• דנה אמיר

"האם זה יחדל לכאוב אם נדע": על אטלנטיס מאת טל ניצן


מילים: 1959

אטלנטיס הוא ספר השירה השביעי של טל ניצן, משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. זוהי אסופה שבה נכללים, לצד מגוון רחב של שירים חדשים, גם שירים נבחרים מתוך ספריה הקודמים – דומסטיקה, ערב רגיל, לשכוח ראשונה, ולהביט באותו ענן פעמיים. השירים הכלולים באסופה מציגים מנעד רגשי, אנושי ופוליטי עשיר ורחב מאין כמוהו, החל משירי דומסטיקה הנוגעים באופנים שונים במתח בין "ברכת הביתיות" ו"מועקת הביתיות" (עמ' 78), עבור דרך שירי ערב רגיל שבהם כבר מחלחל המתח בין הילדים המוגנים, המנושקים, האסופים לתוך מיטתם, לבין הילדים שעבורם "עקודה האהבה לביעוּת" (עמ' 120), שירי לשכוח ראשונה העוסקים בפניו השונות של "הארוך בצעָרִים" (עמ' 143) ושירי להביט באותו ענן פעמיים שהם בו-זמנית כתב עדות וכתב תביעה של ניצן כלפי עצמה וכלפי העולם ("תָּמִיד אוֹתָה אַחַת, זַעֲרוּרִית, שֶׁלֹא אַתְּ / שָׁכַחְתְּ וְלֹא אַתְּ הִרְעַבְתְּ וְרַק אַתְּ / יְכוֹלָה לְהַצִּיל" – עמ' 172) – וכלה בשירים החדשים המהווים ללא ספק את שיאה התמטי והלירי של האסופה, ושבהם גם תתמקד המסה הנוכחית.

רבים משירי החלק הקרוי "אטלנטיס", הראשון מבין חלקי האסופה, מורכבים ממבנים לשוניים פרדוקסאליים היוצרים תחושה של אבסורד קיומי. בשורות הפותחות את השיר Grand Hotel כותבת ניצן: " שׁוּב אֲנִי מוֹדֶדֶת אֶת מֶרְחַקְּךָ, אִם גָּדַל אוֹ גָּדַל / אֵין סוֹף לְאֵינְסוֹף הַמָּלוֹן" (עמ' 13); ובְּשיר ללא שם המופיע בעמ' 52: " מִגְּבוּל הָעִיר יוֹצֵאת דֶּרֶךְ / וּבִקְצֵה הַדֶּרֶךְ יַעַר / וּבְסוֹף הַיַּעַר גָּדֵר / וּמֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר בִּקְתָּה // אֵם תָּגוּר הַיַּלְדָּה בַּבִּקְתָּה / שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר / שֶׁבְּסוֹף הַיַּעַר / שֶׁבִּקְצֵה הַדֶּרֶךְ / הַיּוֹצֵאת מִגְּבוּל הָעִיר / הָאֵם תִּהְיֶה יוֹתֵר בּוֹדֵדָה?" או בשיר על שרת הבדידות (עמ' 26), הפותח גם הוא בפרדוקס: "הַאִם אַת שָׁרָה לְעַצְמֵךְ בְּקוֹל קָטָן? קָטָן דַּיּוֹ לְהַשְׁקִיט אֶת שְׁאוֹן הָעוֹלָם?"

השפה האבסורדית הזו יוצרת מצג שווא לוגי, שהרי אין משמעות לוגית לשאלה "אִם גָּדַל אוֹ גָּדַל", או לאמירה "אֵין סוֹף לְאֵינְסוֹף", או לַתהייה אם קולה של שרת הבדידות "קָטָן דַּיּוֹ לְהַשְׁקִיט אֶת שְׁאוֹן הָעוֹלָם". באמצעות השפה החתרנית, האַ-לוגית, עובר אלינו משהו מן האיכות הפריקה, הפריכה, המאפיינת לא רק את העולם המציאותי אלא גם את ההיגיון שלכאורה אנחנו חיים על פיו. האיכות הזו – כפי שאַראה עוד מעט – הולכת ומתרחבת בשירי "אטלנטיס" אל מעבר לגבול האישי, אל המרחב החברתי, אל הקהילה האנושית הכללית ואל האופנים שבהם היא מניחה כמובנים מאליהם את הסדרים האפריוריים שעל פיהם היא מתנהלת. אפשר לומר שהשפה האבסורדית של ניצן מבטאת בצורתה את תֹכנה: אנו מַשְׁלִים את עצמנו שקיימים חוקים, ושההיגיון המנחה את החוקים הללו משמר את סִדרי העולם. אנו מַשְׁלִים את עצמנו שקיים תחביר שכלליו מַנְחִים את המחשבה, מנחים אותה ולא מטעים אותה ומתעתעים בה. אך הכללים שהמחשבה שלנו מיוסדת עליהם הם כללים שתַו התוקף שלהם איננו מרחיק מעבר לתַו התוקף של הדוברים העושים בהם שימוש. לא רק שהכל זמני – הכל מוּעָד להתהפך על פיו. שירי "אטלנטיס" מחזיקים אפוא מודעות קיומית חריפה ומטלטלת לאפשרות ההתהפכות, מודעות קיומית שאיננה מהססת להתייצב בעיניים פקוחות לרווחה מול הבלתי נסבל הכרוך בה. אחת הדוגמאות להתייצבות כזו מול הבלתי נסבל היא השיר "עכשיו הָרֵם" (עמ' 49):

עֲמֹד. לֹא זָקוּף, לֹא

בְרִשּׁוּל, עֲמֹד סְתָם. עַכְשָׁו

הָרֵם אֶת רֶגֶל יָמִין, גָּבוֹהַּ, קָרֵב

אוֹתָהּ אֵלֶיךָ כְּאִלּוּ

בִּקַּשְׁתָּ לִגְרֹב לְמָשָׁל, אוֹ

לִבְחֹן אוֹתָהּ מִקָּרוֹב. הַשְּׁאֵר אוֹתָהּ

לְמַעְלָה רֶגַע אוֹ שְׁנַיִם. אַל

תִּתְנַדְנֵד. יָפֶה.

הוֹרֵד.

עַכְשָׁו נַסֵּה לְהָרִים אוֹתָהּ

שׁוּב. אַל תַּצְלִיחַ. דַּמֵּה

שֶׁהָרֶגֶל כְּבֵדָה, קְפוּאָה, אוֹ

שֶׁהַמּוֹחַ מִתְנַכֵּר לְךָ פִּתְאוֹם, אוֹ

שׁוֹתֵק אֶל הָרֶגֶל אוֹ הִיא

מְמָאֶנֶת לְהִשָּׁמַע. עַכְשָׁו, חֹשֶׁךְ

עַל פְּנֵי תְּהוֹם, אַל תַּצְלִיחַ

לִרְאוֹתָהּ. עַכְשָׁו שְׁכַח

מָה רָצִיתָ, מִי אַתָּה.

מְתַח אֶת הָרֶגַע הַזֶּה

עַד בְּעָתָה. עַכְשָׁו שׁוּב

הָרֵם אוֹתָהּ.

זהו ללא ספק אחד השירים היותר מטלטלים בספר הזה, שיר שמדַמה עד קצהו את החידלון של הגוף והנפש דווקא מתוך הפעולה הפשוטה ביותר של הרמת רגל אחת. ניצן פוערת בשיר הזה תהום תחת הרגל המורמת, תהום השואבת לתוכה לא רק את היכולת הטריוויאלית להרים את הרגל הזו – אלא את היכולת, הנדמית טריוויאלית לא פחות, להיות זה שתודעתו שייכת לו, כלומר זה שזוכר בכלל שרצה להרימה. הפניה בגוף שני, כביכול אל מושא השיר, למעשה מפנה אל הקורא את התביעה להיכנס, גופו, לתוך החידלון המתקרב. פניה בגוף שני אל הקורא חוזרת ברבים משירי טל ניצן, ובכל המקומות שבהם היא מופיעה היא מסמנת לקורא לוותר על עמדת המשקיף, הצופה מן הצד, ולהניח לכאב, לחידלון ולחוסר האונים להיחוות מתוכו.

כך למשל בשיר "אפשרויות" (עמ' 141) מתוך הקובץ לשכוח ראשונה (2009):

נֹאמַר שֶׁאַתָּה שׁוֹכֵב עַל הַצַּד, הֲמוֹן זְמַן, עוֹד מְעַט

נוֹבֶמְבֶּר וְאַתָּה עַל אוֹתוֹ הַצַּד, הַלֶּחִי כְּבָר כּוֹאֶבֶת לְךָ,

גַּם הָאֹזֶן כּוֹאֶבֶת, הַצַּוָּאר מְעֻקָּם, הַצְּלָעוֹת נִמְחָצוֹת

וְכָל הַגּוּף שֶׁלְּךָ צוֹעֵק דַּי.

- אֶסְתּוֹבֵב לַצַּד הַשֵּׁנִי.

- נֹאמַר שֶׁאֵין לְךָ צַד שֵׁנִי.

כך גם ב"שיר ערש" (עמ' 173) מתוך הקובץ להביט באותו ענן פעמיים (2012), שיר הכופה על הקורא לשהות בתוך טריטוריה מסויֶטת שמן הדילמות שהיא מעמידה – אין מוצא:

דַּמִּי לָךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם

שֶׁאַתְּ עוֹצֶמֶת עֵינַיִם

אַתְּ נִשְׁכַּחַת מִלֵּב.

דַּמִּי לָךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם

שֶׁאַתְּ נִרְדֶּמֶת נִבְעֶרֶת כְּמוֹ יֶלֶד

אַתְּ נִשְׁכַּחַת מֵאֵיזֶה לֵב.

דַּמִּי לָךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם

שֶׁאַתְּ נִרְדֶּמֶת בְּלִי חֲשָׁד בְּלִי מָגֵן

בְּלִי מוֹרָא, אַתְּ נִשְׁכַּחַת מִן הַלֵּב

הָאֶחָד שֶׁבּוֹ רָצִית לִהְיוֹת זְכוּרָה.

וכך גם בְּשיר ללא שם המופיע בתוך החלק "אטלנטיס" של האסופה הנוכחית (עמ' 56):

אַרְבָּעָה נְעָרִים, אוּלַי חֲמִשָּׁה, מְטַלְטְלִים מְכוֹנִית,

פְּנֵיהֶם מְעֻוָּתוֹת מֵחֶדְוַת הַהֶרֶס.

תַּחַת גַּלְגַּלֶּיהָ מִשְׁתַּפֶּלֶת תְּהוֹם.

בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנִית יוֹשֵׁב יַלְדֵּךְ.

הִנֵּה הִיא נוֹטָה.

שְׁמָמָה מִסָּבִיב, שְׁמָמָה

בְּיָדַיִךְ וּבְלִי לְנַסּוֹת אַת יוֹדַעַת,

שׁוּם קוֹל לֹא יִבְקַע מִגְּרוֹנֵךְ.

מַה תַּעֲשִׂי.

אַרְבָּעָה נְעָרִים, אוּלַי חֲמִשָּׁה, מְטַלְטְלִים מְכוֹנִית,

תַּחַת גַּלְגַּלֶּיהָ מִשְׁתַּפֶּלֶת תְּהוֹם.

הַיֶּלֶד בַּמְּכוֹנִית אֵינוֹ יַלְדֵּךְ.

יַלְדֵּךְ בַּחוּץ אִתָּם,

פָּנָיו מְעֻוָּתוֹת מֵחֶדְוַת הַהֶרֶס.

מַה תַּעֲשִׂי

השיר הזה משַחק עם מה שהנפש ממאנת לחשוב עליו: רגע הוא ממקם את היקר לה מכל כקרבן למעשה הזוועה, וברגע האחר כמחולל המעשה; רגע הוא מניח לאם שבשיר לצפות בהתרחשות מעֶמדתה של מי שעליה להציל את ילדהּ משרירות לבם של אחרים, וברגע שאחריו הוא תובע ממנה להסב את פניה אל שרירות לבו של ילדהּ שלה, אולי גם אל שרירות לבה היא. זהו דין וחשבון נוקב על הקלות שבה אנחנו מתמקמים בעמדת הקרבן לחדוות ההרס של האחר – לעומת הסירוב להכיר בחדוות ההרס שלנו עצמנו. במובן זה השיר מישיר מבט הן אל הריבוי האנושי והן אל ההכחשה המוֹנעת מאיתנו להכיר בו. שהרי בכל אחד מאיתנו טמונים כל אלה גם יחד: הנערים, המכונית, הילד, התהום, וגם הייאוש המונע מגרוננו לזעוק כנגדם.

"אֲנִי אֵינֶנִּי הִיא", כותבת טל ניצן בשיר אחר, "אֲבָל מְעַט וְדַק כָּל כָּךְ מַפְרִיד בֵּין הִיא וּבֵין אֲנִי" (עמ' 59). גם כאן אנחנו עדים לאותו גבול "מעט ודק" שהשיר הקודם כִּוון אליו, זה המפריד בין צדו הגלוי, המוצהר של הקיום, לבין צדו הכמוס, האפל. טל ניצן יוצאת למסע גילוי "המעט והדק" הזה, מסע שבמובנים רבים אין ממנו חזור, מסע שבתוכו התמימות המגונה ("הָיְתָה בִּי תְּמִימוּת מְגֻנָּה" – היא כותבת, עמ' 7), אובדת באופן בלתי הפיך:

עָנָן הָפוּךְ עַל הַתִּקְרָה

הִשְׁקִיף עָלַי יוֹרֶדֶת

לַחְקֹר מַרְתֵּף תַּחַת מַרְתֵּף

לִמְצֹא אַחַת וּלְתָמִיד

אִם יֵשׁ שָׁם אַחֲרוֹן.

לָרִאשׁוֹנִים הִסְתַּנְּנָה עוֹד

נְגִינָה עֲצֵלָה

שֶׁכְּמוֹ סֵרְבָה לְהִפָּרֵד,

הָלְכָה וְדָמְמָה

עִם הִקָּווּת הַחֲשֵׁכָה.

אִם פָּקוּ בִּרְכַּי בַּמּוֹרָד

וַדַּאי שִׁנַּנְתִּי לִי:

בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי

אֵין תְּהוֹם מִבִּלְעֲדֵי תְּהוֹמֵךְ.

לֹא יָדַעְתִּי כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי

עַל כָּל אוֹתוֹ לְמַטָּה

וְכַמָּה תִּסְתַּבֵּךְ הַחֲזָרָה

(נַסִּי לְדַמְיֵן מַיִם עוֹלִים בַּמַּדְרֵגוֹת)

צָעַדְתִּי צַעַד

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי מַתְחִילָה.

(עמ' 23)

השיר הזה משרטט משהו מן המסע האורפאי של טל ניצן לאורך כל השנים האחרונות, ולא רק בספר הזה. מסע שהחל בניסיון לבדוק מהו הגבול האחרון של השאול, של מבוך המרתפים האנושי; מסע שהחל בצעד אחד, מבלי שידעה שהוא עומד להיות מסע חייה. השירה שלה איננה כותבת על השאול הזה מן הצד: היא "נִכְנֶסֶת אֶל הַבַּיִת כְּמוֹ בֶּרֶךְ חֲבוּלָה אֶל תּוֹךְ הַגֶּבֶס, כְּמוֹ מָגֵן גּוּמִי נִתְחַב בֵּין לִסְתוֹתָיו שֶׁל מִתְאַגְרֵף" (עמ' 33). זוהי שירה החוצצת בְּגוף המילים שלה בין תופת אחת לתופת אחרת; שירה שהאמת לא רק נוקשת על דלתה, או מַטילה עליה "צֵל רוֹעֵד דְּמוּי צִפּוֹר שָׁחֹר" (עמ' 44), אלא מסתננת לתוך חדריה ומשתכנת בהם.

"אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת, כְּאֵב מוֹלִיד כְּאֵב", היא כותבת. ובהמשך – "רֶגַע שֶׁל צְלִילוּת לְלֹא נְשׂוֹא. הַפֵּשֶׁר טָס לִפְנֵי הַמִּלִּים, עַזּוֹת מִדַּי הָרְאִיָּה, הַשְּׁמִיעָה, יְדִיעַת הַקֵּץ" (עמ' 31). לכתוב הוא לכרוע תחת עוּלָה של צלילות ללא נשוא. הצלילות ללא נשוא הזו מאפיינת את שירי הספר הזה מראשיתו ועד סופו: חפים מרחמים עצמיים, מקורבנוּת נשגבת, מקלישאות, הם מישירים מבט אל האבן שבתוך האבן (עמ' 73).

השיר "מסע הילדים" (עמ' 70), אחד היפים ביותר בשירי אטלנטיס, הוא דוגמה לכך:

מֵחֲצַר הַגַּן עוֹלָה

שַׁוְעַת הַפָּעוֹטוֹת:

בֹּקֶר

*

הַגַּנֶּנֶת שָׁרָה "אֲנִי כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ"

בִּרְחוֹב שְׁנֵי גְּבָרִים צוֹעֲקִים

הַיְּלָדִים נוֹשְׂאִים בִּכְיָם

אֶל שְׁמֵי הַסְּתָו

*

אֲנִי מְדַמָּה לְכָל קוֹל

צֶבַע מִשֶּׁלּוֹ

צִיּוּר סַסְגּוֹנִי שֶׁל בֶּכִי

*

הֵם לֹא בּוֹכִים

הֵם שָׁרִים

אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי

*

מֵחַלּוֹנִי אֲנִי נוֹתֶנֶת בָּהֶם סִימָנִים:

הַמְּיַבֶּבֶת חֶרֶשׁ כְּמוֹ גּוּרַת אַיָּלִים

הַזּוֹעֵק מְלוֹא רֵאוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת

הַמְּנַסָּה לִסְכֹּר אֶת הַשֶּׁטֶף לַשָּׁוְא

הַפָּעוֹט מִכֻּלָּם שֶׁהִשְׁתַּתֵּק כִּי עָיַף

*

אִמְרוּ יְלָדִים:

הַאִם זֶה זְאֵב מְיַלֵּל בַּיַּעַר כִּי אָבְדָה לוֹ יַלְדָּה?

הַאִם זוֹ צְפִירַת רַכֶּבֶת הַחוֹתֶרֶת בַּלַּיְלָה לְבַדָּהּ?

הַאִם זֶה צִיּוּץ כִּמְעַט לֹא נִשְׁמָע שֶׁל גַּמָּד אוֹ גַּמָּדָה?

הַאִם זֶה יֶחְדַּל לִכְאֹב אִם נֵדַע

*

דַּקּוֹת נוֹקְפוֹת

חָתוּל מְחַכֵּךְ גַּבּוֹ בַּסּוֹרָגִים

אִישׁ חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַגַּן

קוֹרֵא

אַלְטֶע זָאכֶען

*

מֶה עָשִׂיתָ יַלְדִי אֲהוּבִי מַלְאֲכִי

אֶפְרוֹחִי יְחִידִי מַחְמַד לִבִּי

אוֹצָרִי נִשְׁמָתִי

בַּגַּן הַיּוֹם

*

בַּלַּיְלָה שְׁמוּרוֹתֵיהֶם מְהֻדָּקוֹת

אֶגְרוֹפֵיהֶם תַּפּוּחֵי בֹּסֶר

נְשִׁימָתָם אוֹסֶפֶת נְשִׁימָה

מִישֶׁהוּ זָעִיר מֵהֶם

יָשָׁן מְכֻוָּץ עַל צִדּוֹ בִּגְרוֹנָם

*

אַזְעָקָה גְּדוֹלָה

בּוֹלַעַת אֶת הַבֶּכִי הַקָּטָן

זֶה רַק תַּרְגִּיל הַפַּעַם

עוֹד לֹא מִלְחָמָה

יוֹם אֶחָד יְלָדִים

כָּל זֶה

"האם זה יחדל לכאוב אם נדע?" איזה כוח יש להבחנות, להבָנות, כנגד הכאב הישֵן מכווץ על צדו בִּגרונם של ילדים? בל נטעה: המחאה של השירים האלה איננה מחאה נגד הכאב. את הכאב השיר איננו יכול למנוע. המחאה של השיר הזה, כמו של רבים משירי ניצן, היא נגד הקריסה של הכאב הזה לתוך השגרה האנונימית, הבנאלית. מתן הסימנים בִּבְכִי הילדים אין פירושו מחיקת הסיבות לבכי הזה. פירושו לא לתת לבכי עצמו לעבור מן העולם בלי להשאיר עקבות.

המחיקה והאי-מחיקה שאינן מאפסות זו את זו אלא מצטברות זו על גבי זו, מופיעות באופן ממשי, גרפי, בשיר "בּוֹרוֹת" (עמ' 67); שיר כשהמילה "לא" ניצבת מחוקה לכל אורכו, כלומר נוכחת-נפקדת בתוכו:

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַמַּיִם

יָדֵינוּ [לֹא] פּוֹצְצוּ אֶת הַבְּרֵכוֹת

יָדֵינוּ [לֹא] נִקְּבוּ אֶת הַצִּנּוֹרוֹת

[לֹא] נִתְּצוּ אֶת הַמַּאֲגָרִים

אֶת מִתְקְנֵי הַטִּהוּר [לֹא]

רוֹקְנוּ אֶת הַבּוֹרוֹת

וּלְמַרְאֵה הַיַּלְדָּה

הַיּוֹרֶדֶת בְּמַדְרֵגוֹת הָרְפָאִים

הַיְּתוֹמוֹת מִבַּיִת

שֶׁ[לֹּא] אֲנַחְנוּ הֶחְרַבְנוּ

אוֹחֶזֶת אָח קָטָן בְּיָד אַחַת

מְכַל פְּלַסְטִיק רֵיק בָּאַחֶרֶת

לְמַלְּאוֹ בִּנְקֻדַּת הַחֲלֻקָּה

4$ לְקוּבּ

גְּרוֹנֵנוּ [לֹא] נִחַר

בְּצָמָא בּוֹעֵר מִכָּל צָמָא.

השיר הזה מוחק את המחיקה, או שולל את השלילה (שהרי "לא" מחוּק פירושו "כן"), ובאופן הזה תובע מנמעניו בעלות על מעשיהם. אך מה שמרתק בו הוא לא מה שניטל מן הנמענים עם התביעה לבעלות על מעשיהם, אלא דווקא מה שניתַן להם כתוצאה מכך. אני רוצה להניח כאן שוב את השורות האחרונות של השיר תוך השמטת המילה לא, כלומר תוך הַסְכָּנָה עם מחיקתה:

וּלְמַרְאֵה הַיַּלְדָּה

הַיּוֹרֶדֶת בְּמַדְרֵגוֹת הָרְפָאִים

הַיְּתוֹמוֹת מִבַּיִת

שֶׁאֲנַחְנוּ הֶחְרַבְנוּ

אוֹחֶזֶת אָח קָטָן בְּיָד אַחַת

מְכַל פְּלַסְטִיק רֵיק בָּאַחֶרֶת

לְמַלְּאוֹ בִּנְקֻדַּת הַחֲלֻקָּה

4$ לְקוּבּ

גְּרוֹנֵנוּ נִחַר

בְּצָמָא בּוֹעֵר מִכָּל צָמָא.

כשאנחנו מוחקים את הבעלות על מעשינו, מה שאנחנו מפסידים עם המחיקה הזו, הוא את האפשרות להיות במגע עם האנושיות שלנו. להסתכל על ילדה צמאה בגרון לא ניחר הוא לאבד את צלם האנוש שלנו. נגד האבדן הזה מתייצבת השלילה הכפולה של השיר, המוחקת את המילה "לא" ובכך לא רק תובעת מנמעניה להיות הבעלים של מעשיהם – אלא גם מאפשרת להם לזכות, באמצעות הבעלות הזאת, בעצמם ובאנושיותם מחדש.

ניצן אינה מותירה את אפשרות ההיחלצות מקיום שהאנושי בו מוטל בספק כאפשרות תיאורטית בלבד, אלא מציעה אפשרות ממשית, אסתטית ואתית. הנה כך בשיר "חדר מס' 10" (עמ' 11):

בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן לֹא יָשַׁנְתִּי כִּי לָאֲוִיר נִגְמַר הָאֲוִיר בַּדֶּרֶךְ אֵלַי.

בַּלַּיְלָה הַשֵּׁנִי לֹא יָשַׁנְתִּי כִּי לֹא הָיָה לִי עוֹד צֹרֶךְ בָּעֶצֶב.

בַּלַּיְלָה הַשְּׁלִישִׁי לֹא יָשַׁנְתִּי כִּי כָּל כַּלְבֵי הָעֲיָרָה טָעֲנוּ דְּבַר-מָה בְּתֹקֶף.

בַּלַּיְלָה הָרְבִיעִי לֹא יָשַׁנְתִּי כִּי אַחֵר מָצָא בְּתוֹךְ פַּעֲמוֹן כָּבֵד

אֶת הַשֵּׁנָה שֶׁתָּמִיד בִּקַּשְׁתִּי לְעַצְמִי.

בַּלַּיְלָה הַחֲמִישִׁי לֹא יָשַׁנְתִּי כִּי שֵׁשֶׁת הַמַּלְאָכִים הָרוֹפְסִים

שֶׁרָאִיתִי בַּכְּנֵסִיָּה זִמְזְמוּ בַּחֶדֶר רְעֵבִים לְדָמִי.

בַּלַּיְלָה הַשִּׁשִּׁי לֹא יָשַׁנְתִּי כִּי הַכֶּלֶב שְׁבוּר הָרֶגֶל שֶׁעָמַד בַּדֶּרֶךְ עֲדַיִן נִצָּב כְּמוֹ תַּמְרוּר כְּשֶׁחָזַרְתִּי וְרַגְלוֹ הַקְּטַנָּה תְּלוּיָה בָּאֲוִיר וְעֵינָיו תְּלוּיוֹת בִּי.

בַּלַּיְלָה הַשְּׁבִיעִי לֹא יָשַׁנְתִּי כִּי הַשָּׁמַיִם הוֹרִיקוּ כְּמוֹ בַּקְבּוּק.

בַּלַּיְלָה הַשְּׁמִינִי לֹא יָשַׁנְתִּי כִּי יֶלֶד הֻפַּל עַל בִּרְכָּיו

וְלֹא צָעַק, אוֹ צָעַק וְלֹא נִשְׁמַע.

בַּלַּיְלָה הַתְּשִׁיעִי לֹא יָשַׁנְתִּי כִּי לֹא הָיְתָה לִי הַכֻּרְסָה הַנּוֹחָה

שֶׁל מַאטִיס מְרֻפֶּדֶת קְטִיפָה אֲדֻמָּה וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לִי

וְיָשַׁבְתִּי וְהִבַּטְתִּי שָׁעָה בַּוִּילוֹנוֹת הַמִּסְתַּלְסְלִים בְּרוּחַ וּכְלוּם

לֹא קָרָה וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לִי וְלֹא הָיְתָה לִי מִטְרִיָּה אֲמִתִּית

חֲסוֹנָה וְלֹא מִתְהַפֶּכֶת מִכָּל רוּחַ וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לִי וּמִישֶׁהוּ

אַחַת-אַחַת עִקֵּם אֶת מִלּוֹתַי בֵּין שְׁתֵּי יָדָיו וְלֹא הָיָה אִכְפַּת

לִי וְלֹא יָדַעְתִּי מָתַי בְּחַיַּי אֵלֶּה שׁוּב אֶשְׁמַע אֶת מֶתֶק

הַמּוּזִיקָה הַהִיא לִפְנֵי שֶׁאָמוּת כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר וְהָיָה

אִכְפַּת לִי.

המוזיקה היא העגינה האחרונה. היא הגבול האחרון. גם אם היא איננה חוצצת מפני עוולות העולם וסופיותו – היא הדבר היחיד שהוויתור עליו איננו מתאדֶה לתוך האַין הכללי אלא מתייצב כמושא למלאכת אֵבֶל. זוהי השארית שאיננה ניתנת לצמצום של הקיום האנושי. ועל השארית הזאת, גם ברגעיה המפוכחים ביותר, השירה של טל ניצן ממאנת לוותר.

אחת העדויות היפות ביותר לאִי-הויתור הזה היא השיר "מורֶך", מתוך ספרה "לשכוח ראשונה":

וּבְרֶגַע שֶׁשּׁוּב טָעַמְתִּי אֶת טַעֲמוֹ יָדַעְתִּי

שֶׁהַזְּמַן שֶׁעָרַמְתִּי בֵּינֵינוּ כֻּלּוֹ שָׁוְא

שֶׁהָלַכְתִּי וְהָלַכְתִּי בְּלִי לְהַרְחִיק גַּם צַעַד אֶחָד

שֶׁאֵין לִי גְּאֻלָּה מִן הַמֹּרֶךְ הַזֶּה וְאֵין לָרַעַל הַזֶּה אֲרֻכָה

וְלֹא יִרְפָא לִי מִמֶּנּוּ גַּם אִם אֶרְצֶה בְּכָל מְאוֹדִי

וְאֵינֶנִּי רוֹצָה.

(עמ' 150)


This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, עמיחי שלו, רונית מטלון ז״ל

עורכת לשונית: מעין איתן

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים