• לילך נתנאל

״הולך לרדת פה גשם״: על הספר ״מגש הכסף - הרגע שבו נולדה הסיפורת הישראלית״ מאת יגאל שוורץ




...והארץ תשקוט. עין שמים אודמת

תעמעם לאיטה

על גבולות עשנים

("מגש הכסף", נתן אלתרמן)


ספרו האחרון עד כה של יגאל שוורץ, מגש הכסף: הרגע שבו נולדה הסיפורת הישראלית, מציג מחווה של שיבה אל ראשית הספרות הישראלית, בין שלהי זמן היישוב היהודי בארץ לשנים הראשונות של הריבונות. אמונה ותיקה, מושרשת היטב בתרבות המערב, אומרת שהפניית המבט לאחור נעשית מתוך מחשבה שדברים עלומים עשויים להתברר בדרך של חזרה על מה שכבר נקרה בדרכנו בעבר. התפישה של כל רגע חולף, אם כך, כבר צופנת בתוכו הן את שקיעתו של הרגע הזה בעבר והן את ההתגלות העתידית שלו. רגע ההולדת, כלומר הזיקה אל הראשית, אינו עשוי להתברר בזמנו ומתוך עצמו, אלא רק בדיעבד, בתוך גלגוליו ותמורותיו בזמן. כמו החזרה אצל קירקגור, כמו מיתוס הייסוד של תרבויות על-פי מירצ'ה איליאדה, כמו הציטוט מן האגדה התלמודית אצל עגנון.

מה נִגְלָה כששבים אל רגע ההולדת של הסיפורת הישראלית? יגאל שוורץ שב אל מגש הכסף – המיתוס האלתרמני של הולדת הספרות הישראלית – כדי למצוא שם את השדרה המרכזית של הסופרים הישראליים המוקדמים: החל מן האתוס האלתרמני של החי-המת, עבור בשני הרומנים התקופתיים המובהקים, הוא הלך בשדות מאת משה שמיר וימי צקלג מאת ס' יזהר, ועד כתיבתם המוקדמת של עמוס עוז וא.ב. יהושע. דומה כי השיבה אל "מגש הכסף" נועדה להרגיש שוב את הדופק, וכן, גם את הכוח, שהיו מנת חלקה של הספרות הישראלית בדורו של אלתרמן ובתקופת המעבר אל הריבונות. אך הבחירה להתמקד ברגע ההולדת של הסיפורת הישראלית יש בה גם קרבה למיתה משונה: מותו של תחום המאבק של הספרות, של הזיכרון שעליו הופקדה הספרות הזו, ושל חללי הקריאה (תרתי משמע) שהיא מותירה אחריה.

קראתי את ספרו של שוורץ כפי שקוראים היסטוריה: מתוך מחשבה דרוכה על ההווה. ספק אם נרצה להודות בשקט שהולך ומשתרר בשנים האחרונות בארץ הספרות הישראלית שייסדו אלתרמן ובני דורו, ובעובדה הברורה למדי שהספרות הישראלית כבר אינה נדרשת לדבר (מלשון דיבור). כי נדמה שהספרות הישראלית איבדה את כושר הסיפור שלה. נראה שהיא נדרשת עכשיו לשתיקה. שתיקה היא ספרות יפה מאין כמוה. מי ששהה במרחבים של ס' יזהר יודע. אבל הספרות הישראלית בספר הזה מתחילה, כמו סיפור ייסוד בראשיתי, בדיבור. הספרות הישראלית, טוען שוורץ, נולדה על מישור מגש הכסף של אלתרמן. שם היא "מדברת", מביעה דעה, מתפלמסת ומנגנת. עם זאת, בצד המיתוס האלתרמני של "הדיבור" הספרותי הלאומי, מזדהרת בין דפי הספר הזה "עין השמש" של יזהר, המבקש "לשחרר את הסיפורים והשירים מן ההגמוניה העריצה והמוחצת של החברה [...] לשים הצידה, ולהזיז הצידה את כל החברה ואת כל כבודה שלא יסתמו את עין השמש". (שוורץ, מגש הכסף, עמ' 116). צריך לשוב אל יזהר, אני חושבת, משום שה"דיבור" הספרותי ממדרשו של אלתרמן כבר איננו ברשותה של הספרות הישראלית. "ההגמוניה העריצה והמוחצת של החברה" כבר אינה מתעניינת בספרות ואינה נזקקת לה כדי לייצב את כוחה ולמצוא את הצדקותיה. לספרות הישראלית נותרה "עין השמש", עין זהב, ולא מגש של כסף.


*



שירו של אלתרמן, "מגש הכסף" שנדפס לראשונה בדצמבר 1947, הוא הטקסט הספרותי המצביע בבירור, אולי יותר מכל יצירה אחרת, על האחריות שניתנה לספרות הישראלית בראשית דרכה: אחריות אידיאולוגית, היסטורית ופוליטית. בזמנו של אלתרמן ניתן לספרות הזו גם אשראי ציבורי, אולי חסר תקדים, לתקף ולמשמע אלימות.

הפרשנות הלאומית של השיר מצויה כבר בכותרתו. "מגש הכסף" הוא, כידוע, ציטוט המיוחס לחיים ויצמן, שאמר (בהקשר לתוכנית החלוקה) כי "שום מדינה אינה ניתנת לעם על מגש של כסף". השיר נקשר גם לדבריו של אחד-העם, שהקדים את אלתרמן בשימוש בביטוי המקראי "ותשקוט הארץ" וכתב: "בתוך השאון הגדול, הסובב אותנו מכל צד, אין מקום עדיין למשפט אמת בלי משוא פנים. זאת תעשה ההיסטוריה בדורות הבאים, אחר אשר 'תשקוט הארץ' וההשפעה, האישים והזמנים, תפנה מקומה לכוח מניע לאומי יותר כללי ותמידי" (אחד-העם, "על פרשת דרכים ב'", עמ' 93). כוח לאומי מעין זה שאליו פילל אחד-העם הופיע לכאורה בזמנו של אלתרמן, והועבר על "מגש הכסף" מידי הדור האחרון לתקופת היישוב אל דור המדינה.

אינני מביאה כאן את הדברים הללו כדי לאשרר או לדחות את מחשבת הלאום של מחנה אלתרמן. אני מבקשת להעלות כאן עניין אחר מעיקרו, אם כי לא זר לנושא, בדבר זהותה של הארץ המתוארת ב"מגש הכסף". ארץ זו איננה בהכרח ארץ-ישראל בזמן ההיסטורי של הקמת המדינה, אלא שהיא עשויה להיקרא גם כארץ הספרות הישראלית: מעין טריטוריה סימבולית של משמעות, טריטוריה של "כיבוש" הלשון ושל הנחלת האוריינות והרגישות הספרותית העברית.

עכשיו, למעלה משבעים שנה מאז "מגש הכסף", יורד גשם על האש הבוערת בגבולות העשֵנים שבערו שם. החל לרדת כאן מבול שמטביע את ארץ הספרות של אלתרמן. צריך לקרוא עכשיו את הביטוי "והארץ תשקוט", כשקט המשתרר לאחר מעשה. כי השילוש החילוני הקדוש של הספרות הלאומית – טריטוריה, לשון ובדיון – הותר זה מכבר. הספרות הישראלית בשלהי תקופת היישוב ובראשית ימי המדינה נראית לי עכשיו, בקריאה מאוחרת, כמו יקום נטוש שנותרו בו גרמי שמים, יממות ריקות, רוח, פלורה ופאונה. יקום ספרותי שרוב קוראיו נטשו אותו. אפשר לראות בו, כביכול, את מה שנותר מהספרות אחרי האדם.

דברים אלה אינם דברי הספד על מותה של הספרות הישראלית, בנוסח אנשי הספרות העברית של מפנה המאות התשע-עשרה והעשרים (מיהודה לייב גורדון ועד מרדכי אהרנפרייז ודוד פרישמן). תרבות הספר העברית המודרנית היא תרבות שתודעת קץ מסמנת אותה מראשיתה, אך הספרות מוסיפה להתקיים כאז כן היום. יחד עם זאת, כותבי ההיסטוריה של הספרות הזו יודעים היטב שצריכה להיכתב כאן היסטוריה אחרת. צריך יהיה לאתר מובן אחר, מרחב אחר, לספרות הישראלית מעבר לגבולותיה העשנים של הלאומיות. שכן המאבק, המזוהה עם מתווה הפעולה של הספרות הלאומית – המאבק האנושי על המשמעות, על הסיפור ועל הזיכרון, על החיים ועל המוות – הופך להיות קטגוריה זרה וכמעט בלתי רלוונטית לעתידה המסתמן של הספרות. למעלה ממאה שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובניגוד לחזון הפוסט-לאומי שהתנסח בתחילת המילניום על-ידי סוציולוגים וכלכלנים (אני חושבת בעיקר על יורגן הברמאס, הקונסטלציה הפוסט לאומית ), הדוקטרינה הלאומית וספיחיה הלאומניים מתייצבים שוב בחזית ההכרעה הזהותנית והפוליטית של המערב. אבל הספרות המודרנית, שהיתה מכונן המשמעות וההצדקות של הלאומיות, איבדה את נחיצותה. בעוד הדוקטרינה הלאומית חוזרת ומעצבת את המציאות, על הספרות הלאומית אפשר, היום, לדבר רק בלשון עבר.

העובדות הללו הן שהובילו, להערכתי, את יגאל שוורץ לכתיבת מגש הכסף . ספר שמתייצב כציון דרך בתפישה העקרונית של דברי ימי הספרות הישראלית. שוורץ הוא אחד ההיסטוריונים המובהקים של הספרות העברית והישראלית לדורותיה: היסטוריון מעורב, נוגע בדבר, האחראי, כעורך ספרותי, לכמה ממדפי הספרים המרכזיים בספריית הסיפורת הישראלית. אין פליאה, אפוא, שבפתח הספר הזה ישנה קריאה לשידוד מערכות כללי של המחשבה ההיסטוריוגרפית על אודות הספרות העברית, ואולי על אודות ההיסטוריה של התרבות בכלל:

אבל, האם באמת וקטור התשוקה המודרניסטי-חסלני בכל גרסותיו – "רצח האב", "עקדת הבן", "סירוס הבת", הדרת האחר", "עיקור הקולוניזטור" וכו' – הוא הכוח המניע היחיד של הפעולות והרעיונות בהיסטוריה של התרבות? האם אל נכון הקשרים בין אבות ובנים, אבות ובנות, שחורים ולבנים, נציגי המרכז והפריפריה – האם כל אלה מתקיימים דרך מנגנונים קונפליקטואליים? האם אין בכל זירות השיח הספרותיות לתקופותיהן ולמקומותיהן השונים צירי תקשורת כלשהם בין משתתפים בעלי תוויות זהות שונות? אתרי מפגש, "ערי מקלט", ו"אזורי צל" סמיוטיים? (שוורץ, מגש הכסף , עמ' 22)


הספק שמעלה כאן שוורץ באשר לתוחלתה של האלימות ולכושר שלה לנמק תופעות תרבותיות מעלה על הדעת את האפשרות שישנה מסגרת רחבה יותר, או הגיון תיאורי רחב יותר של התרבות מאשר זה שבמרכזו ניצב האדם. המחשבה הזו, מחשבה פוסט-הומניסטית בעיקרה, מתנסחת בשנים האחרונות ביחס לייצוגי זהות וגניבות זהות ברשתות החברתיות, ביחס לסוגיית השם הפרטי ושם המשתמש בעידן הדיגיטלי, וכן ביחס לתפישת המערך האקולוגי וההגדרה בת-זמננו של האפוקליפסה. דברים אלה עולים, למשל, בכתביהם של פטר סלוטרדייק, מישל וולבק ועודד וולקשטיין. ספרו האחרון של אבידב ליפסקר, אקולוגיה של ספרות (בר-אילן, 2019), חיבור שתובנותיו נלמדות בספרו של שוורץ, מצרף כמה מן המגמות האלה אל מחשבה מחודשת על חקר הספרות. השיח האקולוגי על הספרות שמנסח ליפסקר מכיר בעולם המשמעויות כעולם חסר גבולות. הוא פורץ את הנסיבות הספרותיות המתוארות בהיסטוריוגרפיה המסורתית (רצף ומשבר, ציטוט וסילוף, חבורות ספרותיות, אתרי מפגש ועימות), על-מנת להנכיח מגוון נוסף של אפשרויות קיום (היסוס, התפלגות, סימולטניות, סמיכות ואי-הכרעה).

מסתמן כאן מרחב חדש למחשבה, מרחב הסמוך יותר למישור הבלתי-נדלה של היקום מאשר לסימון הגבולות של הטריטוריה הלאומית. שוורץ מהלך גם הוא בשקט הפראי, אם אפשר לומר כך, שמחשבת הספרות נקלעה אליו. זאת לאחר שהתברר כי התזה הלאומית (הציונית והאנטי-ציונית, הלאומית והטרנס-לאומית) והמתודה של המאבק אינן מספיקות עוד כדי להסביר מה, אחרי-הכול, אירע כאן: מדוע הודרה הספרות הישראלית, בהדרגה ובהתמדה, מן הציפייה שתדע לרקום בכלים העומדים לרשותה – כלומר באמצעות הלשון ובתפוצה של דפוס – את הסיפור האחד, או את הסיפורים הרבים, שאדם, או ציבור של אנשים, מבקשים לשמוע? תעיד על כך פסקה קטנה מתוך הספר, שבה מתייחס שוורץ לתפוצה הרחבה של הרומן הוא הלך בשדות למשה שמיר, שראה אור לראשונה בשנת 1948:

על כך שהוא הלך בשדות נתפס כרומן של תקופה מעידות, בין השאר, העובדות הבאות: ראשית, מבול רשימות ביקורת שליווה את הופעת הספר ואת ההצגה שאת המחזה שלה כתב משה שמיר עצמו. שנית, נתוני המכירות של הספר שקשה לקלוט את ממדיהם. המהדורה הראשונה של הספרראתה אור בספרית פועלים בכריכה קשה ב-3,000 עותקים; המהדורה השנייה ב-20,000 עותקים, והיא אזלה בתוך פחות מחצי שנה. עד 1984 ראו אור עוד שבע מהדורות. לאחר מכן רכשה הוצאת עם עובד את הזכויות על הספר ופרסמה אותו בשנים 1991-1972 בשבע מהדורות נוספות. בראיון שהעניק למשה זונדר בשנת 2001 אמר שמיר: "הרומן ממשיך להיות מודפס על היום והגיע כמעט למאה אלף עותקים". (שוורץ, מגש הכסף , עמ' 51)


עשרים שנה לאחר עדותו זו של שמיר, כבר "קשה לקלוט את ממדיהם" של נתוני המכירות של הספר. קשה גם לזכור, למשל, את ציבור המנויים של הוצאת עם עובד, שהיו מציגים בספריות הביתיות את הספרים הקטנים, מעוטרי השדרה, של ספרות המקור של ההוצאה, וביניהם את הספר הנזכר של שמיר. קשה גם להכיר בעובדה שקהל הקוראים הישראלי הולך ומזדקן. קוראיו של שמיר קראו בצעירותם ללא ספק גם את נוצות לחיים באר, את מולכו מאת א"ב יהושע, ואחר-כך גם את הזמן הצהוב לגרוסמן. כשראה אור סיפור על אהבה וחושך לעמוס עוז הקוראים האלה כבר עמדו בשליש האחרון לחייהם.

ספרו של שוורץ חוזר, כאמור, אל מגש הכסף האלתרמני ופורש אותו כמרחב אפשרי של שיחה. "מישור מגש הכסף" הוא הדימוי המרכזי של הספר, המייסד גם את התזה העיקרית שלו. מישור זה, שאלתרמן הוא המכונן שלו, הוא אתר של "שיחה" בין שני סופרים (או יותר). זהו האתר שבו נפגשים שני דורות סמוכים של יוצרים, שתי התכוונויות נבדלות בכתיבה הספרותית, שונות זו מזו אך כלל לא מנוכרות זו לזו. באמצעות הדיאלוג, שוורץ מוצא דרך לחלץ את הספרות הישראלית מקריסתו של תחום המאבק וההכרעה, שכבר אינו ברשותה של הספרות וכבר למעלה מכוחה. הוא מציע להחליף את ההיסטוריוגרפיה של המאבק בין סופרים ואסכולות ספרותיות ב"היסטוריוגרפיה דיאלוגית". ההברקה של תיאור תולדות הספרות הישראלית על-פי הרציונל של הדיאלוג הבין-דורי מתבטאת בעיניי בעובדה הפשוטה הבאה: הדיאלוג הוא ריקוד חיים, והוא מוטב מריקוד המוות של ההשפעה והירושה, שעל-פיו תוארו לרוב תולדותיה של הספרות העברית. כך מתאר שוורץ במילותיו שלו את ההיסטוריוגרפיה הזו:

אני מבקש לתאר את סצנת המעבר הקריטית הזאת כרגע החלפת המקל במרוץ שליחים. זהו רגע הדורש תקשורת מעולה בין שני הרצים [...] הדיאלוג ההיסטורי-ספרותי מהסוג הזה, שבו מתרחש אירוע העברת הלפיד ממשמרת אחת לבאה אחריה, עשיר יותר מבחינה סמיוטית. הוא כולל מחוות של העכרת ערך הדדית, חילופי מקומות זמניים ("משחק כסאות"), גינוני נימוס, אקטים של ויתור על נכסים סימבוליים וכיוצא באלה. (שוורץ, מגש הכסף , עמ' 19)

בין הפרקטיקות הפואטיות של הדיאלוג ניתן למנות את החזרה, הפרודיה (עמ' 145) הגישוש (עמ' 145), ואזורי המגע (עמ' 161). יש בהן מחוות של אדיבות, של הושטת יד ומתת קורבן, של יראה ותשוקה לרשת, של נימוסים ושל משא ומתן. הבחירה באלתרמן היא, במובן זה, בחירה באתוס של ספרות מדברת, ספרות מתנגנת (כוכבים בחוץ) ומתפלמסת (שירי הטור השביעי ). "הדיבור" של שירת אלתרמן אמנם ניצב בזיקה מפורשת לאתוס הלאומי של הספרות העברית, אך הוא גם רכיב דיאלוגי מרכזי בשיחה הספרותית של אבות הספרות הישראלית. ההיגד הסמלי של השיחה הספרותית הזו הוא הבן החי-המת ההולך בשדות, שמקורו בשירו של אלתרמן "האם השלישית". בשיח הסופרים שנערך על מישור הכסף שבו הוגה שוורץ נראה כי ההיגד על הבן אינו אלא צל חולף בתוך פרשת חייו ומותו של האב. אב חזק ואב חלש, אב מוסר ואב תפנוקים, אב כותב ומוריש את כתביו לאב שבנו עתיד להיות. דטרמיניזם פטרוני, ולמעשה עקר, שאינו מוליד מתוכו, אלא מקהה ומזקין את צאצאיו מלידתם. ההיגד על הבן אמנם עובר מאלתרמן אל שמיר, ומשמיר אל עוז (למשל בסיפור "דרך הרוח"). ייתכן שניתן למצוא לו מקורות ותיקים יותר בספרות היהודית המודרנית, למשל במחזהו של י.ל. פרץ "בלילה בשוק הישן", או אצל ביאליק בשיר "רזי לילה".

אבל שאלת הבן תובעת לדעת: אחרי כל אלה, ובתוך העושר הטוב של דברי השירה והסיפורת שנדפסו בעברית ישראלית מאז אלתרמן ועד היום, בכל זאת, מי יבוא. מי בא ומי באה, למשל, אחרי עוז, להסיח על מגש הכסף. מי יבוא ומי תבוא עכשיו, ומהיכן יבואו. מדוע ניתן ללכת אחורה וקשה, קשה מאוד, להשקיף קדימה, על עתידה של הספרות הישראלית. אולי כי העתיד הזה אינו מוסיף להיוולד עוד על מישור מגש הכסף של אלתרמן, אלא במקום אחר מעיקרו.

כי בתוך "הדיבור" הוותיק הזה שבין אבות הספרות העברית מקננת שתיקה. השתיקה הזו שורה בתוך ההיסטוריוגרפיה הדיאלוגית שמתאר שוורץ, כמעין תנועת נגד לתנועת המחשבה של המחבר. אל מול המיתוס האלתרמני של הספרות הישראלית המדברת ניצבת, זוהרת עכשיו יותר מתמיד, האופציה היזהרית של השתיקה. אני חושבת על ההליכה בשדות על-פי יזהר, ההופכת להיות פעולה שאי-אפשר להביע אותה בדיבור, אלא בהתבוננות דרוכה בנוף. התבוננות כמו זו שמעבה את הרומן ימי צקלג , או כמו זו ששזורה בסיפוריו המוקדמים ומכבירה תארי שם ותארי פועל יחידאים בספרות הישראלית, שעל כן מזוהים עם יזהר ואיתו בלבד עד היום. השתיקה גדולה יותר מסיפור המעשה הלאומי, והמרחב גדול יותר מן הגבולות של הריבונות.

האופציה היזהרית, אחד מן ההיכלים החילוניים המפוארים של הספרות הישראלית, מציבה במרכזה לא את הדיאלוג, אלא את התיאור. זה מישור מגש הכסף האלטרנטיבי העולה מתוך הספר – לא היווכחות של פנים אל פנים לשם דיאלוג – אלא האופציה הקוסמית של הגולמי ושל הפראי, ציר-העולם (axis-mundi) של המבט. הסיפורת של יזהר נאבקת לשהות במרחב המחייה והמוות ולהתאפק, לדחות ככל הניתן את הצורך (או את הציווי האידיאולוגי) להעביר את המרחב הזה טרנספורמציה פוליטית או אתית ממשמעת. יזהר של "חרבת חזעה" של "השבוי" ושל ימי צקלג מוצא עצמו תמיד בשסע של ההתלבטות בין המשמוע הפוליטי או האתי של המציאות לבין התיאור החף והמתבונן, קדם-היסטורי וקדם-תרבותי כביכול. לא סתם בוחר שוורץ לצטט, בין היתר, את המשפט הבא מתוך ספרו של יזהר:

עולם פתוח לגמרי ונטול-כל. מלכתחילה עשוי כך שלא יהיה אכפת לו דבר, דבר ממנו לא ייגרע ודבר לא ייווסף, מהוויתו השתוקה, החמרית, ממהלכו, מאורו וצלליו, בין אם יתארע הדבר ובין אם לא יתארע דבר, אם כך ואם להיפך, אם אנחנו ננצח או הם ינצחו, אם הצדק יכריע או הרשע יגבר – וזו האמת הפשוטה, המרובעת, המוצקה מקשה אחת: היותך בעולם לא נחשבת. (שוורץ, מגש הכסף , עמ' 109-110)


אם לחשוב יחד עם שוורץ על הרגע שבו נולדה הספרות הישראלית, עולה על דעתי תנועת מטוטלת הנעה בין אלתרמן לבין יזהר, ובין יזהר הפוליטי ליזהר הקוסומולוגי, כלומר בין הדיאלוג והשתיקה, החיים והמוות, הדיבור והכתיבה. האופציה היזהרית – פראית, שותקת, מפנטזת על ספרות "גולמית" וקדם-לאומית – קרובה למצבה של הספרות הישראלית היום יותר מאשר האופציה האלתרמנית – פולמוסית, מתנגנת, לוטשת עיניה לסיפור או להמנון לאומי. האופציה היזהרית חודרת אל טיעוניו של שוורץ בספר הזה בגניבה, כמו מישור מקביל הנפרש, כפי ששוורץ מזהה היטב, בין יזהר לעוז ויהושע המוקדמים. אלה ממלאים את משאלתו של יזהר בראשית דרכם ויוצרים "ספרות ספרותית", כלומר מתנסים בהצבת סיפור המעשה הלאומי בתוך עודפות לשונית וסגנונית (שוורץ, מגש הכסף , עמ' 41, 92 , 111-2).

מגש הכסף האלטרנטיבי של יזהר, כותב שוורץ, מציע שתי "תשורות" בפני ממשיכיו, "אנדרטה של הצבר מזה, כמחווה של ויתור והשלמה, ולשון עברית 'כתובה', המפנה עורף לחיים ולדרישותיהם המיידיות, ופותחת צוהר לספרות יפה של ממש". (שוורץ, מגש הכסף , עמ' 115). אם כך מדוע נדחתה לבסוף האופציה היזהרית בקרב ממשיכיו המיידיים, עוז ויהושע? מדוע התרחקו מהתשורה של יזהר, או, במלים אחרות, מדוע הספרות הישראלית לומדת רק עכשיו לשתוק? הסיבה היא, כך אני סבורה, שעכשיו, אחרי כיבוי המאורות של האתוס האלתרמני והספרות הלאומית, היא מוכרחה לשתוק. עכשיו היא תצטרך לסגת מגבולות הריבונות. אין לה ברירה אלא לסגת, מן הטעם הפשוט שהיא אינה נשמעת עוד בתוך החרושת הכבדה של הסיפור הלאומי ומלחמת הזהויות. נשמעות במקומה כתיבות אחרות וקולות אחרים, לא ספרות. הספרות הישראלית חופשיה לשוב עכשיו, איש לא יימנע בעדה, אל המקום שסימן יזהר, אל אותה "ההויה השתוקה, החומרית של העולם", כלשונו.

השאלה שצריך יהיה לשאול את שוורץ אחרי הספר הזה, המבקש את הרגע שבו נולדה הספרות הישראלית, היא אפוא שאלת העתיד: אלו חיים נכונים לה, לספרות הישראלית, במילניום הנוכחי. מה מאזן חייה ומותה וחייה. ומיהם, או האם ישנם בכלל, והאם צריך עוד שיהיו, סופרים וסופרות "חזקים" הניצבים איתן על מישור מגש הכסף. יש לשוב ולשאול על הלגיטימיות הפוליטית והפואטית של הספרות העברית כספרות לאומית. האם יש לה עוד תוקף? האם ההיסטוריוגרפיה הדיאלוגית של "מגש הכסף" היא עדיין שיחה של ספרות? האם היא עדיין מתנהלת בלשונה של הספרות ובכוח הסיפר שלה? אני יודעת איך אני הייתי מנסה להשיב על השאלות הללו. אחרי קריאה במגש הכסף וגם בספרו הקודם, מעת לעט: היסטוריה, ביוגרפיה וספרות (דביר, 2017), אני יכולה לשער איך עשוי להשיב יגאל שוורץ. ספק אם נסכים על כל אות. העיקר היפה הוא, בסוף כל הדברים, הוא הדיאלוג שאותו אנחנו מדברים, ונוסיף לדבר אותו עוד ועוד. גם אחרי המבול.



לקריאה נוספת

דנה אולמרט, כחומה עמודנה: אימהות ללוחמים בספרות העברית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2018.

אבידב ליפסקר, אקולוגיה של ספרות, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2019.

מרדכי נאור, "הולדתה של אגדה: לנסיבות כתיבתו של השיר 'מגש הכסף'", בתוך: מרדכי נאור, הטור השמיני: מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 213-206.

יגאל שוורץ, מעת לעט: היסטוריה, ביוגרפיה וספרות, תל-אביב: דביר, 2017.