• סימונה באט

על "בשבח המלחמה" לעילי ראונר


מילים: 1459

עילי ראונר בחר לקרוא לרומן האחרון שלו בשבח המלחמה, שם המעורר תהיות, סימני שאלה ואולי אף אי נחת. האומנם הוא טוען בשבח המלחמה? כיצד יכול מישהו לדבר בשבחו של מעשה האלימות האולטימטי? יש אף מי שיטענו שצירוף המילים לא יעלה על הדעת. עם זאת עשוי לצוץ הספק שיש כאן כותרת צינית המבקשת לומר את היפוכו של דבר על דרך ההקצנה. סימני השאלה אינם ממהרים להתפזר גם כשמתחילים בקריאת הרומן המקורי והחשוב של ראונר. שמו של הספר אוצר רבדים שונים של משמעויות הסותרים ומזינים האחד את האחר. ברצוני להציג פרשנות נוספת לשמו הטעון של הספר, פרשנות שלוקחת בחשבון את כל מרכיביה הסבוכים והדיאלקטים של האלימות, הן כמקרה פרטי הן כמקרה כלל חברתי.

הרומן מתרחש בתל אביב לאחר מבצע צוק איתן, כשאדי המלחמה עדיין רוחשים באוויר. ראונר מוליך את גיבוריו בעיר וגודש בתיאור מפורט של תוואי הרחובות, אבל נדמה שהספר כתוב בסגנון שהוא מעט זר, לא לגמרי מכאן. ההתעקשות לכבוש אחיזה במקום דרך רגלי הגיבורים יוצרת דווקא תחושה של תלישות; תל אביב משמשת רק כאילוסטרציה לזירה שבה המלחמה מוחשית ומוכרת. אף על פי שהספר לוכד את רוח התקופה בצורה אכזרית ומדויקת, בפועל הוא עוסק בטבעו האוניברסלי של הקונפליקט שהוא מציג – ההתגוששות המתמשכת והבלתי נמנעת בין היצר ליצירה.

רונית ו' היא מורה לספרות בתיכון בתל אביב הסולדת מהמלחמה ונאבקת בתלמידיה המתנגדים לנסיונותיה ללמד אותם יצירות קאנוניות של ביאליק וגורי. חרף הרלבנטיות של שירי המלחמה כמו "הנה מוטלות גופותינו" היא נתקלת באדישות שמתפתחת למבוכה ולבוז. כשאחד התלמידים מתבקש לקרוא בפני הכיתה את "על השחיטה" של ביאליק, ניצני האלימות מתחילים לבצבץ: "עכשיו הם לא הוגים על לשונם את ביאליק אבל השירה חקוקה בגופם, כמו פעימה חבויה שמלבה את האלימות" (עמ' 26). הנקמה המפורסמת של ביאליק – "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן " – מתגלגלת לתוכם והופכת למסע רדיפה הרסני. המורה נשטפת במערבולת שבה מתערבבים פנטזיה ומציאות, ושבה היא נרדפת ומותקפת על ידי חבורת נערים – תלמידיה. עד לשלב זה בספר, ראונר מציג סכֵמה מוכרת: מצד אחד ישנם בורות, אלימות והרס, ומצד שני ישנה האמנות שמייצגת את הסדר החברתי וויסות הדחפים. אמנם, כבר בפרק הראשון מוצג מידע הרומז לערעור הסכֵמה הבינארית של טוב ורע. כך, למשל, המורה מתוארת כאישה בודדה, "שעור גופה הולך ומחליד ומאפיר [...] שאין בה צבע חיים" (עמ' 26), והיא כמהה לקשר ולמגע מיני. היא אינה כועסת אלא רק משותקת מאימה. לעיתים היא אף מנסה להבין את רודפיה ואומרת עליהם ש"הם פגועים מדי ולא אהובים" (עמ' 32). בשלב זה אהדת הקורא נתונה למורה, אף שהיא אינה חפה מחולשות ופגמים. הנערים מתוארים כנוקשים ואטומים ואילו היא שבירה, מוכנה להכיל ולסלוח גם על הפגיעה הפיזית בה; התוקפן נחוש, מאוחד ומכוון ייעוד, בעוד שהקורבן חשוף, רפוי ומיטיב. בפרק הזה הקריאה בשבחי המלחמה נראית כאמירה מתריסה שאי אפשר לדמיינה. האלימות שהמלחמה מחוללת במרחב הציבורי והאלימות הפרטית שהמורה חווה משרות תחושת מחנק מצמיתה. בסופו של הפרק הראשון שמו של הספר נתפס כביטוי ציני לספר שהוא במהותו אנטי מלחמתי.

בפרק השני ששמו "הנערים" ראונר טורף את הקלפים והסכֵמה מתערערת. בכתיבה מהפנטת ועוצרת נשימה הוא מתאר את הנערים היוצאים למסע השתוללות הזורע הרס ואלימות. הם פורקים כל עול, ודומים ללהקת כלבים מיוחמים השורפים ומנתצים כל מה שנקרה בדרכם. ראונר מתאר את מסעם ההזוי מעמדה נטולת כל שיפוט אתי; הם מייצגים את תאוות הגוף כפשוטו: "הם רצו לחיות, להימצא בתוך החיים עצמם [...] להרגיש ולהתמלא להיות גרויים, להמחיש לעצמם את הדבר עד כדי פקיעה" (עמ' 71). פעולותיהם מתוארות כטקס באכנלי משולל עכבות שבו "הם היו מלאי יצר ותשוקה ויראה, קורנים מחשק כמו קדושים באיבו של פולחן" (עמ' 72). הם צוהלים, שונאים, שיכורי כוח, נטולי אידאולוגיה ומכירים בזכותם לתהילה. אי אפשר שלא להתפעם מאנרגיית החיים שבה ראונר מתאר אותם, עטופים הילה קוסמית שמשנה סדרי בראשית. היכולת שלו לסחוף את הקורא לתוך המסע ההדוניסטי המסויט מפליאה בעוצמתה.

בסופו של הפרק השני נוצרת תחושה של התפרקות גופנית ונפשית. האנרגיה הליבידינאלית מצדה נרגעת אך עקבות סערת המסע ממשיך להדהד. תפיסת העולם לגבי מה שראוי ומה שמוקצה מתערערת. הקורא נלכד בין התשוקה הבלתי מווסתת של הנערים, שהיא מפתה וקטלנית ומבשרת כיליון, לבין השיפוט המוסרי.

היצר מתואר בספר כמחלה ארורה שיש בה מתיקות וארס. התאוריה הפרוידיאנית מכנה את צימוד התופעות הזה בשם "ארוס ותאנטוס", יצר אחד בורא חיים והאחר שואף להרס ומוות. התוקפנות מבטאת את נטייתו של הפרט להרס עד כדי כליה, אך במקביל יש בתוקפנות כוח המאפשר צמיחה ויצירתיות. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט טען כי פעולת המשחקיות הראשונית של תינוק מהולה גם היא בתוקפנות כלפי הסביבה. הוא מתאר את הגדילה עצמה, הגדילה הנורמלית, כחוויה תוקפנית. המתבגר צריך להיות במגע עם התוקפנות שבתוכו כדי שגדילה אמיתית תתרחש. הוא אף טוען שבגיל ההתבגרות התוקפנות עלולה לגלוש לעבריינות נוער מתוך רצון לפגוש סמכות מסייגת שתחזיר גם אהבה. בגיל זה האלימות נחווית כמציאות שתמנע מהמתבגר את הסכנה לפתח את מה שויניקוט מכנה "עצמי כוזב". התמיכה של התיאוריה פסיכואנליטית מחזקת את ההבנה שהאלימות אינה רק תופעה שלילית ומוקצית.

הפרק המוקדש לנערים ממחיש באופן אותנטי את האספקט הפורה של מעשיהם. ראונר מצליח לגרום לקורא להשהות את הצורך האוטומטי לגנות את האלימות, וזהו הרגע שבו שם הספר, בשבח המלחמה, נקרא כפשוטו. זוהי התפעלות מהפן היצירתי והמחייה של הליבידו. "הדם שב לזרום בעורקים [...] זה היה יפה, זה היה נכון" (עמ' 85).

במרכז הפרק השלישי עומדת מנהלת בית הספר, המייצגת את המציאות של החוק והסדר חברתי. ראונר חוזר לעסוק ברדיפת המורה ואופן התמודדותה של המנהלת עם הנערים. המנהלת מנסה לפענח מי הם התלמידים המתפרעים, להקל על מצוקתה של המורה וגם להבין את תפקידה שלה בתוך מערך הכוחות. בפרק הזה המציאות הביורוקרטית משקמת את הסכֵמה האתית הראשונית של הקורא, והאלימות חוזרת למקומה הדחפי המוקצה בסדר החברתי. שם הספר חוזר להחזיק במשמעות הביקורתית שלו. במרחב החברתי לא יכולים לפעול קולות הקוראים בשבחי המלחמה.

האלימות והמלחמה שנדונים בספר הם למעשה סיפור המסגרת שבאמצעותו נבחנות דרכי ההתמודדות השונות של הפרט והחברה עם הדחפים האנושיים. הדחף שעומד במרכז תאוריית המיניות הפרוידיאנית מתואר כתנועה העיוורת של האורגניזם אל עבר אפשרות של סיפוק. התנועה הזו, שאוצרת בחובה כאמור גם סכנה, נדרשת לעבור אינטגרציה ועידון. המנגנון החברתי דורש מן הסובייקט להיאבק בדחף ולמנוע את התנועה החופשית, אחרת היא עלולה להוביל להכחדה.

בעוד שהנערים הם הצלע המייצגת את האלימות הגולמית, המורה לספרות היא הצלע המייצגת את המנגנון הסובלימטיבי, המתמיר ומעדן את הדחפים הקמאיים לכדי אמנות. במקרה שלה, זוהי הספרות. גם בתוכה רוחשים דחפים מיניים ואלימים. יש בה יסוד מאזוכיסטי, "היא נאחזה בכאב התמסרה לצורות הכאב, כמעט פלטה אני רוצה שתכאיבו לי" (עמ' 203), ויש לה פנטזיות לאנוס ולהיאנס. עם זאת, אצלה הפנטזיה על מימוש הדחפים נשארת בגדר הסמלי, והייצוג הספרותי. כך למשל היא טוענת בפני תלמידיה: "השירה היא דרכם של חריגים להתאבל, הכאב הוא נורא, בשיר הוא יכול להיות יפה" (עמ' 92). הסיפוק היחידי שאפשרי עבורה הוא הסיפוק מהאובייקט האמנתי שצבר ערך תרבותי אסתטי ואתי גם אם זהו סיפוק חלקי בלבד. הן המורה והן הנערים מונעים מאותו מקור דחפי ראשוני: הנערים מונעים מתוך דחף ראשוני טרי ורוטט והמורה מונעת מדחף שעבר סובלימציה ומסופק באמצעות אמנות.

במפגש בין שתי הצלעות הללו הנערים דוחים את התיווך שהמורה מציעה, הם רוצים לגעת בדבר עצמו, לחוות את הדחף הטהור. הנערים רוצים "לבדוק עד היכן אפשר לשכלל את השיטה: מתי היצר נעשה כוח, ומתי הכוח נעשה כאוס. ומתי הכאוס נעשה סיפור, התחלה, כלומר חוזר להיות יסוד פרימיטיבי, מעין מיתוס של יסודות החיים") עמ' 86). הם רוצים לגעת בחומר הקדם-ספרותי, בלבה שמבעירה את הסיפור. אלא שבסוף החקירה לאחור, לאחר פירוק מנגנוני הסיפור, אורב החורבן המוחלט. מנגנוני הסיפור הם מנגנוני התרבות שבאמצעותם הציווילזציה ממשמעת את הכאוס ומגנה על עצמה. מנגנוני הסובלימציה והתרבות אמנם אינם הדבר עצמו, שהרי הם הדחף בתחפושת, אבל הם הדבר הקרוב ביותר שאדם יכול להרשות לעצמו אם הוא חפץ חיים.

הפרק האחרון, שנקרא כשם הספר, מנסה לכנס את כל המרכיבים הפסיכוסוציולוגיים ולהציג עמדה אינטגרטיבית שמעניקה לשם הספר משמעות חדשה. בסוף הספר ראונר מתאר מציאות של מלחמה אפוקליפטית. המורה, יחד עם אהובה המורה למוזיקה, מצויים על סף מותם. רגע לפני שהמלחמה תשיג אותם היא מבקשת לממש את האקט האלים והמיני. בפסקאות האחרונות של הספר המורה נושאת את קינת מותם, קינת מותה של האמנות, "ימצאו אותנו, לא ישמעו אותנו, לא יתאבלו, על גבבת הבשר, הפסולת, אנחנו הדממה המופנמת של החורבן" (עמ' 222).

הן המלחמה והן האמנות הם מנגנונים לתיעול הדחפים האנושיים, ומשמעויותיו המתחלפות של שם הספר מבטאים את עומק המאבק העתיק ביניהן. אולם במערכה בין האמנות למציאות, מערכה הרוויה דחפים אלימים ומיניים, סופה של האמנות להיות מובסת. כשהאדם מממש את פרקטיקת האלימות סיפוק הדחף מתרחש באופן מיידי וחד משמעי, והוא מתגמל ומשחרר יותר. האמנות, לעומת זאת, ששורשיה נעוצים באותם הדחפים ממש, דורשת מאמץ, השקעה של אנרגיה, דחיית סיפוקים ועידונם. הספר מציג את המלחמה כמטאפורה לדחף שיצא מכלל שליטה, דחף שהאדם כושל לאלפו ולעבדו לכדי אמנות. ראונר מתחקה בספר אחר שורשי התבוסה ומנסה לנסח את הדינמיקה של כישלון שמחירו הקטלני ידוע. הפניית הגב לאמנות וכן הבוז והעייפות מהייצוגים הספרותיים משתקפים בספר כרגרסיה מלאת חיוניות שלרגעים אפשר להיסחף עימה, להתפעל מכוחה מלא החיות, לחגוג את טבעה הראשוני, ולקרוא בשבח הפורקן החייתי, המיני, האלים. אולם סופו של הספר מבהיר שזהו תמרור אזהרה; ראונר דורש להתריע מפני מחיריה המתעתעים של אותה היקסמות טוטאלית שבה הפנטזיה והמציאות חד הן. אין לאדם תוחלת ללא הפעולה האמנותית, ובאמצעות כתיבת הספר החודר את היצר ומהפך בו ראונר מבקש יותר מכל לקרוא בשבח האמנות.


This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, עמיחי שלו, רונית מטלון ז״ל

עורכת לשונית: מעין איתן

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים