This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

על הסליחה: מרטין היידגר וחנה ארנדט, חליפת מכתבים 1925-1975

 

 

 

(מילים: 4295)

 

"הזמנים סוערים מכדי לדרוש מאחרים חשיבה מאומצת שלא תעניק להם נוסחאות ואף לא שביעות רצון" (מרטין היידגר לחנה ארנדט, 2 בנובמבר 1950, עמ' 130).

 

 

עצם הקריאה במכתבים לא-בדויים, ששלחו זה לזה אנשים שאנחנו מכירים במובן-מה דרך כתביהם האחרים, אינה חוויה שנכנסים אליה בפשטות. שכן בדיוק מה שמושך לקרוא בחילופי המכתבים, חייהם האינטימיים של אלו שכתביהם הרשמיים גלויים לעינינו – הוא מה שמרתיע ואפילו הודף מפניהם: האינטימיות נדמית לפעמים כחשופה מדי. שלא כמו התכתבויות אחרות של חנה ארנדט (עם גרשם שלום, קרל יאספרס, קורט בלומנפלד, היינריך בלוכר, מרי מקארתי), שנותיה הראשונות של ההתכתבות עם היידגר חתומות בדיסקרטיות. אנחנו קוראים כמעט אך ורק במכתביו, וממילא רואים את מה שבשום פנים ואופן לא נועד למבטנו. והלא היתה זו חנה ארנדט בעצמה, שבנסיבות אחרות לגמרי כתבה לפנחס רוזן, שר המשפטים, משנודע לה שסיפר בפומבי בהלווייתו של קורט בלומנפלד על העימות בינה לבלומנפלד לאחר פרסום הדו"ח שלה על אייכמן: "כאב לי לגלות כי הביקור האחרון לקורט, שהיה בעל אופי פרטי ואישי בתכלית, נדון בפומבי. [...] הייתי מצפה שתדע שזו היתה הסגת גבול. [...] אני יודעת שרגשותַי ביחס להבחנה בין הפרטי לפומבי אינם זהים לשלך ולשל אחרים". למותר לציין, גם על כך אנחנו למדים ממכתב ששלחה ארנדט לרוזן ב-30 באוגוסט 1964. אולם לא רק ההבחנה בין הפרטי לפומבי, השבה ומתעדכנת לאורך הדורות, מתערערת משאנו באים במרחבה התָחוּם של התכתבותה עם היידגר. הבחנות מזוקקות אחרות נסחפות גם הן ברגשות האהבה, התודה, המחויבות והנאמנות כלפי המורה העייף, המזדקן, באֶרוס של תלמידה הממשיך להניע אותה בעיקשות אופיינית, רחוק מתאוות נקם ונקמנות. ביסודו של ספר ההתכתבות הזה עומד מוטיב שבשום רגע אינו זוכה לניסוח מפורש: הסליחה. ומי שעושָה כאן את עבודת הסליחה היא חנה ארנדט בעצמה. היא אינה זקוקה לבקשת הסליחה של המורה שלה.

 

ההוצאה לאור של ההתכתבות במתכונת זו, ללא מבוא וללא אחרית דבר, מעודדת את הקוראים להתבונן בטקסט הזה בעיניים חפות ככל האפשר, אולי גם מבלי להכיר את הגותן של הנפשות הפועלות, אף על פי שבמקרה זה הידיעה המשוערת והשמועה המתַווכת הן כה רועשות, עד שהן עלולות לחבל באתגר שמושם לפתחנו: קִראו במכתבים האלה כמו שהם, נסו להקשיב לסיפור שהם מספרים. ייתכן, עם זאת, שדרך ההוצאה הקומפקטית הזאת אנחנו מתבקשים לעשות דבר-מה אחר: לקרוא בהתכתבות לצד כתביהם ההגותיים והיומניים של היידגר ושל ארנדט. הקריאה במכלול הכתבים היא חיונית לא מפני שפן אחד בקורפוס הכולל מנטרל או מבטל פן אחר, אלא מפני שכל אחד מן הפנים האלה הוא גילוי של אותו אדם שלעולם אינו עשוי מקשה אחת, אף שאנשים רבים תובעים קוהרנטיות ומתייחסים לדיוקנאות השסועים והרב-משמעיים בתערובת של חרדה, דחייה ומפח נפש. 

 

כמעט ללא הכנה אנחנו נכנסים למה שהיידגר מכנה "הסערה שלנו". במאי 1925, הוא כותב: "אני חי הרבה עם הלדרלין, ואת קרובה אליי בכל מקום", "כוח פועל בחיי לתמיד", "שנינו בני אדם שמדברים באופן מסובך, אבל אנחנו מבינים גם שתיקה" (עמ' 33)."שעות של קרבה, שהעניקו כה רבות, מוסיפות ללוות אותנו וחוזרות אלינו פעם אחר פעם, ובדיוק בכך מתגלות כבלתי נדלות", הוא כותב לה באוקטובר אותה שנה. ארנדט נוכחת בשיעוריו. הם מטיילים, משוחחים על ספרים, על עבודה, על קולגות; הוא חולק אתה את רעיונותיו, נותן לה עצות, לעתים בנימה דידקטית, שאינה מקהה עם זאת את עומק השותפות. זהו רומן חשאי עם גבר נשוי, המתרחש לפי תסריט מוכר, כלכלת גילוי וכיסוי, פתקים שיש להשמיד, שתיקות שיש לכבד מבלי לצפות להנמקה (5 בנובמבר, 1925). הוא מכיר במצוקה שלה. "ביודעי מה אהבתי תובעת ממך. את נדחפת עד לקצה, עד לאבדן האמונה, וזה כבר כמעט כמו המסירות המוחלטת שבה דוגלת האידיאליזציה הרומנטית" (10 בינואר, 1926, עמ' 56). השכחה שלו, הוא מפרט, אינה נובעת מאדישות, אף לא מכורח הנסיבות, אלא מהתביעה האינהרנטית לעבודה האינטלקטואלית הכרוכה בבידוד, ממה שהוא עצמו רואה בו הישג גרנדיוזי ודבר נתעב: "הכול שב ונהפך לחוסר התחשבות אלים שמכוּון דווקא כלפי היקר מכול והקרוב ביותר", הוא כותב לה.

 

כאמור, בשנים שבהן מתחולל הרומן, בין 1925 ל-1929, אנחנו קוראים בעיקר במכתביו של היידגר, ומחלצים מתוכם רשמים עליה. אנחנו מבינים שהפקידה בידיו את יומנה ושיריה, במה שהוא מכנה "וידוי מרעיש" שלה (אפריל 1925, עמ' 28). זוהי הצצה נדירה למה שאפשר לכנותו כאן במלוא האחריות "ארנדט המוקדמת": זו שכתבה את הטקסט המצמרר "צללים", שאנחנו זוכים לקרוא בו במלואו; צעירה שברירית, חסרת שקט, ידועת דיכאון, מי שעתידה לגבש מתהומות התנסותה את הספר שתשלים שנים אחרי מנוסתה מגרמניה, על רחל פארנהאגן; מי שיודעת משהו על השיגעון של היחיד לפני שתעתיק את עיסוקה לשיגעון הקולקטיבי, בניסוחה של הביוגרפית שלה, אליזבת יאנג-בריל. ביוני 1925 הוא כותב לה, "אני לא יוצר לי איזשהו אידיאל [...] אותך כולך, כפי שאת וכפי שתישארי עם ההיסטוריה שלך, כך אני אוהב אותך" (עמ' 38). לאה, היא היתה מעדיפה שלא לבוא ולחלוק אתו את חולשתה. הוא היה רוצה שתבוא גם כשאינה חשה בטוב. זהו "המבחן" שהוא מבקש לעמוד בו. "האדם הוא אינו הדבר המשעמם שמצליח תמיד להישאר בפסגות ההערצה, האושר והתעוזה", הוא כותב לה, "ולכן אל תניחי לכישלוני לגרור אותך להאשמה עצמית" (יולי 1925, עמ' 41).

 

ב-1926 ארנדט מחליטה להפסיק ללמוד במַרבּוּרג ולהשלים את התזה על מושג האהבה של אוגוסטינוס בהיידלברג, בהנחייתו של יאספרס ("עזבתי את מרבורג אך ורק בגללך",  תכתוב לו עם חידוש הקשר בפברואר 1950, עמ' 79). הקשר ימשיך עם זאת עד ל-1929. לנוכח העינוי הכרוך בו, ותחושת הריקנות הפושטת בשניהם, היידגר מתעלה ברגע הזה ומגלה אחריות הורית כלפיה, פנים נדיבות ומפוכחות, המעודדות אותה לנדוד מתוך חופש בחירה בין קמפוסים, לא "לתקוע יתד כאן לתמיד". "בדיוק היכולת של כל אחד מאתנו להכיל בהצלחה את קיומו של האחר, כלומר את חירות האמונה ואת ההכרחיות הפנימית של אמון בלתי מעורער, היא הבסיס האיתן של אהבתנו", הוא כותב בינואר 1926 (עמ' 59). וביולי: "נפל בחלקי לראות, שמח ואסיר תודה, עד כמה יאספרס מעריך באמת וברצינות אותך ואת עבודתך. השיחה הזאת קירבה אותי אליו עוד יותר" (עמ' 62). אבל הקשר יילך ויתרחק, כשבין מכתב אחד לאחר משתרעות הפסקות ממושכות בנות חצי שנה ואף שנה, חודשים שבמהלכם הוא אינו יודע מה קורה אתה ומנתב את געגועיו לעבודה ("הייתי חייב לדבר עלייך עם מישהו ושאלתי את יאספרס על אודותייך", הוא כותב באותו מכתב, כשהוא מתבשר על אירוסיה לגונתר שטרן, ואינו מסתיר את תגובתו העזה: "בלי לעורר תשומת לב דחפתי לסיום השיחה, כדי להיות לבד"). אף על פי כן, תחושת הקרבה אינה מתעמעמת. "מכתבך הרעיד אותי כל כך, כמו קרבתך אליי בפעם הראשונה. את שובם של הימים ההם אליי, ואף באופן מוחשי כל כך, אני זוקף לזכות המילים שאמרת היום על אהבתך" (עמ' 61), הוא כותב לה. ואילו היא, ביוני 1928, אחרי שנפגשו בהיידלברג בעת ביקורו, "אני אוהבת אותך כמו ביום הראשון" (עמ' 68).

 

התקופה המוקדמת של היחסים ביניהם כמעט שאינה מוּעבת על ידי המצב הפוליטי. היידגר מעלה את בשורת הפרופסורה שהוצעה לו באוניברסיטת פרייבורג עוד בפברואר 1928 ומאשש את תקפותה כעבור כחודשיים. אבל הרגע הדרמתי של השבר נרמז במכתבו מחורף 1933-1932. הוא מתייחס ל"שמועות שמטרידות אותך" – שוב איננו זוכים לקרוא במכתבה החולק אתו את מצוקתה – כאל "השמצות" ומפריך אותן בתור "רכילות מרושעת" בכל הנוגע ליחסו ליהודים, שעמם הוא נמצא לטענתו בקשר עבודה מתמיד ומחויב. ארנדט כנראה השתמשה בביטוי "אנטישמיות קנאית", ביטוי שהוא הודף מצדו בחריפות. נקודת המפנה הזאת נראית כנקודת אל-חזור. הוא ממהר לכתוב: "ומעל לכול, זה הרי בהחלט לא יכול להיות קשור ליחס אלייך. [...] כבר מזמן נגמלתי מהציפייה לאיזושהי הכרת תודה או אפילו רק לאיזושהי הוגנות מצד מי שמכונים 'תלמידים'" (עמ' 72). גם לימים, משיתחדש הקשר, יתלה את שורשי אי-ההבנה ב"דיבוריהם הרדודים של אחרים" (פברואר 1950), ב"זעזועים ורשעויות" (מרץ 1950) כשהוא מכיר במציאות האקדמית שנכפתה עליו – "מקומות העבודה הממשלתיים והכנסייתיים אינם רוצים אותי. אני בהחלט מבין זאת" (מאי 1950, עמ' 113). "בניגוד לכזבים שהעיתונות העולמית מפרסמת ומבקרת בהתאם, גם אין לי שום עניין 'לקבל את הקתדרה שלי בחזרה'" (ספטמבר 1950, עמ' 127). באותו מכתב: "בחדשות באזל מ-1 באוגוסט 1950 כתוב שגירשתי ממשרדי בחוסר התחשבות את היהודי שקדם לי בתפקיד ושהכנסתי את עצמי במקומו. ביסודו של דבר, העולם לא משתנה; הוא רוצה בכל מקום את אותו הדבר, ולכן שוכח את הדבר הזהה" (עמ' 128). מכתביו מצונזרים (אפריל 1951), לדבריו, בארץ ובחוץ לארץ. תנועתו במרחב מוגבלת (יולי 1951). "מזה שנים אני מזהיר צעירים לא לצטט את היידגר באופן שמביע הסכמה עמו, אם הם רוצים להתקדם" (אוגוסט 1967, עמ' 170). הטקסט שלו מתזז בין האינטימי למטאפיזי ומותיר מעט מקום לניתוח פוליטי. "כעת אנחנו הם מי שמאוימים במישרין", הוא כותב לה באפריל 1950, כשהוא מקפיד לדבוק בהבחנה בין הכרוניקה ההיסטורית לבין האנושות המהותית, ואף מחדד: "לגורל היהודים והגרמנים אמת משלו [...] [הוא] חומק מהחישובים ההיסטוריים שלנו" (עמ' 99, 100). "בעניינים פוליטיים איני מיומן ואיני מוכשר", הוא מתנצל, ובאחד המכתבים האחרונים, ממרץ 1974, כותב: "בניגוד אלייך, אני מתעניין מעט בפוליטיקה" (עמ' 267). "בטוחני שתשמרי על שלוותך בימים חסרי הנחת הללו ותהגי בנצחי. כך אנו זוכרים זה את זה", הוא כותב לה בדצמבר 1950 (עמ' 133). אין לה כל ספק שהוא מנותק משאלות מכריעות עבורה: מהי פוליטיקה, מהו האדם כיצור פוליטי, איך להבין את פשעי המודרניות לא רק במונחי השפעות הטכנולוגיה על הבידוד החברתי, אלא לנוכח תופעת המשטרים הטוטליטריים וההתמוטטות המוסרית שגררו בעקבותיהם.

 

בין המכתב המתוארך מחורף 1933-1932 לחידוש ההתכתבות בפברואר 1950 מתרחשת כמובן דרמה אדירה המטלטלת בדרכים קוטביות את חיי שניהם. כמה פרטים צריכים להיאמר. הם אינם מופיעים בכרך הדק הזה, אבל רוחשים מתחתיו והופכים את פני השטח שלו לכה מרתקים ואפילו למזעזעים. ארנדט עזבה את גרמניה במנוסה ב-1933 לפריז; היא נפרדה מגינתר שטרן וקשרה את חייה עם בן זוגה השני, היינריך בלוכר; היא עבדה לצד הנרייטה סאלד ב"עליית הנוער"; היא שהתה כתושבת זרה במחנה המעצר גירס בסמוך לגבול הצרפתי-ספרדי; היא נמלטה עם אמה ועם בלוכר לארצות הברית. נסיבות שובה לגרמניה קשורות בחיפוש אחר נכסי תרבות יהודיים שנותרו ללא בעלים. במהלך העשור הקרוב היא עומדת לפרסם כמה מיצירות המופת שלה, ביניהן יסודות הטוטליטריות והמצב האנושי. בחיבור קצר המופיע בכתב-העת Partisan Review ב-1946, "מהי פילוסופיית קיום?" (?"What is Existenz  Philosophy"), היא פורשת את מה שנראה כביטוי החריף ביותר לביקורת שלה על הכשל האישי והפוליטי של היידגר. היא מתארת אותו כרומנטיקון האחרון המתייחס לממדים העולמיים והבין-סובייקטיביים של האני כחוסר-אותנטיות. פרסום המאמר מוליך להתכתבות אינטנסיבית בינה לבין קרל יאספרס בשאלת הסימפטומטיות של תמיכתו של היידגר בנאצים. לדבריה אותה שעה, היידגר אסר על הוסרל, "המורה והחבר שלו, שאת הקתדרה שלו ירש, להיכנס לפקולטה מפני שהוסרל היה יהודי". אך יאספרס כותב לה, ביולי 1946, שהעובדות לגבי היידגר אינן מדויקות לגמרי, וכי המכתב שהיידגר שלח להוסרל על סילוקו מהפקולטה לא היה יוזמה אישית אלא חוזר ממשלתי. מרגע שהיידגר היה מחויב לחתום בשמו, היא משיבה, היה עליו להתפטר. "הוא ידע שהוסרל היה נותר פחות או יותר שווה-נפש למכתב כזה, אם מישהו אחר היה חותם עליו. [...] מפני שאני יודעת שהמכתב הזה והחתימה הזאת כמעט שהרגו אותו, אינני יכולה שלא לראות בהיידגר רוצח-בכוח". אני מביאה בהרחבה את הדברים האלה, בדיוק מפני שלגינוי המוסרי החמור, שאינו מתייחס לאנטישמיות מצד היידגר אלא דווקא לסמכותו ולכוחו כרקטור, שאפשרו לו לכאורה לחצות קווים באדישות ביורוקרטית – אין זכר עם חידוש קשר ההתכתבות ביניהם.

 

מה שבולט בגל המכתבים הראשון מ-1950 הוא המקום שתופסת רעייתו של היידגר, אלפרידה. "אשתי, שיודעת על הכול, תשמח לומר לך שלום", הוא כותב בפברואר 1950 (עמ' 75). ואחרי הפגישה עמה, במחיצת אשתו – כך תתקיימנה הפגישות מכאן ואילך – "העלטה שאפפה את היכרותנו המוקדמת" כמו מתפוגגת, "מאי הבנה וגישוש נהפכה [השיחה] להרמוניית הלבבות המתאמצים" (עמ' 76). למתבונן מהצד נדמה לרגע שכל מה שתלוי ועומד בין היידגר לארנדט הוא הבגידה (של שניהם?) באשתו, ומה שהוא מכנה "אשמת השתיקה", או אשמה פשוטו כמשמעו כלפיה, אשמה שהוא נדרש אליה בצורה אובססיבית כמבקש הרמוניה שתתקן את "המעידה הקשה הזאת". "באומרי לך שרק כעת אהבתי לאשתי נהייתה שוב ברורה וערה, אני מודה על כך לנאמנותה ולאמונהּ בנו ובאהבתך" (מרץ 1950, עמ' 94). קשה לקרוא במילים "השתיקה שלי", מבלי לחשוב על השתיקה האחרת של היידגר. אך מה שנראה כהעתקה וממילא כהכחשה של השתיקה האחרת אינו זוכה להנמקה, לא במכתביו שלו ולא במכתביה של ארנדט, שאינה מעמתת אותו ישירות עם הונאה עצמית, המשליכה על אשתו משבר אמון לאין ערוך רדיקלי יותר שאין הוא מסוגל להכיר בו. הטענה הזאת עומדת בניגוד למה שניסיתי לומר ביחס לחלקה הראשון של ההתכתבות. מה שמאפשר לי אל נכון "להשקיף" על שלב זה ביחסיהם הוא בדיוק נוכחותה של אלפרידה, הצד השלישי המחלץ את הקשר מן הדיאדה האקסקלוסיבית של שנות מַרבורג (האהבה אינה רק אפוליטית אלא אנטי-פוליטית, כותבת ארנדט בספרה המצב האנושי. מטבעה האהבה היא נטולת עולם. אלפרידה היא אפוא מרחב ה"בין", המפריד בין האוהבים והנוטע אותם לראשונה בעולם ובהיסטוריה). "אני יודע שגם את שמחה בשל הטוהר המשמח הזה ושאת שייכת אלינו", היידגר כותב לה מיד לאחר ביקורה (עמ' 77). מי מאתנו שמצפה שהיא "תתפוצץ" ותשיב לו מנה אחת אפיים מתבדה במהרה: "הערב הזה והבוקר הזה", היא כותבת למחרת ב-9 בפברואר, "הם אישור לחיים שלמים". ובהמשך: "כאילו הזמן עצר מלכת [...] הפרת האמונים היחידה שאין עליה מחילה, ושבגינה הייתי מאבדת את הזכות לחיות" (עמ' 78). יתרה מזאת, ארנדט בעצמה פונה אל אלפרידה במכתב, וכמו משתפת פעולה עם ניסוחי האשמה והבגידה שהציע. "פשעתי רבות בהקשר של סיפור האהבה הזה" – היא כותבת בישירות לאלפרידה היידגר. עם זאת, הדברים אינם מסתכמים בזה. "השקפותייך", היא אומרת, ומכַוונת לאנטישמיות שלה, "אינן מאפשרות כמעט שיחה" (פברואר 1950, עמ' 80, 81). ארנדט מוכנה לדון בסוגיה רק באופן "פוליטי-ענייני", כלומר להותיר את מה שהיא מכנה בשם "העניין האנושי-אישי" בחוץ. שעה שלהיידגר היא כותבת, "מעולם לא חשבתי כאישה גרמנייה וכבר מזמן הפסקתי לחוש כאישה יהודייה. אני חשה עצמי כמו זו שכעת היא אני, הנערה מהניכר" (עמ' 79) – לנוכח אשתו נסדקת מראית העין הרגרסיבית ואת מקומה תופסת האישה היהודייה הפוליטית, שמעודה לא בחרה לאיזו זהות תיוולד. נוכחותה של אלפרידה נחוצה לשניהם למעין אינטגרציה הפוטרת אותם מאינטגרציה רחבה יותר, אף כי היא מזכירה להם שלעולם לא יראו את הדברים עין בעין. "אני מבקש גם להתקרב בלבי לידידות שקטה עם בעלך שנהיה שותפך במשך השנים מלאות הסבל הללו. [...] הלעולם-לא-לעזוב את המוכר-ביותר, זה יעזור לך ולי, לכל אחד מאתנו בהתאם למצוקתו, למועקתו ולפגיעותו", הוא כותב לה במרץ 1950 (עמ' 94, 95), וממטיר עליה כאחוז תזזית צרורות שירים. היא, מצדה, שולחת מתנות, מוזיקה לשניהם, מטפחת לאלפרידה.

 

זהו, כאמור, עשור פורה במיוחד בעבודתה של ארנדט ("ברצוני לשמוע עוד יותר על דרכך הנוכחית ופעולותייך", הוא כותב לה). היא אינה עוד צעירה יהודייה פגיעה. אנחנו – הקוראים בטקסט – יודעים זאת. אך מה שמעניין בהתכתבות ביניהם הוא המידה שבה ארנדט אינה מפעילה עליו כל כוח, כאילו חשה שכעת הוא הפגיע ועליה לגייס את כל נחישותה כדי לעזור לו. עבורה אין כאן שום צדק היסטורי קולקטיבי, וגם לא חשבון אישי שיש לסגור. ארנדט אינה מתייצבת כקורבן לנוכח היידגר, ועל אחת כמה וכמה שאינה נציגה של הקורבנות. יתרה מזאת, לנוכח ההיכרות עם מה שתכתוב מקץ כעשור, אפשר לנסח את הדברים בצורה חיובית: אולי היא סבורה שהתביעה המוסרית הרדיקלית מופנית דווקא כלפי קורבנות ששרדו. ממי עוד יכולה להיות לנו תביעה מוסרית זולת מקורבנות, היא כמו אומרת. ממי אפשר לתבוע גדלות נפש זולת מאלה שהכירו חולשה וסבלו אותה? מידיעת סבל החולשה עתידה ארנדט למצוא כוחות להסביר ברבים את הגותו של היידגר, אפילו ששנים אינה חיה עוד רק לאורו או בצלו. הוא מצדו מכיר בעומק המחווה שלה: "במחשבתי את באה מרחוק, מעבר לים, ואת קרובה ונוכחת, זוכרת את אהובייך כאן ואת כל הדברים ששייכים גם לך" (מרץ 1950, עמ' 93).

 

אין זה שארנדט אינה נוחלת אכזבות נוספות. בין 1950 ועד למותה ב-1975 מתחוללים נתקים נוספים, שניתן להסבירם באמצעות טקסטים חיצוניים לספר. היידגר מגלה נדיבות קפוצה ביחס לעבודתה. אמנם הוא כותב לה על חשיבתה המקדימה את זמנה (נובמבר 1950), אך ספריה הרואים אור באנגלית אינם פתוחים בפניו בשל ידיעתו הלקויה את השפה. דפוס היחסים חוזר מכאן ואילך: הוא ישוב וידווח על הוצאות ספריו, קיבוץ כתבי היד והרצאותיו, והיא תפקח על מו"לים ומתרגמים לאנגלית, החל מ-1954. פעם אחת –חריגה לאורך הספר כולו – תפנה אליו במילים "אדון היידגר היקר" (אפריל 1954, עמ' 156), במכתב העוסק כל-כולו בתרגום היות וזמן לאנגלית, מתח מסוים המאוחה במאי אותה שנה, כשהוא חוזר להיות "מרטין": "המכתב הטוב שלך כל כך הדהים אותי" (עמ' 157), היא כותבת, ומדברת על חבותה לו כשהיא משרטטת את התכנית לספרה המצב האנושי. ועם זאת, המכתב הבא קופץ שש שנים ל-1960. ארנדט מעידה על כך שהמצב האנושי "אינו נושא אף הקדשה", וממשיכה: "אילו קרה מה שקרה בינינו באמצעים כשרים – ואני מתכוונת בינינו, כלומר לא אליך או אלי – אז הייתי מבקשת את רשותך להקדיש לך את הספר; הוא תוצר ישיר של הימים הראשונים בפרייבורג, וחב לך הכול מכל בחינה, פחות או יותר. ואולם בנסיבות הקיימות, זה היה נראה לי בלתי אפשרי; מכל מקום, רציתי למסור לך בדרך כלשהי את האמת הפשוטה" (עמ' 163-162). מדוע אפוא לא הקדישה לו? מן הסתם מפני שנשאה את מה שתיארה כפליאה הפילוסופית הייחודית לו למרחב הפוליטי של העניינים האנושיים. מההתכתבות בינה ליאספרס עולה שהיידגר לא הגיב טוב הן לניכוס שנעשה בספרה והן לביקורת כלפיו שהובלעה בתוכו. הוא קיבל עותק מן התרגום הגרמני ושתק. סוגיית ההקדשה תעלה מקץ שנים ביחס לחיבור האחרון ששקדה עליו, חיי הרוח. "האם תרשה לי להקדישו לך?" (מרץ 1971, עמ' 226) "את יודעת שאשמח על ההקדשה שלך" (עמ' 228), הוא עונה מיד. זרם המכתבים ייעשה לעתים דליל. יש שאלות שלעולם לא תתבררנה. אך הציפייה שיתרחש משבר, שממנו לא קמים, אינה מתממשת. שום דבר אינו מכלה את האהבה, גם באיפוק, בהסתרה או בהבלגה, גם אם ארנדט אינה משתפת אותו בכל מה שמעסיק אותה ברבע המאה הזה, כל הקורפוס הענק הרואה אור בשנים האלה, הדו"ח על אייכמן והפולמוס סביבו, מלחמת ויאטנם ומרד הסטודנטים, עיסוקה באלימות ובמהפכה. "מכתבך מהסתיו היה השמחה הגדולה ביותר", היא כותבת לו באוקטובר 1966,"ממש הכי גדולה שאפשר. הוא מלווה אותי, עם השיר ועם נוף המעיין החי שנשקף מחדר העבודה ביער השחור, וילווה אותי לאורך זמן רב" (עמ' 169). "אני שמחה ומלאת תודה שהייתי בפרייבורג", היא כותבת בספטמבר 1967 (עמ' 174). "זה היה יפה שבאת וטוב שבאת", הוא משיב (עמ' 176). משסיימה לקרוא בספרו ציוני דרך, היא כותבת: "נחמה וקרן אור בחורף העכור עד מאוד הזה. [...] הספר עדיין מונח על שולחן הכתיבה שלי, קצת כמו קמע של אמונה תפלה" (עמ' 181). "הדברים שלךָ מלווים אותי, הם הופכים לסוג של סביבה קבועה" (יולי 1971).

 

מה קורה כאן? מדוע היא נוהגת כך? מה מאפשר לה לנהוג כפי שהיא נוהגת? החותם של היידגר על חשיבתה של ארנדט נדון לא אחת. ארנדט בעצמה שבה ועוסקת, גם בשנותיה המאוחרות, בדמותו של היידגר כמורה, כשהיא מתארת את הפגישה המכרעת עמו עבורה ועבור אלה שהתקבצו סביבו בשנות החניכה, פגישה ששינתה את תפישת עולמם. כשהיא מנסה להסביר את ההשפעה שהמורה מאציל על סביבתו, היא כמובן יודעת משהו נוסף, על הרגע שבו היא ואחרים הלכו ממנו הלאה כדי לחשוב אחרת, או כדי לחשוב דרכו על מה שחמק מעיניו. במפורש ובמובלע היא שבה ומשרטטת וריאציות על הנושא מורה-תלמיד, במופעיו המגדריים השונים, מערכת יחסים מורכבת שתמיד מערבת נאמנות ואי-נאמנות, מימטיות והתבדלות. "הדרך שהראית לי היא ארוכה יותר וקשה יותר משחשבתי. היא דורשת חיים ארוכים שלמים", היא כותבת ביוני 1928 (עמ' 68), וזורעת את ההבחנות המאוחרות בין בדידות ובידוד שתגבש לימים בספרה יסודות הטוטליטריות. כל מי שחשו אי-פעם הוקרה והכרת טובה למורה יודעים משהו על ההכרעה היסודית שלה לא להפנות עורף למורה שגידל אותה, המורה שלעולם אינו רק חוק האב (ארנדט התייתמה מאביה בגיל שמונה), אלא מעין דמות של "אב אוהב", בלשונה של ז'וליה קריסטבה, דמות המאפשרת תנועה היכן שלא ידענו שתנועה היא ממין האפשר. זה מקור המשיכה העצום שיש למורה, בריכוך הציוויים, בשאלה על עצם טיבם, בפרובלמטיזציה שלהם, ביכולת שהוא או היא מקנים לנו, התלמידים, לחשוב אחרת. על הערך הקיומי והוויטלי שיש להנעת מה שנחווה כחסר-תנועה ארנדט אינה חדלה להודות להיידגר, גם כשנדמה, בוודאי למבט מבחוץ, שאהבתו שלו נעשית לה לחוק. ההיפוך הזה עלול להתרחש: המורה עלול להפוך מדמות מאפשרת לערכאה מחוקקת, חונקת. יש רגע, המגיע במוקדם או במאוחר, שבו האהבה עצמה, אהבתו, נעשית לצו. הרגע הזה אינו קשור רק במעשים המסוימים של הנפשות הפועלות. הוא חוק אכזרי של חיי הנפש שלנו, תנועת מטוטלת בין תלות לבין כמיהה לעמוד על רגלינו לבד, המלֻווה במשאלה להכרה בעצמאות הזאת, ותסכול משההכרה אינה ניתנת. אולי משום כך יחסי מורה-תלמיד הם יחסים מרתקים כל כך, דחוסים כל כך, דווקא מפני שאינם יחסי שארות, דווקא מפני שיש לנו בתוכם בחירה, דווקא מפני שלרגע נדמה שאנחנו מאבדים אותה, כשיחסינו נמצאים משכפלים אחרי ככלות הכול את מה שלכאורה התנתקנו ממנו. "הייתי מאבדת את זכותי לחיות לו אבדה לי אהבתי אליך", היא כותבת לו מהיידלברג ביוני 1928, מעורערת, לאחר שנישאה, "אבל הייתי מאבדת את האהבה הזו ואת ממשותה אילו התנערתי מהמשימה שהיא כופה עלי" (עמ' 68). בנקודות זמן שונות מאוד ניכר שאם יש רציפות בחייה זו רציפות האהבה שהיא רוחשת לו. באוגוסט 1969 היא כותבת: "רק עכשיו קראתי את הסמינר של טור. זה מסמך יוצא דופן. בכל מובן. הוא בעל חשיבות מיוחדת עבורי, מכיוון שהוא הזכיר לי כל כך את התקופה במרבורג, אותך כמורה" (עמ' 195). ומשקראה פעמיים בספרו על שלינג: "חשתי כמו לפני כמעט חמישים שנה כשלמדתי אצלך לקרוא. [...] אף אחד לא קורא, או קרא אי-פעם, כמוך" (יוני 1972, עמ' 255).

 

המסה לכבוד היידגר, במלאת לו שמונים שנה, נשלחת אליו ב-1969, מלֻווה במשפט "אחרי ארבעים וחמש שנים, כמו מאז ומעולם" (עמ' 196). גם כאן המורה הוא נקודת המוצא, המורה המלמד לחשוב, שבזכותו "אוצרות ההשכלה של העבר, שנחשבו כמתים, הופכים לנושא שיחה". "הסערה שעוברת בחשיבתו של היידגר", תכתוב בהמשך, "לא צמחה מתוך המאה. היא באה ממקום עתיק, ומה שהיא מותירה אחריה הוא משהו גמור, שכמו כל מה שגמור, שב ונופל לחיקו של העתיק" (עמ' 210). מאחר שמדובר במסה ולא במכתב, היא כותבת מעמדת סובייקט כפולה, תלמידה-אוהבת, המכירה בתשוקת המחשבה של המורה המפלס דרכים ללא יעד, והוגָה המעוגנת, להבדיל מהמורה שלה, בעולמיות העולם. הכפילות הזאת בולטת במעבר לדיבור בגוף ראשון ברבים: "אנו, שרוצים לכבד את ההוגים, על אף שמקום מגורינו שוכן באמצע העולם, לא ממש נוכל להתעלם מכך שהן אפלטון והן היידגר, כשהם עסקו בעניינים האנושיים, מצאו מקלט אצל רודנים ופיהררים, ולא ממש נוכל להבליג על כך" (שם). "האני החושב הוא חסר גיל, ועבור ההוגים – ככל שהם מתקיימים רק בהגותם – זו קללה למחצה וברכה למחצה שהם מגיעים לגיל מבוגר בלי להזדקן" (עמ' 203). ארנדט יודעת היטב באיזה אלמנט מתקיימים היידגר ומחשבתו וכמה החיים נוגעים ולא נוגעים בו. במשפטה הוא צעיר מאוד, לא רק מבוגר מאוד, מנותק באופן מהותי ממפגש ישיר עם העולם. "מקום המגורים שהיידגר מדבר עליו [בתוך הפליאה] נמצא באופן מטפורי מחוץ למשכנות בני האדם, ואף על פי שגם במקום הזה יכול להיות סוער, הרי שסערות אלה הן במעלה אחת מטפוריות יותר מסערות הזמן" (עמ' 205). זהו ההסבר שארנדט מעניקה, קודם כל לעצמה, לבחירות הפוליטיות של היידגר, הנעוצות באיכות הלא תכליתית של חשיבה המתחילה שוב ושוב מבלי להתחכך בהסחות הדעת של היומיום. ההסבר הזה אינו ממקם עם זאת את היידגר במרחב לגמרי סוליפסיסטי. ארנדט שבה ומכירה בכך שיצר עבורה חלל חשיבה התומך בה באשר תלך, וברגעי משבר מסוימים, זו בעצם התמיכה המזוככת ביותר שהיא יכולה לקבל. כך, למשל, לאחר מותו של בלוכר. "כמה טוב עשה לי מכתבך, השתתפותך בצער והשיר 'זמן', כמה הוא עזר לי במחשבות" (נובמבר 1970, עמ' 224). יש שיאמרו שמה שהיא מכנה במסה הזאת "הטעות" של היידגר בהערת שוליים רחבה אינו תשובה מספקת למה שאירע; יש שיידחו את פרשנותה ויביאו לראיה את הגותה שלה. אני חושבת שגדולתה של ארנדט היא ביכולת לצייר את דיוקנו כתלמידה שלו ולזהות את הסגולי לו מתוך קרבה. ביתר דיוק: כתלמידה של היידגר, היא טוטלית. אלא שארנדט היא אשה של ריבוי, וגילויי החסד והמסירות מתקיימים בד בבד עם הכרה במגבלותיו וביקורת על האחריות שהיה עליו לקחת על הבחירות הפוליטיות שעשה. "היידגר נכנע פעם אחת לפיתוי לשנות את מקום מגוריו ו'להתערב' בעולם ההתרחשויות האנושיות" (עמ' 208), היא כותבת ומקבלת, בשונה מבעבר, את הסיבות שהוא עצמו העניק להתפטרותו ממשרת הרקטור ולטבע הפעילות הפילוסופית שלו בתקופת הרייך. היא גם מקבלת את גרסתו על משך החיכוך שלו עם הפוליטי – יותר מעשרה חודשים במקביל לתקופת הרקטורט (הוגו אוט מדבר על תריסר שנים). החוקר דנה וילה מסמיך את התיאור של היידגר בן השמונים למה שכתבה בספרה האחרון חיי הרוח. פעילות החשיבה הטהורה, החפה מתוצאה יעילה, בהיותה מרוחקת מעולם התופעות, מאבדת את יכולת השיפוט. לטענתו, באופן פרדוקסלי, גם חשיבה טהורה וגם היעדר חשיבה, שארנדט ייחסה לאייכמן, מביאים לקץ השיפוט כשני צדדים של אותה תופעה. הטעות של היידגר אינה בהיעדר מחשבה אלא בחוסר שיפוט. במובן זה, מחשבה בלתי רגילה, כשל היידגר, הופכת באופן טראגי למופע של חוסר מחשבה. זוהי סימטריה מעניינת, המבקשת לתאר את עמדתה של ארנדט כביקורתית יותר ממה שנראה לעין, מאחר שארנדט אינה גוזרת במפורש את מסקנותיה בנוגע לקשרים בין טבע החשיבה של היידגר ליכולת השיפוט המוסרי והפוליטי. ועדיין, ההסבר הזה אינו נותן את הדעת לזיקה הרגשית והקיומית העמוקה שהיא ממשיכה לבטא ביחס לסוג זה של חשיבה בלתי רגילה.

 

"את קלעת", הוא כותב לה בנובמבר 1969, "יותר מכולם, לתנועה הפנימית של הגותי ושל פעילות ההוראה שלי" (עמ' 212). והיא, בחג המולד של אותה שנה, "ברצוני גם לדווח שלפני חודשים אחדים קיבלתי מכתב מרגש מפורקד, שמספר ששיבחת אותי [...] כולי עדיין מסמיקה מרוב שמחה" (עמ' 215).

 

הדיון המפורש בסליחה בספרה המצב האנושי הוא קצר, למרות שהסליחה מרכזית בפילוסופיית הפעולה שלה. ארנדט סבורה שרק הסליחה, שיש בה כדי להפר את מעשי העבר, יכולה לגאול את המרחב הפומבי מהאופי הבלתי-הפיך של פעולתנו, לשחרר אותנו מתוצאות מעשינו במקום להישאר קורבנות של השלכותיהם ותוצאותיהם. רק הסליחה יכולה לאפשר לנו להתחיל מחדש למען עתיד משותף, סליחה המנוגדת אפוא לנקמה, שמשמעה עבור ארנדט ביצוע מחדש של העבירה המקורית, שאינו שם קץ למעשה הראשון אלא מותיר את כל הצדדים כבולים בתוכו. הנקמה היא תגובה טבעית ואוטומטית לעבירה. אפשר לצַפות לה, ואפילו לחשב אותה. הסליחה, לעומת זאת, אינה ניתנת לחיזוי. היא אינה מותנית במה שעורר אותה, ויש בה כדי להתיר את כבלי הסולח והנסלח. לא מדובר בשכחה. הסליחה אינה משנה את יחסם של הסולח או הסולחת לפעולה שנעשתה. הסליחה גואלת את הפועל, תוך כדי שהיא דוחה ומוקיעה את פעולתו, מפני שהיא אינה רואה בפעולה זו ביטוי בלבדי או מהותי של זהותו. ארנדט מוסיפה שהאלטרנטיבה לסליחה היא ענישה. גם ענישה מבקשת לשים קץ למשהו שעלול להימשך לעד ללא התערבות. לפעמים, בני אדם אינם מסוגלים לסלוח על מה שאין בידם להעניש, עובדה שבעטיה הלא-ניתן-לענישה הופך להיות בלתי נסלח. כך הם אותם מעשים המגלמים את מה שקאנט כינה "רוע רדיקלי".

 

מה שאִפשר לארנדט לנהוג כפי שנהגה היא הסליחה שהעניקה להיידגר באופן פרטי, גם אם חשה צורך לתת לה ביטויים פומביים. כנראה נהגה כמו שנהגה, מפני שהכירה בכוח הפוליטי מחולל-האירוע שיש לא רק לבקשת סליחה אלא, ואולי בראש ובראשונה, להענקתה, לפעמים אפילו קודם שנוצרו תנאים פסיכולוגיים ופוליטיים המאפשרים סליחה רבתי. הסליחה של ארנדט היא הפגן של חופש. החופש לבחור מי את רוצה להיות. החופש לחרוג. והוא ידע זאת. לכל אורך ההתכתבות ביניהם דומה שהכיר במתת הסליחה שהעניקה לו: "הטוב זקוק לחסד הלב אשר רואה, הואיל והוא כבר כיוון הכול אל הצלת האדם שמחזירה אותו אל מהותו" (פברואר 1950, עמ' 84). "חנה, פיוס הוא דבר-מה שטומן בחובו עושר שאנו מוכרחים לשאת עד התפנית, כלומר, עד שהעולם יתגבר על רוח הנקמה" (מאי 1950, עמ' 113).

 

 

 

היצירות המוזכרות במסה זו:

 

מרטין היידגר וחנה ארנדט, חליפת מכתבים 1925-1975, תרגום: רועי בר, רסלינג, 2017.

חנה ארנדט, המצב האנושי, תרגום: אריאלה אזולאי ועדי אופיר, הקיבוץ המאוחד, 2014.

חנה ארנדט, יסודות הטוטליטריות, תרגום: עדית זרטל, הקיבוץ המאוחד, 2009.

 

Hannah Arendt, Karl Jaspers, Correspondence 1920-1969, translated from the German by Robert and Rita Kimber, New York, San Diego, London, 1992

Dana Villa, Arendt and Heidegger: The Fate of the Political, Princeton University Press, 1995

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload