• דנה אמיר

"עוצמה חובקת כל של סדר תשלילי פגום": על הרשתית מאת עידן צבעוני



הרשתית מתאר מסע שעל גבול המטאפיזי, לעיתים על גבול המיסטי, אל החידלון: חידלון השפה וחידלון הנפש. לאורך פרקיו השונים שב ומופיע מעין "ריצוד" שמקורו במום ממשי בעינו של המספר, אך הוא מופעל בתוך מלאכת הכתיבה עצמה תוך שהוא יוצר תנודה בלתי פוסקת בין איים של אור לבין אזורים מעורפלים, מוצללים. אחד הדברים הבולטים בהקשר זה הוא היחס בין הערות השוליים לטקסט – היחס ההפוך, רוצָה לומר – שכן הערות השוליים מחזיקות את הדיווח הריאליסטי ברובו (אך האם הדיווח הריאליסטי מגלם את צידם המואר או את צידם המוצלל של הדברים?), בעוד שהטקסט הראשי הוא סוריאליסטי ברובו המכריע. היחס ההפוך הזה הוא הפעלה של כל מה שהטקסט הזה מייצר: למעשה הוא הופך את הדברים כך שצד הבטנה שלהם בחוץ, ולכן במקום שיהיה מבט ריאלי או פורמאלי שבתוכו מסותר איזור סהרורי יותר של הנפש – האיזור הסהרורי הוא החיצוני, או המרכזי, ואילו המציאות נאגרת רק בהערות השוליים. "האם ראו הרופאים אי פעם את המחלקה בעירומה?" שואל המספר בעמ' 9. זה בדיוק מה שהספר הזה עושה: חושף את המחלקה, או למעשה את טריטוריית השיגעון, זו המשוכנת לא בחדרי המחלקה אלא בחדרי הנפש – מצידה העירום.

מתוך כל דמויות החוסים נצמד המספר לדמות אחת, העונה לשם שרה, שהוא מלווה לכל אורך המסע הזה. שרה היא חולת סרטן שגידול ממאיר נכרת מרחמה, אך היא מדמה את הגידול הזה לוולד מומי שהופל מתוכה והיא מקוננת עליו. שרה עוגנת בתוך הקינה שלה כבתוך מקלט נפשי: "הוא מגיני, הוא מושיעי, עוברי מסתיר אותי מצרותי", היא מתוודה (עמ' 30).

הקינה שלה על הוולד המת, המומי, כתובה בשפה שאיננה שפה פרוזאית אלא שפה ספק שירית ספק נבואית: "ילד, אל עִמקי שפה לֵך, שתהא לך לשון עמוקה שאינך מכיר בה; ילד, שלושה ימים לא תוכל לדבר עם איש כי מום בך יוּלד; ילד, חבלי לידה פקדו את אמך על גזע עץ, שם אמרה: מי יתן ומַתִּי לפני כל זאת" (33-34).

השיגעון, כמו שהספר הזה מסמן אותו, הוא כור היתוך של שפה. ככזה יש לו עומק וכוח, נפח ותוקף המושְרים עליו מתוך עצמו. זהו טקסט הבונה את עצמו מתוך עצמו, ומייצר את התוקף שלו לא מתוך ההשוואה של פרטיו לפרטי המציאות אלא מתוך הכוח הפואטי שהוא עצמו מכונן.


בהערת השוליים בעמ' 37 נכתב על החוסים – "ביומיום המצוי בכל שוללים מהם את הבעלות על ההתנסות שלהם, יוצרים אצלם מצב נפשי נטול חוויות, נטול זיכרון". הטקסט הפואטי של שרה הוא בדיוק אקט ההתנגדות לשלילה הזאת. דווקא ההקפאה של המגע עם המציאות החיצונית יוצרת אצלה בעלות מוחלטת על ההתנסות שלה, בעלות שאיננה יכולה להישלל משום שהיא איננה מתחככת כלל ועיקר עם חוקי המציאות, העשויים לחתור תחתיה. אל המוחלטות הזאת של החוויה נמשך המספר. מעֶמְדָה של צופה מן הצד הוא הופך אט-אט למי שנוטל חלק בשיגעון שלה ומניח לו לחלחל לתוכו: "קרום דק שחיפה וש


מר עליהם ניגף לכל עבר. לו רק ידע אז לא לפתוח דלת, לא לשחוק את הנשמה, לא להעמיס על גבו את מסעה. [...] לא לצעוד צעד אחר צעד לעברה" (עמ' 52).

בהמשך שואל המספר את עצמו– "מדוע התעקש להוליך עצמו לקראתה ויהי מה? [...] מדוע מכל פרחי תבל בחר לו שושנה אחת?" (עמ' 53) ואמנם, יש משהו לא מקרי בהיצמדות שלו אל החוסה הספציפית הזאת. המספר מוליך עצמו לקראתה לא כמי שמושיע אלא כמי שנושע באמצעותה באופן עלום אפילו ממנו. האם דרך האֵבל שלה הוא מתאבל איזה אֵבל לא פתור שלו עצמו? האם הקינה החובקת כל שלה, קינת כל-אם על כל-ילד, מעירה איזו קינה שתוקה בתוכו? הוא אכן כותב– "בלילה שלו האחד האפל הנמשך לעד הוא הוזֶה שהיא מעין אלוהות סוטה אשר לה הכוח לפעול עליו באופן נחוש ועיוור; [...] שהיא נציגתו עלי אדמות של כוח בּוּר ומזיק המבקש לשלוט בו ולדכאו. [...] כעד מבוהל של עצמו, מדוע ראה הבזקים שגרמו לו לראות, באמת לראות, שותפות בלתי צפויה איתה, אקראית באופן אלים?" (עמ' 56) ובהמשך – "הוא חש שהוא סגור ומסוגר מהעולם, שהוא נתון לעוצמה חובקת כל של סדר תשלילי פגום" (עמ' 57).

הסדר התשלילי הפגום אינו אלא השיגעון עצמו, המושתת על עבודת השלילה של העולם החיצוני והסדר החיצוני כאחד. במקרה של שרה – היא שוללת את הנתון המציאותי של הגידול הסרטני שנכרת מרחמה, ובוראת תחתיו, באמצעות עבודת שלילה, עובָּר נֶפֶל. העובר המומי שנכרת מרחמה עדיף על הגידול הסרטני למרות שכריתתו מחוללת קינת אינסוף, משום שהיותו עובר מומי ראשיתה במתן חיים (גם אם סופה מוות), ומשום שהאובדן שלו מאפשר לה את מלאכת הקינה, בניגוד לגידול הסרטני שעליו איננה יכולה לקונן ושאובדנו איננו מעניק לה דבר. אובדן הבן, לעומת כריתת הגידול, מעניק לה מעמד נשגב של אם מקוננת, אם שכולה. זוהי כריתה המייסדת משמעות בשונה מכריתת הגידול, הנחווית כאירוע חסר פשר. יוצא מכך שהשלילה של הקשר עם המציאות יוצרת מציאות פנימית דלוזיונית רבת כוח, כזו שכנגד האקראיות האלימה של המציאות מאפשרת דווקא ייצור של משמעות, גם אם המשמעות הזו נותרת כלואה בדלת האמות של החלל הפנימי בלבד.

למעשה אפשר לחשוב על הוולד המומי כעל השיגעון עצמו: לעומת צוות המחלקה החווה את השיגעון כסרטן שיש לכרות, לרפא, למגר – שרה חווה את המום הזה שהתפתח בתוכה כיציר בטנה. הוא "יש" ("בבטני בראתי אותך", היא מקוננת, "בריאה אחר בריאה, מזרע לעובר", עמ' 73


) ולא מתקפה על יש (כמו הסרטן). והיא איננה הקרבן שלו (כמו של הסרטן) אלא הורתו. בעוד שהיחס לגידול הוא כאל אגו דיסטוני, כלומר כאל מתקפה שמקורה זר ושרירותי – היחס לוולד הוא כאל אגו-סינטוני, כלומר כאל חלק ממנה, בשר מבשרה, פגם מפגמיה.

לאט לאט ניצת אפוא השיגעון שלה גם בתוכו. הוא, המתהלך בעולם המציאותי כזר מוחלט, נמשך לכבלי הקסם של ההשתייכות שמציע לו השיגעון:

"למען רפואתה של שרה הוא רושם את שמה עשר פעמים על לוח נחושת אשר אותו יטיל אל תוך נהר מים זורמים (היא נכנסת לעיגול עם מאכלת עשויה ברזל וחורטת במשך ד' שעות את שמה הקדום על צווארה הפתוח לצדדים)".

(עמ' 58)

במילים אחרות – הוא מתחיל לדבר בשפתה, או שפתה מתחילה לדבר מתוכו.

מתוך ההישאבות שלו אל הטריטוריה השלילית של השיגעון קורסות כל הקואורדינאטות של החשיבה הלוגית: "נדמה לו שעיניו חלקות ובעלות תנועה, שהן מסוגלות להסתובב על צירן כדי להחליף בהתאם לרצון המסתכל את מראה עיניו" (עמ' 62). ובהמשך: "תחת השפעת הכדורים חש עצמו כתל חורבות, ואולי אף דימה את עצמו לאל מתעבר" (עמ' 86) – כלומר הוא הופך לאל מעובר, ממש כמוה, שבעיניו אינה אלא אלָה המעוברת בעובר מת.

לאורך הטקסט יש אזכורים לא מעטים למילה "לב": הלב נכנע, הלב מצטמק, הלב נחרד. הלב נמס. הלב חם. מדוע דווקא הלב? לא רק הלב הרגשי, כך נדמה, אלא הלב המטפורי – לב הדברים: האם הלב קורס תחת החלחול של השיגעון לתוך אזורי השפיות, או שמא הוא דווקא נ


חשף מתוך החלחול הזה? האם השפה שבה כתוב הספר הזה היא שפה "מומית", הלוקה במומי המושאים שבהם היא עוסקת, או שמא המום הוא דווקא השפה הנוהגת, זו המרוקנת מתוכה את השיגעון כדי לשמר את התבונה וכך הופכת אטומה בדיוק למה שחורג ממנה, כלומר למה שהתבונה אינה משגת? השאלה הזו נותרת פתוחה עד סיומו של הספר:

"על דממת הים שכב מובס, פצוע שפתיים, הרים את ידיו באפיסת כוחות אל השמים; והרי הוא גוש בשר זב דם טובל בנוזל דמע שגופו לימד את עצמו להפריש במרוצת השנים, נסחף חסר אונים אל הים שלאורך המזח, מחצית עין אדם קטועה לו [...]. לעצמו הוא נדמה לדג השרוע על קצה הדרך, פניו כבושות כלפי מטה וזרועותיו פשוטות משני צדדיו לאות שנוצח, שהוא מנוקב בכל הגוף במום בנה הנפול של שרה אשר רשום אצלו בקרקע הרשתית" (עמ' 105).

האם נוצח משום שהשיגעון ניקב בסופו של דבר את הגוף המדבר? או שמא נוצח דווקא משום שלא אצר כוח להחזיק בתוך הגוף המדבר את מה שהשיגעון עשוי היה להעניק לו, ולכן פיצל את עצמו ממוסד החוסים חזרה אל עולם המציאות? האם הפגם ברשתית, המעוות את ראייתו לכל אורך הספר, הוא פגם הנוטל ממנו את היכולת לראות או דווקא מעניק לו יכולת ראיה אחרת? האם ייתכן שדווקא הויתור על הראייה הפגומה הוא זה שמשאיר אותו בסופו של דבר עם "מחצית עין אדם קטועה"?

מה שהספר הזה מלמד, כך נדמה, הוא שהתהום האמיתית פעורה בתוכנו. אין שפה שאיננה מכילה אותה בתוכה. יותר מזה – שפה המסרבת להכילה בתוכה דינה שתקרוס לתוכה. לא רק שאי אפשר להימלט ממנה – אלא במובן מסוים דווקא החבירה אליה עשויה להפוך אותה מכלא לעיר מקלט; מן החידלון שלתוכו הנפש קורסת – לתהום שמתוכה היא קמה ונהיית.