• רוני גרוס

גופים שאינם מסתדרים


("גופים שאינם מסתדרים", נינו ביניאשוילי, 2019)

(מילים: 3638)


מטרת הפגישה ברורה. בשנים האחרונות ביימתי מדי פעם מצבים דומים, באמצעות מספר הודעות טקסט שבסופן דפק לי על הדלת בחור, נרגש פחות או יותר, מתקשה להסתיר את התלהבותו מהמצב – פחות, או יותר. מעולם לא פחדתי מהזרות, על אף הסיכון שבדבר. בקבוצות פייסבוק סגורות לנשים בלבד אנחנו מחליפות טיפים על היכרויות דרך אפליקציות, שמטרתן היא מין מזדמן. אם גם ככה בסופו של דבר יסתיים הערב בבית שלו או שלך – סכנה שאותה לא ניתן לנטרל מעצם מטרת המפגש – אפשר לכל הפחות לשמור על עצמך באמצעות הפעולות הבאות: להתחיל את המפגש במקום ציבורי. לשתף תמונות של הבחור, את שמו ומספר הטלפון שלו עם חברה. לעדכן מישהי שאת סומכת עליה בתכניות שלך ללילה, ולבקש שתבדוק מה שלומך בשעה מסוימת. לדבר בטלפון עם הבחור לפני. להגיד לו במילים ברורות, שלא משתמעות לשתי פנים, מה בשום פנים ואופן את לא רוצה לעשות ולא תעשי איתו תחת אף נסיבה, והמגדילות לעשות אף יבטאו את הציפיות שלהן בבירור, "אני לא מוכנה לסקס עם גבר שלא יורד", למשל.


אני מעולם לא נקטתי באף אחד מאמצעי הזהירות הללו.


אבל הפעם אני כותבת לו, תתקשר אליי, אני רוצה לדבר לפני. אני יודעת: אני לא במגרש הביתי שלי. פה, באמצע שום מקום בצפון, החושך יעטוף אותנו ואנחנו נישן יחד, אולי מחובקים, ונקום יחד, ממצמצים אל אור הבוקר המאוחר, כף רגל חמה נוגעת בכף רגל חמה מתחת לשמיכה. לא הזרות היא שמפחידה אותי. בעיר אני ממהרת לבקש מהם ללכת הביתה, משתדלת להיות מנומסת ולהסביר בקול נעים ושקט שכך עדיף, כך רצוי, כך כדאי, ושאני מפעילה את כלל האצבע הזה תמיד, באופן שוויוני, ללא יוצא מן הכלל. אישי זה בטוח לא.


אבל זה כן אישי. מספר זעום של גברים שמבקרים אצלי, מקבל הזמנה להישאר לישון.


בשעות לפני שהוא מגיע, אני מתנהלת לאט, ובעיקר בודקת איך ייראו חיי דרך עיניו. אני בוחנת את הסלון וחדר השינה הקטנים, מביטה בהם כמו לראשונה מאז שהנחתי את מעט חפציי בבית הקטן. עיניים אחרות מתבוננות כעת בחפצים שהונחו סביב – גבול עדין עובר בין רישול המשדר ביתיות נעימה (ספר שהונח פתוח, כריכה כלפי מעלה, על שולחן עץ קטן עם מפה פרחונית, שָׁל צמרירי ישן זרוק בפינת החדר), לבין אי סדר שמעיד על התבודדות שגובלת בהזנחה (ערימת כלים בת שבוע בכיור, כריות שנערמו רק בצד אחד של המיטה). כשאני מתפשטת לפני המקלחת, אני נעמדת מול המראה ושואלת שאלות על הדברים הקטנים שעשויים להיחשף באור הבוקר על גופי: אחרי בדיקה קצרה מכף רגל ועד ראש – הימים אינם ימים של בדיקות מדוקדקות, איני יכולה לשאת זאת – אני מחליטה לא לגלח את השיערות בנות השבועיים שצמחו על שוקי רגליי; כן לשים מעט מייק אפ על הפצעון שהתפתיתי לפוצץ, ושכעת מגליד על הסנטר שלי.


*


זה היה כיף, הוא אומר ומביט בי, ואז מביט הצידה, ושוב מביט בי.

אנחנו בחדר קטן, מואר באור קלוש של תנור הגז, שמפיץ חום נעים. לא עברנו למיטה שבחדר השינה אחרי שהתחלנו לגעת זה בזו על המזרנים הדקים שנערמו בסלון. עכשיו, אחרי, אנחנו שרועים על המזרנים, הסדין תחתינו רטוב ומקומט, כריות מפוזרות סביב. אני שוכבת על גבי, ראשי נח על זרועותיי המקופלות, שדיי חשופים, ובתי השחי שלי, שאותם לא גילחתי זמן רב יותר מאת רגליי, חשופים גם הם, אחרי שקודם לכן, כשהוא רק הסיר את חולצתי ושלחתי ידיים להקיף את גבו החלק, ניסיתי לצמצם את נוכחותם. שתיקה קצרה. הוא יושב מעליי, נינוח, חצי נשען על הקיר, חצי נשען על זרועו, רגלו האחת משוכלת תחתיו, רגלו השנייה מונחת בזווית מעל הבטן שלי. במבט מלוכסן, אני מתפעלת מזרועותיו, מהחזה הרחב. זה גוף שאין בו מאמץ להיות חזק, אבל הוא חזק אף על פי כן.


״הגופים שלנו מסתדרים... נכון?״

כן, אני עונה בקול קטן שאני מצליחה לחלץ מעצמי במאמץ אדיר. מסוכן להסכים לדברים כאלה – ״כיף; גופים שמסתדרים״. אני מצמצמת את עיניי, חומקת ממבטו. הוא לא נרתע, מנסה ללכוד אותו. גם כששכבנו, ראיתי את עיניו הפקוחות תרות אחר עיניי – החזרתי מבט לשבריר שנייה ומיהרתי להפנותו. ״כאילו, את מכירה כשזה פשוט לא מסתדר?״

עכשיו אני כבר מבליעה חיוך שמאיים להתרחב. ברור. החיוך מעודד אותו, עכשיו גם הוא מחייך, נשכב לצדי ומתחפר בבטן שלי.

״את בטח יודעת יותר טוב ממני״.

אני מוחקת את החיוך מפניי.

״לא יודעת אם יותר טוב ממך, אבל כן, יודעת.״

הוא צודק, כמובן.


אחר כך במיטה, בחושך המוחלט, הוא שוב חודר אליי כשאני על גבי. אין תנוחה שאני יותר אוהבת מלשכב על הגב, לתת למי שאיתי להביט בי מלמעלה, לתת לו לקבוע את הקצב, לראות את החזה שלו עולה ויורד, לגעת בזרועותיו המתאמצות להחזיק אותו בזמן שהוא זז קדימה ואחורה, להעביר את אצבעותיי על גבו, מהצוואר ועד הישבן, לרדת לישבן, להמשיך עד לאן שאני יכולה להגיע, לנעוץ ציפורניים, להרים את הראש ולנשוך בכתף, בצוואר.


פעם סיפרתי למי שהיתה הפסיכולוגית שלי לאורך מרבית שנות העשרים של חיי, בהיסוס, שזה כל מה שאני מייחלת לו, לשכב עם גבר שאני רוצה בו מאוד כשאני על גבי, הוא מעליי. גיליתי את זה ברגע שהמילים יצאו לי מהפה בקליניקה שלה.זו היתה השנה האחרונה לטיפול שלי אצלה, ועד אותה עת, נמנעתי מלדבר על סקס. ופתאום, זה. התביישתי – כמה משעממת היא ה-פנטזיה המינית שלי בה"א הידיעה? הכי משעממת. כשהבנתי שהפנטזיה שלי היא גם על אהבה ולא רק על סקס, תחילה התביישתי אפילו יותר, ואחר כך פשוט נזהרתי לא לספר עליה לאף אחד.


*


אני מקנאה בו, כמו שקינאתי ברבים לפניו. במשך שנים רבות לא החשבתי את עצמי למי שמקנאה בגברים. כשהייתי סטודנטית למדעי הרוח ונחשפתי לתפיסות הפסיכואנליטיות המיושנות שהניחו שאני אינני יצור שלם, דחיתי אותן בשאט נפש. כשישבתי אז בכיתה, סטודנטית צעירה ולחלוטין לא מודעת לכל העתיד לקרות לה, נשים רבות כבר הספיקו להעמיד דברים על תיקונם: לא עוד קנאה בשלמות, אלא שלמות בפני עצמה.


אלא שככל שהשנים עברו, מצאתי את עצמי ממוססת גבולות, קלה להיפצע, נכונה להיחדר רק בזמנים של חוסן נפשי אדיר. גם כיום, כל כניסה למיטה עם גבר היא מעשה עדין של סיכונים מחושבים ודיני נזיקין.


במהלך התואר הראשון, עוברות שנתיים תמימות שבהן אני לא שוכבת עם גברים. עם המהירות שבה השנתיים האלה חולפות, האגביות המוחלטת שבה אני מוותרת על יחסי מין, מתפנה מקום לדברים אחרים, דחופים יותר לאותו זמן, חשובים יותר. אני שורדת תאונה קשה ואת המשפחה שלי, שורדת דיכאון. בזכות ההישרדות, אני מצליחה – לפעמים – לכתוב, ותמיד – לעבוד, לשלם שכר דירה, לקנות אוכל בריא לעצמי, אוכל זול לחתולה.


בזמנים כאלה, המרחק ביני לבין סקס נדמה לי עצום ובלתי ניתן לגישור. גברים מפסיקים להגיע אליי הביתה, ואני מפסיקה להגיע אליהם. אני לא מבקשת לשים סוף לחיי המין שלי, זה קורה מעצמו, אבל אני לא מופתעת במיוחד שהם מפסיקים את עצמם. יש להם חיים משלהם, לחיי המין שלי, ורצונות משלהם. למרות שאני שומרת רשימה של כל הגברים ששכבתי איתם בחיי, אני מתקשה למקם את התקופות הארוכות שבהן גבר לא נגע בי, בין שני שמות ברשימה. אלא שהמרחק בין שם לשם במסמך ששמור לי בטיוטיות הג'ימייל הוא זהה – שורה אחת, enter – ואילו והזמן שחלף בין גבר לגבר – חודשיים, שישה חודשים, שבוע או שנתיים – הוא הנעלם שבתוכו המשכתי לחיות. לחיות – ולהתנפץ מדי פעם על גופם של גברים. סקס כאישה צעירה היה לא מתגמל, כמעט משמים. רציתי אהבה, והתפשרתי על הרבה בשביל האפשרות לזכות בה.


*


״את רק חור, מחכה שאמלא אותך״ (עמ׳ 9), אומר הארי דודג', גבר טראנס, או בוצ'ה על טסטוסטרון – תלוי ברגע, תלוי במצב – למגי נלסון, בת הזוג שלו, שכותבת על עצמה, עליו, עליהם. ספרה, הארגונאוטים, נפתח בפסקה מבלבלת, מטריפה, שמתארת את רגע ההתאהבות שלה בהארי – "המילים, אני אוהבת אותך, מתגלגלות מהפה שלי בפעם הראשונה שאתה מזיין אותי בתחת…" (עמ׳ 3) משם, היא מזמינה את הקוראות שלה למסע סוער בסיפור אהבתם, שקשור בגופים שאינם מתמיינים למגדרים מוכרים, נפשות שאינן מתמיינות, במילים שבוגדות ובגוף שמזדיין, מתמסר, בוגד וחוזר אלינו שוב ושוב. ״רק אל תהרוג אותי״, היא אומרת להארי בבית מלון דלוח זמן קצר לאחר שהם מכירים, כשהוא מתחיל להתפשט מולה, ופותח את חגורת מכנסיו. אני מאמינה למילים שלה.


לכן, כשהיא כותבת: ״אני מתעניינת בזיונים בתחת. אני מתעניינת בעובדה שהדגדגן, מוסווה ככפתור קטן, מתפרש על כל האזור כמו דג מנטה ריי, וקשה לדעת היכן שמונת אלפים העצבים שבו מתחילים, והיכן הם נגמרים,״ (עמ׳ 106) אני מיד משתכנעת, והבחור הבא שאני שוכבת איתו מקבל הזמנה לזיין אותי בתחת, להפתעתו ולשמחתו. הכל קורה בקלות שמפתיעה אותי. אני חווה עונג שכמותו לא ידעתי קודם לכן.


אבל עוד לפני שאני מנסה, אין לי ספק שאיהנה מזה. אין לי ספק, כי האמנתי לנלסון כבר בעמודים הראשונים בספר שלה, שבהם היא מתארת את ההתמסרות המכאיבה, הטבעית כל כך, להארי, אחרי תקופה ארוכה מאוד של התבודדות קיצונית, הליכות ארוכות בלילות חסרי שינה, פרצי יצירתיות. ״אני מרגישה שאני יכולה לתת לך את עצמי בלי לוותר על עצמי", היא לוחשת להארי בלילה במיטה, ומוסיפה עבור קוראת הספר – אני, רק אני – "כשאת מתבודדת כמו שצריך, זה הפרס.״ (עמ׳ 6)


אני מתבודדת. האם אני עושה את זה כמו שצריך? אני מטילה בכך ספק. אם יום אחד חיי יהיו כאלה שאקום בהם בוקר אחר בוקר לצד גבר שאני אוהבת, אולי אוכל להגיד לעצמי, בדיעבד, "התבודדתי כמו שצריך". כרגע, אין לי הוכחות לכך.


הצורך בהוכחות; איך אדע שיש אהבה? איך יכולתי לדעת בצעירותי שסקס יכול לענג? "ברגע שבו אחותי ואני עזבנו את בית אמנו, כל מה שרצינו לעשות זה להזדיין…" (The Sisters of Sexual Pleasure ,עמ׳ 2.) כותבת שרון אולדס. אני עזבתי את בית אמי, שהיה עזוב וריק ביום שבו יצאתי ממנו, בגיל עשרים. שנים רבות אחר כך עדיין לא ידעתי להתענג על גופם של גברים. אבל עם הזמן למדתי, בעיקר באמצעות ההוכחות שנשים אחרות – מבוגרות יותר, מנוסות יותר, בלתי מתפשרות יותר – הציגו בפניי. אולדס היא אחת מהנשים האלה, והיא מלמדת אותי על כוח, והאפשרות להתענג ממנו. ואכן, אני מגלה את ההנאה מסקס ביום שבו אני מגלה את הכוח. לפני כן, עוברות שנים רבות שמהן הגוף שלי לא זוכר דבר מהסקס שהיה לי עם בחורים שהייתי מאוהבת בהם עד טירוף. איפה הייתי, כששכבתי איתם? קשה לומר. אבל השנים עברו, ומצאתי את הדרך להתענג.


*

מהספר של נלסון אני לומדת שהדגדגן שלי מתפרש על פני כל פנים הרקטום, ואני מתרגשת מהדימוי ומהגילוי שההנאה מהאקט נובעת (גם) ממשהו פיזי, אמיתי ומוחשי, שהנגיעה בו מעוררת תגובה של עונג. זה חשוב; זוהי הוכחה: פעמים רבות בחיי ניסו לשכנע אותי שנעים לי – או שרע לי עד מאוד – בגלל רעיון עלום כלשהו, שכשלו להוכיח לי את קיומו. כשבגיל תשע עשרה הרגשתי את הסרטן מתפשט בגופי עוד לפני שאבחנו את נוכחתו, רופאים רבים – ולא רק הם – הסבירו לי שהכאבים שאני חשה נובעים ממצב נפשי מעורער. על אף שמצבי הנפשי היה רחוק מיציב באותו זמן, חודשים מספר אחרי שגויסתי לצבא וגיליתי לחרדתי הרבה שאינני יודעת – ויתרה מזאת, אינני רוצה – להבין את חוקי המערכת, ידעתי להתעקש שהעייפות הכרונית והגרד הקבוע שהתיישב לי מתחת לעור – כמו נמלי אש שחפרו מחילות בזרועותיי, אם איעזר בעולם הדימויים של נלסון – הם לא תוצאה של דיכאון.


*

היום, שלא כמו אז, כשגופי מתענג, אני מצביעה על מה שמענג אותו ומבקשת עוד, גם כשאנשים רבים מעדיפים שאתענג אחרת.



הם היו מעדיפים שאשקיע מאמצים במציאת אהבה, כמסגרת משמעות רחבה יותר שראוי לשאוף אליה, ושתכיל – כך ניתן רק לקוות, אבל לא להבטיח – גם עונג מיני. אינני מדברת כנגד האהבה כשאני מדברת בעד העונג, אלא שעוד לא מצאתי את ההוכחות הנחרצות לקיומה (כאלה שעליהן אני יכולה לתת את הדין והחשבון האישי שלי). אני בעיקר יודעת מה היא לא. "פחד איננו אהבה, תלות איננה אהבה, קנאה איננה אהבה, רכושנות ושליטה אינם אהבה, אחריות ומחויבות אינם אהבה, רחמים עצמיים אינם אהבה, הכאב שנובע מכך שלא אוהבים אותנו איננו אהבה…" ג'יי קרישנמורטי. הוא צדק. בדקתי את כל זה על עצמי. חוויתי פחד, תלות ורחמים עצמיים לרוב. פעמים רבות חשתי כאב צורב, כשגבר שרציתי בו לא חלק את תחושותיי. ברגעים היפים ביותר – יד שהונחה על גב חם משינה בשעות הבוקר – והכואבים ביותר – שעות, ימים מורטי עצבים שבהם המתנתי לשווא להודעה או סימן לחיבה – ידעתי: זו אינה אהבה.


*

בפעם הראשונה שאני קוראת את הארגונאוטים אני נשרפת מקנאה. היחסים של מגי והארי נראים לי בלתי ניתנים להשגה – בין גבר לאישה. ואני אישה שנמשכת לגברים. האם הארי הוא לא גבר? לא, הוא לא (רק) גבר. הפרס של מגי היה לא רק להתאהב, להתמסר, לבטוח באדם שהתגלה כראוי לביטחון שהיא הפקידה בידיו, אלא יותר מכך: היא זכתה ביחסים שהארוטיקה שלהם צבועה בכל הגוונים המוכרים כל כך – המעוררים כל כך – של כוח, עם אדם שכל הכוח שהוא מפעיל – מזכה אותה בו, כך אני מרגישה – אומץ מרצון, מבחירה. הארי, שהיה פעם אישה, שינה את זהותו, שיחק עם זהותו, משחק – במודעות מלאה ובוטחת – בכוח. לגברים שאני שוכבת איתם אין בחירה כזו, ולכן, גם לי לא תמיד ניתנת הבחירה כיצד להשתתף במשחק.


את מה שנלסון מתארת אני לא יכולה לבקש מכל גבר שנכנס למיטה שלי. את זה, כך נדמה, אני לא יכולה לבקש מאף אחד. אם כך, לא על אהבה אני יכולה לכתוב, אלא על דבר מה אחר. אולי יום יבוא ואוכל לדבר בבהירות גדולה על סקס עם אדם שאני אוהבת ושאוהב אותי, אבל כרגע, אני מדברת על מין שהעונג שטמון בו נובע מדברים שאינם אהבה, אבל שגם אינם נמנים על כל מה שאינו-אהבה. במרחב החמקמק של התענגות עם גבר מזדמן, למדתי שהגוף שלי יכול להיענות, שאני יכולה ליהנות מסקס אנאלי גם כי מי שכורע מאחוריי הוא חזק ממני – חזק בלי להתאמץ – ומשתמש בכוח שלו בדיוק במידה שאני מבקשת ממנו, לפעמים מעט מאוד, ולפעמים הרבה מאוד. לא השימוש בכוח, אלא עצם קיומו – רק אל תהרוג אותי – הוא זה שמסב לי את העונג.


*


הארי מגלה למגי סוד: גברים זרים מתנהגים זה לזה בחביבות ברחוב. ״מה קורה, אחי?״ הם מהנהנים האחד לשני. הארי מגלה זאת לראשונה אחרי שהוא מתחיל להזריק לעצמו טסטוסטרון ועובר כריתת שדיים. כעת, גברים חושבים שהוא גבר.


אני נרתעת מההנהון הסודי הזה כשם שאני נרעדת מכמיהה להיכלל בו; אני אף פעם לא בסביבה כשגברים מסמנים זה לזה את נוכחותם כך (כל העוקץ יינטל אם אהיה שם – אם אישה כלשהי תהיה שם). נשים לא מתנהגות בחביבות זו לזו ברחוב, נלסון מאבחנת. זה נכון. לפעמים, נשים מבוגרות ממני מביטות בי כשאנו חולפות זו מול זו. מדי פעם, מבטן מרפרף עליי ומיד מוסט. לעתים מבטן משתהה עליי, כאילו לא מסוגל להינתק. כשאני במצב רוח כוחני, אני משיבה מבט, ארוך, נוקב, שכוונתו: תפסתי אותך. זה כוח שנובע מהידיעה שמי שהביטה בי הכירה בכוחי למשוך גברים. זה ה-כוח, אפשר לומר, שנשים מחזיקות בו.


נלסון מסבירה: אין לנשים צורך בחביבות שגברים מפנים זה כלפי זה, מכיוון שחביבות זו משמעה, אני לא מתכוון להזיק לך (אפילו שאני יכול). אולדס כותבת על יום ההולדת של בנה בן השבע, "כשהאורחים מגיעים למסיבה של הבן שלנו, הם מתגודדים בסלון – גברים קטנים, גברים בכיתה א'... הם עומדים סביב, ממרפקים, נאבקים על מקום, מריבות קטנות פורצות ושוככות. אחד אומר לשני, בן כמה אתה? – שש. – אני בן שבע. – אז מה? הם אומדים זה את זה, רואים את דמותם הזעירה באישון האחר… אני יכול לחסל אותך במכות, בן השבע אומר לבן השש […] הבן שלי […] מרים את קולו, ממלא את תפקיד המארח שטובת הקבוצה לנגד עיניו, אנחנו יכולים בקלות להרוג בן שנתיים, הוא אומר בקול צלול. הגברים האחרים מסכימים" (עמ׳ 22). אולדס קראה לשיר "טקס חניכה". כמה הולם. בניגוד לגברים, האלימות שבמדידה ההדדית של נשים מופנית פנימה וכל אחת נותרת על המטען שלה – תהא זו הקנאה, או היעדר החמלה – על מנת להסב לעצמה את הכאב הפרטי שלה. גברים מזיקים זה לזה, נשים מזיקות לעצמן. פסיכולוגיה חברתית בסיסית.


אני חולקת עם אולדס את האובססיה לכוח, ובאופן ספציפי יותר, להצבעה אינסופית על הכוח של גברים, שלה. היא מחפשת את הכוח הזה – ואפשר לטעון שהיא מוצאת אותו דווקא בגלל שיצאה לחפש – אצל ילדים בכיתה א'. אני כועסת עליה על כך שהיא כופה על חייהם של הבנים הקטנים את השיגעון שלה, אבל גם אסירת תודה לה על כך שהיא עוזרת לי עם ההוכחות שלהן אני זקוקה. גם היא, כמוני, מודעת לנוכחותה הנתפסת ככוחנית, בהיותה "אישה גבוהה, מוכתמת, חמוצה, חדה". אולדס היא אישה שנוצרה בדמות גבר לפי עדותה, אישה שנלחמת בגברים ונלחמת לכבוש גברים, דרך סקס. "גופם של הגברים היה כמו הגוף של אבינו! הגידים האדירים, בתי החזה, הירכיים, הצורה הזכרית שבאגן, בברכיים, בשוקיים […] ישבנים, אחורי הברכיים, הזין בפה שלנו, אח, הזין בפה שלנו! כמו מגלות ארצות שחושפות עיר נסתרת, נטרפנו מעונג".( עמ׳ 2).


*


יום אחד בתחילת האביב, ישבתי במרפסת בין עציצים שבהם שתלתי פרחים יום קודם לכן. גופי הרגיש פרוע, אבל ישבתי דוממת לחלוטין בשמש המפתיעה שהגיעה באמצע מרץ, חמה ועיקשת. לא הייתי מוכנה לשרב, כשחשפתי את רגליי לשמש ראיתי שדבק בהן לובן חולני במהלך החורף, שעליו צמחו שיערות שחורות מזדקרות וחלושות מהיעדר חמצן, אך עדיין ניכרות לעין בזיגזג שהתפשטו בו לכל עבר. ניסיתי לנוח עם ספר הסיפורים הקצרים בכריכה רכה של סופרת מפורסמת בת זמננו. סיפוריה הפילו עליי שיממון: הכל היה נכון מדי, מעוגל מדי, רך מדי.


עשיתי ביד בניסיון להפיג את השלווה המכעיסה. זה לא עבד. משהו מבפנים שרף הרבה אחרי האורגזמה החלשה והלא מספקת. עשיתי מדיטציה ולא ציפיתי לדבר. אפיתי עוגיות והתקוממתי כנגד עצמי, שאני מוסיפה פעולה נוספת לרצף הפעולות הביתיות שיש בהן יופי דהוי ומוכר, מהסוג שקל לי לברוח אליו ולספר לעצמי שהנה, הצלחתי לייפות יום מחורבן.


השמש נפלה על רגליי חזקה ודחוסה, בחנתי את העור החיוור עם השיער הקוצני, בחנתי את התחתונים הוורודים, שמשולי תחרתם פרץ מעט שיער כהה. חשבתי, זה טוב. או – זה מספיק טוב. הרמתי את הפלאפון וכתבתי הודעה למספר גברים, הנחתי את הפלאפון בצד, והמתנתי. מתחתי את הידיים למעלה, פיהקתי, לכדתי קרן אור בפי. העברתי יד על הבטן שהתחממה לגמרי, מעכתי אותה, ליטפתי אותה, בדקתי את הפלאפון.


אחד ענה. המבט בעיניים שלו היה ממזרי ובלתי ניתן לפענוח. גל של קנאה. במה? בכל מה שאינו רך ונכון. שעתיים אחר כך, הוא חצה את הכביש בצעד מהיר, ישר לקראתי. הפעם, החום הכבד פיתה אותי לצאת. שאפתי אוויר, כלאתי אותו בריאותיי, ולרגע קצר הפניתי את ראשי הצידה והבטתי בהמוני האנשים שחיכו מחוץ לבר על המדרכה, מזיעים בבגדים קצרים בטרם עת – היה לי עוד רגע להחליט – ואז שוב אליו, חייכנו. השרב עוד לא נשבר אבל טיפות גשם גדולות החלו ליפול עלינו, על החוף החול היה דביק והיום היה שלולית רדודה ושחורה. התמסטלנו מהר ונכנסנו למים, מאבדים את שיווי המשקל ונאחזים אחד בשנייה, מתנגשים חזיתית, מתנשקים בלי להסתכל בעיניים, הוא אחז לי את פרק כף היד ולחץ, נלחצתי אליו.


נכנס לי חול לתחתונים, חשבתי כשהוא לי הוריד אותם בתנועה חדה יחד עם המכנסיים שלי בדירת השותפים שלו הרועשת שלו באלנבי, האור חזק מדי, חשבתי כשהורדתי את התחתונים שלו. שרטתי לו את הגב, הוא חדר אליי ונשאר עמוק בפנים, החזיק בי והתהפך על גבו כשאני מעליו, לפתתי את הצוואר שלו, לחצתי, הוא לחץ לי בחזרה את התחת, את הציצי, מעך, דחפתי את אצבעותיי לפיו, הוא תפס לי את הפרצוף, חזק, צעקתי, הוא שאל אם אני גומרת, אמרתי שעוד לא, הוא אמר, אז תגמרי עכשיו, וזה מה שעשיתי. כמה דקות אחר כך הוא עזר לי לסגור את החזייה והלכתי משם. שוב בביתי, נרדמתי מיד, כמי שהשתמשה בגופה – בכוחה – כהלכה, עד תום.


*


לפעמים, אני מתפתה לחשוב שיש לי תפקיד: לגונן עליהם מהכוח, להשיב ברכות. חלקם מוכנים להודות בפניי בגבול שההנהון הגברי הנסתר מסמן. קו שצריך לסמנו שוב ושוב, קו שמגדיר את קיומך. קו שמכאיב לי, שאני מנסה למוסס כשאני נושכת את כתפו של הבחור שאיתי, כשאני מביטה בו, בכל כולו, מלטפת, שורטת. כשאני שוכבת איתם, אני מנסה לנפצו, אבל העסקה מתגלה כלא אטרקטיבית עבור שני הצדדים: ברגע האמת, אני מתקוממת, מתריסה, לא רכה ולא מגוננת. ואילו הם משתתפים כקהל שבוי מרצון, לוקחים את כל מה שיש לי לתת, רך או קשה, מכיל או מתריס, מלוכלך או מנומס, העיקר שאחר כך יוכלו להיזכר שהדבר נלקח. "כשהיא נחדרת [...] היא מוותרת על קו ההפרדה בינה לבינו." (משגל, עמ׳ 145) – את זה אנדריאה דבורקין לימדה אותי.



בנקודה מסוימת בין הכעס שמתעורר בי לנוכח הקו לבין ניסיונותיי להמיסו, כשאני מוצאת את עצמי דופקת על שערי גופם עד שפרקיי מדממים, מתמקמת התשוקה שלי.


*


אני משוחחת עם כמה נשים ממקומות שונים בעולם באמצע היום דרך המחשב. פרצופיהן צצים לפניי על המסך, מרצדים, לעתים נתקעים בהבעה קפואה כשהחיבור איטי, חלקן יושבות בסלון בתיהן באירופה, באור יום אפלולי, חלקן בארצות הברית, תמיד בשעות הבוקר המוקדמות, מעטן פזורות ברחבי מזרח אסיה, שם האור צהוב וחזק. ארון ספרים מאחור, לפעמים מיטה עם כיסוי בד צבעוני, לפעמים תינוק ישן. כמוני, יש עוד מספר נשים צעירות. הן ממעטות לדבר, ואני בעיקר לומדת על החיים שצפויים לי מנשים מבוגרות יותר, שמיטיבות לדבר באופן שמבהיר לי שפעם, לא מאוד מזמן, הן היו בנעליי.


אנחנו מתאספות בזמנים קבועים לשוחח על החיים. באחת הפעמים, מישהי מציעה בהיסוס לדבר על סקס, כמו חוששת לטמא את המרחב האינטימי השברירי שנוצר. סקס הוא מחוץ לתחום, אבל אנחנו מצליחות להתחיל להגיד עליו משפט, חצי מחשבה.

מישהי אומרת שהיא יכולה להתמסר לסקס עד הסוף רק כשהיא יודעת בוודאות שקולה יישמע, אם תחליט לומר "לא". גופי הרפוי נמתח לפתע, גבי מקשית, אני מזדהה. עונג בתוך מרחב תחום. המסגרת: "לא". הפנים: "כן". אני מהרהרת בכך לרגע. "נחל זורם אינו יודע פחד. אישה כן" (עמ׳ 141), דבורקין כתבה עוד, והסבירה, "זהו פחד מפני הכוח ומפני הכאב: הילדה מתבוננת בחריץ בעזרת מראה ותוהה כיצד זה ייתכן, כיצד תעמוד בכאב" (עמ׳ 143).


הכאב. גופים שאינם מסתדרים, קצה הקרחון. דבורקין היטיבה לתאר את הקרחון: ממנה למדתי מה ההשלכות האפשריות והמסוכנות של סקס עם גברים, האפשרות התמידית לחילול הגוף. אפשרות, שבגינה אני מחפשת "לא" כמסגרת ל"כן". אחרת, יש אפשרות אמיתית שאמות. ליטרלית. דבורקין צודקת, כמו שנלסון ואולדס צודקות. יחד, הן מציירות תמונה של סקס עם, בתוך ומול כוח, ואת ההשלכות האפשריות – החל בחילול שיסתיים בהרס מוחלט של גופך ונפשך, של מוות, וכלה בעונג שרק בעזרתו יכולתי לחוות – של משחק עם גופם של גברים.


כיצד אעמוד בכאב? נדמה שזו השאלה שאני רוצה לבחון לעתים קרובות מאוד.


*


״את צריכה לצאת מהמשחק הזה של הכוח״, אני נזכרת במשפט שחברה טובה אמרה לי כבר לפני שנים, ושעליו היא חוזרת בפניי מדי פעם. ״זה לא שהוא חזק ואת חלש או שאת חזקה והוא חלש. מה כן?״


אחרי שהגבר הצעיר מהצפון עוזב, בבוקר המאוחר למחרת, אני ישנה שינה עמוקה ונטולת חלומות עד הצהריים המאוחרים, מתעוררת כשפי יבש ופס דק של זיעה קרירה עומד בבסיס עורפי. היום חולף במהרה, ולקראת שקיעה אני מתקלחת, מסתרקת, ויוצאת החוצה לשבת על סלע גדול שבין העשב הצעיר והרקפות בקצה הגבעה הפונה אל העמק. הערב מתחיל לרדת ואיתו יורד הקור על הגבעות והוואדיות. השמיים הופכים לנגד עיניי מתכולים לכתומים-וורודים, לסגולים. אני אוספת את ברכיי אל חזי, עוטפת אותן במעיל החם ומניחה את סנטרי עליהן. שני כלבי הגולדן רטריבר הגמלוניים של בעלת הבית מתהלכים באטיות, נעמדים משני צדדיי כשומרי ראש עגמומיים, מביטים גם הם אל האופק, דוממים. אני מחייכת אל הנוף הפתוח לפניי, תכף שוב לא אוכל למצוא הוכחות למה שקרה בלילה לפני. השקט, שתלוי כבד באוויר, נשבר כשלפתע עולה באזניי קול בכי. לאחר רגעים ספורים, אני מבינה שאני היא זו שבוכה.



ספרים שמוזכרים ברשימה זו:

אנדריאה דבורקין, משגל, בבל, 2003.


Jiddu Krishnamurti, Freedom from the Known, Gollancz, 1969.

Maggie Nelson, The Argonauts, Graywolf Press, 2015. Sharon Olds, Sharon Olds, Selected Poems, Jonathan Cape, 2005.











This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, עמיחי שלו, רונית מטלון ז״ל

עורכת לשונית: מעין איתן

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים