This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

"מוכלת בתוך ספר"

 

 

(מילים: 1555) 

 

 

ב-2009, בהיותי בין היתר עורך מדור הספרים של אתר ynet השם יקום דמו (של המדור, לא של האתר יבדל"א), רונית מטלון התקשרה אלי ואמרה לי כך, פחות או יותר, "עמיחי יקירי, יש לי כל מיני רשימות שכתבתי על ספרים ואני פשוט מחפשת מקום לפרוק אותם, כמו משאית. אני לא רוצה כסף ואני לא רוצה שום דבר, לא אכפת לי איך תערוך אותם, אם בכלל צריך לערוך אותם, יש לי רק בקשה אחת: אני לא רוצה שתגיש אותם כאילו הם רצנזיה. נמאס לי כבר מהדרך הזו שכותבים על ספרים, לקנות או לא לקנות, לקרוא או לא לקרוא וכדומה, אז מה אתה אומר?" ברור שאמרתי כן. רק לאחר מכן בדקתי מה המחיר המערכתי שאצטרך לשלם (המשוואה הייתה כזו: על כל מדור/טקסט אליטיסטי לכאורה, היה צריך עזר כנגדו גם איזה חידון נושא פרסים או ראיון עם רם אורן/ אורלי קראוס ויינר וכו').

 

הספר שהתפרסם עתה, עד ארגיעה (בעריכתם של מיכאל גלוזמן ומיכל בן נפתלי), המכיל אוסף ממסותיה ורשימותיה של מטלון, ושחלקו הראשון מבוסס על אותם פרסומים שהתכנסו תחת השם המדורי "זכוכית מגדלת", מייצג עבורי בעצם את אותה שיחה, את אותה בקשה של רונית. רונית ביטאה משהו מהותי באופן בו היא ביקשה, למעשה התעקשה, להמשיך לחוות קריאה וספרות בעולם שמפנה להן עורף. היא ביקשה להמשיך להתעקש על הדרך שלה, על אופן ההתבוננות הפרטני והייחודי שלה, להמשיך לקרוא מבעד זכוכית מגדלת ולא מבעד מבט פנורמי רב תרבותי-תקין פוליטית-רצנזי.

 

ובמובן הזה יש קווים משיקים ברורים בין מטלון הסופרת למטלון המבקרת – ההתעקשות הסגנונית, לעשות זאת תמיד בדרכה שלה או לא לעשות זאת כלל. "הגבול בין מה שאני רואה כספרות לבין טקסט שאיננו לחלוטין ספרות, אינו קשור במידה כזו או אחרת של שימוש בחומרים אוטוביוגרפיים אלא בתשוקה שיש לכותב או אין לו כלפי הלשון עצמה, כלפי הביטוי הלשוני כשהוא לעצמו, בתור משאת נפש לא של וידוי אלא של סגנון ועיצוב" (עד ארגיעה, 155).

 

 

רונית מטלון למעשה ניסתה לשמר את הספרות מחוץ לסופרמרקט הגדול של תרבות הצריכה, באותן חנויות בוטיק שכמעט אף אחד לא נכנס אליהן, שכבר בקושי מביטים בחלונות הראווה שלהן, והן הולכות ומתאיינות. יש לי תחושה שלעתים היא הרגישה שהיא נמצאת כמעט לבד שם, באיזו חנות בוטיק ספרותית, מגלה לפתע על מדף שביב רעיון מתוך סיפור של אליס מונרו, הגורם לה מיד לגשת לכוכבים בחוץ של אלתרמן ובסוף לסיים בקריאה בפעם העשרים בנובלה של יהושע קנז. אמנם נקודת המוצא, במיוחד בטקסטים בחלק הראשון של הקובץ, היא נקודת מוצא של זכוכית מגדלת, כלומר כניסה לטקסט מדרך צדדית, מתוך פרט קטן ולכאורה שולי, אבל זהו רק המפתח הפותח את הדלת לעולמה הנרחב של היצירה.

 

כלומר, מטלון מתחילה את רשימותיה מנקודת מוצא מינורית, שאמנם לא מסתיימת ברצנזיה או במעין "קריאה לפעולה" (רוצו לקרוא), אבל היא פותחת צוהר, דרך המינורי, הקטן, הרסיסי, לתובנות נרחבות יותר על היצירה הנדונה. ויכולת ההגדרה שלה, יכולת הדיוק הלשונית, מייצגת עוד ממד בכוחה הייחודי כקוראת. דוגמה לכך היא בעיסוק שלה באליס מונרו. בספר יש שתי רשימות העוסקות בה, וכך בין היתר מטלון מאפיינת את יצירתה: "זהו בעצם מרחב האמת של מונרו: שיתוף הקוראים לא באותם אזורי דמדומים של התודעה והפעולה שהסופרת פענחה והקיפה והבינה, אלא באלה שהיא לא פענחה ולא הבינה ולא יכלה או רצתה להקיף בגלל החשד הטבוע בה כלפי כל מעשה ספרותי של הקפה, של יומרה ושל ניסיון להקיף את הדמות" (עד ארגיעה, 134). על הקסם המוזר, החולני והמכאיב של מונרו נכתב לא מעט, אבל כאן, באיזה רגע קטן, שיוצא מתוך התבוננות בפרט או בדמות, מטלון הצליחה להגדיר אותו כפי שכנראה איש לא הגדיר לפניה.

 

מלבד זאת, רונית מטלון לא פעם נעצרת בדרך כדי להשחיז אמירה ספרותית תרבותית, הן על הספרות כלל ועל הספרות הישראלית בפרט. גם זה קורה מתוך התבוננות בפרט, הפעם מתוך רומן של נטליה גינזברג. לפתע, מתוך מערך אסוציאטיבי הגיוני לחלוטין, נשזר לו משפט יפיפייה וצולפני כמו: "בפרוזה הישראלית יש הרבה סוגים של מנעלים לעונות השונות, במידות שונות, גם רגליים יחפות יש, אבל נינוחות של נעלי בית – מעט מאוד" (עד ארגיעה, 122)

 

ורגעים כאלו, שמחד טומנים בחובם משמעות מקודדת ומזוקקת, ומאידך פיוטיות מרהיבה, יש כמעט בכל רשימה. לדוגמה, על "ים סרגסו הרחב" מאת ג'ין ריס היא כתבה בין היתר כי הוא מעניק "תחושה טורדת מנוחה וכמעט גופנית שבמהלך הקריאה, הקשבנו, כביכול, כמו מבעד לקיר, לאיזו אנקת גניחה עמומה ובלתי פוסקת, כאילו שאפנו את הבל הפה הדחוס וההביל של משהו – פראי ופצוע כאחת – השואב את חיוניותו מדופק החיים עצמו" (עד ארגיעה, 99).

 

*

 

רונית מטלון לא קראה ספרות וכתבה על כך מתוקף איזה צורך חיצוני, אף ראש חוג לא הפציר בה שעליה להגיש מאמרים. אף עורך של כתב עת או עיתון לא חיכה לה עם דדליין ופרצוף חמור סבור. אף אחד לא שם לה אקדח מטאפורי לרקה. כלומר, אמנם יש בספר טקסטים "מוזמנים", דברים שנשאה באי אילו כנסים וטקסים וקבלת פרסים, אבל יש משהו מפעים, כמעט בלתי נתפס, במחשבה על אדם שמחליט באופן אנטי-רצנזי ואנטי תועלתני לקרוא כנגד ציר הזמן הליניארי, כלומר לקרוא רומנים חדשים ורומנים ישנים ורומנים מאזו'ריים ורומנים נשכחים, ואחר כך עולה בו צורך להותיר משהו מחוויית הקריאה שלו, ושוב בלי שאף אחד יבקש ממנו. מתוך אהבה לטקסט הספרותי. מתוך צורך קיומי עמוק יותר, שמא אם יפסיק לקרוא ככל הנראה יפסיק לנשום. 

 

"הרבה יותר קשה לי, מבחינה תודעתית, להיות לא מסוגלת לקרוא מאשר להיות לא מסוגלת לכתוב. לאין ערוך קשה יותר. המצב של אי היכולת להיות מוכלת בתוך ספר, בתוך קריאה, נתפס אצלי ממש כגלות מהעולם וכגלות מעצמי. אפילו נידוי, הייתי אומרת. לכתיבה, לעומת זאת, אני מתייחסת כמו לביקורים של הגורל: אי אפשר להזמין אותם, אפשר רק לחכות להם בהשלמה ובמידה מסוימת של הרכנת ראש" (עד ארגיעה, 158).

 

הדרך המטלונית הזו ניכרה היטב גם בכתיבתה הפרוזאית וגם בראיונות שהעניקה. היא חשה שעמום/מיאוס//חוסר תוחלת מלהתאים עצמה לקורדינטות של השיח הדומיננטי; קורדינטות של נרטיבים גדולים, של אתוסים ושיברם, של תובנות חד משמעיות, של נימוקים גורפים בעד או נגד ושאלות שטחיות ועבשות על פוליטיקת הזהויות הנצחית. את אלו היא השאירה עבור הקורא. המאמר הראשון בספר, המביא דברים שאמרה בכנס אקדמי בניו יורק ב-2004, ממחיש זאת, שוב דרך פרט קטן. אדם מהקהל מבקש את רשות הדיבור ואומר: "אני כאן בשביל בת דודה שלי שקראה את הספר שלך, חשבה שהוא דוחה מבחינה אנושית ומבחינה פוליטית. איזה מין אנשים חולניים ומעוותים את מתארת ואיפה בכלל יש אנשים כאלה?" (עד ארגיעה , עמוד מס'?)

 

בלי שום קשר לעובדה כמה חולני ומעוות זה לקום אחרי הרצאה ולהטיח בדוברת דברי הבל כאלו (ומטלון עונה לו היטב, "אולי פשוט תביא לכאן את בת הדודה שלך ונדבר?"), הדבר מוביל אותה להתעסק ב"חוויית הקיבול" של הקורא, ובעצם להציג טפחים מתפיסת עולמה לא רק כסופרת, אלא כקוראת. בין היתר היא כותבת שם: "עקבות הזהות, החשובים כל כך, הם גם עקבות מסוכנים וגם עקבות מתעתעים. הם אלה שבונים והורסים את פרצופו של הסופר בעת ובעונה אחת. הם גם בית כלא וגם ההבטחה לחירות" (עד ארגיעה, 9)

 

זו דוגמה מובהקת לפער בין מערך הציפיות וחוויית הקיבול של הקורא, לבין מצבו המובס אינהרנטית של הכותב, שאותו מגדירה מטלון כ"אחר המוחלט של התרבות המערבית". אין כאן עמדה שיפוטית לחוסר אינטליגנציה בקרב קוראים, אבל האפיזודה הזו ממחישה בזעיר אנפין את המקום עליו התעקשה מטלון, ואת כוחות הנגד שלפרקים דומה כי התנפלו עליה ללא הרף. במקרה זה הם אולי היו מיוצגים באפיזודה זו על ידי בא כוחה של הקוראת-בת דודה. הם לא תמיד מיוצגים על ידי גופים בשר ודם, על ידי טקסטים או פניות מוחשיות, אלא הם יותר תנודות, אפילו תת אטומיות, הנמצאות באוויר שאנו נושמים.

 

גם ברומנים שכתבה מטלון התעקשה להמציא לעצמה את הקונבנציות שלה, את אופן הסיפר, לרקום נרטיבים (ולעתים אנטי נרטיבים), שלעתים נדמים כאוסף בבושקי של זכוכיות מגדלת הנערמות אחת על השנייה ואף פונות לכיוונים סותרים של מרחב וזמן. וכך גם, כפי שניתן לראות בקובץ הזה, הן הרשימות שלה:

 

"הערעור על תפיסת הזהות הישראלית ועל חלוקת התפקידים בה צריך להיות בראש ובראשונה ערעור על המקום שהמערכת התרבותית והפוליטית הועידה לך. לכן, העמדה שיוצרת הנגדה בין ספרות שעוסקת בקולקטיב לבין ספרות שעוסקת בקול הפרטי והאישי זרה לי. דיכוטומיה כזו פירושה צמצום המשטיח ומרדד הן את העיסוק בזהות הקולקטיבית והן את העיסוק בזהות האישית... הפוליטיקה של הזהות בישראל היא מן תרופה למצב חברתי שהיא עצמה היתה למחלה: המחלה היא הקופסאות והגטאות, כליאת הזהות בתוך תחומים ברורים ומובחנים והגבלה של יכולת התזוזה שלה" (עד ארגיעה, 152)

 

כשם שרונית מטלון האמינה והתעקשה לא לכלוא לרגע את הזהות, לא להכניס דבר לתוך קופסאות, כך היא עשתה זאת גם בכתיבתה המסאית. אבל בנוסף לכל הדברים שצוינו, עולה גם תפיסה אחרת של קריאה, שיוצאת כנגד קיבעונות הגדרתיים המתכנסים למילים כמו "לגמוע", "לא להניח מהיד", "סוחף", "זורם", "קולח" וכיוצא בזה, אלו המייצגים רצנזיות. דומה שמטלון אף חיפשה את הטריטוריות המנוגדות, את המקומות הלא קולחים, לא זורמים, לא נגמעים. זו קריאה איטית במתכוון, מהורהרת, שכמו פועלת בניגוד לאינסטינקטים התרבותיים והנוירולוגיים, שבה לכל מילה בטקסט, לכל צירוף, אפילו לכל השהיה, יש סוגריים בלתי נראים, או מעין כתר. זו קריאה שמתעקשת לא לכלוא את עצמה בתוך איזשהו קיבעון או מסגרת, אלא מבקשת להתפזר לצדדיים, להתפזר לכל כיוון, להפוך כל אבן, כמאמר הקלישאה, ואלו לא בהכרח סלעים, אלא מלאי אבני חצץ קטנות. וזו קריאה שגם היא במובן מסוים הפכה ל"קריאת בוטיק".

 

מטלון הלכה לעולמה ב-28.12.2017, בת 58 בלבד. על איכותה וייחודיותה כסופרת כבר נכתב לא מעט לאחר מותה, וסביר להניח שעוד ייכתב, אבל עד ארגיעה, ממש כמו ספר המסות שלה קרוא וכתוב (2001) מציג אותה קודם כל כמסאית איכותית וייחודית (למרות שכאמור הספר חושף טפחים לתוך הגדרות הכתיבה הבדיונית שלה לא מעט), אבל בעיקר וקודם כל כקוראת איכותית וייחודית, כמי שמסוגלת למצוא בכל טקסט את הפרטים והרסיסים הכי קטנים ושוליים לכאורה, לכתוב אותו בדרכה שלה, מתוך כניסה צדדית. האהבה הטהורה, הילדית אפילו של מטלון לספרות, מעוררת קנאה. ההרגשה היא כאילו כל חוויית קריאה שהשפיעה עליה, מחד, חיברה אותה לצד הכי ארצי, הכי זרוי אבני חצץ, ומאידך – שיגרה אותה לחלל.

 

קרדיט: רונית מטלון, עד ארגיעה (מסות) , אפיק, 2018.

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload