• אהוד אמיר

רק עכשיו אתה מבין שמה שראית במערכה הראשונה היה אקדח



(מילים: 2574)


אנחנו רגילים לאקדח שנח על השולחן במערכה הראשונה ויורה במערכה השלישית. אך לפעמים יש אקדח שיורה במערכה השלישית ולא הבחנת בקיומו במערכה הראשונה. כשזה קורה והאקדח יורה במערכה השלישית, אתה תופס את עצמך בצווארון ומטלטל את עצמך בחזרה לאחור, כי רק עכשיו אתה מבין שמה שראית במערכה הראשונה וחשבת לדיון סטנדרטי, היה אקדח.


בין העולם וביני אינו ספרות ולא מתיימר להיות ספרות. הוא שילוב של רומן חניכה, דו"ח מצב ואזהרה מפני העתיד. טא-נהסי קואטס, סופר, מבקר ומסאי שחור צעיר, יליד רובעי העוני של בולטימור, מרילנד, כותב לבנו שעבור השחור בארצות הברית, העולם הוא בית כלא. צמצם את הנשימה, הוא כותב לו. דחק את הצלעות אל בין המרווחים המילימטריים שהחברה מאפשרת לך והשתדל לשרוד כל יציאה לרחוב, עלייה לאוטובוס, כניסה לבית הספר, לסופרמרקט, לספריה, לחנות או לחדר מדרגות. כל מפגש עם אדם לבן.


כל ילד שחור שומע מגיל אפס: "תיזהר. אל תעשה תנועות חשודות." כשחור באמריקה, עצם קיומך הוא סיבה לחשד עמוק מצד הלבנים. כל שחור נולד עם סיבה לחשד עמוק בחברה שסביבו, כמעט חשד בחיים עצמם. כל הזהירות שבעולם לא תעזור. השחורים תמיד אשמים. אם הם יצאו מהגטו, הם אשמים בכך שניסו להשתלב בחברה הלבנה. אם הם נשארו בגטו, לְמה עוד הם יכולים לצפות חוץ מאשר אלימות, סמים, עוני ומוות מוקדם? ככל שילמד זאת הילד השחור מהר יותר, כך ייטב לו. אם לא ילמד מהר, ילמד עם החגורה והשוט, כי זה מה שיציל את החיים שלו יום אחד. ולכן אבא שלו מרביץ לו בחגורה.


״אבא שלי פחד כל כך. הרגשתי את זה בצריבה של חגורת העור השחורה שלו, שאותה הניף בחרדה יותר מאשר בכעס, אבא שלי שהכה אותי כאילו מישהו עלול לגנוב אותי ממנו, כי זה בדיוק מה שקרה סביבנו. כולם איבדו ילד, איכשהו – הפסידו אותו לרחובות, לכלא, לסמים, לנשק״ (עמ' 23).


זה קורה כל הזמן. בסופשבוע אחד באוגוסט בשנה שעברה (2018) נורו בשיקגו 66 איש, מהם נהרגו 12. יש פרופיל פייסבוק שמעדכן בכל פעם שיש ירי בשיקגו. הוא מתעדכן כמה פעמים בשבוע. צורת הקיום הזו יוצרת מתח בלתי פתיר בנפשו של השחור השקט, שואף החוק והסדר:


"בכל שנה הובילו אותי ואת בני כיתתי לעצרות שבהן נערכה סקירה טקסית של התנועה לזכויות האזרח. המורים שלנו דרבנו אותנו לעבר דוגמאות של מצעדי חירות, נסיעות חירות באוטובוסים וקיצים של חירות [פרויקטים של רישום מצביעים שחורים בדרום ארצות הברית. בארצות הברית אי אפשר להצביע בבחירות בלי רישום מוקדם, צעד שמקשה על שחורים רבים להצביע ומפחית באופן דרסטי את יכולתם להשתתף בבחירות], ונדמה היה שהחודש לא יכול לעבור בלי שנצפה בשורה של סרטים שמוקדשים לתהילה של לחטוף-מכות-מול-מצלמה. נראה כאילו האנשים השחורים בסרטים האלה אהבו את הדברים הכי נוראים שיש – אהבו את הכלבים ששיסעו את ילדיהם לגזרים, את הגז המדמיע שננעץ בריאות שלהם, את הזרנוקים שקרעו מהם את הבגדים וגלגלו אותם אל הרחוב. נראה כאילו הם אהבו את הגברים שאנסו אותם, את הנשים שקיללו אותם, את הילדים שירקו עליהם, את הטרוריסטים שהפציצו אותם. למה הם מראים לנו את זה? למה רק הגיבורים שלנו היו לא אלימים? אני לא מדבר על המוסריות של אי אלימות, אלא על התחושה ששחורים זקוקים במיוחד למוסריות הזו. באותו זמן יכולתי לאמוד את אוהבי החירות ההם רק כנגד מה שהכרתי. כלומר, אמדתי אותם כנגד ילדים ששולפים אקדח במגרש החניה של סבן-אילבן, כנגד הורים שמצליפים בכבלי חשמל, כנגד 'כן, ניגר, מה קורה עכשיו?'. שפטתי אותם כנגד הארץ שהכרתי, שקנתה את אדמתה ברצח ובייתה אותה על ידי עבדות, כנגד הארץ שצבאותיה נפרשו על פני העולם כולו כדי להגדיל את תחום שלטונם. העולם, העולם האמיתי, היה ציוויליזציה שהובטחה ונשלטה באמצעים פראיים. איך יכלו בתי הספר לקדש גברים ונשים שהחברה בזה בפועל לערכים שלהם? איך הם יכלו לשלוח אותנו אל הרחובות של בולטימור, שאת טבעם הכירו, ואז לדבר על אי אלימות?" (עמ' 38-36).


אמריקה הלבנה הכתה על חטא מדי פעם וניסתה לתקן את העוולות. ב-1965 הצהיר הנשיא ג'ונסון כשדן ברעיון האפליה המתקנת (העדפת שחורים על-פני לבנים במכסות ללימודים גבוהים כדי לאפשר לשחורים נקודת פתיחה טובה יותר): "אינך יכול לשחרר אדם שהיה שנים כבול בשלשלאות, להציב אותו על קו הזינוק של המרוץ, לומר לו 'אתה חופשי להתחרות עם כל האחרים' ועדיין להאמין שהיית הוגן." לבן יכול ללמד את בנו דברים ששחור לא יכול, כי הלבן הוא בעל מקצוע חופשי והשחור לא תמיד יודע קרוא וכתוב. ללבן יש כלים לשמור את בנו הרחק מסביבה אלימה. שחור נולד מראש לסביבה כזו. לילד לבן יש בדרך כלל שני הורים. לילד שחור יש לעתים קרובות מדי רק אמא. עצם הכתיבה של טא-נהסי קואטס לבנו היא חריגה בחברה השחורה באמריקה, בה לשחורים רבים אין אב.


קואטס למד באוניברסיטת הווארד השחורה בוושינגטון הבירה. הווארד היא מעין מקדש עבורו. הוא קורא לה "מֶכַּה". הווארד היא הבועה, הקונכייה, בה הסתגר מפני העולם שבחוץ. ועדיין, ככל שישכיל, ירכוש מקצוע, יתעשר ויתרחק מהסביבה הענייה והנבערת בה נולד, תמיד יקרה לשחור משהו שיזכיר לו שהוא שחור ושהיותו שחור פירושו להיות אסיר ב"ארצם של החופשיים". גם אם יהיה השחור אחד מ"העשירית המוכשרת" - הסופרים, ההוגים, החוקרים ומתקני העולם השחורים, העלית המשכילה שהתגבשה בקרב השחורים בסוף המאה ה-19 – היחס אליו יהיה תמיד על המנעד שבין בוז וחשד עמוק. בתחילת המאה ה-20 הייתה האימא השחורה אומרת לבנהּ שהוא צריך להיות פי שניים טוב מהלבן רק כדי שיטרחו להסתכל עליו. בתחילת המאה ה-21 אומר קואטס לבנו שגם אם יהיה פי שניים טוב מהלבן, יש יותר סיכוי שיירו בו מאשר שיסתכלו עליו. החלום האמריקאי, שב ומצהיר קואטס בפני בנו, הוא חלום שמאז ומעולם היה שמור רק ללבנים:


״הפחד שלט בכל מה שסביבי וידעתי, כמו שיודע כל אדם שחור, שהפחד הזה קשור לחלום ההוא, שם בחוץ, לילדים חסרי הדאגה, לפאי ולצלי בשר, לגדרות הלבנות ולמדשאות הירוקות שהוקרנו כל לילה אל מסכי הטלוויזיה שלנו״ (עמ' 34).


גם אם הילד יצליח איכשהו לצאת מהגטו, אל בית ספר וסביבה אלימים פחות, יחכו לו הלבנים. ב-12 באפריל 2018 פיספס ילד בן 14 את ההסעה לבית הספר בעיירה במישיגן. לא היה לו טלפון נייד. הוא לא ידע איך להגיע לבית הספר. הוא דפק על דלת בבית סמוך כדי לבקש הכוונה. בסרטון מצלמת האבטחה הוא נראה עומד בשקט בכניסה לבית, ידיו בכיסיו, ופתאום מתחיל לברוח במורד השביל. מהבית יוצא גבר כבן שישים עם רובה, מכוון את הרובה לכיוון השביל שעליו רץ הנער ויורה.


הגבר (man) הוא לבן, הנער (boy) הוא שחור. זה כל הסיפור. הפעם היורה פספס. הנער בחיים. אבל אי אפשר להבין מדוע החלום האמריקאי הוא מחוץ לתחום עבור עשירית מהאמריקאים – אלה שבמקרה נולדו עם עור שחור – בלי להבין שסיפורים כאלה הם הלחם והחמאה של השחורים באמריקה. כשלבן קם ויוצא לרחוב, הוא יוצא להשכלה, לביה"ס, לתרבות, לשוק העבודה, וכל אמריקה פתוחה בפניו. כששחור קם ויוצא לרחוב, הוא יוצא אל כלא שצבע העור שלו-עצמו מסמן את גבולותיו.


בבית המשפט הודיע הגבר הלבן שפעל כדי להגן על אשתו. הגבר, כבאי בדימוס, צפוי על פי חוק לשנתיים עד עשר שנים בכלא. המושבעים – רובם לבנים, מן הסתם – יתנו לו גג כמה חודשים.


אם הילד שורד את הלבנים, מחכים לו השוטרים. קואטס מתאר איך בנו, סאמורי, צפה במשפטו של השוטר שירה במייקל בראון, שחור בן 18:


״לא ציפיתי שמישהו ייענש אי פעם, אבל אתה היית צעיר ועדיין האמנת. נשארת ער עד אחת עשרה בלילה, חיכית שיכריזו על הרשעה וכשהכריזו במקום זאת שלא תהיה הרשעה אמרת 'אני צריך ללכת', ועלית לחדר שלך, ושמעתי אותך בוכה. נכנסתי חמש דקות אחר כך ולא חיבקתי אותך ולא ניחמתי אותך, כי חשבתי שזו תהיה טעות מצדי. לא אמרתי לך שיהיה בסדר, כי מעולם לא האמנתי שיהיה בסדר״ (עמ' 21).


איך מגיבים על האפשרות שיפקוד אותך מוות אקראי, מידי שוטר שלא ישלם על כך, בלי שאתה יכול להגיב? איך מגיבים על האפשרות שזה יקרה לבן שלך? האם אלימות נגדית תעזור? אולי לא, אבל קשה שלא לראות עד כמה התגובה ההפוכה, אי-אלימות, מתסכלת בחוסר האונים שלה, ועל כן – עד כמה מפתה לנקוט אלימות. איך אפשר לקדש את מרטין לותר קינג בתור מנהיג הדוגל באי-אלימות, כשכל מה שילדים שחורים מכירים כדרך לרכוש, מעמד, הכרה, עוצמה, מקום בחברה, הם הסכין והאקדח בבית הספר וברחוב? אלה הם הצמתים בין החלום והמציאות המפכחת שאותם מדגיש קואטס בפני בנו. כששומע קואטס שחברו מתקופת הלימודים נורה ונהרג בידי שוטר, הוא מחזיק את בנו:


״ופחד גדול, שימיו כימי כל הדורות האמריקאים שלנו, אחז בי. עכשיו הבנתי, אישית, את אבא שלי ואת המנטרה הישנה שלו – 'אם לא ארביץ לו, הוא יחטוף מהמשטרה'. הבנתי הכל – את חוטי החשמל, הכבלים המאריכים, המקל הטקסי. אנשים שחורים אוהבים את הילדים שלהם באובססיביות מסוימת. אתם כל מה שיש לנו, ואתם בסכנת הכחדה מרגע שאתם מגיעים אלינו. אני חושב שהיינו מעדיפים להרוג אתכם בעצמנו מאשר לראות איך הרחובות שאמריקה בראה הורגים אתכם״ (עמ' 80).


קואטס אומר לבנו:


״העבדות היא אישה משועבדת מסוימת, יחידה, עם תודעה פעילה כשלך, עם טווח רגשות עצום כשלך; שמעדיפה את האופן שבו האור נופל בנקודה מסוימת ביער, שנהנית לדוג היכן שהמים מפכים ביובל קרוב, שאוהבת את אמה בדרך מסובכת משלה, שחושבת שאחותה רועשת מדי, שיש לה בן דוד אהוב, עונה אהובה, שמצטיינת בתפירה ויודעת, בתוך תוכה, שהיא אינטליגנטית ובעלת יכולות כמו כל אחד אחר. 'עבדות' משמעה שאותה אישה עצמה נולדה בעולם שמכריז בקול רם על אהבתו לחופש וחוקק את האהבה הזו בטקסטים המרכזיים שלו; עולם שבו אנשים שמצהירים על כך מחזיקים את האישה הזו כשפחה, את אמה כשפחה, את אביה כעבד, את בתה כשפחה, וכשהאישה הזו מציצה אחורה אל הדורות שלפניה היא אינה רואה אלא את המשועבדים. היא יכולה לקוות ליותר. היא יכולה לדמיין איזשהו עתיד לנכדים שלה. אבל כשהיא תמות, העולם – שהוא למעשה העולם היחיד שתוכל אי פעם להכיר – ייגמר. לאישה הזו, שעבוד הוא לא משל. הוא גזירת גיהנום. הוא לילה שאין לו סוף. ואורכו של הלילה הזה הוא רוב ההיסטוריה שלנו. לעולם אל תשכח שהיינו משועבדים בארץ הזו זמן רב יותר משהיינו חופשיים. לעולם אל תשכח שבמשך 250 שנה אנשים שחורים נולדו בשלשלאות – דורות שלמים, ואחרים עוד דורות, שהכירו אך ורק שלשלאות״ (עמ' 71-70).


מאז תום העבדות, וביתר שאת מאז ההגירה הגדולה מהכפרים והערים הקטנות שבדרום ארצות הברית צפונה, אל הערים הגדולות, ויצירת הגטאות השחורים בשיקגו, ניו יורק, פילדלפיה, וושינגטון ובולטימור, ניסו כותבים שחורים בארצות הברית להבין איך מיישבים את ההבטחה הגדולה של אמריקה עם ההיסטוריה של העבדות, עם צבעם השחור ועם עתיד של נחיתות המשתמע מהצבע הזה ומההיסטוריה הזו. אי אפשר, עונה קואטס, כמו שאי אפשר לגשת לנמר פרא, אבל כל שחור חייב לעצמו ולילדיו לפחות את הניסיון. הניסיונות נעו בין הסתגרות בגטו השחור לבין היטמעות בחברה הלבנה. כל סופר ומשורר שחור כותב על המנעד הזה. אי אפשר להימלט ממנו כמו שאי אפשר להחליף צבע עור (אלא אם כן אתה מייקל ג'קסון, ובמקרה שלו נראה שתוצאתה של פעולה זו היתה גרועה מהשארת המצב על כנו). כבר ב"רנסנס של הארלם" בשנות העשרים, כל סופר או משורר שחור נלכד במנעד הזה, של בחירה בין שתי דרכי תגובה אפשריות – נסיון השתלבות והיטמעות או מרד – כמו שזבוב נלכד בקורי עכביש.


בשנת 1929 התפרסם הרומן של נלה לארסן, Passing, מילה שמשמעה "שחור שהוא מספיק בהיר עד כדי כך שהוא 'עובר' בתור לבן וכך שורד בחברה הלבנה במסווה של לבן". בשנת 1940 התפרסם הספר בן הארץ של ריצ'רד רייט. באחת מסצנות הפתיחה מתכנן הגיבור השחור לשדוד רכוש של בעלים לבן, אבל מרוב פחד מפני ביצוע השוד הוא מתקוטט עם שותפו השחור לפשע, מכה אותו ומשפיל אותו, וכך מחסל כל סיכוי לביצוע הפשע המשותף נגד הלבן. האגרסיה השחורה, שיעדה הטבעי היה האויב הלבן, מופנית פנימה. כך גם ברומן "האדם הבלתי נראה" של ראלף אליסון משנת 1952: עיקר מאבקם של השחורים הצעירים, הזועמים והמורדים, הוא זה בזה. בשנות העשרים טען לנגסטון יוז ("גם אני") שהשחור הוא אמריקאי בדיוק כמו הלבן. יותר מאשר קביעת עובדה היתה זו התרסה, ביטוי משאלת לב.. כמו שאגיד שאני ראש הממשלה. בשנות השישים סיכם זאת ג'יימס בולדווין באופן עגום, כשהכיר בכך שגם אם הוא אמריקאי יותר מאשר כל דבר אחר, עבור רוב האמריקנים צבעו הוא המאפיין היחיד שלו, וכך הוא מנודה מהחברה היחידה שלה הוא יכול לקרוא "בית".


לקואטס אין כוונה ליפול לפח של הצהרה אשלייתית לפיה די בכך שהוא נולד בארצות הברית, חי בה ובעל אזרחות שלה, כדי להפוך אותו לאמריקני באותו מובן ובאותה מידה שכל לבן יכול לשים על עצמו את התגית "אמריקני". קואטס מסתכל על המנעד של כותבים שנאבקים בין היטמעות למאבק כפי שמסתכלים על אדם אהוב שעושה טעות גסה בשיפוט, אדם שאין לו מושג מהחיים שלו. קואטס מבין שהוא זבוב שחור שלכוד בקורי העכביש הלבן, ועדיין נאבק עם הזבוב השחור הלכוד שלידו על הגדרת יחסיהם עם העכביש, כשזה האחרון מתקרב אל שניהם ופיו פעור לרווחה.


קואטס עייף ממאבקם של השחורים להגדיר את עצמם ביחס לחברת הרוב הלבן. הוא דורש מהם להכיר בכך שזה לעולם לא יקרה. הלבן לעולם לא יכיר בשחור כבעל זכויות שוות באמריקה. מי אשם? בידי מי הכוח לתקן? אמריקה היא החלום אבל היא גם הסוהרת הגדולה. היא זו שמבטיחה את הגשמתו של החלום אבל היא גם זו שסוגרת את השחור בגטו:


"להיות שחור בבולטימור של נעורי היה להיות עירום אל מול יסודות העולם, אל מול כל כלי הנשק, האגרופים, הסכינים, הקראק, האונס והמחלות" (עמ' 25).


קואטס ממפה את חורבנה של קהילתו לאורך הדורות ואת חורבנו הממשמש ובא, תוצאה בלתי נמנעת של היותו שחור. הוא לא מציע תקווה ולא חושב שתפקידו להציע תקווה. תקווה אפשר להציע כשיש סיכוי שהכוחות שמולם אתה עומד יקשיבו לך, או כשמשהו שאתה עושה עשוי לשנות את אופן פעולתם. אבל השוטר שהרג את חברו של קואטס, פרינס ג'ונס, הוא כוח טבע.


״המוות שלי לא יהיה אשמתו של אף בן אנוש אלא אשמתה של איזו עובדה מצערת אך שרירה וקיימת בדבר 'גזע', גזר דין של אלים עלומים על ארץ תמימה. אי אפשר לזמן לדין את רעידת האדמה. הטייפון לא יתכופף מול כתב אישום״ .(עמ' 81).


ההגרוע ביותר הוא כשהמדוכאים מפנימים את שפת הכוח של המדכאים, ולא משנה אם הם עושים זאת מחוסר ברירה או מתוך החלטה. מה שווה ההקרבה העצמית, הפיכת עצמך וילדיך לקדושים מעונים, אם כלום לא משתנה, אם מי שמנצח במאבק הדמים בתוך הקהילה של המעונים עצמם, כמו בקְרָב-כלבים, הם אותם האנשים שמאמצים את אמצעי הדיכוי של המענים? שחורים שיעבדו שחורים באפריקה. רוב השחורים שנהרגים מירי באמריקה נהרגים מידי שחורים. במלחמות של כנופיות שחורים נהרגים עוברי אורח, ילדים ונשים שחורים. השוטר שהרג את פרינס ג'ונס הוא שחור. הילד בן ה-11 שאותו ראה קואטס בילדותו במגרש החנייה של סבן-אילבן מוציא אקדח מכיסו "ובעיניו הקטנות ראיתי זעם מתפרץ שיכול, בהרף עין, למחוק את גופי", הוא שחור. השחורים האלה צריכים להעניש מישהו, לנקום במישהו, והם פוגעים זה בזה, כי זה הכי קל. קורבנות שחורים תמיד זמינים ולאף אחד לא אכפת מהם: לא למערכת הרווחה, לא למשטרה, לא למערכת המשפט ולא למחוקקים בוושינגטון, במדינה או בעירייה.


תאבקו, כותב קואטס, אבל לא כדי להשתלב בחברה הלבנה ולא כדי לאמץ את האתוס שלה. ממילא האתוס שלה הוא אתוס של שעבוד, גזל ורצח; "הארץ [...] קנתה את אדמתה ברצח ובייתה אותה על ידי עבדות [...] צבאותיה נפרשו על פני העולם כולו כדי להגדיל את תחום שלטונם" (עמ' 38-36). תיאבקו, אבל לא כדי להגדיר את עצמכם על פי הסטנדרטים והקריטריונים של הארץ הזו והחברה הזו. תיאבקו כדי לשרוד. וכך, גם אם במאבקו לתפוס מרחק מהעשן ולראות את התמונה כולה מלמעלה נלכד קואטס ברשת העכביש המתקרב ופוער את פיו, עצם מאבקו הוא מה שמגדיר את כתיבתו כאקטיביזם ואת הפעולה שלו כגבורה. תיאבק כדי לשרוד, וגם אם תיכשל, מה שחשוב הוא עצם העובדה שנאבקת.


ביני לבין העולם הוא כמוסה מרוכזת של רעל שמפעפע אל הוורידים, תולדות גדילתו של שחור משכיל וזועם, שחושש מפני מה שהזעם הזה עלול להמיט עליו ועל בנו, היסטוריה פרטית שעוברת מטמורפוזה לתיאור דיוקנה של מדינה שלמה, עוולותיה של היסטוריה בת מאות שנים של גזל, שעבוד, אונס ורצח שעושה חלק אחד של אומה שלמה בחלק אחר וממשיך לעשות ללא הרף. הרי בעודי כותב את זה יוצא מהבית צעיר שיכול היה להיות בגיל של הבן שלי, חמוש באקדח, במכונית ובקודים של כבוד-והגנה-על-כבוד, יוצא אל הכבישים, הפאבים, החצרות ומגרשי החניה של גטו שחור כלשהו באמריקה, והוא רותח מרוב זעם. והזעם הזה הולך להתפרץ. והוא יתפרץ. עוד מעט. עוד כמה דקות. הנה. הנה זה בא. ובדרכו האקראית-עד-חימה של כדור האקדח של הילד הזה יעמדו ילדים אחרים, חלקם בכוונה, חלקם במקרה. ואחד מהם – וזה מה שמצליח קואטס לגרום לקורא להרגיש – אחד מהם הוא הילד שלי. שלך.




טא-נהסי קואטס: בין העולם וביני (הקיבוץ המאוחד, 2018). מאנגלית: זהר אלמקייס

This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, עמיחי שלו, רונית מטלון ז״ל

עורכת לשונית: מעין איתן

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים