This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

המלכה האם

 

 

 

(מילים: 1993)

 

אחרי החגים

 

הפעם הראשונה שבה פגשתי באופן אישי את רונית מטלון הייתה בערב שארגנתי לרגל יובל שנים ליציאת ספרו הראשון של יהושע קנז אחרי החגים. אחרי האירוע ישבנו ביחד על המדרגות של תולעת ספרים ועישנו (זה היה ממש רגע לפני שנגמלתי), ובמהלך השיחה אמרנו את מה שהרבה פעמים שני סופרים אומרים בסוף אירוע ספרותי: שצריך מתישהו להיפגש אחד על אחד. רק שעם רונית אותה הבטחה ערפילית באמת התממשה, ואחרי פגישה וחצי וכמה שיחות טלפון כבר נהיינו חברים.

 

הרבה על המנוחה וקצת עלי

 

בעידן הפייסבוק הפך הז׳אנר המכונה ״המנוח ואני״ לתופעה רחבה. בכל פעם כשאדם ידוע מת, אנשים ממהרים להספיד אותו ובעצם לכתוב על עצמם. מה שאני עומד לעשות ברשימה הבאה אינו שונה בהרבה. אני עומד לספר על רונית כפי שאני הכרתי אותה בשלוש השנים שבהן היינו חברים, ותוך כדי לומר הרבה פעמים את המילה "אני" ולספר הרבה על עצמי. מה שמבדיל את השורות האלו מהספדי הפייסבוק (כך אני מקווה) זו הכוונה. אני לא רוצה לכתוב על היכרותי עם רונית ועל הזיכרונות שלי ממנה בכדי לכתוב על עצמי, אלא בכדי לכתוב עליה. רונית הייתה מהסופרים הנדירים שדאגתם לספרות ואישיותם משפיעות על אנשים רבים ועל החיה המשונה שמכונה הספרות. זו הסיבה שביני לביני כיניתי את רונית "המלכה האם". עתה לאחר שהיא מתה אני מרגיש צורך לספר עליה מעט. הדרך היחידה שבה אפשר לעשות את זה היא לספר הרבה על המנוחה וקצת עלי.

 

הנתינים

 

מה שהפך את רונית מטלון למלכה האם הייתה העובדה שהיו לה נתינים. אני הייתי אחד מאותם הנתינים, אבל בהחלט לא הייתי היחיד. בכל פעם שדיברתי עם רונית נדהמתי מכמות האנשים שאיתם היא הייתה בקשר. היו לה עשרות חברים מכל תחומי הספרות - סופרים אחרים, חוקרים, מבקרים. היו לה עשרות אם לא מאות תלמידים. הסיבה שאני מכנה את כל אותם חברים "נתינים" היא לא כי החברות לא הייתה אמיתית וגם לא כי ביחסים עם רונית היא עמדה במרכז ואילו האדם האחר חסה בצילה. להיפך, כאשר רונית הייתה חברה של מישהו היא באמת הייתה חברה שלו על כל המשתמע מכך (היא באמת התעניינה בחבריה ברמה האישית והמקצועית). מה שהפך אותנו לנתינים הייתה העובדה שמהרגע שיצרתי איתה קשר אישי הייתי מוכן לעשות במסירות כל דבר שביקשה. אך רונית מצדה לא ביקשה דבר לעצמה. אם היא ביקשה אי-פעם משהו זה היה למען נתין אחר שלה, ואותה בקשה מעולם לא הוצגה ונתפסה כטובה שאני עושה לה או לאדם האחר, אלא כחיבור הכרחי בין שני אנשים, שהיא במקרה ולצערה לקחה בו חלק.

 

אז עכשיו רק צריך שתעשה לי טובה ותיקח את זה וזהו

 

אני לא אשכח איך פעם סיפרתי לה שאני מתוסכל ממקום עבודתי ביד ושם ולאחר שבוע קיבלתי שיחת טלפון ממנה שהתחילה בכך שביקשו ממנה ללמד במקום מסוים והיא חייבת לסרב. היא באמת עמוסה נורא, המשיכה, וממש לא נעים לה לסרב ולא לתת להם שם של מישהו אחר: ״אז נתתי להם את השם שלך ונתתי כזאת המלצה שהם פשוט חייבים לקחת אותך. אז עכשיו רק צריך שתעשה לי טובה ותיקח את זה וזהו״.

 

פרופסור רונית מטלון

 

לפני שנה בערך רונית הגיעה לכנס שהוקדש לשמעון אדף באוניברסיטת בן גוריון. כרגיל באירועים אלו, על השולחן שעל הבמה היו שמות הדוברים בתוך מתקן משונה מפלסטיק. בשם שלה נפלה טעות, הוא נכתב בלי ציון התואר "פרופסור". כשהיא ראתה את זה היא ביקשה לתקן את זה מיד. באופן אישי לא חשבתי שבקשתה חריגה (באקדמיה דרישה כזו נחשבת מקובלת, ורונית הרוויחה בצדק את הפרופסורה), אבל כשליוויתי אותה החוצה היא חשה צורך להסביר לי מדוע היא התעקשה שהתואר יופיע במלואו. אדף בדיוק מועמד לתואר פרופסור בעצמו והיא אמורה לתת חוות דעת בפני חברי הוועדה שלו, ומכיוון שיש סיכוי שאנשי הוועדה יגיעו לכנס חשוב לה שהם ידעו שחוות הדעת שהיא כותבת בעד אדף מגיעה מפרופסור.

 

גם אם ההסבר בא אחרי וגם אם היו סיבות נוספות לכך שהיא תופיע בתואר המלא שלה, ההסבר החינני שלה והצורך שלה להסביר בקשה שהיא מובנת מאליו, הם מסוג המעשים המאפיינים בני אצולה. אחרי הכול, ההוד וההדר של המלכים תמיד נועדו לשרת משהו שמעבר להם.

 

 

תשתדל שלא להיות גבר בן שישים, בסדר!

 

לרונית הייתה דעה מגובשת על כל ספר שקראה. אבל הדעות המגובשות לא נגעו רק לספרים, אלא כמעט לכל דבר. באחת הפגישות האחרונות היא אמרה לי שאם יש דבר נורא בעיניה זה הנטייה של גברים לדעת יותר ממנה מה היא אומרת, מה היא חושבת, מה טוב בשבילה ולהסביר לה את זה. ואז היא הוסיפה שאותה נטייה מחמירה ככל שהגברים מתבגרים ונהיית בלתי נסבלת כאשר הם מגיעים לגיל שישים. אז היא ציוותה עלי: ״תשתדל שלא להיות גבר בן שישים, בסדר!״.

 

התלבטתי בין שתי אפשריות, להתנצל בשם כל אחיי למגדר או להבטיח לא להיות גבר בן שישים, אבל שוב המחשבה של רונית הייתה מהירה ממני. היא כבר הייתה במקום אחר. היא דיברה על הספר האחרון שכתבה, ספרה האחרון בכלל, והכלה סגרה את הדלת. הרבה אנשים חושבים שהספר הוא על הכלה שמסרבת להתחתן, אבל בעיניה הספר הוא לא פחות על מתי, הבעל העתידי שמחכה מחוץ לדלת בסבלנות. יש בחוץ דור חדש של גברים אחרים, הרבה יותר רגישים. ״אולי אתם תהיו נסבלים אחרי גיל שישים״.

 

הגיע הזמן שנשים כותבות לא יעמדו בצד וינסו להיות בסדר עם כולם בזמן שהגברים נלחמים

 

יום אחד ביולי האחרון הייתי בים בלי הנייד, וכשחזרתי גיליתי שלוש שיחות שלא נענו מרונית. מכיוון שזה היה דבר נדיר (אל המלכה האם אתה צריך להתקשר, ואם היא מתקשרת אליך, פעם אחת תספיק כדי שאתה תחזור אליה ומיד), התקשרתי מיד ושאלתי אם הכל בסדר. היא הייתה בסדר, אבל מה שלא היה בסדר הייתה הביקורת שכתב יהודה ויזן על הספר המחקרי של אורי הולנדר במוסף ספרים של הארץ, שבה לא רק ביקר את הספר אלא יצא בנאום תוכחה נגד החוגים ללימודי ספרות באוניברסיטה ובכלל זה המרצים שלהם. רונית אמרה שהיא חייבת לכתוב תגובה באודות ושאותה תגובה צריכה לענות למה שרונית ראתה כתוקפנות באותו המטבע. תוך יום וחצי כבר הגיעה אלי למייל רשימה מושחזת מאוד.

 

בימים שלאחר מכן היו לנו שיחות רבות בנוגע לפרסום. באחת השיחות שאלתי אותה האם הסיבה לכך שהיא מוכנה לשים את עצמה בלב זירת התגוששות, היא רצונה להגן על חבריה שמלמדים בחוגים לספרות וחטפו לא מעט עלבונות כחלק מהביקורת של ויזן.

 

״מה פתאום״, היא ענתה וכמעט נעלבה מהשאלה. לחברים שלה היא לא דואגת, גם כי הם חטפו ביקורת או שתיים בחיים והם יסתדרו גם עם הביקורת הזו וגם כי הם בהחלט יודעים לענות בעצמם. היו שתי סיבות לכך שהיה חשוב לה להגיב, ככה הסבירה לי. היא חושבת על הסטודנטים שלה בעבר, בהווה ובעתיד ועל מה הם מרגישים אחרי הביקורת של ויזן. וחוץ מזה, היא חושבת שהגיע הזמן שנשים כותבות לא יפקירו את הזירה ואת קרבות הבוץ רק לגברים. הגיע הזמן שנשים כותבות לא יעמדו בצד וינסו להיות בסדר עם כולם בזמן שהגברים נלחמים על מה שחשוב.

 

הייתה עוד סיבה, שרונית לא אמרה, אבל אני ידעתי מה היא. רונית ראתה את הספרות העברית בתור נחלתה, ובתור המלכה האם היא לא יכלה להישאר אדישה כשמשהו רע בעיניה התרחש בממלכתה.

 

לרונית תמיד האמנתי

 

בשנים המעטות שבהן הכרנו הספקנו לנסות להקים קבוצה משותפת של סופרים יהודים וערבים (יוזמה שנכשלה למרות מאמצי שנינו); לקחת חלק בהקמת כתב העת אודות; להפיק (כפי שכבר סיפרתי) אירוע לציון יובל שנים לפרסום ספרו הראשון של יהושע קנז, אחרי החגים. הפעילות איתי הייתה רק חלק קטן ממה שרונית מטלון עשתה באותן השנים. אני יודע שהיא ניסתה להשכין שלום בין אנשים שרבו לפני שנים. כבר ציינתי כמה עזרה לי ולאנשים אחרים, ואני יודע שהיא נתנה את הנשמה לתלמידים שלה.

 

לרוב אני מעט ציני לגבי מניעים של סופרים. יותר מדי פעמים ראיתי איך דעה נחרצת בנוגע למשהו שמתרחש בעולם (מתגובה לביקורת של מבקר על סופר אחר ועד למלחמה בעזה), היא למעשה אמצעי לקידום עצמי של הסופר. אבל לרונית תמיד האמנתי. רונית מטלון אמרה את מה שהיא חשבה, מתי שהתאים לה לומר את זה.

 

היזמים

 

רונית תמיד הזהירה אותי שלא להפוך לאחד הסופרים שהיא כינתה "יזמים". יש סופרים שמרוב שהם עסוקים בקידום עצמי ובשיווק כבר שכחו איך לחשוב, וגרוע מכך - איך לכתוב. ברגע שסופר עבר אצלה מהקטגוריה של סופר לקטגוריה של יזם, היא כבר לא ראתה טעם לדבר עליו ועל יצירתו.

 

האישה הטובה

 

אחד השיעורים הכי חשובים שלמדתי מרונית היה שמדי פעם סופר חייב לא לקרוא ובעיקר לא לכתוב. אם סופר לא יפסיק מדי פעם, הסבירה לי, הוא ישתגע.  אני זוכר שאחרי שהיא סיימה את העבודה על והכלה סגרה את הדלת, היא סיפרה לי בגאווה שבחודש האחרון כל מה שהיא עשתה זה לראות סדרות. אם אני זוכר נכון באותו החודש היא סיימה את ״הסמויה״, אבל כשסדרת המופת נגמרה היא התפשרה על ״האישה הטובה״. באותה שיחה שנינו הסכמנו שאלישיה פלורק צריכה לעזוב את פיטר ולא לחזור אליו אף פעם (לא משנה מה הוא יבטיח לה).    

 

 

את הדמגוגיה צריך להשאיר לכיכרות

 

רונית התייחסה אל הספרות כפי שמלכה מתנהלת בחצר המלכות. היא הרגישה בבית בספרות ולכן מעולם לא התאמצה להוכיח את זה. היא הרשתה לעצמה לכתוב על מה שרצתה. היא לא חששה לזעוק כשהיא חשה צורך. היא גם לא חששה לצחוק. היא כתבה בכאב על ילדותה בגני תקווה, על אביה, הפעיל הפוליטי, שניסה להביא למהפכה מזרחית ובדרך התרחק ממשפחתו. והיא הרגישה מחויבת להגיב לעוול כלפי הפלסטינים (שׁאותו הכירה מקרוב כאשר הייתה כתבת ונסעה לעזה תכופות). אך כאשר מישהו ניסה לרתום את ספרותה באופן גס לדיון פוליטי רדוד, זה הרגיז אותה. אם יש דבר שבני אצולה שונאים הוא חוסר עידון, ואין דבר פחות עדין מהניסיון הנואל להפוך את הספרות למאמר דעה חד-ממדי, להפוך אותה לסופרת מזרחית או שמאלנית. את הדמגוגיה צריך להשאיר לכיכרות ולא להכניס לארמון.

 

מי שרוצה להבין את הדרך המלכותית שבה טיפלה רונית בסוגיות הסבוכות של יחסי זהות, מוצא ושפה, יכול לחזור למאמר שלה, שאתו בחרנו לפתוח את אודות, שעסק ברגע שבו הערבית מפציעה בסיפורים שלה ושל אורלי קסטל בלום. 

 

המחמאה

 

רונית לא היתה אדם שפיזר מחמאות בקלות, וגם כאשר היא החמיאה לכתיבתי היא עשתה זאת בדרך חצי עקיפה. יום אחד כשישבנו בקפה לואיז בחיפה ודיברנו על ספרים, היא שאלה אותי אם קראתי איזה ספר מעניין של סופר צעיר לאחרונה, ואז הוסיפה בדרך אגב שכיום יש מעט סופרים צעירים שכותבים ספר שהוא גם מעניין וגם טוב, "כמו שאתה עושה". לקח לי יום להבין שזו מחמאה ועוד יום כדי להתקשר אליה ולהודות לה על זה. היא, כמובן, התרגזה מזה שאני מודה לה ועוד על משהו שלא צריך להגיד עליו תודה.

 

טוני

 

למלכה האם של הספרות הישראלית הייתה בת לוויה מושלמת, פודלית נמרצת ובלונדינית בשם טוני. במבט ראשון טוני נראתה כמו כלבה גזעית ומיוחסת, אך למעשה היא הייתה כלבה שנמצאה בארגז בדרום תל אביב (אם אני לא טועה זה היה בשכונת שפירא) ביחד עם אחותה. רונית אהבה להסביר מדוע התאהבה בטוני ממבט ראשון, היא התרוצצה בארגז והיה אפשר לראות שיש לה אופי.

 

בין רונית לטוני הייתה אהבת נפש. לפעמים בשיחת טלפון התחילה רונית לדבר על מה שטוני עשתה, כמעט באותה גאווה אימהית שבה דיברה על ילדיה, דניאל וטליה. כאשר היינו יושבים בבית קפה ורונית הלכה לרגע, טוני נכנסה לחרדה עצומה. היא נבחה במצוקה והביטה בבוז בכל מי שניסה ללטף אותה או להגיד לה שרונית עוד רגע תחזור.

עכשיו רונית וטוני כבר לא ביחד.

 

 

מותחן זה טוב, אבל, אבל

 

באופן אישי מה שאזכור מרונית יותר מהכול יהיו העצות שהעניקה לי בנוגע לספרות. גם הדרך שבה הובעו אותן עצות היתה כזו היאה למלכה האם. אני דיברתי שעה על ההתלבטות שלי, דנתי בה מכל זווית וכיוון, ואז היא אמרה בחיוך משפט אחד מלא חוכמה וניסיון שפתר את הכול. מכיוון שאני לא רוצה לחשוף לאחר מוות דברים שנאמרו בשיחות שהיו מאוד אישיות גם לי וגם לה, אסתפק רק בשתי דוגמאות שאולי יעזרו להמחיש את החן של רונית. הראשונה נגעה לפעם שבה סיפרתי לה שאני עומד לכתוב על ספרה קול צעדינו במחקר שלי והיא, ששמחה מכך, אמרה את המשפט הבא: ״רק תזכור תמיד, כשאתה כותב מחקר אל תשכח שאתה סופר״. הדוגמא השנייה התרחשה כאשר נפגשנו בקיץ האחרון וסיפרתי לה שאני רוצה לכתוב מותחן, והיא שוב הגיבה באופן מפתיע: ״מותחן זה טוב, אבל, אבל יש דברים שחשוב יותר לכתוב״. היו זוג נושאים מחיי האישיים (שעליהם דיברתי איתה) שהיא דרשה ממני הבטחה שאכתוב עליהם: אימוני השחייה שלי; והשנים שבהן עבדתי ביד ושם.

 

רונית הייתה הקוראת הראשונה של המסה שפרסמתי באודות על השחייה. היא גם הספיקה להעיר לי שהסיום המקורי, שבו התפארתי בכך שאני מרביץ לאנשים שמפריעים לי לשחות מהר, הוא לא מספיק טוב. אם אנסח את זה במילותיה, שמעולם לא ביקשו להיות מנומסות: ״אתה באמת יכול יותר טוב״. היא צדקה. היו מעט מאוד פעמים שבהן רונית לא צדקה.  

 

 

כאשר חזרתי מהלוויה של רונית מטלון הבנתי את האובדן. הספרות העברית איבדה את המלכה האם. אני איבדתי חברה טובה, אמיצה וחכמה. היא תחסר לי מאוד מאוד. 

 

(צילום: איריס נשר) 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload