This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

קראתי את "מחווה לקטלוניה"

 

 

קראתי את מחווה לקטלוניה של אורוול פעמיים. בפעם הראשונה הוא עזר לי להשתחרר מן המפלגה הקומוניסטית, ובפעם השניה, שנים אחר כך, הוא עזר לי לסרב להצעה הפוסטמודרנית.

 

א.

הייתי בן עשרים ואחת כאשר הטנקים הסובייטים נכנסו לפראג. עזבתי את המפלגה אחרי שבע שנים של חברות בה. יצאתי ממקום שבו פוליטיקה אינה נספח לחיי היומיום, וגם לא לחיי הרגש. היא היתה מרכז, לפחות אחד המרכזים. חיפשתי במה להיאחז. מה לזרוק מן החבילה הקומוניסטית? מה להתעקש ולא לזרוק? ספר הזכרונות שכתב ג'ורג' אורוול אחרי שהשתתף במלחמת האזרחים בספרד סימן לי כיוון. לא הפרוזה הסיפורית של אורוול היתה חשובה לי. חוות החיות ו-1984 נראו לי, ועדיין נראות לי, אלגוריות פוליטיות בלי עומק ריגשי. אורוול המסאי הוא אחר – הוא חי פוליטיקה בגופו, בשכלו, בחושיו.

 

בעמוד הראשון של הספר מתאר אורוול פגישה חטופה בינו לבין מתנדב איטלקי שהצטרף, כמוהו, אל המיליציה. זה היה ב"מחנה לנין" בברצלונה. שניהם קיבלו הסבר על מפה שקצין פרש על שולחן. אחרי כמה דקות יצאו שניהם מן החדר, והאיטלקי לחץ את ידו. הוא לא ראה אותו קודם לכן, וגם לא אחר כך. הוא לא הספיק לשאול אותו לשמו; האיטלקי לא ידע אנגלית ואורוול לא ידע איטלקית. אבל שנים אחר כך, כאשר כתב אורוול מסה בשם "מבט לאחור על מלחמת ספרד" הוא סיים אותה בזיכרון שאיננו מרפה ממנו: לחיצת היד הזאת עם האיטלקי.

 

"כמה חיבה אפשר לרכוש כלפי זר?", הוא שאל, וכתב שרק לעיתים רחוקות הרגיש חיבה ממבט ראשון – כלפי גבר או אשה – כפי שהרגיש כלפי האיטלקי הזה. אורוול לא הסביר הרבה. הוא רק כתב שלחיצת היד הצליחה "לגשר על תהום של שפה ומסורת", ויצרה ביניהם "אינטימיות ברורה". מי שחי חיים פוליטיים אינטנסיביים לא יתפלא, ולא יראה אפילו צל של התפייטות, בעניין הזה של אינטימיות בלתי נשכחת ובלתי ארוטית שנוצרת בין אנשים, ששפות ומסורות מפרידות ביניהם, אבל הם עושים ביחד מעשה פוליטי.

 

לנין לא עזר לאינטימיות הזאת. הוא הפריע לה. אורוול שיער שכיוון שהמחנה נקרא על שם לנין, האיטלקי הוא קומוניסט. והספר הוא גם כתב אשמה שכתב אורוול כלפי הקומוניסטים והמעשים שעשו כשותפים פעילים מאוד בקואליציה הרפובליקאית. עוד אחזור לזה. אבל מיד לאחר שהוא מסמן את רגע האינטימיות הנדיר, הוא מקיף אותו בכל מה שרמס כל שמץ אינטימיות במחנה הרפובליקאי בספרד, ובגורלם של רוב הלוחמים בשורותיו. ולא רק קומוניסטים רמסו. מחווה לקטלוניה הוא ספר בלתי נשכח כיון שאורוול מבטא את המחויבות העמוקה שלו להילחם, וגם להיפצע קשה, במלחמה שעד היום רואה בה כל איש שמאל את הנאצלת שבמלחמות; ובאותה עת הוא גם כתב ספר שמחויב כלפי כל מה שהיה מכוער, ועקום, ונבוב, ומתחסד, וברוטאלי, ומפויט-עד-בחילה במחנה הרפובליקאי. זה אורוול. אולי בשביל אורוול, לפני כל סופר אחר, יצרה העברית את המלים "בלי כחל וסרק".

 

הוא כתב (במסה המאוחרת) שהוא מקיא כאשר הוא שומע את המליצות – הקומוניסטיות, סביר להניח – שהיו קדושות לאוזניו של האיטלקי. הוא סיפר שתותחים רמאים – של שני הצדדים – סיפרו על ספרד סיפורים רומנטיים, ומעלימי עובדות, ושבויי אידיאולוגיות, שגם הוא וגם האיטלקי התפתו לקנות. הוא ידע בזמן לחיצת היד שאנשים מסוגו של האיטלקי, אם ישרדו את הקרבות, קרוב לודאי שיירצחו בספרד - על ידי שליחי הגסטאפו שעזרו לפראנקו, או על ידי שליחי הנ-קה-וה-דה של סטלין שהדריכו את הקומוניסטים בספרד כיצד לחקות את ברוטאליות המרתפים שלהם. אבל כל זה לא הקטין בשביל אורוול את לחיצת היד ההיא, את החיבה הענקית שנטבעה בו כלפי האיטלקי.  

       

וגם את מה שסימלה בשבילו לחיצת היד הזאת שבין שני הרחוקים. היא סימלה את העיר ברצלונה שהיתה, לזמן קצר, מקום שבו:

 

רוב המניעים הרגילים הפועלים בחיי החברה – התנשאות מעמדית, רדיפת בצע, פחד מן המְנהל וכדומה – פשוט חדלו להתקיים. [...] איש לא היה בעליו ואדונו של איש. מובן שמצב עניינים שכזה לא יכול היה להימשך. זה היה שלב ארעי ומקומי בלבד במשחק אדירים שמתנהל על פני כדור הארץ כולו. אבל הוא נמשך זמן רב די הצורך להשפיע על כל מי שחווה אותו. כל כמה שקיללנו וגידפנו בזמן ההוא, הבנו אחר כך שנגענו בדבר מה מוזר ורב ערך. חיינו בקהילה שהתקווה היתה טבעית בה יותר מאדישות וציניות, והמילה "חבר" ייצגה חברות אמיתית, ולא כמו ברוב המדינות, רמיה וזיוף. נשמנו את אוויר השוויון.

 

"נשמנו את אויר השיוויון" – לא מלים קלות ערך למי שהיה קומוניסט ועזב. משהו מן המלים האלה היה איתי בליל החורף שבו ניפגשתי עם יאיר צבן – היחיד ממנהיגי המפלגה שהרגשתי כלפיו חוב אישי – ואמרתי לו שאני עוזב את תנועת הנוער של המפלגה. אני לא מכיר אדם אחד שעזב את הקומוניסטים וזה היה קל לו. לא הייתי היחיד ששאל את עצמו, כאשר אני נפרד מן הזוועות הלא-מיקריות שהביא הקומוניזם, האם אני נפרד גם מחלום השיוויון בין בני האדם? האם יהיה די לי בשיוויון בפני החוק? האם אחיה בשלום עם סדרי החיים של המעמד הבינוני הליברלי, הלא-רעב, בדמוקרטיות המערביות, אחרי שנים רבות שבהן לא רציתי לחיות איתו בשלום?

במסה המאוחרת על ספרד כתב אורוול:

 

"אחת מתוצאותיהם של חיי ביטחה ותרבות היא רגישות יתר עצומה, העושה את כל רגשות היסוד למבחילים במקצת. הנדיבות פוגעת בנפשך כמו הצייקנות, הכרת-טובה מאוסה היא כמו כפיית-טובה. אולם בספרד לא חיינו בזמן כתיקנו. היה זה זמן שרגשות ומעשים של נדיבות היו באים ביתר קלות ממה שהם באים בדרך כלל."

 

קומוניסט בישראל של שנות הששים חי, פחות או יותר, חיי ביטחה ותרבות. הוא היה יוצא דופן. הוא היה מנודה פה ושם. הוא היה לא-ציוני בין ציונים. מקצוע עניין אותו רק לעיתים רחוקות. אם הוא היה ערבי הוא היה נרדף (וגם שמר על איזה ניצוץ של כבוד עצמי במפלגה שלא הציבה אותו מחוץ לגדר היהודית). אבל אין מה להשוות בין מצבו לבין מצבו של קומוניסט שהתנדב להילחם בספרד, או בין מצבו לבין מצבו של אורוול הלא-קומוניסט בספרד. עצם הדילוג מישראל אל תנאי החיים, ואל תנאי החיים הפוליטיים, בספרד, צפוי להיות רומנטי ומגוחך. אבל לא היה קומוניסט שלא נשא עיניים אל ספרד. וגם לא היה גם איש שמאל ציוני שהיה שווה נפש ביחס לספרד. אם חיית חיים פוליטיים אינטנסיביים בישראל של שנות הששים, אי אפשר היה שלא להתעניין בספרד. אי אפשר היה אפילו שלא לשאול את עצמך, בקצה הרחוק של המחשבה, את השאלה הבלתי אפשרית של האילו: האם הייתי נוסע לספרד אילו הייתי בגיל המתאים ב-1936? לכן זה היה לא-רומנטי בישראל של 1968 לקרוא את מחווה לקטלוניה באי-שקט, בדריכות. ועדיין לזכור בכל עמוד שהזמן כתיקנו, פחות או יותר, של הקורא, והזמן-שלא-כתיקנו, של הכותב, רחוקים זה מזה.

 

אבל אורוול עזר גם בזה. הוא ידע הרבה על המרחק בין זמן לא אלים לבין זמן אלים, והוא ניתח באיזמל מנתחים דק את האדם הפוליטי שנקלע אל המרחק שבין חיים בקפיטליזם הליברלי, שבהם גדל, לבין חיי המלחמה כנגד הפאשיזם בספרד, שאליהם נסע.

 

הוא ידע שדווקא חי הבטחה של אנשים פוליטיים, ורגשות האשם שיש להם כלפי חיי המלחמה של חבריהם-לדעה, או חיי ההשפלה של חברים אחרים, יוצרים אצלם איזו בחילה. כאשר חיי ההשפלה של חלק מן האנשים מלווים שנים על גבי שנים את חיי הבטחה של אנשים פוליטיים, הכל הולך ונעשה מאוס, בינוני, חשוד, לפעמים גרוטסקי, ראוי לתגובה צינית. בעולם דמוקרטי כלפי פנים וברוטאלי כלפי חוץ – כמו שהיתה האימפריה הבריטית לאורך שנים רבות – קל יותר לחיות כאשר מפנים אליו כתף צינית. ואם יש עמדה  אחד שאורוול לא שמע עליה זו הציניות. הוא ידע ללעוג. הוא ידע להפריך. הוא ידע לשנוא. אבל הוא לא ידע לזלזל. הוא לא נסע לספרד כדי להיפטר מבחילה מאנגליה-מולדתו, הוא נסע, והוא כתב על הנסיעה, כדי למתוח גשר בין רגשות היסוד (הרבים, הסותרים) שלו בחיים הבטוחים יחסית שלו, לבין חיי הקרב בקטלוניה. גשר דומה הוא מתח כאשר עבר לחיות בין כורים בצפון אנגליה – וכתב את הדרך לרציף ויגן, וכאשר עבר לחיות בין חסרי בית – וכתב את דפוק וזרוק בפריז ובלונדון. הספרים האלה מעידים שגם אורוול הרגיש בחילה מחיי המעמד הבינוני האנגלי, שאל תוכו נולד ואליו חזר ממסעותיו. ועדיין הוא לא היה עיוור ליתרונות האמת של הדמוקרטיה המערבית, גם אם היא הכעיסה אותו. הוא העדיף אותה, וקרא להעדיף אותה, על פני העריצות הקומוניסטית. הוא ראה היטב שיש למטה מחיי הביטחה שלו – חיי הזרוקים והמושפלים, ויש למעלה מהם – חיי מהפכנים למען שיוויון. והוא נסע לחיות גם בין אלה וגם בין אלה, כדי לדעת עליהם מקרוב את מה שאי אפשר לדעת מרחוק. וכדי למתוח גשרים בין חיי בטחה לבין חיי מצוקה, ובין שניהם לבין חיי קרב. בשנה שלאחר מלחמת ששת הימים, הייתי קומוניסט-לשעבר שקרא את אורוול כאשר חיפש גשר כזה, או דומה לזה.

 

"לעולם", כתב אורוול לקראת סיום מחוווה לקטלוניה, "איני חושב מחשבות פוליטיות בזמן שהדברים מתרחשים. דומה שכך הדבר תמיד כשאני מסתבך במלחמה או בפוליטיקה – איני מרגיש דבר חוץ מאי-נוחות גופנית ותשוקה עזה שהשטות הארורה תסתיים. אחר כך אני מסוגל לראות את חשיבותם של המאורעות, אבל בזמן שהם קורים  איני רוצה אלא להיחלץ מהם – תכונה מבישה שלי, אולי".

 

זו אולי התכונה הפחות מבישה שיש לאנשים פוליטיים – לדעת מתי הפוליטיקה מתה בתוכם. מעטים הסופרים הפוליטיים שהלכו עמוק כל כך אל תחתית התחתיות של המחויבות הפוליטית: מות הפוליטיקה בתוך מצוקה פיזית. מחווה לקטלוניה הוא ספר של פרטי פרטים על "בוץ כינים רעב וקור" בחפירות של לוחמי הרפובליקה, ועל ימים ארוכים בחפירות מטונפות שבהן לא מסוגל אף אחד לחשוב; על חובבנות מייאשת של הצד הרפובליקני, ושל אורוול עצמו כחייל, לעומת המקצועיות הקרבית של צבא פרנקו; על עיתוני השמאל שמשקרים לא פחות מעיתוני הימין; על פוליטיקאים רפובליקנים שמשחקים משחקי כבוד בעצם הימים שבהם הם שולחים אנשים אל קרבות מרים; על ההבטחה שהבטיח אורוול לעצמו שלא ירכין את ראשו כאשר ישמע את שריקת הכדור הראשונה, ועל כך שהרכין את ראשו.

 

החד, והמעמיק, שבסופרים הפוליטיים, מתחיל את הפוליטיקה מן הנמוך שבנמוך. מן המקום שבו אנשים פוליטיים הם העור הסומר של הגוף והשכל ששובת. חשבון מר שהיה לאורוול עם חיי הנוחות שלו כבוגר פנימיית יוקרה בריטית היפנה אותו להביט בכל פרט של הוצאה להורג עלובה בבורמה, או של הריגת פיל מטופשת, בשם האימפריה נפוחת החזה שהיתה מולדתו. רק אחר כך מסוגל אורוול לשאול שאלות פוליטיות ולחשוב מחשבות פוליטיות. שוב ושוב הוא מסרב לקבל את הפוליטיקה במקומות שבהם היא מוארת ואלגנטית. על כל אור אידיאולוגי הוא ישאל איזו מנהרה אפלה ורוחשת עכברים מסתיר האור. על כל נימוס אזרחי הוא ישאל כמה כורים חולי רככת מאפשרים אותו; כשם שהוא ישאל כמה לילות עם פשפשים ועם רובים מיושנים דרושים כדי למנוע מן הטינופת להפוך לטינופת פאשיסטית.

 

אבל הוא גם לא יתן לשכוח את לחיצת היד של החייל האיטלקי, את האצילות, את היופי, שרק פוליטיקה יודעת לתת. פוליטיקה היא בשבילו קשת רחבה, טווח ענק, שבין תחתיות לבין פסגות. והאיש בן ה-21 שהייתי מצא אצל אורוול הרבה יותר פוליטיקה ממה שהוא שיער (גם פוליטיקה שקומוניסט לא רצה לשער), וגם הרבה פחות פוליטיקה (ההכרה שלפני האדם הפוליטי שבאורוול, שבספרד, וגם שבי, יש עור שעלול לקפוא או יצרי אנוש שעלולים לאפס את הפוליטיקה). אבל היה יתרון אחד לקשת הרחבה של אורוול שהיה יקר לי יותר מיתרונות אחרים: הסירוב לקבל כמובנים מאליהם את סדרי החיים של המעמד הבינוני הליברלי, הלא רעב, במערב הדמוקרטי. בשביל אורוול הם לא אמת מידה, והם לא התגלמות הסביר והנכון. והם בודאי לא כל התמונה כולה.

 

הוא סיפר כי בקיץ 1937 היה בברצלונה מחסור בלחם, בבשר, בדלק. ובאותו זמן היו תלויות במסעדות של ברצלונה כרזות שהסבירו שמלצרים אינם משרתים והם מסרבים לקבל טיפ; ברחובות כמעט לא נראו מקבצי נדבות; על הקירות היו עלוני קיר שהסבירו כי המשמעת בצבא תלויה במצפון פוליטי ודוקא לכן יש להבין למה חייל מוכרח לציית לפקודות; כרזות אחרות אמרו "כן לאהבה, לא לנישואין"; גנרל וטוראי קיבלו אותה משכורת צבאית, קואפרטיבים אנארכיסטיים התנהלו לא רע בלי מנהלים, אנשים אמידים התביישו ללבוש חליפות, וזונות קיבלו עזרה כדי לצאת ממעגל הזנות.

 

אני מערבב בכוונה בין מה שניראה ריאלי לבין מה שניראה אוטופי, כי בברצלונה עירבבו. וכי אורוול עירבב, וביודעין. כשהוא ראה הזייה הוא קרא לה הזייה. אבל הוא גם ידע כי על השאלה מה נראה לאנשים סביר ומה נראה הזוי התשובה הסבירה ביותר היא: תלוי איפה ותלוי מתי. בברצלונה של 1937 היה שיוויון עם מחסור חמור בנשק, עם אי סדר ואי יעילות, עם אשליות ושקרים, עם שברי רעיונות רדיקליים ועם לחצים בינלאומיים איומים, ועם מחלוקת מרה ומשולשת בין קומוניסטים לבין אנרכיסטים, ובין אלה ואלה ביחד לבין ליברלים. המחלוקת היתה קשה כל כך שהצבא תפקד רע מאוד, וברצלונה עמדה על סף קרבות בתוך המחנה הרפובליקאי. והקרבות אמנם באו. ועדיין מחווה לקטלוניה של אורוול היה בשבילי המחשה חיה שאפשר לנשום את אוויר השיוויון לא רק בלי קומוניסטים, אלא גם נגד קומוניסטים. האם זה היה שיוויון שהצליח? לא. הוא נכשל בספרד. אבל אורוול לא התחרט לרגע שנלחם למענו בנשק, ונפצע למענו קשות, וגם ראה את החסרונות של השיוויון הזה. ועדיין הוא כתב: "יש נסיבות שבהן משתלם להילחם ולספוג מפלה, יותר מלא להילחם כלל". קיבלתי את זה מאורוול כשהייתי בן 21 ואני מקבל את זה היום, 50 שנה מאוחר יותר. זאת לא רומנטיקה של מפלה. זה סירוב לחיות בשלום עם אי שיוויון.

 

"ידוע לי היטב" – הוא כתב – "שאופנה היא עכשיו להכחיש כל קשר בין סוציאליזם לשיוויון. בכל מדינה בעולם יש חבורה ענקית של עסקני מפלגה ופרופסורים קטנים וחלקלקים, שמתאמצים 'להוכיח' שסוציאליזם אין פירושו אלא קפיטליזם מסודר מטעם המדינה, שתאוות הבצע נותרה בו על כנה. אבל למרבה המזל יש חזון של סוציאליזם שונה מזה לגמרי".

 

הספר של אורוול המחיש לי למה היו לי סיבות טובות להתאהב בקומוניסטים, ולמה היו לי סיבות טובות יותר לברוח מהם. בעדות האישית מתוך מלחמה, במעברים החדים מרגעים של סערת רגשות אל שעות של חשבון פוליטי מפוכח, הוא הבהיר לי את המקום שבו בחרתי להיות עד 68'  ואת הצורך למצוא לעצמי מקום אחר. אפשר לומר, מקום ברוח אורוול.

 

לא היה מי שסייע לרפובליקנים בספרד כמו הקומוניזם על שלוחותיו השונות. אורוול מתאר בפרטי פרטים את העובדה שברית המועצות היתה המדינה היחידה ששלחה באופן רצוף ומאסיבי משלוחי נשק לרפובליקה (מקסיקו שלחה גם היא, כמידת יכולה המעטה). בלי הנשק הזה אי אפשר היה להילחם. ולא רק בנשק מדובר. התנועה הקומוניסטית העולמית ארגנה את שלושים וחמישה אלף המתנדבים שעזבו את ארצותיהם ויצאו להילחם בספרד במסגרת הבריגדות הבינלאומיות. מפלגות סוציאליסטיות בעולם לא עשו את זה, גם אם עזרו לבודדים לנסוע. מפלגות ליברליות לא עשו את זה, גם אם ניסחו טקסטים, צבועים פחות או צבועים יותר, בעד הרפובליקה. 160 המתנדבים מארץ ישראל, שכ-60 מהם נהרגו, היו זקוקים, כדי לנסוע לספרד, לא רק לאומץ שמצאו בעצמם אלא גם למחשבה הפוליטית שלהם, שתסביר להם למה הם אומרים לא ליעקב חזן, ממנהיגי השומר הצעיר, שתבע "חניתה לפני מדריד". העזרה הקומוניסטית הזאת, מדגיש אורוול, עמדה בניגוד חריף לסירוב של אנגליה וצרפת, וגם של השמאל הליברלי בהן, לסייע לרפובליקה. אין מחלוקת בקרב היסטוריונים שהיו סיבות רבות למפלה של הרפובליקה, אבל הסיבה המכרעת היתה העמידה מן הצד של מעצמות המערב. זה היה, בלשונו של אורוול, "משחק האדירים שהתנהל על פני כדור הארץ כולו". גרמניה של היטלר ואיטליה של מוסוליני הטילו את מלוא כובד משקלן בעד הפאשיזם הספרדי ושלחו חיילים שלהן להילחם לצידו, ואילו המערב הדמוקרטי רחץ בניקיון כפיים, עיוור לסיכוי לבלום את הזוועה הפאשיסטית לפני שתתנפל עליו. הוא הוציא מתוכו רק קומץ קומוניסטים שנלחמו באופן חובבני נגד הפלנגות המקצועיות ושכירי החרב שלהן. קומוניסטים שידעו לקחת את הפוליטיקה ברצינות, במחויבות, בנכונות להקרבה, היו סיבה טובה להיאחז בקומוניזם.

 

לא בשביל אורוול. אחרי שתיאר את ההתגייסות הקומוניסטית הזאת, הא בחר שלא להילחם ביחד עם קומוניסטים. לאורך הספר כולו הוא מנסח ומנמק את ההתנגדות שלו למדיניות הקומוניסטית בספרד ולמדיניות הסובייטית. הוא הגיע לספרד כעיתונאי, ושם החליט להפוך ללוחם, אבל למרות שהיה אנגלי לא הצטרף לבריגדה הבינלאומית, כי היא היתה בעיקרה קומוניסטית. הוא בחר להצטרף ליחידות הצבאיות של מפלגה ,שהמרקסיזם נכלל בשמה, אבל היא מתחה ביקורת חריפה על המחשבה הקומוניסטית, ועל המדיניות הקומוניסטית בספרד, ועל ברית המועצות. אורוול לא התפלא כאשר קומוניסטים הפנו את נשקם כלפיו, וכלפי חבריו המרקסיסטים, והוא מסיים את הספר כאשר הוא נמלט מספרד, פצוע ומובס, מפני קומוניסטים שעושים הכל כדי להרוג אותו.

   

קל היום לבטל את ערכו של הקומוניזם. מעשי הרצח של מיליונים שנעשו בברית המועצות ובסין, משטר האימים ששיעבד אזרחים באירופה ובאסיה ועשה רבים מהם לעבדים, חוסר היעילות הכלכלית – כל אלה ברורים היום כשמש. אבל האם אלה שמחזיקים באמיתות האלה זוכרים גם מי זיהה את הסכנה הפאשיסטית, ונלחם בה ברצינות, כאשר העולם הדמוקרטי לא זיהה ולא נלחם, ולא בלם את הפאשיזם האירופי כאשר היה לו סיכוי – לא ודאות – לבלום אותו. אורוול הזכיר לי את העובדות האלה, כאשר רשם לצידן את הסירוב שלו להילחם יחד עם קומוניסטים.

אין לי סבלנות למי שמסביר בדרך מתחסדת את העיוורון שלו כאשר היה קומוניסט. הנחות שבהסברים הוא הסבר הגיל צעיר. תזרקו לפח את אמרות ספלי הקפה כמו "מי שלא היה קומוניסט כשהיה צעיר..." – כאילו היה הקומוניזם איזו נשיקה מבוישת של מתבגרים. לא טוב ממנו הוא ההסבר של קסם הפנאטיות. אל תסלחו לצעירים נלהבים ואל תרחמו על זקנים בפוליטבירו. פנאטים צעירים ופנאטים זקנים היו ויהיו בכל פינה (בוודאי בכל פינה ישראלית), לא רק בפינה הקומוניסטית, וגם שונאי ציונות היו מכל הצבעים והמינים (ביניהם היו ישראלים-כנענים ויהודים-בונדיסטים. חיפשתי אז טקסטים גם של אלה וגם של אלה). העיוורון הקומוניסטי היה מודע, ומוסבר. ההסבר לעיוורון היה דפוק, אבל היה לו כוח. זה הכוח של האלטרנטיבה. מי שחי את הספרות של המאה העשרים לא שוכח את ארץ הישימון שמצא אליוט במרחב המערבי והליברלי, או את "רוח האידיוט" שמצא בה בוב דילן, או את "חיית הברזל" שמצא בה מאיר אריאל. הספרות המערבית, כמעט כולה, היא צעקה נבונה על "תרבות ללא נחת", בלשונו של פרויד. והסיכוי שאפשר לחיות גם לגמרי אחרת הוא לא סיכוי קטן, והוא לא סיכוי שכדאי לזלזל בו.

 

חמש מאות שנה לפני הספירה ראה אייסכילוס צורך לכתוב את "הפרסים על מי שחיו אחרת לגמרי מצורת החיים של היוונים. בארמון הד'וצה של ונציה משורטטת על הקיר מפת האימפריה הוונציאנית של המאה החמש-עשרה, והיא משתרעת לא עד המקום שבו שלט הצי של הוונציאנים אלא עד סין, שאליה הגיע הוונציאני מרקו פולו. כי השאלה איך חיים, אחרת לגמרי, הסינים, היתה נחוצה לוונציאנים גם בשיא הצלחתם. בימים שאחרי נפילת אימפריית הכלא הסובייטית (וסין שהפכה למעצמת כסף עריצה כלפי אזרחיה), חיים היום אנשים צעירים בלי שום אלטרנטיבה משמעותית לצורת החיים הצפויה להם. זה מצב חדש. וזה מצב מעיק על הראש ועל הרוח, גם אם עוטפים את המועקה בנייר צלופן של הייטק ושל רווחה כלכלית למי שמשיג רווחה. בדור שהאלטרנטיבה היחידה שהוא מכיר לצורת החיים המעיקה שלו היא סרט "חתרני" או ספר דיסטופי, לא קשה במיוחד להבין את הכוח שהיה לברית המועצות כאלטרנטיבה ריאלית, גם אם קשה יותר להבין את הנכונות לעצום עיניים לגבי פשעים גדולים כיוון שהם מבוצעים במקום בו חיים אחרת. ועדיין אלה היו חיים אחרים – לא רק ולא בעיקר מלים אחרות ברומנים, או "נרטיב" אחר של היסטוריונים. קומוניסטים הציעו הצעה רצינית כי הם דחו את נחת הרוח של הקפיטליזם הליברלי, שעוד לא כונתה חזירית אבל כבר היה חזירית. והם הציעו הצעה רצינית עוד יותר לאינטלקטואלים שיש להם כבוד מיוחד למה שנעשה מחוץ למעגל האור של הפנס האינטלקטואלי, למה שהוא לא רק מלים, ולא רק רעיונות. לכן הדברים שנעשו במדריד, או בחניתה, או במוסקבה – התמודדו על הראשים ועל הרגשות, ולא היה מובן מאליו מי גובר, ואיזו צורת חיים עדיפה, ובמי נכון לתמוך.

 

אורוול  הצטרף לכוח הלוחם של "פואו"ם" (מפלגת הפועלים של האיחוד המרקסיסטי), שהיו בה נטיות אנרכסיטיות והיו בה נטיות טרוצקיסטיות, אבל בעיקר היתה בה נחישות לדחות את הגירסה הקומוניסטית של השמאל. כי הגירסה הזאת קשרה את עתיד השמאל בדגם הסובייטי, ואת הווה השמאל היא קשרה בדרישה לאחידות ובסירוב לפלוראליות של הקרב נגד פרנקו. אורוול גם אהב את ההתעקשות של "פואו"ם" לחבר בין המלחמה בפרנקו לבין שינויים מהפכניים בחברה הספרדית. אנשי שמאל רבים, והיסטוריונים רבים, כעסו עליו על כך. רבים מצאו טעם והיגיון בטקטיקה הקומוניסטית שאמרה "כעת רק נילחם בפרנקו, בברית עם המפלגות הבורגניות. את הקמת החברה השיוויונית נשאיר ליום שלאחר הניצחון". אורוול ענה על כך בספרו בשאלה – 'אולי אתם צודקים, אבל למה אתם יורים בלוחמים שחושבים אחרת'? וגם בשאלה 'ואולי האנרגיה שמניעה אנשים להילחם בפרנקו תיכבה, בלי שחלק מן הלוחמים ישתחררו גם מן העול המעיק מאוד של הסדר הבורגני הטוב? ואולי היא אכן כבתה כאשר ניסו לאחד ולהאחיד את הריבוי הוויטאלי של מתנגדי פראנקו?' [m16] הוא יכול היה להוסיף ולשאול: 'הרי לאחד את הצבאות ניסו ונכשלו; הרי לכבד את הפלוראליות של הכוחות הלוחמים לא ניסו; אז מה הואילו חכמים בתקנתם?'

 

אורוול מתאר את פרטי הפרטים של הלחימה, של העיתונים, של הכרזות שנתלו ברחובות, של המטבחים ובתי החולים. כך הוא ממחיש את הגיוון העצום ואת החלוקות הרבות שפילגו את ספרד דורות רבים, והמשיכו לפלג אותה בזמן מלחמת האזרחים. לא במקרה הוא קרא לספר שלו מחווה לקטלוניה ולא מחווה לספרד. כי התנאים בברצלונה ובחזיתות קטלוניה היו שונים מאד מן התנאים במדריד או בחוף האטלנטי של ספרד. היו בספרד חלוקות היסטוריות לא פשוטות, והיו חלוקות דתיות, וכלכליות, ופוליטיות. לכן גם היו מיליציות רפובליקניות רבות ולא צבא אחד. היו שטענו כי כוחו של פרנקו היה באחדות המחנה הלאומני, וכי המחנה הרפוליקני הובס כי היה מפולג. אבל אין מחלוקת על כך שלא זה גורם התבוסה העיקרי, אלא  ההתערבות המאסיבית של גרמניה ואיטליה, ואי ההתערבות של אנגליה וצרפת. ובאשר לאחדות – אורוול לא מתנגד לנסיונות להאחיד את הצבאות, גם אם הוא סקפטי לגבי ההאחדה ולא מצטרף ליחידה צבאית ממשלתית. אבל הוא מתאר את מחיר ההאחדה: רמיסת שותפים, תעמולת זוועה שרואה מחלוקת בתוך סוציאליסטים כקשר פאשיסטי, ובהמשך – טרור סובייטי שמיובא לספרד, רצח והוצאות המוניות להורג של לוחמי שמאל לא ציתניים, וקרבות יזומים כנגד מעוזי שמאל לא קומוניסטיים. חורה לאורוול העיוורון גם של הממשלה המרכזית וגם של הקומוניסטים למארג העדין של הספרדים תומכי הרפובליקה. חלקם רצו רק לנצח את פרנקו, חלקם לא יכלו להילחם בפרנקו בלי לפתח אותה רקמת חיים שראה אורוול בברצלונה – קואופרטיבים, התנגדות לסמכות, חופש דיבור, לפעמים אנרכיה, לפעמים סוציאליזם-תוצרת-בית. קומוניסטים לא סבלו רקמות חיים מורכבות. הם דרשו אחידות גם אם צריך היה לירות במי שלחם לצידם אבל לא לחם איתם. החשבון הקומוניסטי הגדול הלך ונעשה למפלצת של הכתבה, של האחדה, ושל מדינת משטרה במקום מדינת אזרחים. אנדרס נין, מנהיג "פואו"ם", עונה בידי קומוניסטים עד שפניו הפכו עיסת בשר לפני שנרצח בידי מתנדבים של הבריגדה הבינלאומית. ההיסטוריון אנטוני ביוור כותב כי אנדרה מרטי, הקומוניסט הצרפתי שהיה מפקד הבריגדות הבינלאומיות, הודה כי פקד לירות בכ-500 מלוחמי הבריגדות שראה בהם "מרגלים פשיסטים טרוציקיסטים". זאת אומרת שאחד מכל עשרה חללים של הבריגדות הומת בידי חבריו לנשק. ומעל החשבון הקומוניסטי הגדול בספרד התנוסס החשבון הגדול יותר של היד הסובייטית בספרד. האדון הסובייטי שלח נשק, אבל דאג להעביר אותו קודם כל ליחידות של קומוניסטים. וכאשר השגריר הסובייטי קבע את מהלכי המלחמה יותר מאשר המפקדים הספרדים – זאת הלכה ונעשתה מלחמה בשירות האינטרס המעצמתי הסובייטי יותר מאשר מלחמה בשירות האינטרס של אנשי קטלוניה.

 

למי שהיה קומוניסט גם בפינה השלווה יחסית של ישראל בשנות הששים, שבה קומוניסטים לא אסרו איש ולא הרגו איש, אורוול רק הזכיר את מה שכמעט ולא הדחיק. החשבון הקומוניסטי הגדול, וגם המסירות הקומוניסטית והנכונות להקרבה,  באו עם שטרות כבדים לצידם: סירוב עמוק לכל פלורליות של התארגנויות חברתיות מלבד זו הקומוניסטית (כמו הקיבוץ, כמו משק העובדים ההסתדרותי), האחדה של דעות ועמדות (גם בתוך המפלגה), וציות לתכתיבים סובייטיים. קומוניסטים התארגנו, גם בישראל, כמו צבא חיילים שצועד ומיישר שורות ולא כמו אגודת אזרחים חופשיים בדעותיהם ומרובי-פנים. והיתה גם אוטופיה גדולה באויר, שאורוול סרב לה. קומוניסטים יכולים היו לבלוע כל ברוטליות שנעשתה בשמם, כל תפנית סובייטית, כל אבסורד מחשבתי, כיוון שסיפרו לעצמם שזאת טקטיקה, שזה עיקום זמני שנחוץ כדי להגיע אל הישר המוחלט, אל הגאולה, אל היופי השלם והסופי. לאורוול היה חיסון טבעי כנגד אוטופיות. הוא היה בטוח שמשטרים, ומהפכות, נבחנים במרתפים שהם בונים לקורבנותיהם, ולא במגדלים שהם מבטיחים לחסידיהם, בודאי לא בחזונות העתיד שלהם. לשם, למרתפים המזוהמים, או לחפירות המקפיאות, כיוונו אותו כפות הרגליים שלו וחושי ההגינות שלו. גם השנאה שלו לסנוביות המעמדית הבריטית, ולאימפריה הבריטית, הובילו אותו אל התחתיות. לכן אין לסוציאליזם של אורוול שום צורך בקוטב אוטופי. הוא רוצה לתקן אי שיוויון על ידי שינויים רציונאליים, ובהווה. כי הוא היה אתאיסט מר שבז למשיחים ולקדושים, וגם לאנשים שקידש השמאל. והוא ראה שההבטחה – הדתית במקורותיה – למלכות שמיים בעתיד מאפשרת לקומוניסטים לטהר שרצים רבים בהווה. לא קל לקומוניסט לשעבר לקבל הווה בלי הבטחה לעתיד. אורוול לימד אותי לקבל. אילו סיפר לעצמו שההווה הליברלי נסבל, שהוא לא דורש תיקונים רדיקליים, לא הייתי קונה ממנו את הויתור הסוציאל-דמוקרטי על עתיד רדיקלי.

 

מי שיעקוב אחרי מהלך מלחמת האזרחים בספרד יופתע לגלות שבעוד המלחמה מתנהלת, החלו – ב-1936 – משפטי הראווה הגדולים במוסקבה. קומוניסטים הצדיקו אותם כאיש אחד, וכל סוציאליסט שהעז למחות נגדם נמחץ ביד ברזל של קומוניסטים שהיה בידם ברזל, או הוגדר כמשתף פעולה עם האויב בידי קומוניסטים אחרים. אורוול, שנסע לספרד, הרגיש לפני אחרים שהזוועה הפשיסטית איננה היחידה ששולחת זרוע ארוכה אל כל פינה בכדור הארץ. יש במאה העשרים גם זוועה קומוניסטית, שגם היא תאבת התפשטות, ואנשים שיכורי אוטופיה בכל העולם הגדול, והמפתה בגודלו, הם שמביאים אותה איתם.

 

לא לגמרי אבסורדי היה השיכרון הקומוניסטי. שלמה בן עמי, שבין שאר כישוריו הוא מומחה להיסטוריה המודרנית של ספרד, שוחח איתי ותרם מן הידע שלו למאמר הזה, שכולו, מלבד משפט או שנים שאני מביא מפיו, על דעתי בלבד. הוא אמר לי שלאחר נפילת הרפובליקה היתה רק מפלגת אופוזיציה אחת שהצליחה להתקיים במחתרת בתנאי הטרור של פרנקו – זו היתה המפלגה הקומוניסטית.

 

הסיפור הקומוניסטי שלי התחיל באבי. הוא היה קומוניסט בדעותיו שלא העז להיות חבר מפלגה, ולא בגלל רדיפות. הוא היה אדם שקשה היה לו להתחבר אל אנשים וקשה היה לו לצאת מן הבית שלא לצורך עבודה. זה עשה אותו לקומוניסט שחי את כשלונו להיות מה שרצה להיות, אבל זה הגביר את הלהט הקומוניסטי שלו, וכנראה גם שלי, בבית הסגור. את "קול העם" שהגיע כל בוקר קראתי טור אחרי טור, כל מילה. בגיל 14 הוא שלח אותי לבנק"י, תנועת הנוער של המפלגה, והפקתי כוח מן הידיעה שאני עושה מעשה שהוא לא העז לעשות.

 

היה לי טוב שם. לא התיחסו אלינו כאל ילדים שמביטים מרחוק אל העולם הקשה והרציני. לא היינו סלחנים בעמדות הנחרצות, וגם הברוטאליות, וגם המטופשות, שנקטנו, אבל למדנו שסלחנות כלפי עמדות ורעיונות היא קיטש. היה לי טוב להתבגר בתוך מתח פוליטי, לחלק כרוזים, להפגין בעד המהפכה בקובה, למצוא סיבות כדי להתעקש ולהצדיק את העריצות הבולשביקית, לבלות ערבים ושבתות בסמינרים שהציעו הסברים לשאלות קשות של הסטוריה, ושל הסטוריה ישראלית (הסברים מוטים? מאובנים? כן, אבל לא תמיד. ובודאי לא מאובנים יותר מן ההסברים של המורים שלי להיסטוריה). היה לי טוב לחסוך את דמי הכיס שלי כדי לקנות את הכרכים האדומים שהוציאה ספרית פועלים מכתבי מרקס ואנגלס ולקרוא בהם שעות רבות (אני זוכר לטובה את השמונה עשר בברימר של לואי בונפרט, את הניתוחים של היום שלמחרת המהפכה הצרפתית ואת "מוצא המשפחה, הקניין הפרטי, והמדינה" – מאמר שהסביר למה עתידים שלושתם לחלוף מן העולם ביחד. הם לא חלפו, אבל עד היום אני חושד בכל השלושה). כל זה קרס באיטיות עד שקרס סופית בפלישה לפראג. ואז אורוול, מרחוק, עזר לי לחשוב בזמן הקריסה.

 

ביוני 37' ,אחרי שבעה חודשים בספרד, ואחרי שנפצע קשה, חזר אורוול לאנגליה. בדפים האחרונים של הספר הוא מתאר כמה טוב לו לחזור ולמצוא את כרי הדשא  שהכיר מילדותו,  את בקבוקי החלב בפתחי הבתים, את הגברים במגבעות דרבי ברחובות לונדון, את הפוסטרים שאין בהם זעקות אידיאולוגיות אלא הודעות על תחרויות קריקט, את האוטובוסים האדומים בככר טרפלגר והשוטרים החביבים במדים כחולים. עולם אנגלי כתיקנו, גם אם לא כתיקונו. עולם שאין בו לחיצות יד מהפכניות ואין בו הוצאות להורג בשם אידיאולוגיות. אחר כך הוא יכתוב את חוות החיות ואת 1984 ויעשה לסופר ידוע בכל העולם, יאובחן כחולה שחפת, יאבד את אשתו במחלה ויתחתן בשנית בבית חולים, יצטרף למפלגת הלייבור, ימשיך לשנוא את אי-השוויון שרוחש מתחת למהוגנות האנגלית, ימשיך להזהיר את השמאל מפני האהדה לברית המועצות שהיתה נפוצה במיוחד בקרב אינטלקטואלים, יתגייס למשמר האזרחי בלונדון המופצצת, יאמץ ילד, ימסור לממשלה רשימות סודיות של אנשי רוח חשודים בקומוניזם, וימות בגיל 47.

 

 

ב.

 

קראתי את אורוול שוב - והפעם לא רק את מחווה לקטלוניה - כאשר הציעו לי להצטרף אל חברים שקנו את הפוסטמודרניזם. זה היה ב-91'-92', עשרים שנה אחרי שעזבתי את המפלגה הקומוניסטית. קודם לכן, ב-88', הצטרפתי אל קבוצה של כעשרים פעילי שמאל, שנקראה "השנה העשרים ואחת". רצינו אז, כאשר הכיבוש היה בן 21, להתנגד לו התנגדות תקיפה יותר מן ההתנגדות של "שלום עכשיו". עשינו כמה הפגנות בטון ש"שלום עכשיו" לא נקט, טון שתקף את הלגיטימציה החוקית של הכיבוש. אבל די מהר התברר שאם אנחנו לא רוצים להפר את החוק – ולא רצינו – יש לנו מעט מה להוסיף על מה שעושים גם אחרים. זה, פחות או יותר, הרגע שבו פעילות פוליטית גוועת – כשמתברר שאין לה צבע ברור משלה.

 

מה נכון היה לעשות נגד הכיבוש אחרי שהתפזרה "השנה העשרים ואחת"? עדי אופיר וחנן חבר הקימו – יחד עם אחרים – את כתב העת "תיאוריה וביקורת". הם הציעו לי להצטרף. לא הצטרפתי. לא אהבתי את הצבע הפוסטמודרני של ההתנגדות לכיבוש. חזרתי לקרוא את אורוול. הוא עזר לי לנסח בצורה ברורה את תחושות הבטן שלי כלפי הבחירה שבחרו חברים שכיבדתי והערכתי. זהבה גלאון, חברה אחרת ב"שנה העשרים ואחת" בחרה אחרת והקימה, יחד עם אחרים,- את "בצלם". לא היו זקוקים שם לעזרתי הפיזית, אבל אהבתי את הבחירה המעשית הזאת – לא לפתח תיאוריה של רוע, לתעד את הרוע.

                               

תיאוריה וביקורת הציע תיאוריה. לפני שהיה לי קשה עם התיאוריה הזאת, היה לי קשה עם כל תיאוריה שהיא ככלי של פוליטיקה שמאלית. קומוניסט לשעבר הוא יצור טראומטי במיוחד ביחס לאידיאולוגיות. שש-שבע שנים של נאמנות לתיאוריה מרקסיסטית הספיקו לי כדי לפתח אלרגיה לכל תיאוריה פוליטית, וגם ספרותית. גם כאשר הציעו לי תיאוריות ספרותיות לקחתי מהן הבחנה או שתיים אבל שמרתי על מרחק מהן. בשנות השבעים הזמין אותי בנימין הרושובסקי לחדרו בבנין גילמן שבאוניברסיטת תל אביב. אני זוכר לו לטובה שהוא התעניין בסיבות בגללן אני לא אוהב את התיאוריה הפורמליסטית ששטפה אז את החוגים לספרות בארץ. אמרתי לו שיש משהו נכון בהדגשה שהדגישו פורמליסטים שספרות היא קודם כל מארג של מילים, וארגון של מלים, ורק אחר כך מארג של משמעויות המלים, ואני גם בטוח שהיה נכון לחוקרי ספרות ישראלים לדרוש את זה אחרי שנים של גיוס הספרות בשירות המליצה הלאומית, אבל דוקא לכן מעניין אותי ההקשר הפוליטי של מארג המלים המופלא הזה, והתיאוריה הפורמליסטית רק תפריע לי. אמרתי לו שהדת הקומוניסטית של הספרות רודפת אותי פעמיים: פעם נגד תיאוריה, ופעם בעד פוליטיקה.

                                            

 

חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שהטראומה כנגד אידיאולוגיות בשירות השמאל, וגם כנגד תיאוריות בשירות השמאל, היא טראומה שכדאי לי לאמץ. ואורוול עזר לי לחשוב כך. כמו שגם ברנר עזר לי לחשוב כך. כאשר קוראים את אורוול, או את ברנר, מאמר אחרי מאמר, ספר אחרי ספר, אין שום אפשרות לחלץ מן הטקסטים השונים שלהם משהו שאפשר לקרוא לו אידיאולוגיה, או תיאוריה. אורוול כותב על פיל שהרג בשירות האימפריה הבריטית בהודו, ועל הריחות שהחניקו אותו בחדרי המגורים של הכורים שאיתם גר בצפון אנגליה, ועל כדור שפגע בצווארו בעמק האברו שבצפון ספרד, ועל אהבתו לרומנים הארוטיים של הנרי מילר, ועל הדרך המאוד מדויקת שבה נהג להכין את התה שאהב. אבל אין במאמרים השונים הכללות. אין הפשטות שמתרוממות מעל ההתבוננויות. אין עקרונות שיש להם תוקף בנפרד מן המצבים הספציפיים. בוודאי שאין צווים מוסריים שמתרוממים מעל הדעות הנקודתיות שאורוול מביע. וטוב שכך, לי לפחות טוב שכך. קודם כל - שומר נפשו יישמר מן המוסרנות. אידיאולוגיות לא עומדות בפני הפיתוי לעבור מן האמירה: "אלה העקרונות המופשטים של מה שיש בעולם" אל האמירה "אלה העקרונות הצודקים על דבר מה שיש". המוסרנות חגה באויר כאשר אידיאולוגיות שולחות ידיים אל הסיבוך האפל של הטוב והרע. התוצאה היא שהפיל בבורמה נעשה לאי צדק אימפריאלי לפני שהוא פיל, והסירחון במנצ'סטר נעשה לצדק פרולטרי לפני שהוא סירחון. אורוול מחפש צדק, מאוד מחפש, אבל הוא צריך מאוד שלא לצבוע את הצדק בצבע של אידיאולוגיה כוללת. זה, בשבילו, מטען עודף. הוא מפעיל חוש לצדק. לא תיאוריה של צדק.

                                           

 

"לעולם איני חושב מחשבות פוליטיות בזמן שהדברים מתרחשים", כתב אורוול במחווה לקטלוניה. הפוליטיקה לא מתחילה אצלו מפוליטיקה. היא מתחילה מריחות, מפילים, מסקס, מיריות, מנסיעות, מכוס התה של מישהו. אורוול עזר לי שלא להציב את העגלה של הדעות שלי לפני הסוס של מה שרואות העיניים שלי. לא תמיד הצלחתי בזה, אבל  זה מה שרציתי. אורוול כיוון לי את העיניים אל האמצע הלא פתור של מצב לפני שאני מציב מעל המצב הצעת פיתרון. ואולי משהו בי שתמיד הרגיש נוח ברחובות מלאים במקריות, בתנועה, באנשים רבים שהולכים כל אחד לדרכו, הרגיש נוח עם הכתיבה הפוליטית של אורוול כיוון שהיא שמה את עצמה, גם  בקטלוניה המהפכנית והאידיאולוגית, בתוך מה שהוא כינה בספר,"המגעים האנושיים האקראיים". במאמר אחר שניקרא "מדוע אני כותב" הוא כתב משפט כזה: "כל זמן שאני חי ושלם אוסיף להחשיב ביותר סגנון של פרוזה, לאהוב את פני האדמה וליהנות מעצמים מוחשיים ומפירור מידע חסר תועלת".

 

 

אורוול כבש אותי ברעב כלפי הקונקרטי, שהוא גם הרעב כלפי כל מה שלא מסתדר עם הנטיות שלי עצמי, בודאי לא עם הנטיות של בעלי אינטרסים, בעלי דעה ובעלי רובים. "האמת, סוברים, נעשית לא אמת כאשר היא באה מפי  אויבך", כתב אורוול ב"מבט לאחור על מלחמת ספרד" ואידיאולוגיה מציבה את אויבך לפני שהיא מסתכלת על אמיתות, או על דילמות. ועוד דבר: אינטלקטואלים נישבים בקסמן של סתירות. פרדוכסים הם סקסיים. מרקסיסטים התגאו בדיאלקטיקה הסתירתית של "הדרך העולה היא הדרך היורדת" מימי הרקליטוס האפל, פוסטמודרנים התגאו ב"לסרק את היצירה נגד כיוון השערות". אורוול היה חסר סבלנות כלפי סתירות מעניינות שקיבלו את חסותה המגוננת של תיאוריה. דבר והיפוכו לא שבו את ליבו, והוא פיתח צורך להסיר את הילת התאוריה המלכדת וה"נכונה" שמעל דבר והיפוכו. במאמר על הסופר בעידן הפוליטי שנקרא "הסופרים ולויתן" כתב אורוול כי "מי שמאמץ לו משנה קבועה במסמרות יורש תמיד את סתירותיה שלא נתיישבו". אכתוב בהמשך על הסתירות הלא מתישבות של המשנה שהוצעה לי אחרי שהתפרקה "השנה העשרים ואחת".

 

 

אם לא תיאוריה הנחתה את אורוול, איך הוא ניווט את עצמו אל לב הדילמות הפוליטיות של בני דורו? מה הנחה אותו? הייתי אומר שהינחה אותו חוש שמחפש שיוויון לא מושלם. כמי שהתחנך באיטון, היוקרתית והסנובית שבכל הפנימיות הבריטיות, וכמי שנחשף אל הבדלי המעמדות המטופחים במיוחד באנגליה, היה אורוול שונא מעמדות מושבע. את ארצו הוא כינה . במסה בשם "אנגליה, אנגליה, שלך" הוא כינה "הארץ מוכת המעמדיות ביותר תחת השמש". חושיו הדרוכים ביותר היו מכוונים אל כל צבע וגוון של אי-שיוויון, וחדווה היתה ממלאת את ליבו כאשר הוא מצא מקום שבו מצאו בני אדם קצה חוט שיוביל אל שוויון. נפשו ניקשרה בקטלוניה של מלחמת האזרחים כי שם, כאמור, "נשמנו את אויר השוויון". נפשו נקעה מן הקומוניזם לכל גווניו בגלל האופי הנקבע-מלמעלה והנכפה-מלמעלה שחיסל את יומרת השיוויון שהיתה במילים שהקומוניזם דיבר בהן. לכן הוא גם ליווה בשמחה את חיסול האימפריה הבריטית, ולכן הוא עזר ככל יכולתו ללייבור לעלות לשלטון, ולהקטין את הקיטוב המעמדי באנגליה, מיד אחרי הנצחון המפואר של צ'רצ'יל, השמרן והאימפרטור, במלחמת העולם השניה.

 

"ה'מיסטיקה' של הסוציאליזם הוא רעיון השיוויון", כתב אורוול. לא בקלות הוא השתמש במילה מיסטיקה. גם כאשר היא מוקפת במירכאות כפולות היא לא ברוחו. הרעב למציאותי והרעב לגשמי עשו את אורוול זר לחלוטין לכל בדל רעיון דתי, או רליגיוזי. אבל הוא שאל מן המיסטיקנים את אמונתם העזה שיש משהו שחבוי בשורשי הדברים, ויש משהו שממלא את החלל, בין אם מבחינים בו ובין אם הוא נסתר. ויש גם משהו שאין לו מידה מדויקת, והרגש מחזיק בו לא פחות מן השכל, והוא שובה לבבות. כך ראה אורוול את רעיון השיוויון. הוא היה בשבילו הרעיון המקיף ביותר, והמצדיק ביותר, לנקוט עמדה, והמפתה ביותר את היד הכותבת להעביר אותו מן המופשט אל הקונקרטי, והמכעיס ביותר כאשר הוא נעדר, והראוי ביותר להכיל את אי-הדיוק המהותי לו (כשם שאי הדיוק מהותי לחוויות מיסטיות).

 

אבל הוא מצא את קולו האותנטי ביותר, המובחן ביותר מקולות אחרים, כאשר תקף ראיה אידילית של רעיון השיויון. מקומות מקבלים גוון אורוולי כאשר אנשים מתמסרים בהם – במחשבה, ובהרגשה, ולפעמים גם בגוף הנוסע והמתנסה – לחיפוש אחרי שיוויון מחוספס, מלא בזויות של הסתייגות ובפינות של יוצאים מן הכלל; חס וחלילה לא בפינות של מושלם ולא ברגעים של קדוש. כך, למשל כאשר כתב אורוול על דת. או על גנדי.

 

הוא קנה את שמו כאשר תאר את השיוויון שהציע הקומוניזם כסיוט, וכאשר תקף בחמת זעם אינטלקטואלים שהשיוויון הקומוניסטי הספיק להם, והם לא שאלו אם זה שיוויון שמתבסס "על שיתוך פעולה מרצון או על מכונת הירייה". אבל כדי להגיע אל שוויון מעוקם מודרני הוא התחיל משיוויון מעוקם עתיק. דורות רבים לפני הקומוניזם הבטיחה הדת לכל מאמיניה שיוויון מאושר בעולם הבא. לכן לא חס אורוול במלים כאשר הוא אומר שהדת "ביסודה שקר: מנגנון חצי מכוון כדי להשאיר את העשירים עשירים ואת העניים עניים".

 

לכאורה, עוד קול סוציאליסטי ואתאיסטי, שקושר בין שיוויון לבין שחרור מדת. אבל רק לכאורה. אורוול לא צימצם את הדת כולה לאי השיוויון שהיא מאפשרת. הוא לא שכח מה שרבים שוכחים כאשר הם חוזרים ומצטטים רק מחצית מן הדברים שכתב מרקס על הדת:

 

במסה בשם "הערות על הדרך" כתב אורוול: "אמירתו הידועה של מרקס ש'דת היא האופיום של ההמונים' מוצאת בכוח מהקשרה לעיתים קרובות ומקבלת משמעות, שונה באופן עדין אך ניכר מזו שהוא נתן לה. מרקס לא אמר, בכל אופן לא באותו המקום, שדת היא אך ורק סם המחולק מלמעלה; הוא אמר שהיא משהו שהמונים יוצרים לעצמם, כדי לספק צורך שהוא הכיר בו כאמיתי. 'דת היא אנקת הנשמה בעולם חסר נשמה. דת היא האופיום של ההמונים'. מהו הדבר שהוא אומר, אם לא שהאדם אינו חי על הלחם לבדו, ששינאה אינה מספקת, שעולם ששוה לחיות בו אינו יכול להיות מבוסס על "ריאליזם" ומכונות יריה? אילו היה צופה מראש כמה עצומה עתידה להיות השפעתו האינטלקטואלית אולי היה אומר זאת לעיתים קרובות יותר ובקול רם יותר."

 

אלה משפטים שיישמעו מוזרים למי שמצא במחווה לקטלוניה רק דבקות אתאיסטית במציאותי ובגשמי. אלה משפטים שבהם קורא אורוול לאתאיסט הסוציאליסט שבתוכו לקחת משהו, ולא משהו קטן, מן הדת. שיוויון בלי "אנקת הנשמה" הוא חסר ערך בעיני מי שהיה שותף, במחשבתו ובמעשיו, לשוויון כ"מיסטיקה" של הסוציאליזם. מה שהדת ידעה – וסוציאליסטים רבים לא רצו לדעת – הוא שבני אדם זקוקים למשהו גדול מהם, למעשה הם זקוקים להגדיל את עצמם, כדי שהשיוויון יקבל בשבילם עוצמה ויופי. הם צריכים להיות "מודעים לאיזה אורגניזם גדול מהם, המשתרע את העתיד ואל העבר, ושבתוכו הם חשים עצמם כבני אלמוות". ואם לחזור על הניסוח היפה של מארקס – אנקת הנשמה שנאחזה במלכות השמיים, היא, אמר שם אורוול, שיצרה "אנשים" אשר "יודעים שהם בני תמותה ואף על פי כן מוכנים לנהוג כאחים". אורוול החילוני מאוד היה זקוק למורשת הדת כדי להזהיר מפני שוויון-בלבד, כדי להזהיר מפני שיוויון שיוגשם בלי איזו יראת כבוד רליגיוזית (ולא לגמרי ברורה) לקדושת החיים כאיזו מעטפת של אחווה שמעבר לחיים ולמוות, מעטפת שתחסום אכזריות ולא תאפשר עריצות. "מוטל עלינו להיות בני האלוהים", הוא כתב "אף על פי שאלוהים של ספר התפילות כבר לא קיים".

 

 

מכאן גם חוסר הסבלנות של אורוול כלפי קדושים, ובעיקר כלפי עניים ופגועי אפליה שסוציאליסטים אכולי רגשות אשמה ממנים אותם לקדושים. גנדי היה בתקופתו של אורוול הקדוש שבכל הקדושים של השמאל. אורוול כתב עליו בסרקזם בלתי אופייני. ובמקום לעשות את הקדוש העני קנה מידה למדוד בו את חטאי השמאל העשיר, הוא עשה את גנדי לאות אזהרה מפני הגזמה באשר למעט שמותר לאדם פוליטי רציונלי לקחת מן הדת:

 

"אנארכיסטים ופציפסטים, במיוחד, טענו לבעלות עליו, כשהם מבחינים רק בכך שהוא התנגד לריכוזיות ולאלימות של המדינה, ומתעלמים מהנטיה האנטי-הומניסטית, שמעבר-לעולם-הזה, של הדוקטרינות שלו". ואורוול ממשיך לתקוף: "חברויות קרובות, אמר גנדי, הן מסוכנות מפני ש'חברים משפיעים זה על זה' ומתוך נאמנות לחבר אדם עשוי להיגרר לעשיית רע [... זו] הנקודה שבה הגישה ההומניסטית והגישה הדתית מפסיקות להתיישב זו עם זו. עבור אדם רגיל, אהבה היא חסרת משמעות אם אין משמעותה לאהוב אנשים מסוימים יותר מאחרים [קוראי עמוס עוז יזכרו את הדרך שעשה קו המחשבה הזה מאורוול אל "הבשורה על פי יהודה" נ.ק.]. [...] הגישה הזאת היא אולי אצילית , אבל במובן שאני סבור שרוב האנשים היו נותנים למילה, היא לא אנושית. מהות האנושיות היא שלא מחפשים שלמות, שלפעמים כן מוכנים לחטוא למען נאמנות לזולת, שלא שואפים להביא את הנזירות לדרגה שהופכת יחסי ידידות לבלתי אפשריים, ושמוכנים בסופו של דבר להיות מובסים ושבורים בידי החיים, שזהו המחיר הבלתי נמנע של הטלת אהבתנו על בני אדם אחרים. אין ספק שאלכוהול, טבק וכן הלאה הם דברים שקדוש צריך להימנע מהם, אבל גם קדושה היא דבר שבני אדם צריכים להימנע ממנו" (הרהורים על גאנדי).

 

והפוסטמודרנים הציעו לי למנות את האחר, למנות עוד ועוד אחרים, לתפקיד הקדוש. וכאשר הם מינו את אדוארד סעיד לקדוש, הם גם הציעו לי למנות את כל תרבות המערב כולה, כולל אורוול, כולל לוחמי קטלוניה, לתפקיד החוטא.

 

ואף על פי כן, האם העמימות והסיבוך של הרגע הפוליטי –רק הם רלבנטיים בשביל אורוול, ואין לו צורך בשום בהירות באופק התמונה? האם תהיה זו אמת שלמה לומר שאין שום תיאוריה מופשטת מאחורי ההתמסרות של אורוול לקונקרטי? שכל האידיאולוגיות זרות לו במידה שווה? לא. לא כך כותב אורוול. מותר לומר כי לגבי ההווה והעתיד הוא מבקש מעצמו ומקוראיו לכבד את העמום ואת הבלתי-שלם, אבל כאשר הוא מביט לאחור, יש כמה עמודים ברורים בכל בניין מחשבתי שהוא בונה. והם עקרוניים, וגם מופשטים, וגם אידיאולוגיים.

 

כאשר אורוול אומר את המילה אמת הוא בטוח שיש אמת (גם בקטלוניה, כאשר רפובליקנים יורים ברפובליקנים). כאשר הוא אומר חופש דעות הוא מאמין שיש חופש דעות (באנגליה, למשל). כאשר הוא אומר שיש דמוקרטיה ויש עריצות הוא בטוח שאפשר להבחין ביניהן (גם אם יש בדמוקרטיה הבדלי מעמדות ממאירים). פשוט? אלמנטרי? לא כאשר מתווכחים עם פוסטמודרנים. אורוול יכול היה להציב את מוחו ואת גופו בלב הסחרחורת, או בלב המאפליה, או בלב הסנוביות, של הפוליטיקה של המאה העשרים, לא לפני שעמוד השדרה שלו התייצב על פי הנאורות שנולדה מאתיים שנה לפניו. הוא בהחלט חשב שהיא לא מספיקה. הוא היה בטוח שהיא לא ידעה להביא שיווון בין עשירים לעניים, ושהיא לא שיערה את בתי המטבחיים של המאה העשרים. אבל אורוול, שמת צעיר, הספיק להזהיר מפני אנשי שמאל שתקפו את הנאורות שהולידה אותם. כאשר הם לא האמינו באמת עובדתית (מלבד האמת של התיאוריה שלהם), וכאשר הם היו שונאי קפיטליזם שנעשו מכפישי דמוקרטיה (וכך נעשו שמאל שמחזק את הימין), וכאשר הם הפכו למשחירי הדעה החופשית ותיארו אותה כמעלימה של מנגנוני כוח (גם דעתם זו לא ראויה בעיניהם למעמד של דעה, אלא של כוח מוחבא. אז למה שניקח את דעתם הפוסטמודרנית ברצינות?) היתה לאורוול סבלנות מוגבלת לפרדוכסים של אינטלקטואלים, וסבלנות מוגבלת עוד יותר לאנשי שמאל שעלה בידם "להגיע להשג הקשה של הפיכת החיים המודרניים לגרועים יותר מכפי שהם" (בבטן הלוויתן).

 

                                         

אורוול נסע כדי לאכול במו שפתיו במטבחים המזוהמים של בתי התמחוי של הדמוקרטיה הבריטית, וכתב כדי לחשוף מקרוב את הצביעות המגעילה של הפרלמנט הבריטי שעזר בסתר לפרנקו. אבל גם כאשר הוא ניצל בעור שיניו מהוצאה להורג בידי רפובליקנים ספרדים הוא לא התפתה להכריז על ריקנות הרפובליקות כולן, או על שקר הדמוקרטיות כולן, או על סוף האמיתות כולן. היו אנשי שמאל ניטשאניים שעשו את זה בזמנו. בזמני עשו את זה פוסטמודרנים. אורוול שחזר פצוע מספרד – פצע שכנראה לא נירפא עד מותו – ולא שכח לכתוב שהוא גאה לחזור אל דמוקרטיה שבה, בעצם ימי הבליץ על לונדון, חילקו ברחוב כרוזים נגד צ'רצ'יל בלי ששוטר המקוף ניראה מוטרד. כאשר אנשי שמאל זנחו את ספרד הוא הזכיר להם שיש אנושיות שמעבר ללאומיות, אבל כאשר הלאומיות הבריטית שלו הותקפה הוא הזכיר להם שיש לאומיות – בריטית במקרה שלו – הוגנת וראויה להגנה. וכאשר אנשי שמאל נעשו ניהליסטים התגייס הוא, יחד עם סנובים ויחד עם לא-סנובים, למשמר האזרחי ששמר ברחובות המופצצים של לונדון על הסדר בכניסה למנהרות הרכבת התחתית שנעשו למקלטים. מי שיחפש ימצא אצל אורוול הצהרה אידאולוגית כמו זו:"כל שורה של כתיבה רצינית שכתבתי למן 1936 נכתבה, ישירות ובעקיפין, נגד הטוטליטריות ובעד הסוציאליזם הדמוקרטי" (מדוע אני כותב). אבל תשעים אחוזים מן האנרגיה שלו מושקעים לא בעקרונות מופשטים של סוציאליזם ושל דמוקרטיה אלא ברגעים מביכים, באמיתות שעורפלו, בהחלטות לא נוחות. וברגעים הלא נוחים האלה הוא נשען אל העבר של הנאורות ולא על העתיד הסוציאל דמוקרטי:

 

 "במציאות יש רק שני תריסים כנגד עולם תעתועים הפכפך זה, שבו השחור עשוי להיות לבן למחרת היום ומזג האויר של אתמול ניתן לשינוי על פי צו. תריס אחד הוא, כי ככל שאתה מכחיש את האמת, הרי האמת מוסיפה להתקיים, כביכול מאחורי גבך, ואין אתה יכול להשבית אותה בדרכים הפוגמות ביעילות הצבאית. האחר הוא, שכל עוד יש חלקי תבל מסוימים שלא נכבשו אפשר לשמר את המסורת הליברלית בחיים" (מבט לאחור על מלחמת ספרד).

 

כאשר פוסטמודרנים הפכו את המלים "ליברלי" ו"ניאו ליבראלי" למילות נאצה הם בוודאי תרמו למחשבה שאפשר וצריך להתקדם מן המסורת הליברלית אל סדר חיים שיוויוני יותר והוגן יותר. אבל הם לא הכינו את עצמם ליום שבו מישהו אחר, נגיד סטיב באנון, ייקח מידם את ההתקפה על המסורת הליברלית – הוא יגיד כמוהם שאמת ליברלית היא "פייק ניוז" כיוון שהיא תמיד מסתירה מאחוריה שקר וצביעות, והוא יצטרף אליהם בהתקפה על עצמאות המשפט, והוא יזמר איתם את המזמור שמאחורי כל חופש אמנותי יש הטיה פוליטית.

 

אורוול כבר היה מנוסה בכך שיש גם בשמאל "התקפה על חופש המחשבה והעיתונות" ויש גם שמאל שחושב ש"חירות היא אשליה". הוא כבר הכיר את הרגע שבו, אחרי מפלה פוליטית, קמה  כת שמתייאשת מן האמון "בהגינותם של בני האדם", ומחליפה את הביקורת הממוקדת ברוע הפוליטי, ב"אווירה של חשד" כלפי המין האנושי כולו (להוציא חברי הכת ונאמני הפרדוכסים שלה).

 

הגיע הזמן להכניס קצת ספק לויכוח הזה. אורוול גם עזר למילה "לדעתי" להתישב לי על היד הכותבת. הוא כתב:"אני מזהיר את כל הקוראים מפני נטיותי ומפני טעויותי. ואף על פי כן עשיתי כמיטב יכולתי להיות ישר."

 

כאשר סרבתי להצטרף אל הפוסטמודרנים, אורוול לחש באוזניי: תזהיר את הקוראים מפני הנטיות שלך ומפני הטעויות שלך. ולא רק תזהיר במלים מפורשות. תזהיר יותר בלי להצהיר יותר מדי על אזהרות. תן למילה "לדעתי" לצבוע לך את טון הכתיבה, את אופי הוויכוח שאתה מנהל, את המילה "אמת" שאתה כותב על דף. אל תחליף את המילה "אמת" במילה "נרטיב", שמשמעותה היא שאין אמת, אבל דווקא לכן אל תשכח שחתירה אל אמת היא חתירה בתוך ויכוח, בתוך בחירת צד, בתוך טעויות. וגם – כדאי להוסיף– בתוך טעם אישי, ושגעונות אישיים, וחוויות אישיות שרק בחלק מהן אפשר להתחלק עם אחרים. יש דבר כזה: כתיבה בלי משוא פנים; אבל כדי שכתיבה תהיה נקייה ממשוא פנים כדאי לשרטט בשוליה כמה תווים של פנים, כמה קווים של חתימה אישית. "המשימה היא" כתב אורוול, "ליישב את חיבותיי ואיבותיי המושרשות עם הפעולות הבלתי אישיות, הציבוריות במהותן, שהדור הזה כופה על כולנו" (מדוע אני כותב).

 

וכאן היתה עוד סיבה להתרחק מן הפוסטמודרנים – ביד אחת הם הציעו לי למצוא הטיות של האמת על כל צעד ושעל, וביד שניה הם הציעו לי לכתוב כתיבה של גדוד מגויס, כתיבה של אמת נחושה ומוחלטת, בלי שום הטיה אישית, בז'רגון גדודי נוקשה. זו כתיבה שאין בה מקום לרגע של אירוניה עצמית של מי שמונה חטאים אצל אחרים ורק הוא צח וטהור. לא במקרה פיתו הטקסטים של הפוסטמודרנים כמה ליצני אקדמיה לאמץ את הז'רגון שלהם, לחבר אותו אל, נאמר, מנגנוני הכוח השולטים בחי המין של דובי פנדה פוליאמוריים, ולשלוח את הפרודיות לכתבי העת של הכת ששמחו לפרסם את לשון הכת, החוזרת ומאשרת לכת את הרדיקליות המתורגלת שלה. והחגיגה היתה גדולה.

 

 

כאשר הכיבוש החל לחנוק את הנשמה, עשו להם כמה מן הטובים בחברי כת של שונאי כיבוש. היו לי סיבות טובות להצטרף אליהם. אבל אחרי שהייתי שייך לכת אחרת של שונאי קפיטליזם, הספיקה לי כת אחת. הם אמרו לי שמאבק עיקש בכיבוש הוא מאבק פסימי, כוחני בשני הצדדים, ושונא נאורות, שמתקיים בתוך מינהרה של קדושים תיאורטיים. אורוול אמר לי אחרת.

 

 

 

מקורות המוזכרים ברשימה זו:

 

גורג' אורוול, מחווה לקטלוניה, תרגם יוסי מילוא, אחרית דבר מאת אלי שאלתיאל, עם עובד, 2012

ג'ורג' אורוול, "אנגליה, אנגליה שלך", "מבט לאחור על מלחמת ספרד", הסופרים וליוויתן", "מדוע אני כותב", מתוך: מדוע אני כותב ועוד מסות, תרגם והוסיף אחרית דבר אפרים ברוידא, עם עובד, 1984

ג'ורג' אורוול, "בבטן הלוויתן","הערות על הדרך", "הרהורים על גאנדי", מתוך" מתחת לאף שלך, מבחר מאמרים, מבוא ועריכה מדעית גיורא גודמן, תרגם יועד וינטר-שגב, דביר, 2005.

אנטוני ביוור, מלחמת האזרחים בספרד 1936-1939, מאנגלית אריה חשביה, יבנה, 2004.

 

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload