This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

חומר אפל: מסע קצר אל החושך הארוך

 

 (צילום: שירה סתיו)

 

 

(מילים: 3917) 

 

 

11 בפברואר 2019. לפני עשרים וארבעה ימים עזבתי את סוואלברד לאחר שהות של ארבעה ימים בליל הקוטב. אני בודקת באתר אינטרנט את זמני הזריחה והשקיעה בלונגיירבין. השבוע החושך עודנו שולט בכל שעות היממה, השמש, כתוב באתר, down all day. אבל בעוד חמישה ימים תתחיל לעלות. ב-16 בפברואר היא עתידה לזרוח ב-11:22 בבוקר ולשקוע ב-13:02. יהיה זה יום קצרצר בן 100 דקות, כמו פיצ'ר באורך מלא. למחרת יתארך היום ב-52 דקות נוספות, מ-10:56 ועד 13:28, וביום שלאחר מכן יימתח על פני שלוש שעות ועשר דקות תמימות. וכן הלאה, עוד ועוד דקות אור שיתווספו מדי יום, בצמיחה מהירה מאוד, בסוף פברואר היא כבר תזרח מ-8:40 בבוקר ועד רבע לארבע אחרי הצהרים. עד מהרה תלך החשכה ותתכווץ, ובאפריל כבר תשרור השמש על כל שעות היממה, up all day. רק ב-25 באוגוסט תתחיל לשקוע שוב, והימים ילכו ויתקצרו עד חשיכה גמורה באוקטובר, וחוזר חלילה. זהו הקצה הצפוני של אירופה, היבשת אשר שמה, על פי אחת ההשערות, נגזר מן המילה האכדית העתיקה erebu, שמשמעה 'שקיעה' (בניגוד ל-asu, 'זריחה', שממנה נגזר השם 'אסיה'. שהרי לעיניהם של יושבי מסופוטמיה הקדומה, עלתה השמש ממזרח ושקעה אל החושך של אירופה ממערב).

"בשלושה בינואר עליתי על טיסה לטרומסה," כותב קרל אובה קנאוסגורד על דרכו אל הכפר הקטן הופיורד שבצפון הרחוק של נורווגיה, באחד מן הספרים שהניעו בי דחף לנסוע אל החושך הגדול:

 

קצת אחרי אמצע הדרך הרגשתי שאנחנו טסים לתוך מנהרה חשוכה, וידעתי שהיא לא נגמרת, היא תישאר כך, חשוכה לגמרי, בשבועות הקרובים. ואז הכל יתהפך לאיטו, החושך ייעלם והאור ימלא כל שעה משעות היממה. וזה לא יהיה פחות מטורף, חשבתי כשישבתי במושב הצר ועישנתי.

 

אבל תחילה המתין לי החושך. כבד וסמיך רבץ על הכפר כשהגעתי באוטובוס בשעות הבוקר של הארבעה בינואר, לא פתוח כפי שהיה לפעמים כשהשמיים היו נקיים מעננים והכוכבים נצנצו בחלל, אלא כבד וסמיך כמו בקרקעית של באר חסומה (לרקוד בחשכה, 400-399).

 

ב-13 בינואר השנה יצאתי גם אני לדרכי, בטיסה לאוסלו דרך בודפשט, חניית לילה בשדה התעופה גרדרמון וטיסה נוספת, עם בוקר, אל העיירה הקטנטנה והנידחת לונגיירבין, נקודת היישוב הצפונית בעולם, העיירה המיושבת היחידה בארכיפלג האיים סוואלברד שממזרח לגרינלנד, רק 1000 ק״מ דרומית לקוטב הצפוני, שם שורר בזמנים אלה חושך לאורך כל שעות היממה, והחורף בעיצומו. נסעתי כדי להשתתף בכנס רב תחומי שכותרתו "Darkness". במשך חודשים, מן ההודעה על קיום הכנס ועד לנסיעה עצמה, שבתי וחלמתי, בהקיץ ובשינה, באור ובחושך. ניסיתי לדמיין איך זה יהיה, לחוות לראשונה עלטה במילואה.

 

מחלון המטוס בדרך לבודפשט ראיתי שחושך ירד והסתכלתי על משטח העננים השחורים, באופק קו אדום כהה, מעליו פס בהיר יותר, שארית של אור כתום לבן אפור ומעליו הכחול הכהה של השמיים והנורית הדולקת בקצה כנף המטוס, שלרגע אפשר לטעות בה ולחשוב שהיא כוכב גדול קרוב מאוד. ידעתי שיעברו עוד כמה ימים עד שאראה שוב אור יום. למחרת בבוקר, בטיסה ללונגיירבין, נשקפו השמיים לא שחורים דווקא אלא כחולים כהים, עשירים בצבע, כחול עמוק כהה, איך אפשר לתאר צבע. אפילו פס כתום ורוד רך עמום נראה באופק. אלא שזמן קצר לפני שעת הנחיתה, מעל לים בָּרֶנְץ של אוקיינוס הקרח הצפוני נכנסנו אל השרוול השחור האטום וראיתי: הכל שחור סביב. ונחתנו אל אפלה קפואה.

 

מיד הרגשתי את הלב מתרומם מהִשתאות. אחת בצהריים, חצי ירח בשמיים השחורים, התמונה היתה יסודית וחדה: משטח לבן של קרח, חרטום המטוס האדום של נורוויג'ן, השמיים השחורים, שרטוט כחול כהה מאוד של קו הרכס המשונן הרחק באופק מאחורי המטוס. וזהו. קור הצליף בפני ועלצתי, הלב דפק במהירות ובכוח. על יד המסוע חיכיתי למזוודה עם שאר הנוסעים ולא הפסקתי לחייך לעצמי בשקט. שדה התעופה אינו אלא אולם קטן, ומוזר, אין אף איש במדים לפנות אליו בשאלות, כלום, כאילו הכל ברור, ובאמת הכל היה ברור, יצאתי מן האולם אל החוץ וניגשתי אל האוטובוס שחנה ממול ושאלתי איך מגיעים לפאנקן לודג' והנהג הנחה אותי אל האוטובוס האחר שעמד שם, עליתי וכעבור כחצי שעה האוטובוס היה מלא ויצאנו. בחוץ היתה חשכה גמורה אבל יכולתי לראות שאנחנו נוסעים על גדות מים שחורים שנעו ברכות, והכל סביב דומם וקפוא. אחרי נסיעה קצרה בנוף בלתי נראה עברנו על פני כמה מקבצים של מבנים דו קומתיים עם חלונות גדולים, מוארים בעדנה באור כתום חמים. מבעד לחלונות אפשר היה לראות מטבחים קטנים, כסאות סביב שולחנות פשוטים, אהילי בד, גיטרה תלויה על הקיר, אלו מן הסתם מגורי סטודנטים. הגענו אל המלון, כמה אנשים ירדו מן האוטובוס ונכנסו אל המבואה הריקה מאדם, רק כמה ספסלי ישיבה ומדפים סדורים להניח בהם את נעלי השלג המסורבלות, כאן לא מתירים להסתובב איתן בתוך הבתים. הלובי האפלולי בקומה השניה היה מואר בתאורה עמומה ורכה שכמו היסתה את הקולות כולם, ומעוצב בעידון חרישי. קיבלתי מפתח אל החדר שהתגלה כצר וקטנטן אבל נעים ונקי מאוד, רהיטי עץ חומים כהים, מיטה גבוהה עם כרים גדולים ורכים ואורות קטנים, קלושים. מן החלון אפשר היה לראות את תלולית השלג הגדולה שלמרגלותיו, את שביל הגישה, כמה מכוניות חונות ופנס יחיד ממול, בוהק ומסנוור על רקע מסך החושך הגדול.

 

מרטין, נהג המיניבוס שאיתו יצאתי לסיור בעיירה יחד עם כמה דרום-אפריקאים מבאי הכנס, סיפר שבלונגיירבין חיים קצת יותר מאלפיים איש, מהם 700 סטודנטים שנמצאים לתקופות קצרות יחסית, באים והולכים, ו-400 ילדים, בניהם ובנותיהם של תושבי הקבע. הוא עצמו ממוצא גרמני, נשוי לאשה שבאה מתאילנד ואב לילד קטן, וחי בלונגיירבין זה שמונה שנים. בגלל המבטא הכבד התקשיתי להבין את האנגלית שלו אף שנראה שהדרום-אפריקאים מבינים אותו היטב, אולי זו אחוות המבטאים הכבדים, חשבתי. חיי היומיום בלונגיירבין פשוטים וקשוחים, ועיקרם התמודדות עם הקור הצורב ועם המרחק ממקומות יישוב מוסדרים. המזון ושאר המוצרים מגיעים לכאן במטוסים ובאוניות, ובפרקי זמן של סופות ומפולות שלגים מתבטלות הטיסות והם נותרים לעתים ללא אספקה, על כן אוגרים מזון ונעזרים בשכנים. בזמן הסופות מנענעות הרוחות העזות את הבתים כמו אוניות על גלים גבוהים, אפשר ללקות במחלת ים, אמר, וסיפר שאשתו חלתה בה בחורף שעבר. אלכוהול ונטפליקס הן שתי התמכרויות נפוצות של תושבי המקום, אבל חיי הקהילה חמים וקרובים, נפגשים הרבה בפאב המקומי ובכנסייה שפתוחה 24 שעות ביממה, שם תמיד אפשר להתכבד בתה ובעוגיות.

 

הקפנו את העיירה מכל צדדיה, ראינו את המכלאות הגדולות של כלבי ההאסקי הנוהגים את מזחלות התיירים, בצידי הכביש כמה צעירים במגלשי סקי, לבושים חליפות מגן עם מחזירי אור בולטים, קדקדיהם כרוכים בסרטי גומי שקיבעו מעל מצחם פנסים קטנים, ונסענו קצת הלאה עד אל התמרור המפורסם המודיע על סכנת דובי קוטב, מעבר לו מתחילות ערבות הקרח של סוואלברד, ללא שמץ תאורה, החושך המוחלט. מכאן ואילך אין לצאת ללא ליווי ותחמושת, סכנת ההיטרפות מוחשית וברורה. במרחק ראינו אורות קטנטנים של טיילים שהקימו להם אוהל בלב השממה. על יד מכרה הפחם הפעיל יצאנו מן הרכב ועמדנו על ראש הגבעה, הרוח היתה חזקה והקור הקשה שיתק את העצמות, מינוס 17 מעלות על פי מד הטמפרטורה שהיה תלוי מעל מושב הנהג. שמעתי את החושך נושב כמו חיה גדולה, נהימותיה כפור שחור. והרי תמיד חושבים על הכפור כלבן. אבל לא: הכפור שחור משחור. הרגשתי את בהונותיי קפואות וכואבות בתוך נעלי השלג המרופדות והבנתי שאזדקק להרבה יותר שכבות.

 

עברנו לא רחוק ממקום שבו היו פעם קברים ועכשיו הם ריקים, מרטין סיפר שאלו קברים בני מאה שנה ויותר, שם היו קבורות גם שש גופות של כורי פחם שמתו במגפת השפעת הספרדית ב-1918. כפור העד שמר לא רק על הגופות העתיקות שלא ירקיבו, אלא גם על החיידקים הפעילים שהשמידו אז חמישה אחוזים מאוכלוסיית העולם. מדענים כבר נטלו את הדגימות ההכרחיות למחקר שיבקש למנוע התפרצות מחודשת, אך בינתיים, עם שינויי האקלים החלה שכבת כפור העד להתמוסס לאטה ומפולות איומות של שלג ובוץ חשפו כמה מן הקברים ופלטו גופות אל פני הקרקע, ומישהו שהלך לתומו יום אחד בחושך נתקל פתאום ומעד על הגופות השלמות, צריך היה לפנותן ולהטיס אותן מכאן ולערוך להן קבורה מחודשת בטרומסה. מאז אסור להיקבר בלונגיירבין ומי שחפץ בכך מוטס לפני מותו להשיב את נשמתו לבוראה אשר בטרומסה, אחרים יכולים לבחור להישרף בקרמטוריום המקומי, ואפרם יפוזר באוקיינוס הארקטי. גם להיוולד אסור כאן, בית החולים המקומי אינו ערוך ללידות ולאשפוזים, והנשים ההרות יוצאות מכאן יחד עם החולים והפצועים אל טרומסה, כמו גם שקי האשפה המקומית, המיועדת למחזור. חתמנו את הסיור על יד בנק הזרעים העולמי, שהכניסה אליו אסורה אבל קוויו הקובייתיים התרמזו בחושך. זה זמן מה שהוא נתון בשיפוצים ובתיקונים, לאחר שהתברר ששכבת כפור העד איננה כה עמידה ומים חודרים פנימה, מסכנים את הזרעים שנאספו ונקלטו לכאן מכל קצוות עולם, במטרה לשרוד כל הכחדה אפשרית של מאגרי הגנים של מיליוני צמחים, בעיקר צמחי מזון. לכאן יבואו הנותרים לאחר אסונות מיד אדם, לאסוף את הדגימות כדי לנסות ולקיים מחדש צמיחה וחיים באזורים שהושמדו. עמדנו ברוח הקפואה. במרחקים, בלב שממה שחורה תחומה ברכס זוויתי בהק שטח מואר: שדה התעופה.

 

"תמיד אהבתי חושך", כותב קנאוסגורד. "בתור ילד קטן פחדתי מהחושך כשהייתי לבדי, אבל בחברת אחרים אהבתי אותו ואת השינוי שהוא מחולל בעולם. ההתרוצצות ביער או בין הבתים בחושך היתה שונה לגמרי מההתרוצצות באור, העולם היה מכושף ואנחנו, אנחנו היינו הרפתקנים קצרי נשימה עם עיניים נוצצות ולבבות הולמים. כשגדלתי קצת מעטים היו הדברים שאהבתי יותר מלהישאר ער בלילה, החושך והדממה משכו אותי שניהם, הם נשאו עימם הבטחה למשהו גדול." בכפר הקטן הופיורד, בתוך חוויית החושך המתמשך, הולך המורה הנער בן ה-18 קנאוסגורד ושוקע בתחושת חוסר תוחלת, היעדר תנועה, היעדר משמעות. החופש המוחלט שמציע החושך בולע הכל ומשתק אותו עד קיפאון.

 

החושך הזה היה שונה. החושך הזה המית הכל. כשהתעוררתי וכשנרדמתי הוא היה תמיד זהה, והתקשיתי יותר ויותר לדרבן את עצמי לקום בבוקר [...] הכל נעלם, הכל התפוגג בחושך הגדול שבו חיינו. לשום דבר לא הייתה חשיבות, יכולתי להגיד כל דבר, יכולתי לעשות כל דבר" (392).

 

אני בלונגיירבין רק לימים אחדים, ואולי לכן החוויה שלי שונה בקוטביות. חושיי שהורגלו בכל גוני האור ערים כעת לספוג את תנודות הקווים והמשטחים השחורים באוויר ובנוף, לשאוב אל תוכי חומר אפל, כפור כהה. מרטין סיפר שרבים מתושבי הקבע בלונגיירבין שוקעים בדכדוך חורף ומעדיפים לעזוב את האי בין אוקטובר לפברואר, להדרים אל נורווגיה או למקומות אחרים, עד שישוב האור, אבל הילדים דווקא אוהבים את תקופת החורף ואת החושך הארוך, את המשחקים הליליים, עטופים בצעיפי צמר גדולים, את הצללים האפלים, את השוקולדה החמה המוגשת אל הפיות הקטנים. חשבתי, אולי הילדים האלה יהיו חופשיים מתפיסת החושך כמרחב אנטי-חברתי, מפחיד ושלילי, ילמדו לנוע בנינוחות, בביטחון, בשדות או ברחובות החשוכים ביותר.

 

בכנס שמעתי הרצאות על זיהום אור, על יומני מסע אל לילות הצפון בתקופה הרומנטית, על ציורים אפלים, על החושך הימי, על תולדותיה של תאורת הערים, על דימויי החושך כמחלה, על מקומו בספרות מתח סקנדינבית, על ערפדים וזומבים, על תכנון מבנים לאוכלוסיית העיוורים, על עוד הרבה נושאים אחרים, ודיברתי על האפשרות שספרות תשמר עוד מקלטים של חושך, של אזורי סוד לא נגישים, דווקא בעידן הזה שבו נדמה תמיד שכבר יודעים הכל עלינו, שהכל גלוי ונראה, שכל תא במוחנו פוענח זה מכבר עד זרא. היה מעניין לגלות עד כמה ההרצאות העוסקות בחושך מדברות בעצם על אור, ולא על חושך. החושך שב והובן בממד הכמותי, כנגזרת של היעדר אור, נקודת אפס שכל טיפוס ממנה הוא כבר דרגה של אור. כל זה כשדווקא ההימצאות בסוואלברד, בתוך החושך הגדול הזה, היפכה לנגד עיניי את היחסים הרגילים בין חושך לאור ומסרה חוויה שונה לחלוטין, לא עוד דרגות של אור על רקע מסך שחור, אלא דרגות של חושך מול אור קלוש, חמקמק.

 

כאן בחושך המתמשך, חשבתי, אין נגיעה לחוויה המחזורית המורגלת. והרי כשחשוך כל הזמן, אין באמת הבדל בין יום ללילה, בין בוקר לערב, לא בראייה, לא בטמפרטורה, לא בתחושה, לא בחוויה. אם כן מדוע המלונות ממשיכים להציע ארוחת בוקר בשבע בבוקר וארוחת ערב בשש בערב, למה החנויות המעטות כאן עוד נפתחות רק בין עשר לשש, למה ימי הלימודים מתנהלים כרגיל באותן השעות הצפויות? והרי היתה פה הזדמנות לשבש כליל את המעגל הקפיטליסטי של עבודה וצריכה, את המערכת המחזורית הנוקשה של 24 שעות ביממה, לחוות את התקופה הזאת כלילה אחד ארוך, כמו דובים אולי, כמו אנשי מערות קדומים, או באנרכיה של מי שמחליטים שאינם כפופים עוד למעגל השעות החדגוני, היבש, הממית, המציל בעצם, למה לא בעצם. בבוקר התעוררתי אל לילה חשוך, המראה שנשקף מן החלון היה זהה, אותו פנס רחוב בוהק, אותה תלולית שלג, אותה יריעה שחורה של עלטה בלתי חדירה. במסעדת המלון ישבו האורחים לארוחת הבוקר על יד החלונות האפלים הגדולים, מקישים בעדינות בכלי הסכו"ם הכסופים על הצלחות השחורות ועליהן הירקות הפציחים, הביצים, הגבינות השמנות, הריבות, שהוטסו לכאן ממרחקים. 

 

אחרי שחזרתי קיבלתי לקרוא תרגום לאנגלית של פרק ראשון מתוך ספר נורווגי, ספר על חושך. המחברת, סיגְרי סנדברג, כותבת שאין אנו מבינים חושך אלא כהיעדר אור. מנקודת מבט אסטרופיסית, חושך אינו אלא היעדרה של קרינת אור בין אובייקטים, כך שאין לו קיום כשלעצמו. נזכרתי בהרצאה של מוניקה, שדיברה על הפרשנות הימיביניימית לשאלה אם חושך הוא 'דבר', בעל מהות ומציאות משל עצמו, או שהוא שלילה טהורה. אם האל הוא שיוצר את הדברים בכוח המילה, מכאן ש'אור' הוא דבר ("יהי אור – ויהי אור"), והחושך אינו. אבל אם קיומו של שם מציין דבר, הרי עצם השם 'חושך' הוא כבר עדות לְמהוּת. "ולחושך קרא לילה," אומר הכתוב. אבל מי נתן לחושך את שמו? חשבתי, מה על כל אותם דברים שאין להם שם, שאי אפשר לומר במילים? אי אז היה מי שעמל להראות שכל מה שיש לו שם הרי הוא כבר דבר, שלא ייתכן אחרת. האם ייתכן אחרת? אם כל שם הוא דבר, לכל דבר יש שם? סנדברג מדגישה שהעין האנושית, קטנת האישונים, דלה מאוד ביכולותיה האופטיות, סופגת רק מעט אור בכל רגע נתון. יש כל כך הרבה אור שאנחנו כלל לא רואים – גלי רדיו, גלי מיקרו, קרינת אינפרארד ואולטראסגול, קרני רנטגן וקרני גאמא, גם הם אנרגיה, גם הם אור. ויש לנו משקפות ומצלמות, טלסקופים ומכשור אופטי בעל יכולת ביצוע גבוהה משל כל עין, שיכולה לכייל את האור ולכוון אותנו לראות טוב יותר, ורחוק יותר. ויש לנו מכשור לראיית לילה, אבל את הלילה עצמו, חשבתי, עדיין איננו רואים. וכיוון שאיננו רואים אותו, אנו עושים את המרב כדי שלא יתקיים עוד, שלא יעז להיות 'דבר'. חשבתי על החושך כעל מקלט, איך בכל מכת כאב התגובה המיידית היא עיניים נעצמות, המבט מבקש חושך, הגוף נסוג ופונה אל פנימו כאל מחסה, כמו לתוך רחם, החושך מליט במעטפת, מיטיב. נזכרתי בעצמי בטיסה איומה לבריסל לפני שנים, שהולידה בי חרדת טיסות ארורה, המטוס היטלטל קשות ברוחות עזות, כמו לכוד בכפה של מפלצת אדירת גוף. קיפלתי את רגליי על המושב ועצמתי את עיניי בחוזקה והתכדררתי וכיסיתי את ראשי וגופי בשמיכה של חברת התעופה, מעין שק עלטה שיצרתי לעצמי, עד שחלפה הסכנה.  

 

כל עוד הכנס נמשך, החושך נחווה בעיקר דרך אפלולית החדרים, התאורה העמומה במתכוון, ויריעות האוויר השחורות הנשקפות מן החלונות. בכמה מן ההרצאות היו גם האורות כבויים, רק מסך המחשב עוד זהר, זרק אור חשמלי על פני המרצה ומן החלון הגדול אפשר היה לראות את משטח הקרח, מואר בפנס רחוב דל, עד לפתחי הכניסות אל הבניין הנמוך ממול, ועל ידו אופנועי שלג שקועים עמוק בשלג עד מחצית גובהם, מכוסים שלג ומעטה כפור דק. לעתים עברו בסך כמה דמויות אדם, מכוסות מכף רגל ועד ראש, טופפות בחושך. בהפסקות בין מושבי הכנס, אותו ערפל חדגוני של מלמול חרישי אפור במסדרון האחד שבו נעו כולם על יד קנקני הקפה, מצליחים לשמור על מרווח מזערי נטול מגע למרות הצפיפות, כוסות נייר בידם ואותה ארשת של הבנה אדיבה, הנהונים הכרחיים וקולות הסכמה, חיוך לא ממוקד ומבט שכמו נותר תלוי במרחק עשרים סנטימטר מעור הפנים, לא חוצה את מגע העיניים, לא מבקיע דבר. אוזניים כרויות שומעות בתוך הרחש הזה את הנושא המדובר מכל, הזוהר הצפוני, והאם עוד יצודו הזדמנות לראות אותו. בעצם, מן הרגע שהגיעו הם במרדף אחריו, מורידים לנייד אפליקציית חיזוי אורורה ומקטרים שהיא חסרת תועלת, כמה מהם גם ביקשו בדלפק הקבלה של המלון שירות מתן התראה מיידית, אפילו באמצע הלילה יתקשר פקיד הקבלה ויעיר אותם לכל שובל פס ירוק בשמיים, אם כי קיימת כמובן האפשרות שעד שיעטו על עצמם את הרפרטואר האינסופי של ביגוד תרמי, סוודר, מעיל, חותלות, גרבי צמר, כיסוי אזניים, צעיפים, כובעים וכו׳, יתפוגג הזוהר כלא היה. וידעתי, אם תיקרה בדרכי ההזדמנות לחזות בפלא, יהיה זה אושר גדול ונפלא, אבל החלטתי לא לרדוף אחריה. בזמן הקצר כבר התחוור לי שבאתי עד כאן לראות את החושך, לא זוהר, לא אור.

 

ואכן לבסוף הסתבר שבזמן שישבנו, כמה אנשים, לארוחת ערב במסעדה המפוארת של המלון, על יד החלונות הגדולים, היו רבים אחרים מבאי הכנס בחוץ וראו מעט אורות ירוקים בשמיים. ואנחנו שאכלנו ושתינו וצחקנו החמצנו את כל המופע השמיימי. רק למחרת, בדרך חזרה ממרכז העיירה אל המלון, עם רוֹ ועם שרה, ראיתי משב אוויר ירוק וקלוש בשמיים, מעין ערפל דליל או ענן פזור קטן, חולף, שריד זערער של אורורה נסתרת, עלוטה בתכלית, רוֹ עצרה והתעקשה לצלם שוב ושוב, זה הכי זוהר צפוני שראינו, התעכבנו, לא היתה לי שכבה תרמית מתחת למכנסיים והרגשתי שהירכיים שלי קופאות, ניצלתי את הקירבה למלון ועזבתי אותן שם והלכתי.

 

בטיסה חזרה מלונגיירבין דרך טרומסה האוויר שחור, אבל באופק ראיתי רחוק מאוד רצועה דקה של אור אפור על גבי פס ארגמן דקיק, מעליה כחול דהוי ומעליו כחול כהה מאוד, שמי לילה. בזמן שחיכינו לטיסה באולם הקטן והמואר מדי הקשבתי כשיאניקה דיברה עם השאר, אמרה שלפעמים רואים את הזוהר הצפוני מחלון המטוס, צריך לשים לב, להדביק את הפנים אל השמשה ולנסות לחסום בידיים את חדירת האור מסביב. מאז אותה שיחה קצרה על ספרות נורווגית ששוחחנו בקפה פרואן שבמרכז העיירה, ביומו הראשון של הכנס, היה מבטה מחליק מעל פני בכל הזדמנות, כאילו מעולם לא דיברנו, כאילו הייתי עשויה אוויר. והרי בשיחה היתה חביבה וקשובה. אמרתי לעצמי, אולי זה עניין נורווגי, כבוד המובע בשמירה על ריחוק אדיש, מדוד, ואולי זו אני, גסות לא רצונית שעולה ממני להרתיע ולהרחיק, בלי שאראה איך זה קורה. אין לדעת. בקפה מניתי לפניה את רוב הספרים הנורווגיים שקראתי, היא הרימה גבה בפליאה, לא העלתה על דעתה שמישהי מארץ אחרת, בלי שום נגיעה ובלי שביקרה אפילו בנורווגיה תשקע בזה עד כדי כך, שאלה מה מושך אותי כל כך בספרות הזאת, פתאום הבנתי שלא ממש חשבתי על כך לפני כן, לא ניסחתי לעצמי מה שם מהלך עלי קסם כזה, מעבר למשיכה הידועה אל נופים אחרים ואל השונות החריפה כל כך של תרבות ואופי. לא היתה לי תשובה מוכנה ויצאתי ידי חובה, ומלמלתי בלי לחשוב ובלי להסביר, זה הקור. רק אחר כך חשבתי שזו הזרות המובנֵית גם בתוך היחסים הקרובים ביותר, בנופים המוכרים ביותר, החל באסקילדסן, הסופר הנורווגי הראשון שקראתי, ועד האנה ארשטויק שקראתי בטיסה הלוך, אפילו העמ' הראשון בספר של דאג סולסטד שקראתי בחנות הספרים בשדה התעופה באוסלו וקניתי, מספיקות כמה מילים ומיד עולה בחוזקה אותה תחושה של היות זר בתוך הסביבה הכי שכיחה ומוּכרת, בקרב האנשים הקרובים ביותר, בתוך עצמך, בתוך גופך, אותה תחושה של גולמנות בלתי מוסברת ומרחק בינך לבין הדברים שמחוץ לך ובתוכך, מה שמוליד טיפול שונה לחלוטין בחומר, שנעשה מוחשי עד כאב. פר פטרסון כותב גבר שהולך במרכז קניות, מתקרב אל אישה לא מוכרת שמחכה לו: "בזמן שהלכתי העברתי את ידי על שפתו העליונה, המבריקה מרוב שימוש, של המעקה הפונה לאולם שלמטה, כפי שנהגתי לעשות בילדותי, כשהכול חדר פנימה מבעד לעור, ועכשיו ליטפה המתכת החלקה את כף ידי, צוננת ונעימה, ובכל מטר חשתי במסמרים המכים באצבעותי כמו נקודות חיבור במסילה החולפת על פני חנויות בגדים, על פני חנויות תיקים וחנויות שבהן מוכרים דברים חסרי כל טעם והלאה לעבר בית הקפה" (אני מסרב, 203-202). וטוב היה לראות שיש עוד מי שאטום לעצמו וחדיר לכל דבר אחר עד כדי כך שהכל נעשה אפל וחי בה במידה, לא מוכר, מעורר שאלה, לְעולם טעון הסבר שאיננו ניתן.

 

על מושב המטוס עצמתי עיניים כדי לשמוע שוב את קולו של השלג המשוטח מתחת לרגליים, אותה חריקה רכה שבדשדוש, כמו התנפצות עדינה עדינה שאפשר לשמוע רק בתדר מסוים, כמו כל פתית ופתית נמעך בנפרד. כדי לראות שוב את משבי השלג השטוחים רצים על הקרקע לפני גלגלי האוטובוס, באלומות האור של הפנסים. הפסגות הקפואות המחודדות שמזדקרות בחושך, רואים שהן לבנות אבל את הלבן אי אפשר לראות. דברים שלא יכולתי לצלם. התמונות היו חשוכות וגרועות ודי מהר הפסקתי לנסות, ידעתי שלא אוכל ללכוד את צל הרכסים המשוננים המקיפים את העיירה, הצל שהשתרטט ממול בחושך. ביום האחרון יצאתי לרדת לבד בדרך מן המלון אל מרכז העיירה, לבשתי גרביים רגילים ומעליהם זוג גרביים תרמיים, מכנסי טייץ תרמי, ואז ג'ינס, נעלי שלג, גופיה תרמית, סריג דק, סוודר צמר עבה, כיסוי אזניים, כפפות סקי, כובע צמר מרופד, ומעל לכל מעיל פוך עבה וצעיף צמר מגולגל כמה וכמה פעמים סביב הצוואר, הסנטר, הפה והפנים. הרגשתי כמו בתוך חליפת חלל או מעין קפסולה, בועית של חום יחסי, חלל תהודה שבתוכו יכולתי לשמוע את הנשימות נוהמות ממעמקים ומהדהדות מן הריאות ומעלה. מסביב דממה, רק קול הצעדים הבוטשים בשלג, מימין ומשמאל ולמטה רציפי המבנים מוארים קלושות בין משטחי הקרח, הכל חום כהה ולבן, חום שחור עמוק ולבן, לבן עמום מאוד בגלל היעדר התאורה, ומסביב חושך על חושך, עשן שעולה מן הגגות, פסעתי לאט בתוך הקיפאון כמו על ירח, כמו בתוך חלום. חשבתי, מכאן פשוט יותר לצייר בדמיון את הכדור הקטן בתוך החושך הגדול, מסתובב לעצמו על צירו עוד ועוד, שוב ושוב, סביבון במסילתו, בלי כוונה, בלי תכלית, בלי משמעות. סב. מיליארדים של שנים, ריק או מלא בחיים, ביצורים, באנשים, אחת היא לו. דבר אינו מוכוון לחוויית חיינו.

 

ויניקוט כותב שבכל אדם יש גרעין שלעולם אינו מתקשר עם עולם האובייקטים הנתפסים, עם המציאות החיצונית, שאסור לו להיות מושפע ממנה, גרעין שמקים סביבו הגנות קשיחות, כנגד האיום שמא ימצאו אותו, ישנו אותו, יתקשרו עמו: "כל יחיד הוא ישות מבודדת, לעד לא מתקשר, לעד בלתי ידוע, למעשה לא נמצא [...]. להיאנס, ואפילו להיאכל על ידי קניבלים, הם זוטות בהשוואה לחילול גרעין העצמי, לשינוי היסודות המרכזיים של העצמי על ידי תקשורת המחלחלת דרך ההגנות" (עצמי אמיתי, עצמי כוזב, 244). ליבת העצמי היא אזור חשוך, אטום, בלתי נגיש, וכך עליה גם להישאר.

 

כמה התנגדות דרושה כדי לחיות בסוואלברד, חשבתי. כל כך הרבה אילוץ, אכיפה והכנעה. אחרי עשרות אלפי שנים של כיבוש הטבע בידי האדם עד לניצחון שכבר עומד להביא את האנושות, על פי הדיאלקטיקה הידועה, לתבוסתה המלאה, לכליונה, כמו כל ניצחון מלא, כאן המאבק עוד ניטש במלוא עוזו. החוץ קשה, קפוא, לא מעובד. האדמה מקיאה את המתים החוצה, ממיסה את יסודות הבתים, מזרימה מים אל כספות בנק הזרעים ומסכנת את המאגר הגנטי השמור שם, מתנכלת לתוכניות הקידום והנצחת עליונות המין האנושי, מאיימת לפרק את עליונותו מכל יסודותיה. הסביבה עושה כל שביכולתה לסלק את האדם, לגרש נוכחות אנושית ממרחב שאינו מותאם לה, לגופה, לתנאיה ולצרכיה, נוכחות שחוזרת וחגה במעגלי 24 השעות ההכרחיות, מעגלים שאין בינם לבין סוואלברד דבר. ובני אדם באים וכופים עצמם על הסביבה, מציבים פוחלצים עצומים של דובי קוטב בחלונות הראווה של חנות המזכרות, פורשים עורות ופרוות איילים על ספסלי המסעדה, תולים פוחלץ ראש אייל ענקי בגמלון הכניסה, שם הזמינה רוֹ מן התפריט באגביות תמימה כְּתִיתה מבשר לוויתן. בתוך הקור המקפיא וחודר העצמות, בשטח הפראי והלא מבורא צמחו מלונות פאר עם יוקרה בלתי נתפסת. בפאנקן לודג' הסתכלתי על אהילי הזכוכית הממורקים, על כורסאות העור הרכות, השטיחים, רצפת העץ המבהיקה, כדי הקרמיקה וחפצי הנוי על האצטבאות היפות, חשבתי איך הכל הגיע לכאן באוניות ופורק והוצב בתוך המבנה המעוצב אשר נבנה גם הוא מחומרים שהובאו לכאן כולם באוניות. בפנים חמים מאוד ונעים, היינות נמזגים אל הגביעים, המנות מעודנות ומדוקדקות, בניגוד חריף לפראותו של הכפור הצורב, של הפסגות המשוננות המקיפות סביב, של כלבי ההאסקי המשוטטים במכלאה הגדולה וכפותיהם היישר על השלג. בהרצאה שלה הראתה יאניקה צילומים ממסע בין חופי סוואלברד בקיץ, מן האוניה אפשר היה לראות את כתמי הזוהמה הממיסים את שכבת העל של הקרחון, עוד ועוד זוהמת דלק מטוסים שממשיכים לזרום לכאן מדי יום כמעט, מביאים בקיץ אל האי יותר מ-5000 תיירים, בחורף הרבה פחות. אבל כאן לא יוותרו בקלות על מרבצי הפחם והגז הטבעי, על הטריטוריה שתלך ותיחשף ועוד יילחמו עליה בבוא היום צבאות נחושים. חשבתי על דובי הקוטב האומללים, על האיילים. חשבתי: אנחנו פוסעים כאן על אזורי החושך עצמם, מנחשים את הבלתי נראה, את אוצרות הטבע החבויים בשכבות הקרקע עד לעומקן, נסתרים מאיתנו, בלתי נראים ובכל זאת קיימים, מניעים את תנועת ההרס האנושית שהביאה גם אותי עד הנה. יאניקה אמרה שמוכרחים להפסיק לדבר על סוואלברד במושגים של מרחק, נידחות וטוהר נשגב, ולהתחיל לדבר על פגיעות, שבירות וזיהום. היא קראה לזה – 'הנשגב האפל', להבדיל מן הנשגב הזוהר שנרקם מתוך מרחק ממרחב בלתי מושג, מעוצמתו של טבע בלתי נגיש ולא נגוע. והרי כבר אין מקום חופשי מיד אדם, אפילו סוואלברד כבר נגישה ומושגת, מרושתת, כרויה, חפורה, מנוצלת, מנושלת אט אט מנכסיה ומשאביה, אפילו סוואלברד הקפואה, הרחוקה. הנשגב האפל הוא ההרס והקטסטרופה הממתינים לנו בוודאות עם הריסתם השיטתית של כל מרחבי הנשגב ההילתי, הזוהר. מנקודת מבטנו הדלה, החלקית, באותם אישונים זעירים המכפיפים כל אירוע אל הטווח הצר של האנושי, אין לנו אלא לראות את נקמת הפלנטה, הגומלת על החילול החמור של גרעינה העצמי, הכמוס, של אזור החושך הגמור שהושחת ונאנס באלומות האור המפלחות. אסור לבוא לכאן, חשבתי.  

 

 

 

 

ספרים שמוזכרים ברשימה זו:

 

ד"ו ויניקוט, עצמי אמיתי, עצמי כוזב (מתרגמים שונים). עם עובד, 2009.

פר פטרסון, אני מסרב (מנורווגית: דנה כספי). כתר, 2014.

קרל אובה קנאוסגורד, לרקוד בחשכה (מנורווגית: דנה כספי). מודן, 2018.

Sigri Sandberg, Mørke - Stjerner, redsel og fem netter på Finse. Samlaget, 2019.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload