרם סינתטי ליחך את ידי [...] תמיהתי וסלידתי הפכו לכעס. לרתחה. כי באמת איך דבר כזה קורה?!" (תשאלי, 10-11). השמלה הזרה, סינתטית ומכוערת, היא רק ניצן מבשר של אינספור פגישות בלתי רצויות, שכולן נחוות כפלישות מסוכנות, והן מעובות על-ידי אזכור אירוני של המעשייה "זהבה ושלושת הדובים" העוסקת בפלישה של גורם זר אל הבית וערעורו של הסדר המשפחתי הטוב. כמה מהפלישות גורפות יותר ומסופרות מבעד לנקודת מבט קולקטיבית אירונית שבה מאמצת המספרת את עמדת דיירי המתחם: "החודרים" הם אתיופים הגרים ביישוב (אך לא ב"הרחבה"), ובדואים ופלסטינים שנכנסים ליישוב ופורצים לבתים (וכאן איני ממחישה את תפקידם החברתי דרך פארודיה על "ארצות התן" של עמוס עוז). פלישה נוספת, הנדמית אישית יותר, היא זו של תלמידת אולפנה מהשטחים החודרת בגניבה אל תוך סלון הבית ממש, ושבפניה נהנית המספרת להצהיר על אפיקורסיותה, מודעת בה בעת להתנשאותה אך גם בטוחה בצדקתה ובעליונותה עליה (ועל כך כתבה קרן דותן ברשימת ביקורת על הספר ״כשהבית קורס״, כי "ככל שהמספרת מבקשת לבקר את 'הבית הלאומי הקורס', היא לא מוכנה לוותר על מעמדה בו, ולא מוכנה לערער את בסיסי העצמיות שלה [מה למשל אילו היה סיפורה מאמץ את נקודת מבטם של האחרים, 'הפולשים'?]".

 

מוטיב הפלישה מחזיר אותנו אל הצהרתה של המספרת כי "גרתי במקום הזה ועדותי אמת", שבה פתחתי את הרשימה. נדמה כי הפאתוס של הצהרה זו לצד הזדקקותה של המספרת למסמנים רליגיוזיים טעונים כחטא ושאול, אינם יכולים שלא להחשיד אותה עלינו. מדוע טורחת המספרת, מי שמציגה את עצמה כמדענית חילונית שחטאה נעוץ בלא יותר משאיפה לרכוש בית בפרברים אך בלי לציית לדקורום הבורגני-פרברי, להדגיש כי "עדותה אמת"? האם היא מבקשת לרמוז לנו כי היא אולי כופרת היוצאת מן השורות, אך למעשה אזרחית טובה המקיימת את מצוות הגדת העדות, או לכל הפחות אינה כופרת באיסור על "עדות שקר"? והאם יש להסיק מדבריה כי תוקף עדותה נובע מכך שאין מדובר כאן בכתיבה של סופרת מתבדלת על תופעה מרוחקת, אלא בדיווח של מי שהיתה שם ונכוותה בגופה ממש מאש "המקום הזה", שאליו היא מתייחסת כאל שאול? ואולי יותר מכל, חשודה המספרת ברצינות יתר או אף ביומרנות, בהתחשב בכך שבפרקים שקדמו להצהרה זו, היא סיפרה לנו בסך הכל על חיי היומיום בפרבר הקטן, על בגדים זרים שהשתרבבו לחבילה שחזרה מהמכבסה ועל ניסיונות כושלים להתיידד עם שכנותיה החדשות.

 

ההצהרה על עדות האמת מממשת שני מרכיבים מרכזיים בתשאלי. ראשית, היא מנמקת את השעטנז הז'אנרי שממנו עשוי הטקסט, המשלב בין סיפור אישי על חיי הפרברים ועל תלאות המעמד הבינוני הישראלי, ובין קטעי פובליציסטיקה על המצב הפוליטי והכלכלי בישראל של אחרי האינתיפאדה השנייה, וכולל אף תיאור בזעיר אנפין של התופעה הגלובלית של ההגירה ומוטיבים דיסטופיים.

 

אך מעבר להנמקה הז'אנרית, ההצהרה על עדות האמת חושפת את התנודדותו הרטורית של "תשאלי" בין שתי עמדות סותרות. הטקסט נע בין חקירה עצמית נוקבת, המבוססת על מודעותה של המספרת להיותה חלק פנימי של מושא הביקורת שלה, לבין ניסיון חוזר ונשנה של המספרת להבדיל את עצמה לא רק מהמנהיגים ואילי הנדל"ן הציניים אלא גם מקרבנותיהם – מאזרחי הפרברים, מצופי הריאליטי והשעשועונים, או, במילים אחרות, מ'ההמון' הקונפורמיסטי. היבדלות זו, באופן אירוני, מתבטאת גם בכך שהאדם היחיד שאינו מוכן להסיג גבול ולחדור אל ביתה של המספרת ואף לא מזמין אותה באמת "להיכנס" אל ביתו, היא דווקא "מלכת הכוורת", הדיירת הבכירה והפופולרית ביותר במתחם, שרק מציעה לה, מצוות אנשים מלומדה, "פעם תיכנסי..."(תשאלי,  27).

 

בנקודות הללו, החקירה העצמית הכנה של המספרת והמבט האירוני שהיא מפנה פנימה נפגשים עם עמדה ספרותית-אידיאולוגית שונה בתכלית, המגובה בטון נבואי – עמדת "הצופה לבית ישראל" של הספרות העברית, כלומר זו של האינטלקטואל הביקורתי הצופה על עמו ומבקר אותו מאיזו עמדת ביניים שבין פנים לחוץ. אפשר לראות בהתנודדות בין שתי העמדות מימוש עכשווי של הנורמה של הצופה לבית ישראל, התופס את עצמו, כפי שניסחו זאת אמיר בנבג'י וחנן חבר, כמי שמחבר "בין שימור של עמדה ביקורתית רציונלית לבין האמפתיה העממית", "בין נקודת מבט ארכימדית וחיצונית לבין ידיעה משתתפת, ילידית, של המצב החברתי" ("מבוא: היסטוריה ספרותית וביקורת הספרות", ספרות ומעמד: לקראת היסטוריוגרפיה פוליטית של הספרות העברית החדשה, 13). אך למרות המודעות המוצהרת של המספרת להיותה חלק מההיסטוריה שבה היא מתבוננת ושאותה היא מבקרת, נדמה כי חשוב לאיני להבהיר כי הגיבורה שלה מחזיקה בעליונות אינטלקטואלית ומוסרית על שותפיה למסלול הישראלי האלים והציני שהיא מתארת בסיפורה. בשונה משכניה למתחם, היא יודעת תמיד כי היא "ממלאת אחר הוראות בימוי של פרודיה חברתית"  (תשאלי, 23), וכי "לא היה לי-לנו קל לדבוק, לחבור, ולהיות עוד חלל ספוג בחומר הכוורתי הנכון" (תשאלי, 28). חטאה היחיד הוא, כזכור, חטא הנון-קונפורמיזם, היציאה מן השורות. ברגעים הללו, דבקה איני בהפרדה בין התבונה להיסטוריה ולפוליטיקה, ובפרט למטריאליות שלה, כדרכו של הסופר "הצופה לבית ישראל". "תשאלי" הוא אפוא כתב ביקורת של מי שמצהירה על עצמה כי גרה "במקום הזה" אך שומרת תמיד על מרחק אינטלקטואלי ואסתטי ממנו, ומרחק זה הוא שמאפשר לה להביט עליו ממבט-על מרוחק ומתבדל, שסותר את עמדתה המוצהרת – זו של העדה, מי שחוותה את הדברים על בשרה ושותפה להם.

 

אחת השאלות שמעלה המספרת לקראת סיום כתיבת העדות שלה היא "מהו הפוליטי לאשורו", כאשר היא מתרה בעצמה: "המשיכי לשאול. המשיכי לסרב" (תשאלי, 165). אך האם אפשר להמשיך לשאול ולהמשיך לסרב כאשר חרדים כל כך מפני החדירה של החוץ, של הפוליטי, אל הפנים? אינני יודעת מהו "הפוליטי לאשורו", אך נדמה לי שהיבדלותה המאומצת של גיבורת "תשאלי" מההיסטוריה שהיא מספרת, או היבחנותה של המספרת/הסופרת ממושא הביקורת שלה, דווקא מרחיקה אותנו ממנו. התשוקה לטוהר, הזיהוי של חדירת החוץ אל הפנים כזיהום, גוברים כאן על "האומץ לסרב".

 

 

לאה איני, תשאלי,  סדרת רוח צד דביר ומכון הקשרים, 2017

 

 

ספרים ורשימות שהוזכרו ברשימה זו:

 

אמיר בנבג'י וחנן חבר, "מבוא: היסטוריה ספרותית וביקורת הספרות", א' בנבג'י וח' חבר (עורכים), ספרות ומעמד: לקראת היסטוריוגרפיה פוליטית של הספרות העברית החדשה, מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, ירושלים 2014, עמ' 101-12.

קרן דותן, "כשהבית ריק", ישראל היום, 25/5/2017 

 

 

 

 

(קליפ עם קטע מתוך הספר) 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload