• odotmag

מחווה לנתן זך

כותבים




מחווה לנתן זך ז"ל.


(איור: איתי בנימיני)

נתן זך מת. הנעשה שירשור מחווה כמו ליהושע קנז? אמרה ע' .

מותו עבר בשקט יחסי, אמר י'.

עוד מעט ט"ו בשבט. עצים היו יקרים ללבו. אמרה ס'.


ט״ו בשבט עבר חלף לו, האביב כבר כאן וארבע משוררות כתבו לנו בזריזות מפליאה על ״שירי העצים״ של זך.

והנה סבינה מסג מספרת כי זך סבל מדיכאון כשעבר לכפר (חשב שהוא אוהב טבע), ובעצם יש רק ציפורים בשירים שלו. העץ הוא לא עץ; שירה סתיו קוראת בשירים ולהפתעתה מגלה כי העצים של זך נושרים, נופלים, עקורים, שרויים באובדנם; אגי משעול מתוודה על מנטרת הכתיבה שלה הכורכת דימוי של שתיל במוזיקה שרק זך ידע להשמיע, ומירב גבעוני הרושובסקי שולחת לו בשם המשוררות שחיות בחוץ־לארץ מִכְתָּבּוּל על געגוע וברושים, מתרגמת את זך לצורה שלה ומחכה למענֶה.


התחוור לי, שוב, בעקבות הדברים האלה הקושי שלי, לפעמים, עם שירת זך. דומה כי האפשרות המוכנה מראש של שירתו לטיפול כמעט בכל נושא, גם בנושא כמו עץ, היא איזו אכזבה מן העולם הקר והמנוכר (בבחינת ״מה אכפת לו לעץ״)*, דאגת־יתר עצמית ומין אידיאליזציה או ערגה סנימנטליסטית, לא תמיד נעימה ומשכנעת , בנוסח:

״כִּי הַיָּרֹק הוּא הָאֶחָד שֶׁלֹּא

יַבְטִיחַ וְלֹא יַכְזִיב. רַק הוּא

בִלְּבַד לָעַד״.


(מתוך ״שיר לירוק״)


״ריק כמו ציפור, קשה כמו אבן״** זהו הדימוי האהוב עלי ביותר אצל זך והוא לא קשור בכלל לעצים. עלי להודות שהוא עולה ברגעים בלתי צפויים בחיי. אני מנסה להבין: בדימוי הזה זך אינו מנסה להיות קונקרטי וחד פעמי (אפילו לאה גולדברג טובה ממנו בזה, מסתבר. למה היית צריך להעליב אותה?), אינו מפחד להיות ״פיוטי״ (כמו אלתרמן, נגיד) וגם לא ״לא־פיוטי״ (כמו אוונגרד קשוח): הוא מחבר בין דימוי מפחלץ לטאוטולוגיה קורצת, והאפקט שובב ועצוב. אני אוהבת את השורה הזאת לבד, למרות שהיא גם כל כך אורגנית לשיר (אובדן, מוות, אב) כי אז אצלי, בקריאה, הציפור נשארת ציפור כפי שהאבן היא אבן.

לא הגותי. לא אקזיסטנציאלי. לא מתלונן. רק שירי, מודרני. חזק. כך אזכור את נתן זך.


* "מתוך "רגע אחד ", בית שני:


הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.


** חנוך לוין :


העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק, הים הוא מלוח, הים הוא עמוק, אם הים הוא עמוק, מה אכפת לו לעץ, מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק.


*** נתן זך כתב על לאה גולדברג בשנת 1959 משפטים כמו : "כאן ניכר המחסור במלים ובביטויים בעלי גוון חד –פעמי" ואיפיונים כמו "אוצר מלים מילוני", "חדגוניות", "מלים רמות הרבה יותר מדי בשביל הקונטקסט שלה", ועוד (מאמר ביקורת בעיתון דבר: "ראית את הגשם ? היינו שקטים").

ענת ויסמן




כי האדם עץ השדה כמו האדם גם העץ צומח כמו העץ האדם נגדע ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה כמו עץ השדה

כי האדם עץ השדה כמו העץ הוא שואף למעלה כמו האדם הוא נשרף באש ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה כמו עץ השדה

אהבתי וגם שנאתי טעמתי מזה ומזה קברו אותי בחלקה של עפר ומר לי, מר לי בפה כמו עץ השדה



הסוגה הקרויה אקו-פואטיקה מעניינת אותי יותר מכל; כשמה כן היא: שילוב בין שירה ואקולוגיה או שירה האחוזה במודעות אקולוגית. אין זו שירת טבע, שכן זו קיימת מאז ומעולם ואין בה כל חידוש. שירה אקו-פואטית, לעומת זאת, דורשת מכותביה לדעת על מה הם מדברים כשהם כותבים על הטבע; במילים אחרות, זו שירה שמוותרת על ההפשטה הרומנטית לטובת התקרבות למדע ולעובדות, רצוי מתוך ניסיון בלתי אמצעי. העוסקים בתחום מאמינים כי שירה כזו עשויה לפתח רגישות אקולוגית בלב הקורא בדרך נעימה ויעילה יותר מנבואות אפוקליפטיות על חורבן העולם. והנה, קריאה חדשה של הקאנון עשויה לגלות אילו תפישות טבע וסביבה מבוטאות בטקסטים שנכתבו בעבר ושהשפיעו על כולנו. אחת ממסקנותיי היא שבין 'הגדולים', לאה גולדברג היא המשוררת שהאינסטינקטים האקולוגיים שלה הם החזקים ביותר. נתן זך לאו דווקא; זך היה איש של עיר. הכרתי אותו אישית והוא ביקר בביתנו בכפר. פעם סיפר לי כי גם הוא אוהב טבע ולכן ניסה לעבור לגור בכפר האמנים עין הוד. אלא שנהג לקום בבוקר ולחפש דבר מה לעשותו, ולא מצא: לא היה צורך להשקות את הצמחים כי רובם היו קקטוסים וגם לא היה עם מי לדבר. אפילו רעש-עיר להקשיב לו לא היה. הוא החל לפתח דיכאון קליני, כך אמר, והרופא רשם לו קלטת עם רעש עיר. כשגם זה לא עזר הוא חזר לדירתו בכיכר הגדולה ביותר של תל אביב מעל בית הקפה 'תולעת ספרים'. שם היה לו מה לעשות.


ובכל זאת, באסופות של שירי טבע, ואפילו במקראה של 'מכון השל ליצירת מנהיגות סביבתית', אפשר למצוא כמה משיריו. ביניהם: "אני רוצה תמיד עיניים", "ראיתי צפור רבת יופי" ואולי גם השיר "עץ השדה". השירים של זך על הציפורים אכן יכולים להיחשב אקו-פואטיים כי ההתבוננות סביב ותחושת הפליאה הן עקרונות מרכזיים באקולוגיה. אבל השיר "עץ השדה" היה בעיני תמיד קלישאה; הוא מוכיח כי הכותב לא ידע בדיוק באיזה הקשר מופיע הצירוף בתנ"ך. ואמנם, בספר "דברים" מופיע הביטוי הזה כציון לאי-הדמיון בין האדם לעץ: כשכובשים עיר ונלחמים באנשיה, כפי שנאמר בפרק כ' פסוק 19, שומרים על העץ ואין כורתים אותו. כך הפך הצירוף "עץ השדה" למטבע לשון בתרבות הישראלית, על אף שזך שינה לחלוטין את המשמעות המקורית שלו. עד כדי כך שינה, שאף מקובל לראות בביטוי זה דמיון ואחדות גורל בין האדם והעץ. מבחינה זו הרי לנו הוכחה לכוחה של השירה!


אבל אקו פואטיקה זה לא. באקו-פואטיקה הטבע במרכז והעץ בשיר הוא ממשי ולא מטאפורה לאדם ולמצבו בעולם. אפשר כמובן לכתוב על מערכת יחסים עם עץ או על תחושת השכינה מתחת לעץ, ואולם את אלה אין אנו מוצאים בשיר "עץ השדה". זך מדבר כאן על האדם והשיר נשאר אנתרופוצנטרי.


סבינה מסג





אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל, אָמַר הָרוּחַ.

שׁוּם דָּבָר, זֶה רַק הָרוּחַ, הִרְגִּיעָה הָאֵם.


גַּם אַתָּה אָשֵׁם וְגַם הוּא אָשֵׁם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט לַנֶּאֱשָׁם.

אָדָם הוּא רַק אָדָם,

הִסְבִּיר הָרוֹפֵא לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַנִּדְהָמִים.


אֲבָל מַדּוּעַ, מַדּוּעַ, שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ הַנַּעַר,

לֹא מַאֲמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו.


מִי שֶׁאֵינוֹ גָּר בָּעֵמֶק גָּר בָּהָר

קָבַע הַמּוֹרֶה לִידִיעַת הָאָרֶץ

לְלֹא קשִׁי נִכָּר.


אֲבָל רַק הָרוּח שֶׁשָּׁמַט אֶת הַתַּפּוּחַ הוּא זָכַר

מַה שֶׁהֶעֱלִימָה מִבְּנָהּ הָאֵם:


שֶׁלְּעוֹלָם, לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לוֹ מְנַחֵם.


תן לי מה שיש לעץ ומה שהוא לא יאבד. ברגע הראשון נדמה שהשירה של זך מלאה עצים, שם הם מופיעים ירוקי עד ככוח צמיחה והתחדשות. ועם זאת ה"יש" של העץ אינו מופיע כשלעצמו, אלא בזיקה לאפשרות האובדן. גם כשהוא ירוק "הגזע מאוכּל מעט". ניסיון לשוטט בין עצי השיר של זך מעלה תמונה הרחוקה מן ההתחדשות האביבית: נראה שהעץ מופיע בעיקר בתוך תמונת נשירה, נפילה, עקירה או כריתה. העץ צמא למים, נשאר צמא, נגדע, נשרף באש. "העץ היה מה שנכרת, לא הצומח"; "אור זית ערוף"; "העץ שנכרת / במשור חשמלי / לא מת זקוף / כי אם מוות איטי"; "בשחור הזה נבלעו אפילו הברושים"; וכך כבר מן השירים הראשונים: "ראיתי עלה אשר נפל, אשר נופל". אם העץ הוא כלי הנגינה של הרוח, הרוח העוברת בענפיו אינה יכולה שלא להפיל בו חלל. ברקע תמונת העץ נשמע הד הנשירה – משהו תמיד נופל. בגיל שש עשרה נחרט בי השיר "אני שומע משהו נופל" כמו אסון. בשוּרות קרות ונוקבות, לא נטולות סרקזם, כותב זך את ה'צנח לו זלזל' שלו, גירוש אכזרי ואדיש מגן עדן כוזב. הפזמון הקליל כביכול, על התפוח שנפל מראש העץ, שנפל והתפוצץ, נטען במשמעות טראומטית, הקשורה בקריעה ללא תקנה שבין הנער והאם. הרי התפוח אינו נופל רחוק מהעץ, אומר הפתגם הנושן, אך כאן נספגת הנפילה בגזירה של זרות, בהבנה המוחצת שהולך שולל, שהוא בעצם לבד, לעולם.

שירה סתיו



כשבדידות אינה פחד

כְּשֶׁבְּדִידוּת אֵינָהּ פַּחַד נוֹלֶדֶת שִׁירָה כְּשֶׁהַיָּד אֵינָהּ רוֹעֶדֶת כְּשֶׁהַגָּרוֹן אֵינוֹ מִתְכַּוֵּץ לַמַּחְשָׁבָה שִׁירָה כְּשֶׁעֲנָנִים עֲבֻתִּים בַּחוּץ בַּכָּחֹל הַנּוֹרָא וְאַתָּה שׁוֹמֵעַ אֶת הַיְלָדִים גוֹעִים בְּמִשְׂחָקָם כְּמוֹ דֶּרֶך מָסַכִּים, יָם וְאֵינְךָ מִתְעַוֵּת אֵינְךָ כּוֹרֵעַ אֶל שָׁרְשִׁי רַגְלֶיךָ לְחַזֵּק לִלְפֹּת כְּמוֹ שָׁתִיל (שֶׁהָרוּחַ לֹא תַּפִּיל) אֶלָּא יוֹשֵׁב וְנִבַּט בַּתֹהוּ, בַּסְרָק –

רַק אָז

ישנן שורות שנחרטות בתודעה, חודרות למחזור הדם, הופכות לשימושיות ומגיחות פה ושם בשיחות. לפעמים רק צירוף או חלקיק משפט. אחד מהם קשור אצלי לדימוי העץ מהשיר 'כשבדידות אינה פחד'. לא פעם אני שומעת את עצמי אומרת בכל מיני הקשרים ואפילו שוני הוראה: 'ללפות כמו שתיל, שהרוח לא תפיל'. ותמיד קצת אירוני בעיני שדווקא ביטוי מחורז של זך נחקק בי. חריזה? זך? אז כן, אולי בהפוך על הפוך משום מיקומו המפתיע והמעורר של החרוז הפנימי שצץ לו בסביבה בלתי מחורזת, ולא מוכתב על פי משקל כזה או אחר.

אבל בעיקר אני אוהבת את דימוי העץ. השיר עוסק בנקודה מאד קריטית ופרדוכסלית בתהליך הכתיבה: הרגע שבו צריך המשורר להרפות ולהשתחרר מהרצון שלו לכתוב את השיר, להיכנס למצב של פאסיביות אקטיבית. לא להיות מכווץ, מפוחד ורוצה יותר מדי, אלא להניח לקשב לשוטט, עם מחשבה שאינה חומדת את התכנים, להיות 'ניבט' ולא 'מביט'. לאפשר. לא להיות "כורע אל שרשי רגליך / לחזק / ללפות / כמו שתיל / (שהרוח לא תפיל)" אלא "יושב וניבט / בתוהו בסרק - / רק / אז. אפשר ממש לראות את האדם (עץ השדה), הגוהר להדק את האדמה סביב השתיל (השיר שרק נולד), כדי לגונן עליו מפני הרוחות. אז לא כך! אי אפשר לכתוב כשאתה מכווץ, נוקשה ומהודק. שיר יכול להיוולד רק בהרפיה, בסרק, כפי שהוא מיטיב כל כך לנסח בשיר אחר: "כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר". לא פעם בשעת כתיבה אני לוחשת לעצמי: 'לא ללפות כמו שתיל'.

אגי משעול




ירח בול



יָרֵחַ בִּמְלוֹאוֹ

כְּאֵב הָאֲדָמוֹת מִתְעַגֵּל.

יֶרַח בּוּל. זִיו שֶׁל בְּשׂוֹרַת אָבִיב נוֹשֵׁב

עַד גְּבוּל צֵל וְנוֹפֵל.

עֶרֶב. כְּמוֹ עֶרֶב עַכְשָׁו בְּאֶרֶץ

נוֹשֶׁבֶת אֶרֶס עוֹרְבִים, חוֹשֶׁבֶת עַל

אוֹהֲבִים בְּלַיְלָה מַקְדִּיר כּוֹכָבִים, מֵקִים בְּרוֹשׁ

בְּגַעְגּוּעִים זָרִים. רִנּוּן אָדָם בְּקַן דָּמוֹ, הַמַּחְשָׁבָה

שֶׁהוּא חוֹשֵׁב בְּצַלְמוֹ, מֵקִיץ עִם עֶרֶב

אֶל שְׁמוֹ כְּמוֹ מָוֶת

תָּחוּב בְּגוּפוֹ כְּמוֹ

חֹם בְּכָרִים מְעוּכִים.



נתן,


אֲנַחְנוּ כּוֹתְבוֹת אֵלֶיךָ מֵאֵירוֹפָּה

יֵשׁ לָנוּ כְּתֹבֶת מְדֻיֶּקֶת וְתוּכַל לִשְׁלֹחַ מִכְתָּבּוּל אלינובחזרה / אֲנַחְנוּ תְּנוּעָה שֶׁל חֲזָרָה / כְּמוֹ נְמָלִים שֶׁנּוֹדְדוֹת מִקֵּן / אֲנַחְנוּ מַדְגִּישׁוֹת התנועה שלנו אופקית

הֲיָדַעְתָּ?

אֲנַחְנוּ מִתְלַבְּטוֹת כִּי דִּמּוּי / אֲנַחְנוּ אוֹהֲבוֹת מָאצ'־בֶּתֶר / אֲנַחְנוּ מַסְבִּירוֹת / זֶה אֵינֶנּוּ זֶה / וּבָרֶוַח אֲנַחְנוּ מִסְתּוֹפְפוֹת / אֶת הַבְּרוֹשִׁים הִשְׁאַרְנוּ לְיַד קֶבֶר הָאָב / בִּכְאֵב הָאֲדָמָה / שְׁלוֹשִׁים יָמִים בְּטֶרֶם יֶרַח בּוּל / אִמָּא שֶׁלָּנוּ סִפְּרָה עַל בֵּית הַקְּבָרוֹת: טוֹבֵל בְּיֶרֶק וְהַצִּפּוֹרִים בְּשֶׁלָּהֶן / . . . / מְרַנְּנוֹת /


הַמּוֹרוֹת אוֹמְרוֹת: רוֹאוֹת אַתֶּן? סָהוּר עַל הַכִּידוֹן, צֵל עֲרִירִי וַאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת בַּדֶּרֶךְ לְגֶ׳רוּז, הַגֶּדֶם שֶׁקָּרְאוּ בּוּלֶץ בּוֹכֶה אוֹ מִתְלוֹצֵץ וְיוֹנָה שֶׁל בַּר שֶׁנֶּאֱמַר / לֹא בְּבַת אַחַת לֹא כַּ וְכֻּלִּי / גַּם צָרְפָתִים כּוֹתְבִים עַל דֶּשֶׁא / בְּרוֹשׁ מָצוּי הוּא הַיָּחִיד / שֶׁאֶפְשָׁר לְכַנּוֹתוֹ / מְקוֹמִי /


הָיִינוּ חוֹלְמוֹת בְּזִיו הָאָבִיב כְּאוֹרְחוֹת, כְּנָשִׁים / וּכְנָשִׁים אֲנַחְנוּ עֲגֻלּוֹת גּוֹלוֹת / לְבָנוֹת וּמְלֵאוֹת הַכֹּל / אֲנַחְנוּ מְתַרְגְּמוֹת לַצּוּרָה שֶׁלָּנוּ / יָצָאנוּ מֵהַמַּחֲבוֹא וּפָתַחְנוּ לָנוּ / / קְדֵרַת הַכּוֹכָבִים הֶעֶלְתָה אֶת דְּבַר מוֹתְךָ / כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְרִימוֹת אֶת רָאשֵׁינוּ אֲנַחְנוּ בְּצַלְמֵנוּ


הַמּוֹרוֹת מְבַקְּשׁוֹת: שֵׁבְנָה, כְּתֹבְנָה בְּמַחְבֶּרֶת הַשּׁוּרוֹת בְּרוֹשׁ אוֹהֵב קוֹרָה / וּבַמִּשְׁבְּצוֹת טֹלְנָה מִבֵּין עֵינֵיכֶן / הַמּוֹרוֹת שׁוֹאֲלוֹת: מִי יוֹצֵאת וּמָה זוֹ דֹּפֶן (זֶה מוֹעֵךְ אוֹתָנוּ. גַּם אֶת הַכְּסָתוֹת) / הַמּוֹרוֹת לְמָתֵמָטִיקָה מְלַמְּדוֹת צוּרוֹת: חַיִּים אָרֹךְ גָּבוֹהַּ וְדַק עַד שָׁמַיִם /



נתן,


אֲנִי מוֹסִיפָה בִּשְׁמֵנוּ / אֲנִי הַדּוֹבֶרֶת וְהַזְּמַן הוּא / שְׁמוֹת הָעֵצִים צוֹלְעִים / צֵל הָרִים כְּמוֹ צֵל כִּי / מִגְרָעוֹת נָתַן / מִקְלַעַת פְּקָעִים וּפְטוּרֵי צִצִּים הַכֹּל נָתָן וְלָקַח / לֹא כְּמוֹ צִפּוֹר אֲנִי עָפָה לִקְרֹא אֶת הַתָּכְנִיּוֹת / הָאַדְרִיכָלִים מַקִּישִׁים / לֵילוֹת צוֹמְחִים מִתּוֹךְ רָאשִׁי (אִם יֵשׁ גַּעְגּוּעִים הֵם לַבְּרוֹשִׁים)




סִכּוּם תְּקוּפַת הַבְּנִיָּה: ׳בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית וּבַשָּׁנָה הָאַחַת־עֶשֶׂרה, כָּלָה הַבַּיִת׳.

(מלכים א פרק ו)


מירב גבעוני הרושובסקי