This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

מלחמת ה-להפסיק נגד ההפסקה

 

(מילים: 1515) 

 

 

 

מזה-זמן שאני מעלה במחשבתי את האפשרות שמא הכתיבה, אחד הדברים החשובים שבה, ושלה, של הכתיבה האמנותית הסיפורית בדרכה - הוא הדרישה, כל פעם מחדש, לבצע את פעולת ה - "להפסיק". לעצור. לחדול. לא להמשיך. לא לעשות עוד. בִּכתיבה, אפשר שאחד מיסודותיה המהותיים, מתקיימת התכונה, או ריאקציה פנים-גופנית, ששתיהן נגועות בפעולת ה - להפסיק. אני מהרהר שמא כמו נוכח בה קוד, מעין מורשת צוואתית, שיחד מתעקשים מתוך הכתיבה-עצמה, שלא להמשיך אותה. אפשר לדמות את הדבר לנוגדנים-עצמאיים שמייצר גוף-האדם, ובהקבלה, גוף-הכתיבה, ואלה יוצאים נגדו, נגד המרכיבים הבריאים, הטבעיים שלו, והם נלחמים כדי להפסיק את אותו הגוף.

 

אני אומר את הדברים הללו, ראשית מן הפן האישי, מן הצד הפרקטי של היותי אחד כותב. מפני שעד כמה ואהיה אנוכי כעת נטוע במעמד של כתיבה ומתקיים בו, בה-בעת יודעת המחשבה הרחוקה שלי, מַחְשָבַת-העתיד, שרצוי וצריך ואף חובה להגיע אל מצב ה - להפסיק, נדרש להשתוקק אל רגעי-המקום של ה -להפסיק, שארצה או לא, הם דורשים אותי, ואיתם מתכוננת תחושה נפשית מסוימת לקראת הופעתו, שהיא מילה שעדיין לא תפסתי בעברית, מילה שארצה ותכיל בתוכה משמעות מלוכדת של זמן-מקום. וכבר אומר שלדידי, ה-להפסיק הוא בפירוש אינו הפסקה. הפסקה היא איננה ה - להפסיק, והיא גם לא התוצאה שלו. מדובר בשני מצבי התרחשות אחרים לחלוטין, וכעת, דיבורי הוא על ה - להפסיק, ולא ארחיב על ההבדל ביניהם, ורק אציין אותו בקצרה, וקודם אפנה אל  עניין ה - להפסיק, שהוא מרכזי וחיוני, אם כי לא פחות קריטי מן ההפסקה, שגם היא מרכזית, ולא חיונית, אלא ממיתה, עושה מוות ארוך.

 

להפסיק - כאמור נגוע בי. הפסקה נגועה באופן אלים וכואב בתופעת ספרות, שהיא תמיד ציבורית, קבוצתית, מיוצרת בתוך קהילת קוראים וכותבים, ישראלית-עברית לצורך העניין שלנו. מפני שאנו כאן, וראוי שנדבר על מה שכאן. ובכאן הזה גם הנני שרוי. אבל, לפני הכאן הזה, אני נמצא ומצוי קודם כל במעשה כתיבה, לא בעשיית ספרות. והנה, ההימצאות הזאת, כמו דורשות הריאות מחוסר-ברירה את יסוד החמצן לנשימתן, אחרת ימיתו וימותו, גם ההימצאות הכותבת זקוקה לפעולת ה - להפסיק, ולא, אם לא תפסיק, היא תחדל ותגווע לעד, לא תהיה יצירה נכתבת. אכן, הצורך להפסיק ומימושו של הצורך, הם שמשאירים דברים בחיים, ולא להפך, כפי שאולי מתבקש כאשר מתרחש אקט ה - להפסיק, בו נדמה כי באופן טבעי בא קץ מסוים, נחתך דבר, מופיע סוף, ניצת מוות.

ובכן, עבורי, בהחלט לא. ואולי עשוי להיתפס הכיוון הזה שגוי או מוטעה בעיניכם, כיוון שעובדתית מתקיימת בעולמי עשייה סיפורית כזו או אחרת, ונכון לעתה היא מציגה המשכיות, היא זזה, נאספת ונערמת, אינה עומדת במקומה. נדמה שאין ממש "להפסיק" אצלי. אולם, הֶרגל רגולטיבי זה, של ימים על גבי ימים בפעולה כותבת - הוא במובן מסוים רק למראית לעין, ובהצטברות רציפה זו, במַעֲבֶה שלה, שוב-ושוב, אוכל לומר, חי ונושם באופן הישרדותי-טבעי, ה - להפסיק.

 

וכשם שמחשבתי בדבר קיומו של ה - להפסיק - וּראו כיצד הוא, ה - "להפסיק", מקבל מעמד ישותי, כאילו היה איבר ממני - כשם שאותה מחשבה מקננת בי מזה זמן-מה, ישנו דבר נוסף שפועל בקרבי בשנים האחרונות: אני מבקש לעמוד מול עצמי, או עם עצמי, ולא לשקר. ואת אי-השקר, במאמץ רב, אני רוצה למסור אל החוץ, כלומר, לא לשקר לכם, וחשוב יותר, לא להציג שקר בַּעולם. מפני ששיקרתי בעבר כלפי העולם, עשיתי שקרים, חלקם שקרים-סיפוריים, שאיני ידוע לאמוד את כובד משקלם כתוצאה מכך, ויותר מכל - חטאתי לבית שלי כשביקשתי לכתוב, יצאתי במלחמה נגדו בגלל שכתבתי, כי מתוך בית כמו-שלי אסור במלוא מובן המילה לכתוב, ועדיין אני משקר לבית בפעולת הכתיבה, ולא נפטרתי משקר גם כנגד העולם, ואיני יודע אימתי אוכל להיות איש נטול רמייה, טהור, אחד שהוא ללא כזב. אני מתעודד קמעה שלפחות הנני מבין שאנוכי מודע לרצון הזה שלא לשקר, ואני משתדל במידת האפשר הפרטית שלי לעמוד מול אמיתותי, זאת הרעה והאיומה והפושעת, וזו שיש לה אפיונים אחרים.

 

והנה, בבואי לדבר בקצה הלשון, וממבט רחפני, על מופע הסיפורים האינדיבידואלי שלי היוצר, נכון לעת זו - כעת, בגילוי לב, עצמי אומר לי: הכתיבה היא הרבה מאוד דבר של ה - להפסיק. צריך לנסות להבין שהמלים המצטרפות אל משפטים, האותיות האורגניות שמתוות חריש של פסקאות, בתוכן דמויות ומצבים, נאמַר גם עלילות - אלה הם למעשה תכתיב הכתיבה, הכתב, השורשיות העִצמית של ה - כ.ת.ב. שמתוך עִצְמיוּתו כופה את הנכתבות. זאת הוראה מחייבת, אילוץ וצו שהופכים כפופים להם. כך למעשה נעשית הכתיבה ברציפותה הנמשכת ונמשכת.

 

אולם יש לדעת, מן ההיבט שלי - שכל אלה משתוקקים לנטרל את התכתיב, כל אלה עורגים אל ה - להפסיק. שכן, הרבה יותר מהתהוותו ברגעים נתונים של מערום המלים, שיכול להיות בעל תכונות ומשמעויות מגוונות ועם מרקמים שונים ומשונים - מזדקק ומזדקר שם בתוכם, עוד פעם וללא סוף, הצורך הנכסף להגיע אל ה - להפסיק, שהוא חלילה לא סיום של דבר מסוים. הנה, עד כמה מבהיל ומצמית יכול להיות הגילוי שהסיפור הסיפורי במלים, אינו שרוי בהווייתו, בעשייתו, בחדרי-חדריו שלו, ולא בחדרי החדרים של כותבו, של מי שכותב אותו. וגם לא מחוצה לחדרים, שם, אצל הקוראים, אצל קהל הסיפורים.

 

אלא, הסיפור הסיפורי קם ומתרומם בעצירתו הנפסקת. שם ואז, במקום ובזמן שמתרחש ה - להפסיק - קם הדבר, שהוא עבורי מיד וגם אמנותי. נשימה נפתחת בהרחבה, משתחררת מכבלי המעשה-הכותב. אין זמן לדבר כעת על שיאו של המומנט, ורק אציין שייתכן כי זהו בין היתר האידאל האפריורי, הכורח הפנימי, המקיים את יצירת האמנות. לכן אמשיך ואציין שכל ההתרוממות, הייתי אומר, הנשגבת הזאת, שנבראת הרבה בזכות ה - להפסיק, מציתה חרדה, כיוון שהיא מתעוררת מהתנסות בדברים שיש בהם מן העודפות ומן הבלתי ניתן להכלה, וגם אם היא מאיימת על שלמות התודעה והלב, אין הדבר נורא מצדי. והיא כה רגעית וקצרה, תכף נאלמת ונעלמת, נחטפת בכוחותיה שלה, והיא מתה. כל פעם מחדש מת ה - להפסיק. הוא מת לטובה. המוות הזה יותר טוב מרע. מפני שלאחריו, אחרי מותו של ה - להפסיק, שבים אל הרצף, אל ההמשך, אל זרם החיים נאמר בפשטנות. חוזרים אל תכתיב הכתיבה ולוּ רק כדי להילכד מחדש במופע הראווה של ה - להפסיק, חוזרים מכורח וכוח חייתי, כמעט גנטי ובלתי רציונלי, חותרים בכתיבה, שהיא תמיד רבה, תמיד היא בעודף.

 

זאת כמדומני יאמר לכם כל מי שעיסוקו באמנות הכתיבה, בפרקטיקה התמחותית זו, כל מי שכתוצאה מכך נגוע גם בספרות. עובדה היא: יותר כותבים הכותבים מאשר לא כותבים, יותר ממשיכים מאשר אוחזים ב - להפסיק. ממש עיוורון מוחלט. שדה הכתיבה מכסה בעוצמה את ה - להפסיק. לכן גם קשה לתפוס בהבנה את המומנט שלו. בכל ספר שתחזיקו בידכם לא תראו את "ה- להפסיק", לא תגלו אותו. הכל שם בספר מכסה עליו. ברור לעין שהוא איננו. מה גם שהספר שאתם אוחזים הוא ספרות. לא כתיבה.

 

חשוב לומר, הנני מדבר אליכם מתוך הכתיבה ולא מן הקריאה. ואולי בשל כך דברי מסתבכים, אני כותב זאת - : הדברים שלי מסבכים אותי. ואני רוצה שוב להאמין שאינני משקר, ועוד יותר אני מקווה שאין בהצהרת אי-השקר שלי כיסוי הלב, ולא גילויו. ומתוך הסבך אני נתפס בקצוות. ככה כעת, כשאני מזכיר את הספרות. כלומר, זה המקום שבו נכנס אל הפן האישי שלי, הצד החיצוני, נדחף אלי ואני יוצא כתוצאה אל צדהּ של הספרות, שגם היא דורשת משהו, זקוקה לו ולא יכולה בלעדיו. אלא שאצלה לא מדובר ב – "להפסיק", אצלה נצרכת ונדרשת הפסקה.

 

ומה בין הפסקה ל - להפסיק? הפסקה היא אוי-ואבוי. שכן, זאת, מונעת ומוזנת מכוחות אחרים לגמרי, הפסקה היא גופים מוסדיים של סדרים ומערכות, פטרונים קפיטליסטיים של ספרות, שנלחמים בין היתר כנגד ה - להפסיק של הכותב. הפסקה, כל פעם מחדש, שוב-ושוב, מדברת בשמם של מנגנונים היסטוריים, היא למעשה המנגנונים, היא התמרורים, פקודות השעה של מה ואיך ולמה צריכה להיות ספרות. הפסקה היא גם הגזע, הלאום, הדת, המדינה, והרעיון, שבראש ובראשונה לא רוצים המשכים, אין באפשרותם לאפשר את ההמשך, הם יאבקו על הפסקה, על הישארות במקום, על קעקוע, ויותר מזה, והוא הנורא מכל - הם לא מוכנים שאני אדרש אל מקום-הזמן והזמן-מקום של ה - להפסיק שלי, שלא אטעם ואחוש ואחשוב את דבר-דִבְריוּתוֹ של סיפורי המתכסה בכתיבה. שלא אחצה אל אמונת אומנותי. הם ילחמו על ספר שהוא מערכת חוקים שמשעבדת קהילה ומרדימה את חיוניותו הפנימית, כדבריו של אחד העם, אשר צבי גרינברג. לא יודעת ולא מכירה ההפסקה שהיא היסטוריה כתובה וּרשומה, שהיא הנצחת הספרות במובן של קבורה, של נצח כאנדרטה. ולכן, היא, ההפסקה, מלאה בזמן, היא ארוכה והיא איננה רגעית כמו ה - להפסיק.

 

והלוא, אני ועוד כמה שהם אנחנו, לא יכולים להציב שאלות מוסריות כה חשובות, אם אנו לא מסוגלים להיות מונחים על ידי עיקרון או רעיון של סובייקטיביות חופשית. ומה נעשה אנו עם הפסקה שרוצה ומתעקשת בכוחה המרובה לעצור לנו את ה - להפסיק? אני משתוקק, מקווה במינימאליות חלומית, שאם לא ניכנע להפסקה של ימינו, שכבר למעלה מעשור לפחות פושה בקרבנו, אם לא נתכופף מולה, אפשר שכן תהיה הספרות מסוגלת לקבוע מטרות עליונות של החיים ולא תסתפק בצמצום של מה שהיא נתקלת בו לכדי איזה כלי.

 

ובינתיים, ומאוד הרבה בינתיים, ה - אורדו שולט. הסדר ההיררכי כהרגלו חולש בדיקטטורה סמויה גם בתחומה של ספרות שבולעת את הכתיבה, ובימים אלה ביתר-שאת. רבים מצטרפים אל משמרות הסדר של הספרות, חייליה הכותבים, בתי-המסחר של ההוצאות לאור, מבקרים של ספרות - והם עושים ככה באמצעות מכשיר ה - "הפסקה" העומד לרשותם, חשוף ומזמין.  

 

ומה היה לי, מראשיתי, פחות או יותר, מהיותי בעל איזו יכולת של תפיסת דברים בעולמי, שהפך האורדו הזה, לאויב הגדול שלי. עד היום. ובגללו, עוד לפני שנכתב הרומן האחרון שלי, התחלתי לכתוב דבר אחר, ואני זוכר היטב שכמה-וכמה פעמים במהלך הכתיבה ההיא אחזתי בל -הפסיק. אבל הנה, פרויקט כתיבה זה לא הושלם, נעצר, ואני נוטה להאמין שה - הפסקה התגברה עלי וניצחה.

 

דברים שנאמרו באירוע ההשקה ל"מכאן", כרך יז', כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית.

 אוניברסיטת בן גוריון -באר שבע, נובמבר 2017.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload