This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

קירשנבאום

 

(מילים: 2584) 

 

אחד הדברים הראשונים שעליהם חשבתי כשעמדנו שם ברחבת הדשא הקטנה בתוך המרחב הפסטוראלי להחריד של מכמורת, כאשר הים היפה הזה, האדיש, נשבר מרחוק, ומסביב הבתים הגדולים, השבעים, אלה שלא מבקשים בהכרח לנקר לך את העיניים, אלה שכאילו אדישים אליך, אלה שכאילו אומרים: אתה לא מעניין אותנו – אחד הדברים הראשונים שחשבתי שם, בזמן שעוד ועוד אנשים התאספו, הוא שכמעט אין פה, בהלוויה הזו, בהמתנה הזו לקראת היציאה אל עבר בית הקברות, "אנשים רגילים". זה היה דבר מובהק. כמעט כל פרצוף שראית היה פרצוף שהכרת מהתעשייה, כלומר מהמרחב התרבותי-תקשורתי של מדינת ישראל. "אנשים רגילים", לעומתם, הם אלה שניגשים לומר לך איזו מילה טובה או רעה אחרי טקסט שפרסמת ושנגע בהם או הרגיז אותם, אלה שמושכים כיסא מהשולחן לידך בבית הקפה, מתיישבים ולמשך דקות ארוכות מספרים לך על הרעיון המבריק שלהם שאתה חייב לכתוב עליו או לכל הפחות לחשוב עליו כי "יש פה משהו, אני אומר לך". "אנשים רגילים" הם אלה שאליהם אתה בעצם פונה כשאתה יוצר משהו, אלה שעליהם אתה באמת משפיע,  אלה שמתבוננים בך מרחוק, אלה שבשבילם במידה רבה נוצרת אתה, שבשבילם אתה יוצר, שהם הקהל שלך במובן הבסיסי ביותר של המילה קהל. וכל אדם יוצר, כל אדם שמתעסק בתוכן, חושב על האנשים האלה, כל אדם שמתעסק בתוכן מכוון גם אליהם כאשר הוא עושה את מה שהוא עושה, ובטח בתקשורת, בטח ובטח בתקשורת המונים.

 

אני בטוח שמוטי קירשנבאום פגש כאלה מדי יום, חשבתי לעצמי שם, על חתיכת הדשא הזו, מאחורי העץ הגדול, כשכל המי ומי חלפו על פני, מתקבצים לקראת היציאה אל מסע הלוויה. אני בטוח שאותם אנשים לפעמים אפילו צפרו לו בצומת וסימנו לו עם האגודל, כאילו כדי לומר שהם "מרוצים ממנו", שהוא "גדול". בטח היו גם כאלה שקיללו אותו. ברור. הוא היה "שמאל". ובכל זאת. הוא הרי נגע באנשים. לא בכמויות אדירות, אבל בהחלט היה פרצוף מוכר, בהחלט מישהו שהיה איתו חיבור. הקול המזוהה שלו כקריין בסרטים שיצר. העובדה שאפילו סרטי הטבע שלו, בשנים האחרונות, הביאו מספרים יפים. קירשנבאום היה נכס גם במובן של "קהל", לא רק במובן של "מעמד"; כלומר לא רק פונקציה ידועה מאחורי הקלעים, לא רק דמות משמעותית ליודעי דבר. ואת החיבור הזה אני רוצה אולי לחקור, את שאלת הקשר הזה בין יוצר, אמן, דמות מוכרת, ובין הקהל שלו. את המחויבות המסוימת שיש, אם יש, ולמי. שהרי היית מצפה לראות כאן – לפחות אני ציפיתי – כמה עשרות אנשים לפחות שמיד כששמעו על המוות החד הזה, הפתאומי, לקחו את האוטו ונסעו להלוויה. היית מצפה לראות כאן אותם עומדים פרודים אחד מהשני, מחפשים את דרכם, באים להיפרד מאדם שאולי לא הכירו אישית, שאולי לא היה להם שום אינטרס משותף אתו, אבל שבמידה רבה היה פס-הקול של חייהם.

 

ובכל זאת, כמעט כל פרצוף שראיתי, גם כאלה שלא זיהיתי, היוו קשורים לביצה המסוימת הזו של התקשורת והתרבות הישראלית. האנשים הרגילים, עורכי הדין, המורות, מתכנתי המחשבים, לא באו. האווירה הייתה ביצתית. קצת כמו בפרמיירות ההן כשאתה רק מבקש למצוא כמה שיותר מהר את הדרך לפינת העישון, אוחז בידך כוס משקה, מפמפם בקדחתנות את המקטרת, בוהה באופק. ואתה שואל את עצמך, מה מידת המחויבות בין אלה שצופרים לך בצומת, אלה שעוצרים אותך בקפה, לבינך? האם, על פניו, לא נכון לצפות ממי שאמר לך פעם ש"מזל שיש כמוך במדינה הזו", שיפנה שעתיים ויבוא ללוות אותך בדרכך האחרונה? ואם לא, מה המשמעות של כל גילוי החיבה האלה (אותנתיים, בהחלט אותנתיים)? והשאלות האלה הן במידה רבה שאלות בסיסיות על שפה, על הקשר בין בני אדם,על מידת הרצינות או העומק שבה אנשים מתייחסים לקשר בינם לבין הדמות אותה הם מעריצים – שאלות של חיבור, של חוזק המותג, של היכולת שלך להניע אנשים לפעולה. ובמידה רבה, אני חושב לעצמי, מעבר לכך שקירשנבאום לא היה דמות להעריץ, הוא לא היה אריק איינשטיין, במידה רבה החברה הישראלית בכלל הפסיקה להעריץ באמת. משהו ביכולת הזו להתמסר באמת נפגם בנו באופן משמעותי. הסיבות? יש בלי סוף. אבל אין ספק שלרעיון "החיים עצמם" יש חלק לא מבוטל בזה. ושוב, התובנה הזו היא לא בהכרח על קירשנבאום, היא תובנה עקרונית, היא התחושה הזו שככל שהשיח חם יותר, ככל שהוא כביכול מביע יותר רגשות, ככל שכולם "מאמי" ו"אחי" ו"אתה מלך" או "תישרף" או "חיים שלי", ככה היכולת להתמסר הולכת וקטנה.

 

חוץ מאותם אנשי תקשורת היו בלוויה גם כמה אנשים מהתחום של הצפרות. קירשנבאום הרי היה איש של ציפורים. למשל, בחור דתי עם בטן גדולה שכוסתה על ידי חולצת טריקו שעליה הדפס של ציפורים. "כדי שלא נפספס למה הוא פה", אמר לי מישהו שזיהה אותו מראיון באחד הערוצים. "יש כאלה שיודעים למצוא לעצמם עבודות מושלמות באמת", הוסיף, ואני חשבתי על החיבור הזה בין טבע, סרטי טבע, ציפורים, לבין הבנאדם שיצר את "ניקוי ראש”, זה שהיה יכול פתאום, משום מקום, לקרוע את הצורה לאיזה מרואיין כשהיה נדמה לו שמנסים לחרטט אותו. אחר כך חשבתי על אריאל זילבר, ראיתי אותו, עם חולצה לבנה, זקן ארוך וכיפה שחורה גדולה של המשיח עומד בפינה, מתחת לעץ, ומדבר בהתלהבות, בתנועות ידיים רחבות. זר למרחב, אבל גם כל כך חלק ממנו. נזכרתי שפעם קראתי שהוא פותח כל יום בארבע שעות אימון על החצוצרה. לא יודע מה יש בפרט הזה, אבל בהחלט יש בו כדי לומר משהו על בנאדם. מדי יום. ארבע שעות. חצוצרה. וחשבתי על זה שבסוף, אחרי הכל, ואחרי כל המילים הגדולות, המוצדקות, שנאמרו על קירשנבאום, אלה שנשפכו בלי סוף בטלוויזיה וגם שם, בהמתנה, בסוף, מעבר לכל זה, הסיפור האמיתי של מוטי קירשנבאום, או אולי נכון יותר לכתוב, המשל הטוב ביותר לפענוח הדמות הזו, הייחודיות המסוימת שלה, הכוח שלה, הוא הקשר הזה עם אריאל זילבר, המחויבות אליו.

 

*

 

חשוב להדגיש: הטקסט הזה אינו הספד של קירשנבאום. במידה רבה הטקסט הזה הוא טקסט על האופן שבו אני, על הסוציולוגיה שלי, מבעד לנקודת המבט שלי, ראיתי את קירשנבאום, דמיינתי אותו. במידה רבה הטקסט הזה הוא על האופן שבו אני רואה את קירשנבאום כדימוי, כאייקון, כסיפור. והרי לא הכרתי את קירשנבאום. שוחחתי איתו פעם אחת כשראיין אותי על אחד הרומנים שלי. זה היה ראיון טוב, מפרגן. לא יותר. רגע לפני שנדלקו הפנסים סיפר לי על נסיעה שלו עם סטף ורטהיימר למינכן, כשעבד איתו. סיפור מעניין. גרתי במינכן שנה. משהו בדתיות שלי, ככה הרגשתי, בקיום בין הקווים, בין הגבולות, סקרן אותו. ובכל מקרה, הטקסט הזה מבקש להתבונן בהתרחשות הזו, ערב חג הסוכות תשע"ו, יומיים אחרי יום כיפור, במרחב הכאילו מנותק הזה של מכמורת, זה שהוא כאילו מחוץ לעולם הזה, מחוץ ליום-יום, לזיעה, להתרוצצות האינסופית, לתודעת ההישרדות הכלכלית, זה שלא באמת יכול להבין את מי שמדבר על מחירי הקוטג', את מי שמוטרד משכירות של דירה. "כאילו אין כאן נובורישים", אמר מישהו והתכוון לבתים החד-קומתיים הרחבים, לתחושה הזו של איזו אטיות באוויר, לתחושה של אליטה שלא עסוקה כל הזמן בלהחצין את הכסף שלה, את הכוח. זו שברור לך שיש לה משניהם, והרבה. זה שעמד לידי אמר:" אין מקום שאין בו נובורישים. אתה יודע איך זה, הפנטזיה של הנובורישים זה לגור איפה שכאילו אין כאלה".

 

ואני נזכר שוב איך בשנים האחרונות "לונדון וקירשנבאום", ובעיקר קירשנבאום עצמו, היו בית חם לחזרה של זילבר למיינסטרים הישראלי, ממש ברמת תעודת הכשר, ברמת העמידה על ההפרדה בין התוכן של ההתבטאויות שלו לבין המוזיקה. והרי זילבר הקפיד בשנים האחרונות, מאז החזרה שלו בתשובה, מאז ההקצנה שלו ימינה, לשרוף את עצמו בשיח כל פעם מחדש, במעין חוסר מודעות מתריס. מי שיצר את "מסך עשן" בשיתוף עם נגנים ערבים, מי שעבר לגליל כדי להתרחב למרחב הזה וכו', מי שהיה יקר האליטה הישראלית הישנה, זו שקירשנבאום היה כהן שלה, הביע לבסוף דעות שבאמת קשה להכיל. אבל זילבר הופיע בשנים האחרונות שוב ושוב בתכנית של קירשנבאום וירון לונדון, אולי ההיכל של כל מי שיצא נגד זילבר. ואם אני לא טועה, קירשנבאום הוא גם זה שהעניק לזילבר את הפרס על מפעל חיים של אקו"ם. ויש בזה משהו. זה לא דבר שקורה סתם, בחלל ריק; יש בהתנהלות הזו, אני חושב לעצמי, כדי לומר משהו על האיש הזה, על הסנטימנט שלו, על נקודת המבט שלו על העולם. והרבה כתבו על החופש שלו, על העובדה שהוא ידע להילחם עבור הדברים שהאמין בהם, ואני חשבתי שהקשר הזה עם זילבר ממחיש משהו יותר עמוק מרעיון החופש הפוליטי והיכולת לומר את דעתך ולקדם את הרעיונות שלך ולהיות נוקב. חשבתי שהקשר הזה עם זילבר ממחיש באופן עמוק את ההבנה המיוחדת של רעיון החופש, את הרעיון של "חיה ותן לחיות", את האפשרות שלך להיות מי שאתה, ואת האפשרות להכיל מורכבויות, סתירות, את השטחיות המובנת שיש בשיפוט אוטומטי, בחלוקה להאם אתה איתנו או נגדנו. וזה לא קשור לצדיקות או איזה נקיות כפיים. לפחות לא במובן הסגפני שלהם, לפחות לא במובן הצדקני, זה שמתנהל רק מתוך ערכים או רעיונות. לא נראה לי שקירשנבאום – שוב, מתוך התבוננות – היה כזה. במידה רבה הוא היה אולי ההפך. ובמידה רבה נראה שההתנהלות שלו נבעה הרבה יותר מהבטן, מהביצים, מאשר מאלו ערכים סטריליים כאלה. ואולי זו המילה שאני מחפש: קירשנבאום לא היה סטרילי.

 

שוב, לא הכרתי את קירשנבאום באופן אישי, וגם לא שאלתי עליו יותר מדי, מעבר למה שנאמר עליו בתקשורת. אבל כן קראתי ראיונות איתו, כן שמעתי שיחות איתו בטלוויזיה, כן צפיתי בלא מעט מהדברים שהוא עשה, כן התבוננתי בו ממרחק הולך ומצטמצם בשנים האחרונות. אני לא יודע איזה בנאדם הוא היה. אני לא יודע אם הוא באמת ידע להכיל מורכבויות, אם הוא לא חילק את העולם לצדדים. אם באמת לא היה סטריליֵ. ובכל זאת, הסיפור הזה עם אריאל זילבר, הסיפור הזה עם היכולת לתת לבנאדם שהיה פעם אליטה ואז הפך למוקצה בחזרה את מקומו, הסיפור הזה הוא סיפור משמעותי. חשבתי על זה שיש משהו יותר עמוק מימין-שמאל, שהחיים הרבה יותר עשירים מזה.וחשבתי על זה שקירשנבאום חי את העולם דרך סיפורים, כלומר, דרך רגשות, לא דרך רעיונות, לא דרך אידאולוגיה. טבע ואידאולוגיה חיצונית, חותכת, כזו שלא משאירה מקום לספק, טבע ואידאולוגיה כזו לא הולכים יחד. הטבע, במידה רבה, הפוך למדע, ליומרה שלו, למחשבה שניתן לנבא בעולם נטול נבואה. חשבתי גם על היכולת לעשות סרט מעריץ על עמוס קינן ועל נעמי שמר ביחד ("אל בורות המים"), על המחשבה הזו להניח את ה"שמאל" ליד ה"ימין", ולהראות עד כמה החלוקה הזו חלקית, לא מדויקת, מלאכותית, עד כמה המחויבות של שניהם (קינן ושמר) למקום הזה, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירה שלהם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרט החשוב ההוא, עד כמה המחויבות הזו עמוקה, עד כמה היא הרבה יותר גדולה מקשקושים על פטריוטיות או על שטחים וכו'. ואז לשים לידם את עמוס עוז ולהראות עד כמה קינן ה"שמאלני" רחוק עד כמעט איבה מעוז ה"שמאלי", עד כמה רגשות הם דבר הרבה יותר בסיסי, עד כמה רגשות פועלים הרבה יותר לעומק, מתוך החיים, מתוך החוויה הקיומית של המפגש. וחשבתי על זה שלא בכדי קירשנבאום נמשך במידה לא מבוטלת לעיסוק בתנועה הכנענית, לכנענים עצמם, לאלה שהחוויה שלהם נובעת מתוך המקום, מתוך הטריטוריה, ופחות מתוך הרעיונות המופשטים, פחות מתוך הדיבור ויותר מתוך המעשה, מתוך האדמה. וחשבתי על זה שיש הרבה חירות בקיום הזה מתוך האדמה, מתוך המציאות. שזה קיום של בן המקום במובן העמוק ביותר שלו. שרק קיום כזה, מתוך תודעה כזו, יכול לאפשר התהוות של דמות כזו, שאין ספק שאוטונומיה, שעמידה יציבה, היה מהחותמים המרכזיים שלה.

 

ובמרחב הזה שמול בית הקברות של מכמורת, כשהשמש קפחה על הראשים, כשראיתי כתבת תרבות אחת מזילה דמעה תוך כדי ההספדים, רשמתי לעצמי: "ישראליות. חברה אחת. לא מגזרים שונים עם אינטרסים שונים שמושכים כל אחד לכיוון שלו". והרעיון הזה הוא רעיון חשוב; הרעיון הזה, במידה רבה, הוא באמת תודעה שנובעת מטלוויזיה של ערוץ אחד, תודעה של איזה תמהיל מרוכז שגם אם הדיר – והוא הדיר – קבוצות בתוך החברה הישראלית, עדיין הייתה בו תודעה רחבה, מקיפה, של תרבות ושל מקום. ואריאל זילבר, אם נרצה, לא משנה מה יש לו על הראש, לא משנה הזקן, הוא "מקום", כלומר חלק מהמקום הזה, הישראלי. בדיוק כמו שמכמורת היא "מקום". ועמוס קינן עם נעמי שמר משוחחים באיזה מעין זה קודם כל "מקום", נקודת אחיזה, זהות במובן הבסיסי ביותר שלה, הבראשיתי ביותר, הבטוח בעצמו. וחשבתי על זה שעיקר הכוח של קירשנבאום כאיש טלוויזיה הייתה תמיד לדבר על ה"מקום" מתוך המקום, מתוך עמדה שרואה את עצמה כחלק, אבל גם יכולה להיות מספיק בטוחה בעצמה כדי לקחת חצי צעד החוצה ולהסתכל משם. זה גם אולי המקום של הציניות שלו, חשבתי לעצמי. השיח הישראלי החדש לא מכיר ציניות. הוא נע בין היסטריה לאדישות. היכולת שלו להתבונן על עצמו מבחוץ מוגבלת להחריד.

 

*

 

בזמן אמת לא ידעתי אם ירון לונדון יחזור לארץ בשביל ההלוויה. הוא היה בטיול בסין. כשחשבתי על זה היה נראה לי, בסופו של דבר, שלמרות הקשר הקרוב בניהם, עדיין היה ביניהם איזה דוק של "קשרי עבודה". חשבתי שהוא ישלח איזה הספד ויעדיף להישאר שם, קצת מרחוק. כאילו, כך היה לי נדמה, ברגע שקירשנבאום מת, אין יותר בשביל מה לטרוח. האם זה חלק מהמקצוע הזה? ולא בהכרח מתוך אכזריות או אנוכיות. זה לא העניין. יש משהו ב"ירון לונדון", בדמות הזו, בדימוי שלה, כפי שאני תופס אותו מרחוק, שעסוק כל הזמן בחיים, במיץ, שככה הוא מודד דברים- על פי מידת הלחות שלהם. שאין בו נוסטלגיה במובן המתרפק, שבמידה רבה, אם תרצו, יש בו את היכולת הזו לחתוך באחת ופשוט ללכת. כמו אותם אלה שיכולים לסיים קשר זוגי ופשוט להמשיך הלאה, כאילו כלום. ובכלל, חשבתי לעצמי, עוד לפני שקירשנבאום מת וגם שם, בבית העלמין של מכמורת, כשהגופה שלו ניצבה במלוא גודלה, ומסביב הקהל התחלק בין אלה שפרצו בבכי, שבהו, שהזילו דמעה מול המוות הפתאומי הזה, לבין אלה שהמשיכו "לעבוד", חשבתי לעצמי אז שנראה שקירשנבאום לא היה אדם שבסוף, לעומק, באמת יכולת לגעת בו. וזה עניין של אופי. אין כאן שיפוט, כמובן. ובמידה רבה חשבתי לעצמי שיש משהו בסוג המפגש הזה, המרוחק, זה שיש בו תמיד איזה דיסטנס, זה שאף פעם לא מתפשטים בו באמת, יש משהו בסוג המפגש הזה, באסתטיקה שלו, שדומה מאוד למפגש בין השמאל הישראלי לבין החברה שאותה הוא מבקש להנהיג ושאם אתה רוצה להשפיע, להניע לפעולה, חייבת להיות לך היכולת לגעת באנשים, להתפשט מולם, לתת להם את התחושה שאתה איתם, שאתם ביחד.

 

אחר כך חשבתי שקירשנבאום היה נציג מובהק של אמריקה בישראל. לא "ניו יורק", לא נוירוטיות, לא "וודי אלן". אמריקה ממש. רכב גדול, שפה בוטה, כובע בוקרים, כוס יין טוב, אומצה על המחבת, אולי אפילו רובה, סבלנות של להתבונן על איזו ציפור או אריה או פיל שעות על שעות, ההבנה שבלי התבוננות אי אפשר ללכוד דברים באמת, שזה המפתח, שכל מי שרץ בשביל הריצה לא מבין באמת את המהות של הריצה, של המרדף, לא מבין באמת את הכללים שלהם. שוב, בן בית, בן המקום, זה שלא משנה כמה ייסע תמיד ייאלץ לחזור, כלומר, זה שגם כשיחזור יהיה נדמה שהוא מעולם לא עזב.

 

אחרי שהאנשים התפזרו, באוטו, כשבחוץ היה שקט, עלה בי פתאום ויליאם פוקנר, הדמויות שלו, העולם שהוא ביקש לצייר בספרים שלו, הריח הזה של אדמה אחרי הגשם שעולה כמעט עם כל ספר שלו שאתה קורא, ההרגשה הזו שהטקסטים שלו, האינטנסיביים, הפסיכולוגיסטיים, שוצפי התודעה, הם תמיד התחפרות של ג'יפ גדול בתוך הבוץ של עצמו. התחפרות שאין מענגת ממנה. התחפרות שרק מי שלא רץ, רק מי שבטוח שמחכים לו, יכול להתחפר. וחשבתי על כפות הידיים הגדולות ועל הלב הרך המכוסה בכל כך הרבה שכבות של חיים ועל אותם אלה שחיפשו גאולה ובדרך כלל התרסקו אל תוך החיפוש עצמו. וחשבתי על היכולת לחזור שוב ושוב על אותן מילים, כביכול, על הרצון לקלף שכבה ועוד שכבה מהמציאות, להגיע כמה שיותר עמוק, כמה שיותר בסיסי, על התנועה הזו שבזה ללינאריות, שבזה למה שנמצא על פני השטח, שבזה להתמסרות אליו, שיודעת שזה שקר. ומצד שני, כל הזמן, ההבנה שאף פעם לא תגיע באמת לגרעין. שהעניין הוא המגמה, השאיפה.

 

וחשבתי לעצמי שכמות האנשים שמכירה את ויליאם פוקנר הולכת וקטנה, ושבהכללה גסה מאוד יש משהו בספרות של היום, גם בישראל וגם בכלל, שכאילו מבקש למחוק את העבר, את הזיכרון, את הרפלקסיה, את התנועה פנימה וכאילו מבקש לדבר על ההווה בשפה של ההווה בלי להבין שהספרות נוצרת כמעט תמיד בתנועה הזו בין הזמנים, בין המרחבים, בין המקומות. שספרות נוצרת בנפש. שבלי זה ספק אם יש ספרות במובן העמוק של המושג הזה. וחשבתי לעצמי שזה מעיד על היעדר ביטחון, על ספרות שלא באמת סומכת על עצמה, על התפקיד המשמעותי שלה בעולם, על הכוח שלה, על המשקל. וזה כאילו לא קשור, כאילו מחשבה ממקום אחר, אבל שבעומק זה הרי יושב בדיוק על אותו דבר, על הדמות הזו, על מה שהיא סימלה, על הפרויקט התרבותי הישראלי שהכוחות שלו הולכים ומתמעטים.

 

וזה היה ערב חג סוכות. וכבר ישבתי באוטו. שוטרים משועממים עמדו בצומת לכיוון תל אביב. רכב שעבר לידי צפר, והנהג שלו הנהן לי עם הראש. לא זיהיתי אותו.

  

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload