• מי-טל נדלר

מהספרות, הכיכרות ושיירות המכוניות הארוכות: על אסטרטגיה סוציאליסטית, ספרות ומחאה


(צילום: רונית שקד)




סוף מרץ 2021. צהריים. בני בן הארבע צועק מהחדר משהו לא מובן. אני ניגשת לבדוק. "אני מת! אני מת!" הוא צווח ונופל על המיטה הסתורה, מציץ מבין קפלי הסדין, וכשהמבטים שלנו נפגשים הוא שב ותוחב את הראש לכרית. בהתחלה היינו בבידוד. אחר כך, עם העלייה בתחלואת ילדים, היינו ב"בידוד מרצון". לפני כשבועיים החלטנו, אני ואשתי, שהמחיר הנפשי גבוה מדי וצריך לחזור לגן. אני מתקרבת אליו, מנשקת את השערות הארוכות שצמחו פרא, ומדגדגת אותו. אנחנו מחליטים שהיות ולעת עתה אנחנו ככל הנראה בחיים, נלך לשתות שוקו. אני מרַמה אותו שהקוסם הלבן הוא שהשאיר לו מטבע שוקולד מתחת לכוס. גם הוא יודע שזה עלוב, אבל זה משאיר אותנו בחיים.


ב-27 בפברואר 2020 התגלה מאומת ראשון לקורונה בישראל. מקץ שנה, לאחר סגר שלישי, למעלה מ-6,000 מתים, תחלואה גבוהה שרק החלה לרדת, ומערכת בחירות רביעית, מעייפת ויקרה להחריד, נראה שלא נותר מקום שבו לא ראינו ושמענו כיצד הטיפול במגפת הקורונה חושף את תחלואי החברה הישראלית. ההתחלה לוותה בהפגנות ענק. במשטרה הודו שלא צפו את היקף ההפגנות. רבבות יצאו בקריאה לאלטרנטיבות משקמות למשבר הפוליטי, החברתי והבריאותי. כעבור שנה נותרו כמה אלפים מול מכת"זית. ולפני הבחירות שוב – כזעקה אחרונה לשינוי התודעה הציבורית – מספרם עלה. אבל הרעיונות והתכנים שבבסיס ההפגנות שממשיכות להתקיים ברחבי הארץ, גם אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים להגבילן, לא פרצו יש מאין עם מגפת הקורונה, אלא גובשו ונוסחו בעשרים השנים האחרונות בתהליכי עומק ספרותיים, תרבותיים וחברתיים.


בשנים הסמוכות לאינתיפאדת אל-אקצא ולאחריה, הספרות העברית הקאנונית עסקה באופן אינטנסיבי במרחב הישראלי. עמוס עוז בסיפור על אהבה וחושך (2002), א.ב יהושע בשליחותו של הממונה על משאבי אנוש (2004) ודויד גרוסמן באשה בורחת מבשורה (2008) הציגו משבר פוליטי, חברתי ותרבותי רחב, אותו הם סימנו במרחב הישראלי עצמו. כספרות לאומית במשבר וכסופריה הנציגיים של הלאומיות הציונית הישראלית, ובפרט של השמאל הציוני הליברלי, עוז, יהושע וגרוסמן, כ'טריו' סינרגי ואקולוגי, הציפו במופגן את אלימות המרחב הישראלי, את ההאצה של הַפרדות מרחביות על בסיס לאומי, דתי, אתני, מגדרי ומעמדי, ואת העוינות שבמרחבי היומיום. הם ניסחו אפשרויות למחשבה חדשה על המרחב הישראלי, תוך שהם מנסים לספק רעיונות מרחביים אתיים שיאפשרו להיחלץ מפרדיגמות קיימות של סגירוּת ופחד מרחבי: גיבורי יצירותיהם ביקשו להיחלץ מן המציאות הקיימת, ולהפעיל דמיון מרחבי אתי-פוליטי שיסייע להם לעצב מחדש מרחב ישראלי של אחריות ודאגה מרחבית, פתיחוּת לזר והכרה בשבריריוּת החיים.


בסיפור על אהבה וחושך שרטט עמוס עוז ארכיון פרטי ולאומי. הוא קשר בין זמנים ומרחבים שונים בניסיון לפתוח את המרחב הסגור והמסוכסך של ירושלים לזיכרון רב-כיווני, שבו קבוצות בעלות היסטוריות שונות יקיימו דיאלוג זו עם זו שלא מתוך השוואה אינסופית בין טראומות מתחרות שאפיינה את השיח הציבורי בתחילת שנות האלפיים, אלא מתוך משא ומתן בין-תרבותי שבא לידי ביטוי גם בתפיסת העבר, ה'אני', המרחב והטריטוריה. כדובר נציגי של האליטה ההגמונית בישראל, אשר ניצב לפתע מול קריאת תיגר גורפת על מעמדו, סמכותו וכוחו של השבט עמו הוא מזוהה, עוז פנה למיפוי מחודש של העבר – ניסיון הכולל בתוכו תמיד גם פעולה של הזכרה, שיכחה, השכחה ותפיסה חדשה של עתיד. הוא עיצב היסטוריות שנשזרו זו בזו ואפשרו להכיר בסיפורים המוכחשים והמודחקים שלו ושל האחרים באותם מרחבים: הסלון הספרותי באודסה ובית הדוד יוסף בירושלים; החיים בפלשתינה-א"י המנדטורית וערד של סוף המאה העשרים; עאיישה ועוואד שהפכו לפליטים, והתאבדות האם שמעולם לא התאקלמה בלבנט; הרוויזיוניזם היוקד של האב, והקיבוץ בו ניסה עמוס קלוזנר לקבור את עברו. מתוך פקעת המרחבים והזמנים הזאת ניסה עוז להרחיב את הזיכרון הקולקטיבי בעודו מפנה מקום להיסטוריה יהודית והיסטוריה פלסטינית, סבל יהודי וסבל פלסטיני, טראומת הקורבן וטראומת המקרבן, כטלטלה בין נקודות מבט שהתערבבו זו בתוך זו במרחב הישראלי המדומיין.


בשליחותו של הממונה על משאבי אנוש, ספרו של א.ב יהושע, איש אפור וחסר שם המוצג באופן פונקציונאלי בהתאם לעיסוקו יוצא לקבור בכפר רוסי נידח מהגרת עבודה כבת ארבעים שעבדה עמו במפעל ונהרגה בפיגוע בירושלים. בעל התאגיד, שהואשם בחוסר אנושיות ובהפקרת עובדיו, מספק אשראי פתוח למסע הקבורה. בלוויית עיתונאי וצלם, יוצא "הממונה" למסע שמתגלה כדרך לשיקום תדמיתו של בעל התאגיד. יהושע, שכתב את הנובלה בימים של פיגועי טרור, האצה בתהליכי הפרטה ואי-שוויון חברתי, הצביע על מבנה של "כלכלת אסון" שבו ממשלות ותאגידים ניזונים מניצול משברים ואסונות למטרות רווח. ואולם, לאורך המסע וככל שמתקדמת העלילה, יחסו של אותו "ממונה" אל האישה משתנה, עד לדאגה וחרדה ממשיים לגורלה. בהדרגה, הוא מתנתק ממרות מעסיקו. הוא לומד לנצל מבפנים את "מחילות" הסדר החברתי והכלכלי, ויוצר שפה חדשה של אי-ציות מרחבי. החלטתו לגלות אחריות כלפי האישה המתה שמעולם לא הכיר, ולהגשים את משאלתה להיקבר במקום שבו בחרה לחיות, פתחה אופק אוטופי למחשבה קוסמופוליטית על העיר ירושלים ועל מהגרי עבודה נטולי אזרחות, החיים את חייהם בישראל.


ארבע שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת לבנון השנייה, פרסם דויד גרוסמן את אשה בורחת מבשורה, רומן שבו הבדיון והמציאות פילשו זה את זה עם מות בנו אורי. גרוסמן הציב במרכז הרומן אֵם לחייל המחליטה להפוך ל"סרבנית הבשורה הראשונה", לנטוש את הבית הפרטי ולצאת למסע ב'שביל ישראל'. הוא התכתב עם קולות מחאה ושלום דוגמת "ארבע אימהות", "קואליציית נשים לשלום" ו"מחסום ווטש", שקראו לשיח אזרחי חדש תוך שימוש מודע בשיח האמהוּת, ואימץ עמדה נשית-אימהית שאפשרה לו לערער על הבניית המרחב הישראלי כמרחב לאומי של הרואיות, שכול וניצחון, ולהבליע לתוכו מחשבה אמהית המבוססת על מגע, אכפתיות, דאגה וקירבה.


שלושת היוצרים הללו ניסחו רעיונות אתיים דרך מחשבה על פגיעוּת ה'אחר' במרחב, הכנסת אורחים והבניה אחרת של הזיכרון ההיסטורי בהקשר של דמיון מרחבי ושחזור מרחבי זיכרון, אולם הפוזיציה ההגמונית שלהם בציבוריות הישראלית ובספרות העברית חשפה ללא הרף גם נקודות מבט עיוורות: הם שיכפלו לא פעם את שיח המדכא והמדוכא, ושימרו מערכות של כוח ושליטה מרחביים. גרוסמן, שעם מותו של עוז הפך לסופר הנציגי של השמאל ההגמוני בישראל, החליש משמעותית תקווה לשינוי פוליטי-חברתי אפשרי בכך שייעץ לגנץ בתחילת ינואר 2020 לחבור לנתניהו לטובת אחדות בעם ישראל. באשר לעמוס עוז, בימים אלו עם צאת ספרהּ של בתו, גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה (2021), ההצעות האתיות שעלו בספרו האוטוביוגרפי מתקיימות במתח חריף עוד יותר אל מול השבר שנוצר בציבוריות הישראלית ביחס לדמותו הפולחנית של עוז.


עוז, יהושע וגרוסמן ניסו ביצירותיהם, כל אחד בדרכו הוא, להציג דרכים נוספות לתפוס את המרחב הישראלי, למפות אותו ולדמיין אותו ואת מערכות היחסים שבו, מתוך מחשבה משקמת על אחריות ופְּגיעוּת במרחב הישראלי. אך הממדים השמרניים ביצירתם נחשפו שוב ושוב, כאשר הפוזיציה המאז'ורית שלהם כ'צופה לבית ישראל' כינסה וניכסה את היחס האתי לאיחוי הלאום, תוך ניסיונות לאסוף את שברי הציונות מתוך ובאמצעות המרחב. שוב ושוב יצאו גיבוריהם מירושלים, מעוז הפוליטי הישראלי, ולא שבו אליה, אלא ניסחו פתרונות אתיים במרחבים אקס-טריטוריאליים תחומים ונפרדים. בכך ביטאו יוצרים אלה את מה שאני מבקשת לכנות, בהשראת חכים ביי, "ה'טאז' של הספרות ההגמונית". "טאז" (temporal autonomous zone), פירושו "מרחבים אוטונומיים ארעיים" בהם ניתן לקיים התנגדויות מקומיות, רגעיות, כהתקוממות שאינה נכנסת ישירות לקרב עם המדינה. חכים ביי ממשיל זאת לפעולת גרילה המשחררת אזור, אדמה, זמן, דמיון, ואז ממסמסת את עצמה כדי לשוב ולהתקיים במקום או בזמן אחר, לפני שהמדינה תוכל למחוץ אותה. לדעת ביי, הפעולות באותם מרחבים ארעיים הם טקטיקה מושלמת עבור עידן שבו המדינה נוכחת בכל, כל יכולה, אך בה-בעת מלאה בסדקים וחללים ריקים (ביי, 2008 [1991]). כמיקרוקוסמוס של תרבות חופשית, המרחבים האוטונומיים הארעיים הללו הם טקטיקת פעולה מצוינת להתקפה, תוך התגוננות, מאלימות המדינה שכבר אין בה היגיון. בראש ובראשונה, זוהי התקפה על מבנים של שליטה: בעיקר על רעיונות.


גיבוריהם של עוז, יהושע וגרוסמן אשר יצאו כולם מירושלים המחניקה, רוויית הדמים והמסוגרת, חיפשו שוב ושוב אחר אזורי סְפר, שבילים מרוחקים חוצי-גבולות, מרחבים וזמנים. באותם מקומות הם היטיבו לנסח רעיונות חדשים, כתגובת-נגד לאלימות המדינה. ואולם, הם נמנעו מחציית גבולות ולא החזירו אל מרחבי היומיום את הידע שנרכש במרחבים האוטונומיים הארעיים. בכך הם ביטאו מניה וביה את חולשתה של החברה האזרחית בישראל, על אגפיה המרכזיים המסתיידים, שאין בכוחה להתמודד עם המדינה ולהשמיע את קולה אלא דרך סדקים, מחילות ונתיבים מרחביים צרים שטרם "נתפסו" על ידי המדינה. במהלך ספרותי זה, נותרה תגובת הנגד הספרותית שלהם אוטופיה מלאת פוטנציאל, אך גם כזאת שבולטת בחוסר האיום הברור שלה.


בדומה לספרות זו, המחאה החברתית של 2011 ביטאה אף היא קולות אלו. המחאה אשר פרצה כתגובת נגד לשינויי עומק במבנה ובמדיניות הכלכלית של המשק הישראלי עם התחזקות ניאו-ליברליזם בישראל, האצת תהליכי הפרטה, החרפת אי-שוויון בחברה ושחיקת מדינת הלאום מבחינה מוסדית, תרבותית וקהילתית, פרצה בה בעת גם בסמוך לשרשרת של הצעות חוק אנטי-דמוקרטיות שהצטברו באותן שנים וביטאו החרפה במתקפה על זכויות אדם ואזרח בישראל, דוגמת "חוק החרם" (2010), "חוק הנכבה" (2010), "חוק העמותות" (2010) והצעות להגבלת כוחו של בג"צ תוך הכנסת תיקונים ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (2009, 2010). בכֵליה-שלה, ביטאה המחאה החברתית התנגדות אזרחית רחבה בשדה החברתי והתרבותי, תוך ניסיון להתמודד עם המרקם העדין והמפורר של החברה הישראלית. ובדומה למהלכיה של הספרות הלאומית הקאנונית, ההגמונית סוציאליסטית, מחאת 2011 פנתה אף היא אל שדרות, כיכרות ואוהלים. אף היא שאפה להקים מרחב חדש, שהחל ביצירת מובלעות מרחביות אוטונומיות ארעיות, שמתוכן ניתן יהיה לחמוק לכמה רגעים מאלימות המדינה ולחשוב יחד תביעות שונות לצדק מרחבי-חברתי ואחריות לזולת. ואף היא, באגף המרכזי ההגמוני שלה, סימנה את נקודות השבר של החברה הישראלית, אך נמנעה – במודע ושלא במודע – מאתגור חריף מדי של השיח הציבורי, ולא קשרה בין בעיות עומק אתיות-פוליטיות רחבות לעוולות הריבון והחברה הישראלית (וראו: מיכאלי ונדלר, 2011; לובין, 2011; רם ופילק, 2013).


הממדים האוטופיים שנכחו ביצירות הספרות בניסיונות לדמיין סדר מרחבי אחר אפיינו גם את הלהט והאנרגיה של ימי המחאה החברתית. ובאותה מידה שבה ספרות זו הקדימה את המחאה החברתית – מחאה שבקריאתה לצדק חברתי, מדיניות רווחה ושיקום השירותים הציבוריים, ביטאה שדרות רעיוניות של שמאל חברתי-סוציאליסטי – כך היא גם נשאה בתוכה את הגרעינים להיטמעותה בתוך הסדר הפוליטי והחברתי: ברגע שביקשו המוחים לצאת מאותם מרחבים ולהחדיר את רעיונותיהם החדשים אל תוך החברה הישראלית, הם נטמעו במהירות מסחררת בתוך מבני כוח, בתשוקתם לאחד ולאחות את הלאום ובחוסר יכולתם להכיל את המתחים והסתירות של תחילת המאה העשרים ואחת בישראל. אותם מתחים, סתירות וכמיהה לאיחוד שפילשו את המרכז-שמאל הישראלי בתחילת 2020 והביאו להתרסקותו הדרמטית. בימים אלה ממש, כשעדיין לא ברור אם "מחנה השינוי" יוכל להגיע להסכמות, וטרם ידוע על מי יטיל הנשיא את הרכבת הממשלה, ניתן לתהות האם השמאל יצליח למנף את רוח ההתעוררות שנושבת בו, ולרתום את המפה הפוליטית לאפשרות סוציאליסטית-חברתית חדשה.


החלטת הממשלה בשנה האחרונה להפוך ל"שיאנית סגר" ולהטיל סגר הרמטי באמצעים טכנולוגיים ודיגיטליים מתקדמים הכוללים איכוני שב"כ, אזיקים אלקטרוניים ודיווח שמות כשיטה לניהול אוכלוסייה – מבטאת את האסטרטגיה המרחבית הקיצונית ביותר שננקטה עד כה בתוך גבולות ישראל לטיפול בבעיות של החברה הישראלית. אסטרטגיה זו, שבבסיסה פגיעה ברורה בזכויות אדם ואזרח במדינה דמוקרטית, נתפסה באקלים הנוכחי כפעולה לגיטימית לעת-מצוא (שוורץ אלטשולר וארידור הרשקוביץ, 2020). ואולם, ישנו חשש שאינו בלתי-סביר כי לאחר שנפרץ גבול זה, ניתן יהיה ביתר קלות לשוב ולהרחיב את סמכויות השב"כ, ולהפעיל אמצעים טכנולוגיים ב"עתות מצוקה" למיניהן, תחת כותרת הגג "אמצעי חירום זמני". מדאיג לא פחות להיווכח, כי לאורך השנה ההחלטה על פעולות אלו ביטאה – בין השאר, ובמידות עניין ולגיטימציה משתנות – גם חשש עמוק מכוחו המצטבר של "הטאז". אלא שטאז, כמו טאז, פועל באופן פיראטי, ספונטני, נזיל וגמיש, במובלעות, סדקים ובקיעים, כתנועת אנשים חופשית, שיש לה דבר-מה לומר, וביכולתה למצוא כל מרחב פנוי – ויש רבים כאלו, מסלון הבית דרך כביש ברחוב, עבור בגגות הבניינים ובמרפסות – על מנת לנסח מחשבה אזרחית אתית פוליטית אחרת על המרחב הישראלי.


כעת, לאחר שאזרחי מדינת ישראל חוו על בשרם, יותר מכל מדינה דמוקרטית אחרת, טכניקות-כוח של השגחה והפקרה המאפשרות בחסות מצב החירום להפעיל עליהם אלימות ממוסדת, להגביל את תנועתם במרחב, לנטרם באמצעות שיטות פיקוח ומעקב, ובה בעת להפקירם בחסות החוק. וכשנראה שמגפת הקורונה, הגם שהוסתרה לכמה שבועות בשיח הציבורי, לא הולכת להיעלם בקרוב, נשאלת השאלה האם הפעם יצליח השמאל לכלול שדרות נוספות ומגוונות של החברה בישראל, ולהציב בלוק פוליטי סוציאליסטי הגמוני רחב, שיסרב להיטמע במערכות הפוליטיות הקיימות, ויתעקש להבנות מרחב ישראלי אתי-פוליטי המבוסס על צדק חברתי-מרחבי, מחויבות כלכלית ובריאותית, ודאגה לאחֵר. בלוק פוליטי כזה, שהוצע זה מכבר בוואריאציות שונות (וראו: לקלאו ומוף, 2004 [2000]; חנין ופילק, 2019; נדלר, 2020), יוכל לנוע מהמרחבים הספורדיים של עשרים השנים האחרונות, ולהחזיר-מחדש את הידע שנרכש ב"טאזים" השונים, אם יסכים להכיל כאסטרטגיה סוציאליסטית חברתית-פוליטית חדשה גם מערך מורכב של עמדות, התנגדויות, מאבקים ודרישות, ממיקומים פוליטיים-חברתיים שונים. מערך כזה יצטרך להישיר מבט לא רק אל הצעותיו האתיות המגוונות אלא גם אל גבולות הדמיון האתי שלו – אל נקודות העיוורון האלימות, האילמות והמוסרניות שמתקיימות בתוכו, אל פרקטיקות ההדרה והמחיקה ואל סדר הרעוֹת שהוא מייצר, ומתוך כך לגבש חלופות שיתכנסו יחדיו כמערכת של שדה חברתי אשר זקוק לשינויים הכרחיים בעולם הדימויים הפוליטי-חברתי שלו. האלטרנטיבות הללו דומיינו, סופרו, נחלמו ונצעקו בישראל בקולות שונים כבר פעמים רבות, בספרות, בכיכרות ובשיירות המכוניות הארוכות.



ביבליוגרפיה


ביי, חכים, 2008 (1991). T.A.Z: אזור אוטונומי ארעי. רסלינג, תל-אביב.

גרוסמן, דויד, 2008. אשה בורחת מבשורה. הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, תל-אביב.

חנין דב ופילק דני, 2019. מה לעשות עכשיו. ידיעות ספרים, תל-אביב.

יהושע, א.ב, 2004. שליחותו של הממונה על משאבי אנוש. הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, תל-אביב.

לובין, אורלי. "למה עכשיו". הארץ, 5.8.2011.

לקלאו ארנסטו ומוף שנטל, 2004 (1985, 2000). הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית לקראת פוליטיקה דמוקרטית רדיקלית. רסלינג, תל-אביב.

מיכאלי מאיה ונדלר מי־טל. "ממחאה סוקרטית להתנגדות אמיתית". הארץ, 26.7.2011.

נדלר, מי־טל, 2020. "מרחב ואתיקה ברומן הישראלי 2010-2000". עבודת דוקטור, אוניברסיטת בן גוריון.

עוז, גליה, 2021. דבר שמתחפש לאהבה. כנרת, זמורה, דביר, תל-אביב.

עוז, עמוס, 2002. סיפור על אהבה וחושך. כתר, ירושלים.

רם אורי ופילק דני, 2013. "ה-14 ביולי של דפני ליף: עלייתה ונפילתה של המחאה החברתית". בתוך: תיאוריה וביקורת, 41, מכון ון-ליר.

שוורץ אלטשולר תהילה וארידור הרשקוביץ רחל, 2020. "מעקב אחר אזרחים – מה קורה בעולם?". בתוך: פרלמנט, 84, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים.